פרק א · אות לט
לט כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים, כְּתִיב (ירמיה נב, ו): בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וגו', לְעַם הָאָרֶץ לֹא הָיָה לֶחֶם לִבְנֵי יְהוּדָה הָיָה לֶחֶם, אֵלּוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי, כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם וגו', בַּתְּחִלָּה הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב וְנוֹתְנִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל חִטִּין. חוֹזְרִין וּמְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב וְנוֹתְנִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל שְׂעוֹרִים. חוֹזְרִין וּמְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב, וְנוֹתְנִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן. מָה הָיוּ עוֹשִׂין הָיוּ שׁוֹלְקִין אוֹתוֹ וְשׁוֹתִין מֵימָיו. חוֹזְרִין וּמְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם כְּלוּם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן סִיגְנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר אִם מִי שֶׁיִּתֵּן וְלֹא לָקַח הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים טו, י): נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, מִי שֶׁלּוֹקֵחַ וְאֵינוֹ נוֹתֵן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, עַד כַּמָּה מִתְיַשֶּׁבֶת נָפֶשׁ, רַבִּי אוֹמֵר כְּכוֹתֶבֶת, רַבִּי חֲנַנְיָה אָמַר כִּגְרוֹגֶרֶת. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס עוֹבָדָא הֲוָה בְּתַרְתֵּין נָשִׁין זַנְיָין בְּאַשְׁקְלוֹן, דְּהַוְיָין מִתְכַּתְּשָׁן דָּא עִם דָּא, אֲמָרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ כַּד הַוְיָין מִתְכַּתְּשָׁן דָּא עִם דָּא, לֵית אַתְּ אָזְלָא מֵהָכָא דְּחַזְיָין אַפֵּיךְ כִּיהוּדִיָּאתָא. לְבָתַר יוֹמִין אִתְרַצֵּית דָּא לְדָא, אֲמָרָה לָהּ עַל כּוֹלָא שָׁרֵי וְשָׁבֵיק לִיךְ, אֶלָּא עַל דַּאֲמַרְתְּ לִי חַזְיָין אַפֵּיךְ כִּיהוּדִיָּאתָא, לָא שָׁרֵי וְלָא שָׁבֵיק לִיךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר: רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.