אור ברסלב
איגרא רמה חלק ב מסכת חולין

איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא

מסכת חולין

מסכת בכורות

והנה מה שהק' הט"ז בסימן א' על האגודה י"ל דהנה באמת המהרש"א הקשה בנדה דמקשה גבי יין אדרבה נימא העמד ין על חזקתו והקשה המהרש"א א"כ הוי ספק הואיל דאיכא חזקה לכאן וחזקה לכאן וי"ל דהנה לקמן בסימן ח"י סעיף י"ב איתא דאם נאבד הסכין ואח"כ נמצאת פגומה שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו כו' הואיל ויצא בהיתר וכתב הטו"ז הפי' דבשלמא כ"ז שהוא בפנינו חייב לבדוק הסכין וכ"ז דלא בדקה לא הוי היתר משא"כ בנאבד. והנה הא הדין במקוה קודם שנמצא המקוה חסירה אין צריך לבודקה וא"כ הוי בהיתרא ומשו"ה הוי ספיקא לקולא קודם דידעה הך סברא דהוי תרתי לריעותא דהוי כמו וודאי והנה שם בחולין משני דסכין לא אתרעי ומכח ס"ס וכמ"ש התוס' וא"כ הוי רק חזקה נגד חזקה ומשו"ה אסורה לרב הונא מכח ספק ולרב חסדא הוי הטעם כמ"ש הרמב"ן דבאמת לרב הונא דכיון דסבור אע"ג דלא שיבר בו עצמות שרי אין צריך לבדו' הסכין ומשו"ה שפיר יצא בחזקת היתר ומשא"כ לדידן יצא מחזקת היתר דכיון דבעינן בדיקה וא"כ לענין אדם ששכח הלכות שחיטה וא"כ אין צריך לבודקו אם יודע הלכות שחיטה והוי כמו סכין לא איתרע דהוי ספק ספיקא ומכח שני החזקות הוי היתר והוי ספק ספיקא להתיר והוי כמו סכין לא אתרע דלשם והוי שני חזקות אחד לאיסור ואחד להיתר ויצא בחזקת היתר דכיון דאין צריך לשאלו לו אם יודע דינים ומתורץ שפיר האגודה:

והנה בהרא"ש י"ל הפי' הכי משום דהוי באמת חזקה דאתיא מכח רובא וא"כ אם דלא ידעינן דכלו לו חדשיו וא"כ הוי אפשר דהוי נפל וא"כ משו"ה לא שייך דאפילו נתקשה קשה ואיתרע רובא והוי רק הטעם משום חזקה דאוקמה אחזקה ובכאן לא שייך החזקה דהוי לא נתבררה שעתה דהוי אפשר דהוי נפל וא"כ משו"ה בעינן הפריס ע"ג קרקע. והנה הא דהקשה הש"ס מיו"ט ומבכור י"ל משום דבאמת אם אמרינן גבי ריאה הא לא אזלינן בתר רובא משום דהוי מיעוט דשכיח מ"מ באמת אמאי ל"א דאוקי אחזקה אך באמת דלמא נולד כן אך דאפילו אם אמרי' דבעגלים נמי חיישינן לסרכות אך מ"מ אם אמרינן דחסרון שנולדה כשירה וא"כ איכא חזקה ג"כ להיתרא אך עכ"פ רק חזקה להיתרא איכא אבל החזקה דאינו נקובה ליכא דלמא באמת מספקין דלמא הוי נקובה ולא הוי חזקה דנתבררה שעתה כלל דלא ידעינן אם הוי נקובה רק חזקת היתר וא"כ בכאן אם אמרינן דאין רשאי לשחוט במעי אמו וא"כ לא הוי היתר וא"כ שפיר נאסרה אך באמת הוי בחזקת.

והנה י"ל מה שהקשה הפליתי מאי מייתי ראי' דהיכא דמשמשי ידא דטבח' כמו באם נטל הכלב בני מעים דתלינן דשם הוי הטעם משום דיצא בחזקת היתר וכן י"ל משום דבאמת עכ"פ הך סברא לא עדיף ואם הוי כבר בחזקת היתר מקודם וא"כ בכאן בריאה הו"ל שפיר חזקת היתר שלם דעכ"פ אם נולד בנקב כשר כמ"ש הט"ז דבחסרון כשר וא"כ הו"ל עכ"פ חזקת היתר דאפילו אם נולדה כן כשר וא"כ מייתי שפיר ראי' ומתורץ הקו' של הפליתי הנ"ל והנה אם אמרי' דחזקה דאיכא מכח רובא לא מהני וא"כ הו"ל רק חזקת היתר דאפילו חזקה דאתיא מכח רובא לא מהני מ"מ הא בנקב שבתולדה כשירה הא לא"ה הוי מיעוט המצוי והוי טריפה וחיישינן ליה והוי רק חזקת היתר ונגד חזקת היתר הוי שפיר שמא יטרוף אח"כ והוי כמו ימות אך באמת ממ"נ אם נימא דעכ"פ הוי רק הספ' על אבר הפנימי דאין רואין וא"כ הוי כמו שמא ימות דהפי' הוי שמא יטרוף אח"כ וחזקה דאתיא מכח רובא לא אמרינן וחייש לשמא ימות אך דבאמת שייך חזקת היתר וא"ל דקודם שישחט או שילדה נטרף דהא מבחוץ לא חיישינן והוי רק מבפנים ואין צריך בדיקה ויהא עכ"פ כשר לאכול ויהא כשר לאכול הוי כמו דכבר הוי שפיר חזקה מה שכבר עברה. ואך דלמא יהא ותקשה ויהא טריפה א"ו דלא חיישינן אפי' נתקשה וא"כ מק' הש"ס שפיר וא"כ מתו' שפיר הרא"ש וזה י"ל בכוונת רש"ל:

הלכה י"ד ד' פרק רביעי הלכות שחיטה ישראל מומר לעבירה מן העבירות וכו' וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ויש להביא ראי' להרמב"ם דהנה הש"ך בסימן קי"ט כתב דאע"ג דמי שהוא עובר עבירה פסול לעדות היינו משום דהוי רשע ואל תשית רשע עד והנה באמת אע"ג דהיכא דנאמן ע"א כגון בעדות להתיר אשה ואפ"ה אינו נאמן וצריך לחלק אך לפ"ז הא הדין דלא הוי רשע שיהי' פסול לעדות רק היכא דעובר על לאו דמלקות וכן חייבי כריתות כתב הסמ"ע דהוי בכלל מלקות והנה לר"מ דס"ל דחייבי כריתות לא הוי בכלל מלקות וא"כ לא יהא פסול [ ועוד דכאן במילה בוודאי לא לקה וכמ"ש לקמן] ועוד דלפי דסברי הפוסקים דלא הוי במילה כרת בכל יום רק אם מת אח"כ וא"כ לפ"ז דכיון דגבי מילה לכ"ע לא שייך מלקות וא"כ לכ"ע לא פסול בחייבי כריתות מה דלא הוי רק בעשה וא"כ שפיר הוי רבותא דלא בעי בדיקת הסכין דנאמן דהא בוודאי נאמן לכל עדות וא"כ עכ"פ לא עדיף דהא זה בוודאי היכא דנאמן לעדות בודאי פשיטא דנאמן ואפילו לד"א דהיינו חייבי מלקות דפסול לעדות וא"כ מועילן אע"ג דפסל לעדות נאמן וכמו דכתב הש"ך לחלק וא"כ מאי סייעתא או ד"פ דלעולם בעי בדיקות סכין בכל עבירות ולזה בוודאי דעיקר הרבותא דלאו יהא נאמן דהוא לא חשיב אצלו דהא באמת הוי ערלה עבירה חמורה אצלו וכמ"ש הש"ך בסימן קי"ט ס"ק יוד ב' דידוע דמילה חמור בעונש ובעיני הבריות משחיט' וא"כ לא אמרי' דהוי גם זה הדבר קל בעיניו וכמו דהא במומר לאותו דבר דהוי כהיתרא לא אמרינן כן (דכיון דהוי שניהם אינו במאכל יע"ש בש"ך היטב) וא"כ הוי חזקה דלא שביק ואין צריך כלל לעדות לא יהא נאמן רק דעיקר הרבותא דלא הוי כמו מומר לאותו דבר דהוי עבירה חמורה משחיטה וא"כ אם לא אמרינן כן א"כ אין צריך כלל לעדות על זה דהוי חזקה דלא שביק היתרא וא"כ לא יהא נאמן דזה לא הוי נאמן משא"כ לענין סכין לבדוק דלמא לא ס"ל סכין בדוק ולא שייך חזקה דרק הוא דנאמן מטעם עדותו דאמרו ועי"ז שפיר מוכח כהרמב"ם.

והנה כללא דמילתא דבאמת הא הפ"י כתב בריש מסכת גיטין הטעם דגבי עידי מיתה ע"א נאמן מן התורה והוי הטעם דהוי רק גילוי מילתא בעלמא דהם אמרו רק על מיתת אותו פלוני וממילא מותר וא"כ אפילו באמת דבמקום דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן משום דגבי שחיטה הוי איתחזק איסורא מ"מ לענין הסכין שפיר מהימן דאמר רק דה"ל בעת ההיא סכין כשירה וממילא מותר ומשא"כ אם הספק בשחיטה וא"כ באמת החילו' דהא בוודאי בכ"מ דהתורה האמין לע"א והוי רק דנאמן (היכא דהוי כשר ולא רשע בעבירה דלוקין ואפילו בא"א דנאמן הכל אפילו אשה ושפחה מ"מ הפסול לעבירה אינו נאמן וא"כ הוי החילוק שבין איסור ערלה דאין לוקין על שלא מל ומשא"כ בשאר עבירה דלוקין אך באמת בלא"ה הוי איתחזק איסורא ואין נאמן רק מטעם דהוי בידו ולא מתורת ע"א וא"כ שפיר אין חילוק ומשא"כ לענין בדיקת הסכין הוי שפיר ע"א נאמן דהוי גילוי מילתא וא"כ שפיר יש חילו' בין ע"א דכשר להעיד או לע"א דפסול להעיד או דהוי התי' כמ"ש ר' ברוך והובא במרדכי דע"א דכשר נאמן אפילו במקום חזקה וא"כ שפיר הוי חילו' ולענין זה אין חלוק דבעינן לענין שחיטות איש נאמן דיהא נאמן כתרי רק דאמרי' רוב מצוין מומחין ומסתמא הוי כשר דנאמן כתרי כתרי עדים וא"כ א"ש דמוכח הרמב"ם דגם בשאר עבירות צריך לבדו' הסכין לפי אמת הואיל דהו מומר וא"כ א"ש פסק הרמב"ם וא"כ ע"כ איירי דבאמת בדק הסכין.

והנה כללא דמלתא דה"פ על הא דהקשו הפוסקים והביאו הרב מרדכי איך מהימן ע"א וי"ל דה"פ דלענין דשחט אמרינן דחזרה לא שביק היתרא ועביד איסורא רק בסכין ע"ז שפיר מהימן ע"א וכמ"ש הפי' לענין עד מיתה וכאן א"פ דכ"ע ס"ל כן ומומחה דיודע וזה אפשר לדייק ג"כ במרדכי דתירץ רוב מצויין אצל שחיטה ומאי הוי דיודע עכ"פ לא מהימן וא"כ לפי הא דלעיל על הך רו' דקשה מאי אמר אף אנן נמי תנינא דהא באמת דעדיף לענין נאמנת באיסורין אפילו דעבר עבירה דאינו נאמן בע"א כלל אפילו בעדות אשה מ"מ בכאן נאמן אך עכ"פ בכ"מ דמותר ע"א להעיד בוודאי ג"כ פשוט בכאן ולפ"ז יש חילוק בין ערל דאין לוקין ומשא"כ לשאר איסורין דלוקין וכדלעיל אך דה"פ דבאמת אמאי מהימן ע"א וכקו' ר' ברוך דהא הוי איתחזק איסורא והוי התירוץ דלענין גוף השחיטה הוי לא שביק היתרא ואכל איסורא ולענין סכין הוי רק גילוי מילתא ( וא"כ אע"ג דלא אמר השתא כלום מ"מ נאמן במיגו דהוי אמר ונאמן) וכדלעיל ולפ"ז עדיין תיקשי דמאי אמר אף אנן נמי תנינא אלא ע"כ דבאמת דמומר גם רק לשאר עבירות צריך בדיקות הסכין באמת ולא מהימן וע"כ אין נ"מ לענין בדיקות הסכין באמת ולא מהימן וע"כ אין נ"מ לענין בדיקות הסכין רק לגוף השחיטה ומ"ה פריך שפיר א"כ היינו מומר לערלות דבאמת לענין גוף השחיטה א"ו דאין צריך דלא שביק או דלא מהני ע"א דהוי איתחזק איסורא ושפיר מוכח כהרמב"ם ואפ"ל הפי' בחולין בדף יוד התם סכין אתרעי בהמה לא איתרעי כפי דפירשו התוס' בכתובות דחזקת פנוי' לא חשוב חזקה ופי' התוס' דהוי מצד אחד וצריך לדון על הך אם הוי מום בה או שלם וממילא הוי מקודשת ה"נ כיון דאתרעי בסכין וא"כ אנחנו נדין בסכין אם שלם הוי עד לאחר שחיטה או לא לא שייך חזקת איסור ובאותו פ' דלעיל הלכה ח' אבד לו גדי או תרנגול וכו' מצאו בשוק אסור וכו' וכן אם מצאו באשפה:

והנה הרשב"א והר"ן הקשו על הרמב"ם מהא דמסכת ב"מ וי"ל דבאמת קשה דאם הטעם דמשום דאמרינן דעשי' להטיל נבילה וא"כ שם הא הוי נפילה ולא שייך זאת ואם הוי אמרינן דמסתמא ע"י הנחה וא"כ איך שייך דעשוין וא"כ בשלמא בשוק זרק מן הבית וכי נבילה יהא ימתין עד שיצא בדרך ויזרוק בדרך שוב ראיתי שגם התבואות שור הקשה כן וי"ל דה"פ דהנה קשה דהרא"ה בס' ב"ה כתב דרוב מצוי' לאו דוקא רק כל דאם הוי דוקא רוב קשה נימא סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ גבי רוב טבחי ישראל לא שייך לומר כן דהא הוי בשלמא גבי רוב מצוין הוי שיגרא דלישנא ומשא"כ ברוב האיך אמר הדין דאין כן דאמת אם הוי רוב הוי אסור וצריך דוקא דיהא כולה ואיך אמר הדין דאין כן וכן לתירץ הרשב"א דאין מומחין נמי שוחטין שפיר קשה הא שחיטת נכרי הוי נבילה וכן למסקנא אמר (הרא"ה) הרשב"א דבאמת הא גם ברוב מומחה פעם הוי נבילה ע"י מקרה בשחיטה ובתר הכי תירץ דלא אמרינן סמיך מיעוטא רק אם המיעוט הוי מן הרוב וא"כ בזה ברוב הוי טבחי ישראל ומן זה הרוב אירע נבלות וא"כ שפיר סמוך מיעוטא לחזקה א"ו דמן רוב טבחי ישראל הוי מיעוט דאין מומחה וא"כ תקשי אך י"ל דכיון דלא ראינו מקודם הוי חזקה דלא נתבררה שעתה ולא אזלינן בתרה אך תינח מצא תרנגולת שחיטה אך גבי אמר לשלוחו צא ושחוט ומצא שחוט קשה דהוי חזקה דנתברר שעתא אך דה"פ דהוא מצאו שחוט ולא ידע אם השליח שחט או לא וא"כ הוי רוב וחזקה שליח עושה שליחותו ניהו דרק לחומרא והוי ספק ועכ"פ ליכא חזקה דהוי חזקה נגד החזק' ושפיר (אקלונין) אך בתוספת' איתא וכן בהרשב"א נגנבה תרנגולתו ובא ומצא שחיטה ובזה בוודאי קשה אלא צ"ל כפי הך תירוץ (בהרשב"א) (חסר) דכיון דע"י רוב (המתעסק) לבטל החזקה וא"כ זה מוכיח מן ר' חנינא בן ר"י הגלילי ואפ"ל דגם ר' יודא מודה בזה אך דכיון דר' חנינא בן ר"י הגלילי אמר כן ויכול להיות דאמת גם ר"י מודה אך דפליג מטעם אחר אך דכיון דלא אמר כן בפירוש והוי מצי לומר דאמת דגם בזה פליגי וזה סוגיות הש"ס בכמה (דוכתא) מקומות בש"ס דכיון (דמיד) אמר בפירוש אמר בזה להך מ"ד ומיושב שפיר הרמב"ם דבשוק ובאשפה באמת הלכה כ"ר והנה כפי לשון הרמב"ם משמע דברייתא לא הוי שם הרי שמצא רק דראה ישראל שחט או דאמר לשלוחו וא"כ לא מוכח כלל מהך ברייתא אפילו דהיכא דהוי חזקה דלא נתבררה שעתה אזלינן ומביא ראי' לזה כן י"ל בהרמב"ם וא"ש:

והנה י"ל הכי הפי' בהרמב"ם דבאמת הרמב"ם דקשה לי' דאמרינן דכאן לר"נ ואי נמי אינש אחרינא שחט וא"כ משמע דלא כפי' התוס' דהשליח מצא שחוט רק דבעה"ב מצא שחט ולא ידעינן אם השליח שחט או אחר והיא גופא תיקשי ל"ל ז"ה אפילו וודאי (דלאו) איניש אחריני שחט כשירה ולמה זה דוקא דשליח ג"כ הוי בספק א"ו כדאמרינן דבעינן לצרוף דניהוי איתרע חזקת אמ"ה רק דזה דווקא הואיל דהוי ריעותא דמצא בדרך משא"כ בבית אמרינן דאין עשוין להטיל נבילות וא"כ לפ"ז הוי הכי לשיטת הרמב"ם דפליגי רק בנאבדו מהן ממנו או נגנב ממנו דהו' חזקה לאיסורא דנתבררה שעתה ומשא"כ אם מצאו וא"כ לא הוי חזקה דנתבררה שעתה ולמי דנתבררה שעתה אולי הוא בעצמו שחטו או ראה האיך נשחט וא"כ מ"ה גם הרמב"ם לא פסק דין שלו רק בנגנב או נאבד ממנו ולא במצא והא ראי' דהרמב"ם לא אמר כמו דאיתא בהך ברייתא דמצא או שאל לשלוחי רק במצא אמר דראה דאחר דשחט בשביל דהך בריית' אתיא כר"ח בר"י הגלילי ולא כר"י והוא פסק הלכה כר"י:

והנה לפי דברי הרמב"ם פליג הך סוגיא דחולין אהך סוגי' דב"מ דשם לא מפליג בין מצא או נאבדו ממנו וכפי הך סוגיא הוי דוקא פליג ר"י בנגנבו או נאבדו ממנו ומ"ה א"ש בתוספת' דאיתא שם לבתר הפלוגתא דר"ח ור"י המוציא תרנגולת שחוטה בחוץ וכן מי שנתן תרנגולת לא' לשחוט ואין יודע מה טובו דבזה לא פליגי כלל ר"י דשרי דמצא בשוק הוי חזקה דלא נתבבר' שעתה ונתן לא' לשחוט ידע דהוא ישראל רק דאין יודע אם הוא מומחה ואזלינן בתר רוב מצוין לשחוט מומחין הן ואו י"ל דבאמת להרמב"ם אין כאן פלוגתא בין הסוגיות דאמת שם הוי מצא ובמצא (מודו) גם ר"י דרק דמייתי ראי' עכ"פ לר"ח בן ר"י הגלילי הוי ודאי עכ"פ במצא אזלינן בתר רובא ולר"י אפ"ל כן ואפ"ל כן וכדלעיל ומייתי ראי' דבזה פסק כר"ח בן ר"י הגלילי ואפי' אם פליגי הוי כן הלכה ובנקב והוי באמת הלכה כר"י וא"ש וכ"מ מתוספתא גופא מדאמר אח"כ הדין דהוי רק במציאה דהוי רק לר"י ש"מ דס"ל הלכה כר"י דהוי מחלוקת בברייתא וסתם בברייתא דהוי הלכה כן ומש"ה פסק כן הרמב"ם:

דף לב:

כי קתני דלא מטמאה מחיים נבילה דמטמאה מחיים לא קתני. מכאן הקשה הש"ך על הרמב"ם דס"י דפסיקת הגרגרת ונקיבת הוושט מטמאה מחיים. וי"ל דהנה בספר הפליתי מקשה על שיטת הרמב"ם דמאי מקשה דשם קתני דהוי טריפה דלמא איירי דנקבו זה שלא כנגד זה וא"כ לא הוי טריפה רק משום דסופו דאתי להדדי וא"כ לא הוי עכ"פ נבילה. וכן גבי פסיקת הגרגרת י"ל דאיירי דיש רובא בהצטרפות השלם שביניהם וא"כ כיון דהוי הטעם דסופו לינקב לא הוי נבילה יעש"ה. וי"ל משום דהנה לכאורה קשה מה פריך הש"ס ומי אר"ל הכי והא אר"ל שחט את הקנה ואח"כ נוקבא הריאה וכו'. דלמא איירי דבאמת הוי רובא בהצטרפות השלם שביניהם וניהו דנימא דלא כשיטת הרמב"ם רק דלא מועיל שחיטה. מ"מ בוודאי לא שייך דהוי כמאן דפסוק דכיון דעדיין ליכא רובא רק דסופו לינקב. ולקמן הוכחתי מש"ס דבזה לא שייך כמאן דפסקו דמי דכיון דהוי הטעם דסופו ליפסוק. וי"ל משום דהנה לפי שיטת רש"י דשחיטה שאינה מופרעת פסולה. ופירש"י דאם שחט קצת למטה וקצת למעל' אע"ג דהוי רובא במקום אחד מ"מ לא מופרעת השחיטה דכיון דיש חתך ג"כ למטה וא"כ האיך קאמר ר"ל כאן ששחטו שלא במקום החתך דהא צ"ל ששחט למטה או למעלה דאל"כ קשה הא לא נשאר רובא שלא חתכו עדיין וא"כ כיון דשחט או למעלה לא הוי מופרעת ור"ל גופי' ס"ל דבעינן מופרעת אך י"ל דבאמת כשיטת הר"ן דהשלם שבין הנקבים מצרפין וא"כ נשאר רובא שלא חתך עדיין וניהו דבאמת ע"ז לא מהני שחיטה במה דנשאר דהוי כמו במקום חתך דהא סופו ליפסק מ"מ אם חתך למטה או למעלה כנגד מקום השלם דהוי רובא עם מה שנשאר הוי שפיר שחיטה מופרעת ולק"מ או דכן בניקב בושט צ"ל דשחט נגד מקום השלם למטה או למעלה או דשחט במקום הרובא הנשאר דהוי השלם כי היכי דנהוי שחיטה מופרעת. וא"כ ה"פ הש"ס ומי אר"ל הכי דהאמר דכמאן דחתך דמי והוי רובא. והקשה לעיל וכי מתה עומד ומולק וכתב רש"י דבשלמא דהוי רק טריפה לא איכפת לי' וא"כ פריך הא כיון דשחט הקנה או הושט נגד מקום שאין שם נקב וא"כ מכי שחט נשחט ונעשה רובא בהצטרפות שכבר נפסק הן קנה והן הוושט והוי רובא בהצטרפות מה שכבר נפסק וא"כ הוי כמאן דחתך דמי וא"כ לא מהני מה דשחט אח"כ דהוי כמו נפסק וכמו דהק' רבא גופא וכי מתה עומד ומולק אלמא אע"ג דבשעה שהתחיל עדיין לא הוי נבילה רק באמצע שחיטה וא"כ לענין זה קשה נמי דכיון דקודם דנגמר השחיטה הוי כמאן דחתיך דמי ופריך שפיר אך אם נימא כסברת הרשב"א דבשאר שחיטות כיון דהתחלה הוי בכשרות ובתוך הסימנין הוי נבילה ל"ק אך דעיקר הקושי' שם ממפרקת דהוי קודם התחלת הסימן כן כתב בפרק אלו טריפות וא"כ לא הוי קשה כלום דהוי כמאן דליתא דמי. אך באמת הק' הרשב"א דהא פריך לי' אביי ותיקשי לך עולת דבעי שני סימנין וכי מחה עומד ומולק וא"כ אפי' בסימנין גופא אמרינן ורבא גופא משני לי' דמשום לקיים מצות הבדלה וא"כ פריך שפיר. וע"ז שפיר משני לדבריו דרבא דס"ל דבאמת ר"י גופא ס"ל דאין הטעם משום דאין מועיל טריפות לחצי חיות דרק דהוי הטעם דכמאן דליתא דמי. וא"ל דא"כ מאי משני כאן ששחט שלא במקום החתך י"ל כמ"ש לעיל דהוי רובא עם הנקב ועם השלם שבין הנקבים וא"ל א"כ קשה דהוי שחיטה דאינו מופרעת וא"כ הוי רובא מקודם י"ל דכיון דכבר התחיל בסימנין רק לרבא מק' שפיר דהא רבא משני לאביי אלמא דס"ל דאפי' בסימנין גופי' אמרינן דכי מתה עומד ומולק וא"כ קשה שפיר דכיון דהוי כמאן דליתא קודם שנשחט רובא וע"כ צ"ל דס"ל משום דאין טריפות לחצי חיות. אבל הא ר"י באמת ס"ל דטעמא דר"ל משום דהוי כמאן דפסק מכבר דמי ואתי שפיר דהנה לפי הת' קשה לדברי דר"ל דהא לר"י הוי הדין כן ולפמ"ש א"ש ומתורץ וא"כ לפ"ז שפיר. ולפ"ז מתורץ הקשיא גבי וושט דלא אוקי דהוי בזה שלא כנגד זה דא"כ הוי קשה ממ"נ היכא דשחט זה נגד זה וא"כ תו אין מצרפין אותו העור דהוי למטה דבעינן שחיטה מופרעת וא"כ מאי דשחט נגד זה דהוי למטה או למעלה וע"כ צ"ל דשחט רובא בלא צירוף זה. וא"כ קודם ששחט רובא דכיון דהוי בצירוף זה הרובא הוי כמאן דליתא או דלפי שכתב הרשב"א הוי לשיטת רבא בעוף דכמאן דמתה דמי וא"כ לא מצי שחט בוושט וא"כ לא מהני ג"כ בקנה כלל וכמו דכתב הרשב"א הטעם גבי שמיטה דכיון דלא מהני בסימן א' לא מהני שמיטה ג"כ בשני וזה הוי אם נימא דאינה מטמאה עכ"פ טומאות נבילות אפי' לשיטת הרמב"ם אך לרבא בעוף מטמאה בסימן א' וכמ"ש הרשב"א דמק' ולטעמיך עולת העוף וכו'. ואך אם אמרינן דמטמאה ג"כ י"ל דבאמת עתה עומד ומולק ל"ק רק גבי גבוה וכדכתב הפליתי אך דכיון דהוי כמאן דפסיק דמי שפיר קשה. מש"ה לא אוקמי בזה שלא כנגד זה. משא"כ לבתר דתירץ נבילה דמטמא' מחיים לא קתני הוי הפי' באמת כקו' הפליתי וא"כ קשה דלא מהני מכח שחיטה מופרעת וע"כ צ"ל דשחט בהשלם הנשאר וא"כ קודם דהוי רובא הוי כמאן דפסק ועכ"פ לא הוי נבילה מחיים ם ולא (קתני) מטמאה מחיים

והנה באמת לפי מה דאיתא לעיל דאם הגרים שליש אע"ג דשחט שני שלישים לא מהני אלמא דכיון דהוי נטרף מקודם תו לא מהני אע"ג דבהתחלות השחיטה הוי עדיין כשירה אך דבחצי קנה פגום והוי כשירה ברובא דכמ"ש רש"י דהוי כמאן דלא פסק כלל משא"כ אם צ"ל דשחט אח"כ רובא מחדש אין לחלק כלל דוק ותשכח. וא"כ א"ש מש"ל דבאמת מוכח לרבא דגבי נבילה אמרינן דכי מתה עומד וא"כ אפי' אם אמרינן דשחט שני שלישים כשירה. אעפ"כ מקשה שפיר דבכאן הוי כמאן דפסיק ורבא לשיטת הרמב"ם אם נימא דמטמאה ס"ל דכיון דנפסל מקודם לא מהני מה ששחט אח"כ שני שלישים דכיון דבשליש השני מכבר נפסל ואין צריך דוקא נבילה ומתורץ שפיר:

והנה י"ל מה דמקשה התוס' בפ' אלו טרפות בדף מ' ע"א דלא מוקי א דרבא ס"ל כשמואל דפסל הגרים שליש ושחט שני שלישים. וי"ל דמוכרח דלא ס"ל לשמואל דפסול דהא רבא אמר שפיר עבידא דקרי לי' נכרי וכו' נכרי יעש"ה. ולכאורה קשה לשיטת הר"ן דס"ל דמצרף השלם שבין הנקבים מצרפין וא"כ קשה מיד כי באו עד שלא הוי רובא בפסיקות השלם רק דהוי סמוך לנקב פחות מכדי נקב וא"כ הוי נטרף קודם שנשחט הרוב וא"כ מיד נטרף מיד שבא סמוך לנקב והוי עדיין שלם סמוך לנקב פחות מכדי נקב כבר נטרף קודם שחתך הך מעט. אך באמת וכי מתה הוא עומד ומוליק וא"כ בזה לא הוי נבילה וכמ"ש הפליתי דכיון דהוי הטריפות רק משום דסופו לינקב וא"כ לק"מ אע"ג דנטרף קודם השחיטה אך דזה תליא דהוי מ"ד דס"ל דאם הגרים שליש ושחט שני שליש דהוי טריפה וצ"ל דהוי הטעם כיון דכבר נטרף מקודם תיכף ששחט שליש האמצע וכמו דאמרינן בשעה דנפקא חייתא לא הוי רובא בשחיטה אע"ג דלפי' מ"ש התוס' לא הוי נבילה רק טריפה רק דאין השחיטה מועיל ואעפ"כ לא מהני שחיטה וא"כ קשה אמאי לא הוי טריפה כי פגע בנקב הא נטרף מקודם א"ו דס"ל דהגרים שליש ושחט שני שלשים דהוי כשירה דבזה הסברא פליגי הנך שני מ"ד אם נטרף מקודם אם מהני שחיטה וא"כ שפיר מתורץ קושיות התוס' דמוכרח דרבא ס"ל דכשר הגרים שלש ושחט שני שלישים וא"כ שפיר מוכרח דלא אמרינן כמאן דליתא דמי אם הוי שלם שבין נקב לנקב בפחות מכדי נקב דאל"כ קשה לרבא ס"ל דהוי כי פסוק וליתא מכי הוי פחות מכדי נקב קודם ששחט השלם שבוושט א"ו דס"ל דלא אכפת לי' אם נעשה טריפה מקודם וא"כ הגרים שליש ושחט שני שלישים נמי כשירה ושפיר מתורץ קו' התוס' או י"ל על מה שהקשה הפליתי אמאי לא מוקי ברובא שנפסק הגרגרת הצטרפות השלם שביניהם וי"ל משום דא"כ כיון דר"ל ס"ל דבעינן שחיטה מופרעת וא"כ עכצ"ל ששחט הך דקא שנשאר שלם דאם אמרינן דשחט למטה או למעלה הוי נבילה מכח דשחיט' אינו מופרעת א"ו דצ"ל דשחט הך מעט דנשאר שלם שבין הנקבים:

והנה רש"י כתב לקמן נחרה או מעקר דפי' רש"י דמשו"ה פטור מאותו ואת בנו וכיסו דהשחיטה גופא גורם הפסול א"כ כיון דמש"ה לא הוי שחיטה דהוי השחיטה גורם וא"כ דמשו"ה לא מיקרי שחיטה והנה למ"ד שחיטה הוי ראוי' דהיכא דאין השחיטה גורם וא"כ צ"ל דאפילו דהוי השחיטה אינה ראוי' מ"מ הוי גזה"כ דמטהר מידי נבילה אך למ"ד דס"ל דהוי ראוי אין צ"ל דהוי גזה"כ וא"כ היכא דהשחיטה גופה גורם מקרי נבילה וא"כ בכאן דאם שחט הך השלם וא"כ זה הנפסק מצרף ומכח זה הנפסק מצרף לשחיטה וא"כ מכח הנפסק דמצרף השחיטה ומכח זה טריפה וא"כ הוי דשחיטה גורמת הטרפות דהוי אסורה באכילה וא"כ הוי אינו ראוי' ואינו מטהר מידי נבילה ואלא דשחט בהנשאר השלם וא"כ כיון דצ"ל דשחט יותר מכדי השלם וא"כ מיד הוי רובא בלא השלם שביניהם הוי נבילה וא"כ בעוף מטמאה וא"כ כי מתה עומד ושוחט או דהוי כמאן דמתני' דמי ולא מהני שחיטה או מכח דהגרים שליש ושחט שני שלישים טריפה דכיון דכבר נטרף וזה נוכל לומר ג"כ טעמא דס"ל דאם נשחט במקום החתך הוי שפיר השחיטה גורם משא"כ היכא דשחט שלא במקום החתך לא הוי השחיטה הגורם:

ובזה מיושב מה דלכאורה קשה לשיטת דפליגי על הרמב"ם דס"ל דהוי רק טריפה רק דהשחיטה אינה מועלת או אפי' להרמב"ם ממ"נ היכא ס"ל לר"ל דהא בוודאי לא נוכל לומר דלר"ל הוי נבילה מחיים דהא מהני שחיטה אלא רק טריפה וא"כ הגע בעצמך דרחמנא אמר דצריך לשחוט שני סימנין רוב ודוקא קנה וושט ואפ"ה אמרינן אם נפסק חצי קנה ומשלים הוא ושחט לרובא כשר דכיון דלא נטרפה הוי כמו דשחט כולה דכיון דע"כ השתא הוי רובא נפסק וה"נ בסימן א' שנפסק לענין לטהר מידי נבילה דכיון דעדיין לא הוי נבילה ואם הוי שחט שלא במקום החתך הוי מטהר מידי נבלה ואמאי לא מהני אם לא שחט במקום אחת (אחר) דהא השתא הוי נפסק שני סימנין והוי סימן א' לענין לטהר מיד נבילה כמו חצי קנה פגום אם לא דצ"ל דהוי הלמ"מ ולפמ"ש מיושב ומיושב ג"כ דפריך שפיר ומי אר"ל וכמש"ל דמתורץ מה שהקשיתי לר"ל הא לא הוי שחיטה מופרעת דנוכל לומר דשחט שלא במקום החתך מהנשאר וא"כ שפיר מצרף מועט ממה שנפסק ולא הוי השחיטה גורם דהא אם הוי מיעוט רק נפסק הוי כשירה:

וע"כ צ"ל דתליא בהך דאם הוי כחתוך (ועיין בחידושי לחולין בדף ל"ב על הים של שלמה מה שכתבתי בדף ל' שם יע"ש היטב) וקשה לר"ז מה אמר הלא למדתני רבינו משנתינו בסכין אחד וכו' הא הוא לא ס"ל כחתוך דמי ועכצ"ל דתליא בהך פלוגתא דאם הוי הגרים שליש או לא מהני לשחוט שני שלישים דמיד דנשחט רובא עדיין לא הוי במקום שחיטה ונפסל לשחוט באותו אבר וש"ש דכתב דמהני נשחט כולה. אע"ג דאינה מופרעת ס"ל דכשר בהגרים שליש ושחט שני שלישים וכמו דפסקינן כן לפסק הלכה וא"כ א"ש כמ"ש לתרץ הרמב"ם דפסק שלא במקום שחיטה הוי טריפה ובמקום שחוטה הוי נבילה מחיים ומתורץ קושיות הש"ך הנ"ל ומ"ש הפליתי ראי' דהוי שלא במקום שחיטה נבילה מדקרי לה מיפק חיותא שלא במקום שחיטה לאו ראי' הוא משום דעכ"פ קרי לה מיפק חיותא ר"ל כיין דהוי טריפה ונפיק חיות של אותו אבר והא ראי' דלר"ע קודם חזרה הוי צ"ל. דהוי רק טריפה ובוודאי דזה הדין הוי אמת ג"כ קודם חזרה:

והנה כמו דמכאן הוי מכח מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דהוי הפי' דהא ישראל הוי קדושתן מרובה יהא שרי ולנכרי דהוי לא קדוש יהא אסור (והוי טענין) דהא עבדינן קו' דמה ב"מ דשרי להדיוט ואסור לגבוה אלמא דגבוה חמורה וא"כ טריפה דאסור להדיוט אינן דין שיהא אסור לגבוה וא"כ כמו דלשם דהוי קל וחומר ואמרינן דקדושתו אסרתן ומ"ה שרי. וה"נ בכאן דהוי קל וחומר דהיכא דקדושתן אסרה אין זה קו' יעש"ה:

והנה אם הוי נימא דבאמת כ"ס רש"י דבוושט תלוי בני מעים והוי כמאן דמונח בדוקלא דמיא וא"כ ל"ק מעוף דבעוף שפיר הוי היתר מכח מי איכא מידי ולא שייך קדושתה אסרתה משום דאפשר לשחוט בקנה והתחלה בהגרמה ובבהמה הוי הפי' דאפשר למיעבד תחלת הקנה בהגרמה תחילת ואח"כ לגמור בוושט אם נימא דיוצא ברוב שני סימנין מאמ"ה ולא בא לכלל נבילות וכמו דס"ל לחזקי' אי לא מייתי הך ברייתא דמנה שמעינן דלא כחזקי' ואך מ"ה אמר דלר"ל הוי ס"ל לפסק הלכה דהגרים שליש ושחט שליש פסולה.

והנה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דנכרי ע"א ששחט ג"כ אין מטמאה משום נבילה מן התורה רק דאסורה מכח תקרובות ע"א וא"כ קשה כיון דהוי איסור דא' ושחיטה מקרי וכמ"ש התבואות שור דלא כפר"ח שפסק דאהדרי' לאיסורא והוי נבילה וא"כ הוי אין השחיטה גורם רק כמו טריפה וא"כ אמאי אם שחט נכרי לא יצא מידי אמ"ה ואמאי קתני דבעינן דנכרי דשחט דיהא מטמאה טומאת אוכלין, אך י"ל דה"פ דבאמת דעת הש"ש דבעינן דלא יכוון לאיפוך לשם נחירה רק כמ"ש התבואות שור דסתמא קאי לשם זביחה וכמו גבי מילה יע"ש היטב וא"כ זה דוקא אם שחט לשם ישראל ובישראל סתמא לשמו קאי ומשא"כ בנכרי הוי סתמא לשם נחירה ובנכרי אסרינין לשם זביחה ליכא כוונה ואסורה מדינא ומשא"כ היכא דכיון דישראל יאכל אזי אין צריך כוונה דסתמא הוי לשמו וזאת מה דישראל יאכל זה לא שייך לכוונה רק דכיון דשחט לישראל דהיינו דהוי הבהמה של ישראל או שהבטיח לאכול לישראל קאי סתמא לשם זביחה:

ובזה א"ש ומתורץ קושיות הלח"מ דהקשה בפרק א' מהלכות שחיטה לשיטת הרמב"ם דס"ל דקודם המיתה עדיין אסורה לישראל מכח לא תאכל כל דם דבאמת מ"ה דוקא נכרי לישראל בטהורה משום דהוי מ"ה דלישראל הוי סתמא לא קאי לשם נחירה וא"כ משו"ה לא מצי לומר בהמה טמאה לנכרי משום דהוי מועיל שחיטה לטהרה דבאמת ממ"נ קודם ששחט לישראל לא מהני משום דלא הוי סתמא לזביחה ואלא דלישראל ובהמה טמאה אינו ראוי לישראל והוי ג"כ סתמא נחירה ומשא"כ אם ישראל שחט בהמה טמאה שייך שפיר דכיון דראוי שחיטה אם הוי טהורה דהיינו דהוי ניתר עכ"פ לנכרי דכיון דהותר כמ"ש בספר תבואות שור דבטריפה ג"כ וכמ"ש לעיל ראי' מחו' דבטריפה דהוי איסור אחר בלא אמ"ה שר' ג"כ לב"נ אך א"כ מוכח מכאן דעכ"פ שרי מפרכסת לנכרי והא דלא מייתי מכאן דלא כרא"ב ולמה מביא מברייתא י"ל כמ"ש לעיל לתרץ קו' התוס' דהא דלא מייתי מעוף ה"נ אי לאו הך ברייתא ה"א דברוב שני סימנין יצא עכ"פ מאמ"ה וא"כ שפיר לא שייך קדושתה אוסרתה דהוי מצי לומר דישחוט קנה מקודם ובהתחלה הגרמה ואח"כ לגמור הוושט אך בהך ברייתא איתא דברוב שני סימנין הוי עדיין אמ"ה ומשו"ה מביא דוקא הך ברייתא:

אך דקשה דנקט שם גבי שחיטות נכרי דאסור מפרכסת משום אמ"ה ובשר מן החי גבי שחיטות נכרי ואמאי הא מהני שחיטה רק איסור אחר כמו טריפה ואפ"ל דהוי הפי' דמדרבנן הוי אמ"ה ובשר מן החי ונ"מ לענין ביטול איסורי דאיסורין מבטלין זא"ז ואך גבי נכרי לא שייך איסור מדרבנן כמ"ש הפ"י גבי בשר המדולדל:

והנה אפ"ל לתרץ מה שהקשיתי לעיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין איסור שחיטת הנכרי רק מכח תקרובות והוי שחיטה לענין נבילה מהא דאיתא שם דשחיטת נכרי דוקא לישראל בטהורה וי"ל דאתיא כר"י בן בתירה וס"ל דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וא"כ כיון דנאסרה מקודם משום תקרובות וע"א תו לא חל אמ"ה ובלא"ה מטמאה והוי סתם זביחה רק כמו נחירה:

יו"ד סימן כ

מה שהקשה על הרמ"א י"ל דבאמת אסור מדרבנן עכ"פ אפילו היכא דאיכא חזקה וכמו דאיתא שם ביבמות דבעי עכ"פ חליצה אע"ג דאיכא חזקה אך באמת קושיות התוס' הוי הכי דהא משמע דאמרינן נשחטה הרי הוא בחזקת היתר וקשה אמאי באמת מהני חזקה (וצ"ל משום דאיכא שני חזקות חזקת שלם וחזקת היתר בשחיטה) דהא משמע הא מחיים אע"ג דאינו דרוסה אעפ"כ אסור. אך באמת היכא דאיכא ריעותא וא"כ ליכא חזקה דאינה נקובה דהא יצאת מחזקתה עכ"פ דעתה איתחיל להיות ריעותא ומעיקר' הוי בחזקת שלם וכיוצא בזה כתב התבואות שור לענין רוב וכן כתב הרשב"א דכיון דהתחלה להיות מעשה דהתחלה דמטרפה כבר יצאה מחזקתה ואך דעיקר הקושיא הוי מדריסה דשם ליכא ריעותא דיצאתה מחזקת שלם וא"כ להיות חזקת שלם ליתא בכאן רק חזקת היתר וא"כ תליא בפלוגתא דשמא ימות וא"כ זהו כוונת רמ"א דבאמת מדרבנן אסור אך דקשה דבמאי דבידו יצאה מחזקת איסור אך דחזקת היתר נמי ליתא דתליא בפלוגתא דשמא ימות וא"כ ליכא עכ"פ חזקת איסור וא"כ יש להעמיד בחזקת שלם משא"כ היכא דאיכא ריעותא:

והנה יש ליישב הא דלא משני בספק דרוסה משום דלפי שיטת הפר"ח לא אוקמי' אחזקה בספק השקול עכ"פ מדרבנן אך דכיון דס"ס שרי וס"ס אם נימא דבאמת שרי ס"ס אפילו במקום חזקה. אבל הא אית' הדין דהיכא דאיכא שני חזקות לא מהני שני ספיקות וא"כ שני חזקות עדיפא ומכ"ש דעדיפא דשרי מדרבנן כיון דס"ס שרי גם מדרבנן אך דזה תליא בהך פלוגתא דשמא ימות דפליגי בו ר"מ ור"י ורב ס"ל כר"י דלא חיישינן לשמא ימות אך סתם מתניתין אתיא כד"מ דלא חייש לשמא ימות ומש"ה לא אוקי בספק דרוסה. והנה היכא דאיסור מצוי דתירץ התוס' עכ"פ לא עדיף מס"ס והנה הדין דה כא דאיכא שני חזקות עכ"פ עדיף מס"ס וכמו דאית' דכל חזקה עדיף מספק אחד וא"כ שני חזקות עדיף מס"ס ומ"ה תירצו התוס' דהוי מצוי:

אך באמת י"ל דכוונת התוספת דעכ"פ מדרבנן אסור:

אך דבאמת הוי קו' התוס' דהוי בחזקת שלם וא"ל דהוי נגד זה חזקת איסור קשה מכאן וע"ז תי' התוס' דהוי מצוי לאיסורא טפי מלהיתרא וא"כ הוי כל כמה דלא ניכר הדרוסה מבחוץ מקרי ספק דרוסה ורב ס"ל באמת דלא חיישינן לספק דרוסה וא"כ א"ש כללא דמילתא דבאמת הך תי' אינו מספק דמצוי אך עכ"פ שני חזקות מהני אך באמת אם נימא כסברת הש"ך אליבא דהרמ"א דבכה"ג שפיר הוי חזקה לאיסור דפליג עליו רבא או דעכ"פ מדרבנן אסור אך דבאמת דבדבר שבידו לשחוט לא מקרי חזקה לאיסור ובאמת מקודם הוי חזקה להיתר ולא ניקב מכח רובא וכמ"ש התוס' בחולין אך דבאמת הוי שמא ימות ולא הוי חזקה להיתר ונשאר רק חזקה לבד ואזי שפיר כיון דהוי מצוי וא"כ היוצא לנו מזה דבאמת בכאן לא מיקרי חזקה להיתרא דהוי שמא ימות וחזקה דשלם והכל הוי עד השתא מכח רובא דע"ז שפיר כיון דהוי מצוי ומאי דהוי ימות לא מקרי חזקה להיתרא דכיון דלא הוי בידו ובאמת רבא פליג על רבה או דמדרבנן הוי שפיר חזקה ורב ס"ל דחייש שמא ימות וסתם מתניתין הוי ר"מ ומתורץ שפיר ק' הש"ך:

והנה לכאורה בשחיטה קשה אמאי הוי לפי דאם נימא דאפשר לצמצם מ"מ פסול השחיטה במחצה לפי הך דעה דס"ל דבס"ס אוקמה אחזקה:

אך לפמ"ש בס' פ"י דפלוגתא דר"ג ור"י הוא בזה אלימא מרובא ואו י"ל דבאמת מכח דס"ל לפי ה"א דאפשר לצמצם:

יו"ד סימן מא סעיף ח

לכאורה קשה על מה דאיתא בש"ע יו"ד דאם ניקב טרפש הכבד וכבד סותמו מהני וכשירה וכתב התה"ה דכיון דאין הטריפות מצד עצמו רק מכח דסופו ליטול הכבד מהני סתימת קרום שעלה מחמת מכה וכן כתב בס' בל"י דמהני שחין אם סותמו ולפ"ז קשה דהא הדין דאם חליף עור אחד מהוושט או החיצון או הפנימי דטריפה וא"כ ע"כ הו' הפי' דהא דטריפה בעור אחד ניטל ע"כ הוי הטעם משום דסופו ליטול העור השני דאל"כ קשה אמאי לא קתני ניטל עור אחד מן הוושט דטריפה אלא ע"כ דהוי הטעם דהטריפות מכח דסופו לנקוב הוושט וא"כ הוי בכלל נקבות וא"כ לפ"ז קשה מי גרע משחין מעור מחמת מכה דמהני אע"כ דלא מהני עור מחמת מכה וי"ל דאם ניטל העור הפנימי טריפה מחמת כיון דלקה כולה בעי בדיקה אולי ניקב העור הפנימי וכמו דהדין בריאה ואם נגלד עור החיצון בעי בדיקה וושט אין לו בדיקה מבחוץ והוי הדין גבי חולי אין צריך בדיקה מן הדין ומשו"ה לא טריפה ומשא"כ באיגלד דבעי בדיקה בדין וכמו דכתב הש"ך גבי ריאה דלא מהני בדיקה לדידן דבעי בדיקה והנה אם הוי עור החיצון נהפוך וצ"ל דהוי כמו דמסמס קועה דמי דלא מהני בדיקה לפי הדין לדידן ואו י"ל דהוי הפי' דחיישינן דלמא הבריא דכיון דבעי בדיקה בדין ואפי' למאן דלא חייש הבריא בוושט ג"כ מ"מ בניטל עור א' כולה חיישינין להבריא:

והנה מ"ש הפליתי דמילווין לא מקרי מתחלת ברייתו כיון דבעי פרש ולא הוי מתחלת ברייתו דכיון דכל כמה דלא פריש שרי וי"ל דבאמת לר"ש דמיקרי הכל ברי' ומשו"ה אמר כל שהוא למלקות והנה התוס' כתבו דע"י תערובת שרי וה"נ נימא דמ"ה לא מיקרי מתחלת ברייתו כיון דשרי ע"י תערובות אך כיון דבלא תערובות אסור מקרי מתחלת ברייתו ה"נ הכא עכ"פ בלא תערובות אסיר דהא מיד שיאכל אכל מיקרי פירש וא"כ שפיר מקרי מתחלת ברייתו בלא תערובות ודלא:

יו"ד סי' י"ח ומה שהקשה הפליתי על סברת הטו"ז והש"ך דכיון דיצא הדבר בהיתר וא"כ האיך מייתי ראי' דתלינן בשמוש ידא דטבחא מבא זאב ונטל בני מעים דהא הוי כמו שנאבדה וי"ל משום דהנה באמת הא גם הלשון קשה נשחטה הותרה היכא דמשמש ידא ולמה נקיט לשון נשחטה הותרה דהא לסברת הפוסקים אפילו נולד ריעותא מחיים וי"ל משום דהנה באמת ריעות' דהרי נקובה לפניך לא מצי לגרוע הרובא דהוי מקודם חדא דהא רובא וחזקה רובא עדיף:

והנה הא כתב הפליתי דאפי' נגד החזקה לחוד לא מהני ריעותא דהרי נקובה לפניך לגרוע החזקה דהוי מקודם וכן כתב בסימן פ"א ורנ"ו אך הנה התוס' בכתובות בדף ע"ו בד"ה חדא במקום תרתי וא"ת הא כל חזקה בפ"ע עדיף ואמאי כי הוי תרתי הך חזקה עדיפא ותי' התוס' משום דלענין לסייעו לבעל צריך שיהא שניהם החזקות אמת ומשא"כ לענין חזקה לאשה הוי בטענה אחת אמת מהני ומסייע לה ומשו"ה הוי חדא במקום תרתי. והנה רב אשי אמר ילפינין משחיטה עצמה דאמר רחמנא אכול בשרא דלמא במקום נקב קא שחיט א"ו דאזלינן בתר רובא:

והנה איתא בפוסקים דשני חזקות לא עדיף רובא וא"כ ספיקא שלו כך דהא וושט אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ ניחוש דלמא במקום נקב קא שחיט והוי טריפה וא"ל דאזלינין בתר רובא וא"כ קשה הא הוי טריפה דחזינן נקוב לפניך והוי חדא חזקה דכאן נמצא וכאן הי' ורק רובא עדיף וא"כ הוי חדא במקום תרתי דכיון דלענין הכשר בעינן שני הדברים יהא אמת הן דלא ניקב הוושט הן דלא ניקב הבני מעים וא"כ הוי רק רוב להכשיר ולענין הטריפות הוי שני חזקות חדא אוקמ' בחזקת איסור דלא נשחט וחדא דהרי ניקב לפניך דבחדא נמי הוי טריפה ולענין נקב לא שייך חזקת איסור וכמ"ש התוס' ביבמות בדף ל"ג ע"א יעש"ה וזה הוי מספק בהדין אך אם אמרינן דבאמת כיון דיצא הדבר להיתר הוי שפיר מותר וא"כ כיון דזהו הוי גופא בספק מיקרי חזקה וא"כ הא באמת כיון דנשחטה הותרה לענין דלא מטמא כנבילה ועוד דלא אסור משום אמ"ה ונ"מ דלא מצרף בהדי איסור אמ"ה דאיסורין מבטלין זא"ז ויבטלו אמ"ה והאיסור דטריפה או שאר נ"מ וא"כ כיון דיצא השתא הדבר בהיתר ואי אפשר לבדוק הוושט ואמרינן דהותרה וא"כ כיון דיצא הדבר לא מיקרי הספק לאיסור דכיון דהוי הוראה להיתר וא"כ לא נשאר כלל לצירוף רק הך ספק דניקבו בני מעים ורובא עדיף מחזקה דהרי נקובה לפניך ומש"ה יש להכשיר וע"ז שפיר מייתי ראי' מבא זאב ונטל בני מעים והחזירן וא"כ ממ"נ אם אתה מכשיר שם כיון דתלינן בזאב וא"כ בכאן כשר אלא דאמרינן דכיון דהוי הטעם דכיון דהוי בחזקת היתר דנאבדה וא"כ גם שם שרי דהא הוי רובא עדיף דכיון דאי אפשר השתא דכבר הוי מותר מנבילה ואמ"ה וא"כ אין מצרפין להך דהוי ספק דניקבו בני מעי' וא"כ ממ"נ שרי ומייתי שפיר ראי' ומתורץ קו' הפליתי הנ"ל ואו י"ל דבאמת קשה לר"מ נימא מצרף למיעוט' חזקת איסור אמ"ה דלא נשחטה והוי פלגא ופלגא אך באמת לפי סברת הטו"ז וא"כ בוודאי לא נולד בנקיבות הוושט וכן בניקבו המעיים דאם נולד כן כשר וא"כ שפיר בחזקת דנולדה שלימה וא"כ הוי חזקה נגד חזקה ונשאר ברובא וא"כ באמת בניקבו הבני מעים קשה הא הוי חזקה דשלימה דעדיף מריעות' דהרי נקובה לפניך אך דהוי תרתי נגד חדא דהוי חזקת איסור אמ"ה וחזקת הרי נקובה לפניך דהא בעינן דלהכשר יהיו שניהם אמת וכמ"ש התוס' וכן המאור בכתובות הנ"ל ואך אם אמרינן דכיון דכבר יצא הדבר להיתר וא"כ לא מצרף לה הך ספק דנקיבות הוושט וכמ"ש לעיל ושפיר הוי ממ"נ שרי וכמש"ל וא"ש הכל ונתקיים הפסק של הש"ע ומתורץ גם כן האגודה דאיתא בסימן א' ומביאו הרמ"א יע"ש לעיל היטב ובמה שכתבתי מיושב הא דפסק הראב"ן כעולא דאין חוששין (לספק דרוסה) אם נמצא תחוב בוושט ובאמת הא הש"ס אמר ולעולא מ"ש מספק דרוסה ומסיק דעולא לא ס"ל דאין חוששין לספק דרוסה וכיון דא"כ דנפסק לקמן דחוששין לספק דרוסה אמאי פסק כעולא וי"ל משום דהנה באמת אם אמרינן כשיטת התוספת דנקיבת הוושט יש לו בדיקה מבחוץ אך לדריסה אין מועיל וא"כ אם אמרי' דמ"ה בדרוסה דהוי הטעם משום דהא אם נדרס הושט ואין מועיל השחיטה והוי נבילה והוי שפיר ספק ומשא"כ לענין וושט כיון דעיקר החשש שמא הבריא:

והנה הטעם דקרום שעלה מחמת מכה לא הוי קרום עכ"פ הא כתבו יש פוסקים הטעם דאין מועיל קרום כיון דכבר נפסל ונטרף אי אפשר להיות כשר והנה באמת הא נקובת הוושט לא הוי נבילה מחיים רק דאין שחיטה מועיל וא"כ ע"ז עכ"פ מועיל הקרום דתו לא הוי נבילה ומועיל השחיטה דכיון דעדין לא הוי נבילה וא"כ ליכא ספק דמוקמינן ליה אחזקת היתר:

אך באמת גם לענין דרוסה נמי קשה הא הוי קאי מקודם היתר דיהא מועיל שחיטה אם ישחט וכמו דכתבו רש"י והתוס' ביבמות בדף ל"א דהוי קאי בהיתר אם ימות אח"כ יעש"ה וא"כ מקודם הך ריעותא הוי קאי בהיתר אך באמת הא לא קאי בהיתר דהא לשמא ימות חיישינין אפילו קודם שנולד הריעותא וא"כ דלמא עדיין קודם גמר השחיטה:

והנה י"ל הקושיא שהקשה בספר תבואת שור וכן הפליתי על רבינו יונה דמכשיר הגבינה ואעפ"כ סתם דאם הוי ספק אם הוי קודם השחיטה או לאחר השחיטה דטריפה וי"ל משום דהנה הקשה הגאון מוה' דוב בער דאם אמרינן דא"א לצמצם אך הר"ש כתב דהוי הטעם מכח ס"ס וא"כ בכאן ממ"נ האיך הוי ס"ס דפטור מקרבן דאם הוי רובא נפגם מקדם א"כ אי אפשר להקריב בפנים ופטור אש"ח ואם הוי פחות מרובא א"כ מיד שנשחט עד דהוי מחצה נמי אסור מכח דשחט לע"א וא"כ הוי א"א להתקבל בפניה (ומאי משני בדף מ' בחצי קנה פגום וכו') אך י"ל דבאמת אם אמרינן דמועיל חזקה אפילו אם הוי ס"ס יע"ש בסי' קי"א ועיין לקמן בהתחלה בד"ה. והנה לכאורה, וא"כ בכאן אמאי לא אוקמי' אחזקת היתר וכאן לא שייך דהוי ספק בשחיטה דהא הוי הטעם או דהוי אפשר דלא שייך דמי ימר דנשחט וכאן אם באמת הוי שחוט לפנינו וא"כ הוי כמו סברת התוס' ביבמות דאוקמי על חזקת היתר דהוי היתר מקודם אם ישחט ול"ד דספק בשחיטה דמי ימר אם הוי נשחט ול"ד לשחיטה ושחיטה דאם הוי ספק דטריפה מכח ריעותא לפניך ואמרינן כמו דהוי עכשיו כן הוי מקודם יע"ש היטב בס' תבואת שור דמקשה באמת בספק שחיטה אמאי הוי אסורה מספק לפי סברת התוס' ביבמות בדף ל"ג ע"א ע"ש היטב ותירץ התבואות שור דהוי רק מדרבנן ובכאן לא שייך דמשמע דמן התורה דהכי אגמרה רחמנא למשה בסיני וכו' אך י"ל דבאמת הא חזקה דלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה:

והנה הדין אם אמר סמוך למיתה הוי שעה אחת אזי אסורה בתרומה מיד וכאן ליכא רק חזקה להיתרא דחזקה דחזקת שלם ליכא דהא נקב באמת השתא או חצי או מעט פחות עכ"פ או יותר וא"כ יצא מחזקת שלם עכ"פ ורק חזקה להיתרא איכא והנה אם נימא כר"מ אזי הא הוי ועיין לקמן בד"ה והנה באמת התוס' וכו' כמו חזקה דלא נתבררה שעתה שמעולם הוי מסופקין דלמא קודם שיגמר השחיטה יטרף באמת אח"כ וא"כ מעולם לא חל דלא הוי בידו ולא מיקרי חזקה כמ"ש לקמן חזקה אע"ג דהשתא עדיין לא ניקב משא"כ אם נימא דלא חיישינן שמא ימות אזי א"ש דהוי שפיר חזקה דנתברר דהא מחזקינין השתא דעדיין לא נקב בחזקת שלימה ולא יהא ניקב אח"כ ג"כ וא"כ היוצא לנו מזה דלמאן דלא חייש שמא ימות וא"כ שפיר הוי אפילו דאיכא ס"ס יש הכשר:

והנה הדין דאם לאחר ששחט רובא לא חשיב מעשה שחיטה בכל דהו לאוסרה דכיון דלא חשיב שחיטה דרק בשחיטה יכול לאוסרה במעשה כל דהיא וכמ"ש כן במגיני זהב וא"כ אם אמרינן דבעינן שחיטה מופרעת וא"כ אם ישחוט כנגדו במה שפגם מכבר וא"כ אין מצרפין רק דנהוי רובא דוקא בב"א וא"כ אם כבר נפגם חצי קנה והוא ישחוט כנגדו אזי אין יכול לאסרו בהך חצי דממ"נ כ"ז דלא ישחוט להך רובא דהיינו דמעט שהוי לאחר החצי לא מצרפו והאם שישחוט הך מעט בלא"ה יהא מצרף דלמאי שנשחט דהיינו דנפגם מקודם וא"כ אין זה צריך לשחיטה כלל והוי כמו לאחר רובא דלא מהני מעשה דיהא נאסרה רק במאי דנגמר והוי רובא וא"כ הוי הפי' דוהוסיף עליו כל שהוא דפי דפגע בנקב דנמי כשר וא"כ מאי אמרינן דלמא הו"ל פחות מחצי וא"כ קודם דיגיע שיהא רובא רק שיהא חצי נאסרה. ואזי אמרינן דבאמת אוקמה אחזקה דחזקת היתר דאוקמינן על החזקה דהיתרא דלא ס"ל דחייש לשמא ימות ובוודאי הוי חצי ולא אסרה רק עד שיגיע למקום הפגימה ומ"ה חייב דוק ותשכח וא"כ שפיר מתורץ הקושיא הנ"ל דמאן דס"ל דא"א לצמצם ס"ל באמת דבעינן שחיטה מופרעת ומתורץ הכל ולפ"ז מתורץ ג"כ רבינו יונה הנ"ל דבאמת הכי הפי' בתוס' דיבמות דלכאורה קשה נוקמי בחזקת שלימה ולא ניקב אך דצ"ל דהוי בחזקת איסור דמחיים ואזי שפיר מקשה התוס' דהא בכאן משמע דלא חשיבא רק דהוי חזקה להיתרא וא"כ אפילו אם אמרינן דתליא בהך פלוגתא דשמא ימות עכ"פ לא חשיבא חזקה לאיסורא וא"כ נוקי אחזקה דהוי מקודם בחזקת שלם אך דצ"ל דהוי חזקה להיפוך דחזקת איסור וע"ז מקשים התוס' שפיר ואך דלפי התירוץ אפילו אם נימא דלא חשיב חזקה לאיסורא אך עכ"פ לא חשיב חזקה להיתרא גם כן דהא הוי כמו שמא ימות דחיישינין לר"מ יע"ש היטב בגיטין וא"כ מיושב מ"ש לעיל ליישב קושיות הגאון מוה' דוב הנ"ל וא"כ בכאן דהוי הפי' דהיכא דהוי ספק אם מקודם שחיטה או לאחר שחיטה וא"כ לא שייך חזקת היתר דהוי שמא ימות והוי כמו דלא אתחזק איסורא ולא היתרא וא"כ משו"ה יש לאסור משא"כ הגבינה הוי עכ"פ כמו שכתב הט"ז והש"ך גבי סכין קודם שנולד מרעותא הוי בחזקת היתר דאין צריך שחוטה עכ"פ והוי שרי מיד כמו שה בסכין שכתב הט"ז והש"ך משא"כ גבי בהמה לא הוי בחזקת היתר דלמא יטרוף עדיין ולא הוי מעולם חזקה דנתבררה שעתה ודלמא באמת נטרפה סמוך לשחיטה וא"כ שפיר מייתי ראי' משחיטה דעכ"פ צריך לומר זה הסברא דהוי כמו שמא ימות ולא הו"ל היתר מחיים:

והנה מה שהקשה הפליתי על ס' הש"ך והטו"ז מהא דמייתי רא' לענין ריאה מהא דבא זאב ונטל בני מעים דלמא הוי הטעם משום דכבר יצאה בחזקת היתר י"ל בני מעים גם ריאה בכלל והא ראי' דכן כתבו הפוסקים דנקט שמא במקום נקב קא תחיב אלמא דאיירי במקום סימנים אך דצריך בדיקה וא"כ לא הו"ל בחזקת היתר מעולם ועי"ל משום דבאמת בעולם אין צריך בדיקה וא"כ שפיר הוי בחזקה היתר אך דאמרינן כאן נמצא כאן הי' ואך עכ"פ הוי בשעת קטנותן בהיתר ולפ"ז מיושב שפיר הרמ"א דמביא מהך תוס' דבאמת כוונת הרמ"א הוי הכי דהוי למ"ד שמא ימות וא"כ לא הו"ל חזקת היתר אך דמייתי ראי' דהיכי דאיתרע לא הו"ל ברובא דיצאה מרובא. וכמ"ש בס' התבואות שור ומתורץ הכל. והנה באמת התוס' כתבו בגיטין במה שבידו לא מקרי אתחזק איסורא דכיון דבידו לטבול וא"כ הא הרשב"א כתב דהאיך שייך חזקת היתר הא הוי חזקת איסור קודם שנשחט יע"ש היטב וא"כ א"ש דוקא מ"ש דהוי תליא בהך פלוגתא דאם חיישינן שמא ימות דכן כתב בחידושי הרשב"א למסכת יבמות דהא הוי בחזקת איסור דקודם שנשחטה אך גבי שהי' בשחיטה א"ש דכמ"ש הרשב"א שם דמי ימר דנשחטה כלל משא"כ בשחיטה דספק אם מקודם נשחטה או נשמטה וא"כ הרי שחוטה לפנינו עכ"פ רק דלמא נשחט הסימן השני ולא מהני כלל וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דבאמת ס"ל כמ"ש הש"ך אליבא דרמ"א בסימן צ' ביו"ד דלפי המסקנא לא ס"ל דזה מיקרי חזקת היתר אך דזה קשה היכא דבידו שפיר לא הוי חזקת איסור וא"כ הוי בחזקת היתר וא"כ שפיר תליא בהך דשמא ימות בפלוגתא דר"מ ור"י וכמ"ש לעיל וא"כ למ"ד דחיישינן שמא ימות הוי אפילו מן התורה אסור ולאביי דלא חלק כן לשמא מת ולשמא ימות הוי כתירץ התבואות שור דהוי מדרבנן יע"ש היטב אך אם נימא דחטאת כיון דקניא לכפרה כדידי' דמיא וא"כ לא שייך לומר כן דבאמת משו"ה שפיר אסור אע"ג דלא הוי לשחיטה מועלת כלום ולא נטרפה מ"מ לגבוה שפיר נאסרה להך דעה דס"ל דלגבוה אין צריך כלל מעשה.

והנה בזה י"ל דהנה לפי שיטת התוס' בדף קי"ט ע"ב בחולין דבעולת העוף ג"כ חייב בסימן אחד ואמאי נקט דוק' חטאת עוף ולא עולת עוף. אך י"ל דבאמת כמ"ש התוס' דנקט חטאת העוף דלא תימא דקניא לכפרה כדידי' דמיא וא"כ קשה הא אי אפשר לצמצם וא"ל כמ"ש לעיל דזה אינו מספיק דהא עכ"פ נאסר לגבוה אע"ג דאינו מועיל לשחיטה אלא דאשמעינן דאינו אמרינן כיון דקניא לכפרה כדידי' דמיא וא"כ הוי כמ"ש לעיל התירוץ וא"כ זה בא ר"פ לתרץ אמאי נקט חטאת ולא עולת העוף וע"ז אמר אי לאו דאר"ה וא"כ א"ל דבאמת לענין מה דהוי שלו ונאסרה במיעוט רנה אע"ג דאינו מועיל לשחיטה א"כ אפי' אם נימא דלגבוה נמי בעינן מעשה מ"מ יש חילוק:

ובזה מיושב נמי לקמן דאמר חטאת כיון דקניא לככרה כדידי' דמי דדוקא חטאת באמת אך דאשמועינן דלא אמרינן אי אפשר לצמצם והנה במה דאמר הא מה מעשה מעשה רבה י"ל (אם נימא דלחד דעה דבעינן דוקא בעוף העולה שני סימנין וא"כ קשה למ"ד אא"א דש"ש. אך דבגמר מעשה אסרה ובעוף הוי גמר מעשה סימן אחד והוי ל"פ:

דף מ מא

סוגיא דרבוצה

יעש"ה כל הסוגיא עם פירו"ת והרא"ש והר"ן וראשונים ואחרונים כולם וזה יצא ראשונה לתרץ קושיות בעל כריתי ופליתי בסימן כ"א וז"ל וקשיא לי' לרב אדא בר אהבה דס"ל בע"ז דף נ"ד אף דאא"א דבר שאינו שלו בניסך לה בין קרניו הוי מעשה ואסר ומייתי לה הך דעולא וד"ת עשה בה מעשה אסרה הך דניסך בין קרני' ודאי מעשה זוטא היא כמ"ש רבינו חננאל וקשיא לרב אדא בר אהבה קושיא דחולין דף מם חייב שלש חטאות וכי עביד בה מעשה פורתא אסרה וצריך לומר תירוץ הגמרא בחטאת העוף חצי קנה פגום וקשה לרבא אדא בר אהבה א"א לומר כן דהא איהו ס"ל דבעי דוקא וושט בשחיטה ולא קנה וצ"ע ונלע"ד ליישב קושיא הנ"ל דהנה רש"י בפירוש הגמרא דף מ"א כתב כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי הלכך לא מצי למיתני שום זבח דאלו עולה מכפרת אחייבי עשה וחטאת ואשם על חטאים ושלמים ושאר קדשים קלים דידי' נינהו להכי נקט עוף ובאמת מתוס' ד"ה כיון ותוס' ד"ה לא הוי חטאת לא משמע רק דחטאת קנין לכפרה ולא שאר קדשים כמבואר בדבריהם ולדעתי נראה לפרש פירש אחר דהנה איתא פלוגתא אם שחיטה שאינה ראוי' הוי שמיה שחיטה או לא הוי שחיטה מר יליף משחוטי חץ וכו' עש"ה:

והנה הרא"ש פסק דאע"ג דקי"ל כר"י הסנדלר לפטרו מדו"ה בשחיט' שאינה ראוי' מ"מ בשחיט' ונמצא טריפ' חייב בדו"ה וכ' הפ"י דהיינו משום דס"ל דטריפה שחיטה ראוי' מיקרי כין שאין האיסור מצד השחיטה אלא מצד אחר שנמצא טריפה כו' והנה הפוסקים כתבו דאף אם איירי דמחשב משחיטה לזריקה מ"מ לר"י הא מחשבין מעבודה לעבודה ופסול והנה ע"כ הבריי' דשחט חטאת בחוץ לע"א ס"ל דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה דאי לא שמי' שחטה אמאי חייב דהא התוס' בבבא קמא כתבו אע"ג דגלי רחמנא בשחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ה"מ דליכא פסול מצד אחר חבל איכא פסול מצד אחר לא שמה שחיטה והכא איכא פסול מצד אחר דהא לר"ה בגמר מעשה לכ"ע יכול לאוסרה והנה רש"י כתב בהמת חבירו לא מיבעיא שלו דמיחסרא משום תקרובות ע"ז בשחיטת סימן א' דאע"ג דב"ח אין נאסרין להדיוט לא משום נעבד ולא משום מוקצה מדאיצטריך למסרינהו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה מחסרין וא"כ לפ"ז י"ל דהכי פירש הגמרא כיון דקניא לכפרה אחא כדידי' דמיא דבאמת התנא סובר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה וא"ל אמאי חייב שלש חטאות הא הוי שחוטה שאינה ראוי' דז"א דהא באמת כדידי' דמיא והיא דבר של הקדש נמצא דבאמירה בעלמא הוי מוקצה לע"ז ונמצא דהשחיטה אינה מועלת ושפיר הוי שחיטה ראוי' כסברת הפני יהושיע משא"כ בשאר זבחים לשיטת ר"ח בגמר מעשה יכול לאסור אפילו שאינו שלו נמצא דהשחיטה אוסרתו והוי שפיר שחיטה שאינה ראוי' דע"י השחיטה בא הפסול ומשום הכי נקיט חטאת דלככרה קניא והוי פסול בלא השחיטה דהא אף באמירה בלא שחיטה מפסל וא"כ לא הוי הפסול מחמת השחיטה והוי שפיר שחיטה ראוי' ובחטאת עוף וחצי קנה פגום:

אך לפי"ז קשה כי משני הגמרא בגמר זביחה הוא עובדה ופריך הש"ס מאי אריא חטאת לאשמועינין זבח הא איכא לשנויי להכי קתני חטאת משום דככרה אין השחיטה גורם והוי שחיטה ראוי' לכך חייב משא"כ בשאר זבחים כו' ויש ליישב דהנה התוס' בב"ק דף ע"ו ד"ה שחטה הקשו מה פריך הגמרא קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא הא הוי שחיטה ראוי' משום שיכול לפדות בשעת פרכוס דבר העמדה והערכה היא ונראה ליישב קושיות התוס' דהנה התוס' בתמורה מקשים אמאי מטיל מום בקדשים אינו אסור רק משום קנס הא כל מה דאמר רחמנא צא תעבד אי עביד לא מהני ומה"ת אסור להטיל מום בקדשי' ותירצו התוס' דלא גרע מנעשה ממילא דלא יהא לא עשה הוא רק ממילא נפל בה מום ולפי"ז יש ליישב קושיות התוס' הנ"ל דהא בשחוטי חוץ ג"כ קשה הא אסור מן התורה לשחוט בחוץ והנה אף דהש"ך כתב כל דבר שיכול לעשות בהיתר. אף בעשה ל"ש כ"מ דא"ר ל"ת מכ"מ לענין לאכול בחוץ בלא זריקה כדין חולין לא אפשר בלא שחוטי חוץ באיסור וכאן לא שייך תירוץ התוס' דלא גרע מעשה ממילא דבשחיטה לא שייך עשה ממילא דבעשה ממילא הוי נבילה אך לכאורה י"ל דהנה בספר מגיני זהב כתב דבחצי קנה פגום הוי מום בקדשים לפ"ז לכאורה קשה הא יכול לפדותה ע"י חצי קנה פגום וע"ז שפיר שייך תירוץ התוס' דלא גרע מעשה ממילא ושאר שחיטה אפילו היו בפנים הי' מותר ולפ"ז שפיר מקשו התוס' אבל י"א דהא התוספ' כתבו בדיבור שלפני זה דהסוגיא אזלא כמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף וכו' ולמ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף בחצי קנה פגום לא הוי מום ואינה ראוי' לפדותה אלא בגמר שחיטה שפיר הוי מטיל מום בקדשים באיסור דלא שייך תירוץ התוס' דלא גרע מנעשה ממילא ועפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל מאי מקשה הגמר' מאי אריא חטאת דהנה הגאון בס' פלתי כתב דהא דאדם אוסר דש"ש במעשה הוי רק דרבנן.

והנה איתא בב"ק דף ע"א ובתוס' דהיכא דהשחיטה אינה ראוי' רק מדרבנן הוי שחיטה ראוי' כו' נמצא לפ"ז מקשה הגמרא שפיר אמאי לא נקיט שאר זבחים וא"ל משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' משום דשוחט לע"ז קשה קושיות התוס' הא ראוי לפדות ולקמן הוכחנו דמאן דס"ל דשחיטה שאינה ראוי' לא הוי שחיטה ע"כ סובר כל העומד לפדות כפדוי דמי וכיון דנפדה הוי רק להדיוט ולהדיוט מן התורה אינו יכול לאסור אפילו במעשה וא"כ הוי שפיר שחיטה ראוי' כיון דאינה אסורה רק מדרבנן וא"ל כתירוץ הנ"ל מכח כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת והוי מטיל מום בקדשים כנ"ל קשה הא הוי עכ"פ מום מחמת חצי קנה פגום וא"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ לא הוי מום כנ"ל הא הך סוגיא אזלא אליבא דר יוחנן ור"י סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ שפיר הוי מום והוי שחיטה ראוי'

ובזה מתורץ קושיות הפליתי הנ"ל די"ל דבאמת רב אדא בר אהבה סובר אינו לשחיטה אלא לבסוף וא"כ חצי קנה פגום לא הוי מום ומוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ול"ק קושיות הגמרא מאי אריא חטאת כו' כנ"ל אכן זה דוקא אם נימא הא דאדם אוסר דש"ש בגמר מעשה הוא רק מדרבנן אבל אם נימא דא"א דש"ש בגמר מעשה מדאורייתא לא מצינו לתרץ כנ"ל אך אכתי יש ליישב קושיא הנ"ל דמה פריך הגמרא מאי אריא חטאת כולי דהכי פריך הגמרא דהא השתא ע"כ צ"ל נמי שחוטה שאינה ראוי' שמה שחיטה וא"ל כנ"ל דאין השחוטה גורם דהא בלא השחיטה נאסר ז"א דהא בלא השחיטה באיסור הי' ראוי לפדות דאין לך מים גדול מזה ולאחר פדיון ודאי לא מצי אסר באמירה בעלמא להדיוט ונמצא דהשחיטה גורם לפסול אפילו להדיוט ונמצא שפיר הוי שחיטה שאינה ראוי' אע"כ צריך לומר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושפיר מקשה הגמרא ליתני שאר זבחים אך א"כ תיקשי למה להגמרא לשנויי בחצי קנה פגום לישני בעוף ובגמר זביחה ונמצא לא קשה ליתני שאר זבחים דאפשר לומר דסבר ששא"ר לא שמה שחיטה ומשו"ה נקיט חטאת וכיון דלכפרה אין הזביחה גורם ושפיר הוי שחיטה ראוי' וא"ל דהא ראוי לפדות דהא אין לעופות פדיון אבל יש ליישב דא"כ קשה ליתני עולת עוף ובגמר זביחה היא עובדה ולא קשה הא הוי שחיטה שאינה ראוי' דהא מבואר דלאחר ששחט כדין הכשר שחיטה לא נאסר וכיון דבחולין סגי בשחיטת סימן ועובד ע"ז בסוף שני סימנים וא"כ הוי שחיטה ראוי' ועפי"ז מתורץ קושיות התוס' בד"ה לא הוי חטאת תיובתא תימא דמאי אריא חטאת דנקט כו' דיש לומר דמיירי בעוף כקושיא הנ"ל וא"ל למה לא נקט עולת עוף יש לומר הא השתא איירי דלא אמר בגמר זביחה היא עובדה רק דלא מצי לאסור רק בגמר מעשה וא"כ בעולה הוי גמר מעשה בסימן אחד דלא גרע מחולין וא"ב לא מצי למינקט עולת עוף דהא מששחט סימן א' אסרה:

ובזה יש ליישב קושיות התוס' בחולין דף פ"ה וא"ת ל"ל לר"מ למילף משחוטי חוץ נילף מגופה דאו"ב נוהג בקדשים אע"ג דלאו שחיטה ראוי' היא דהא הוי מחוסר זמן כו' ויש ליישב דהנה בחולין דף פ"א איתא כל כמה דלא זריק מיקטל קטלי' והוי שחיטה שאינו ראוי' לפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' דמאותו ואת בני לא הוי מצי למילף דהא באמת ר"מ ס"ל אפילו היכא דשחיטה גורם הוי שחיטה ראוי' והנה לכאורה לפי הך דעה בחולין דכל כמה דלא זריק הוי שחיטה שאינה ראוי' א"כ קדשים גבי או"ב לא מיקרי השחיטה שאינו ראוי' דבלא השחיטה נמי שם דקדשים גורם איסור בהא כל כמה דלא זרק הוי שחיטה שאינה ראוי' משום קדשים וא"כ דבר אחר גורם ושפיר הוי משום או"ב שחיטה ראוי' אבל משחוטי חוץ שפיר יליף דהא באמת או אשר ישחט לרבות עולת העוף דחייב משום שחוטי חוץ. והנה התוס' הקשו בחולין הא אית לי' לר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירצו כיון דמחוסר קבלה בכוס דלא אמרינן כל העומד לזרוק רק אחר שנתקבל בכוס כו' וא"כ הא בעוף לא בעינן קבלה בכוס דהא אוחז בצוואר ומזה וא"כ בוודאי אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ שפיר איסור שחיטה גורם ושפיר הוי שחיטה שאינה ראוי' ואעפ"כ חויב משום שחוטי חוץ וא"כ מוכח דשמה שחיט' וא"כ מוכח דמאן דס"ל דהיכ' דשחיט' גורם הוי שחיט' שאינ' ראוי' ומש"ה לא נקט שאר זבחים קשה הא בלא"ה הוי איסור אם לא נשחט לע"א משום דכל כמה דלא זריק אע"כ דסובר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כפי המסקנא אפילו לא נתקבל וא"כ בוודאי ס"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי וע"פ מה שכתבנו לעיל הנה יש מקום אתי ליישב קושיות הפליתי בסימן ס"ה על הרמב"ם דפסק דאין אמ"ה של עוף נוהג בב"נ מפסחים דף ע"ג למ"ד מקלקל בחבורה פטור מה תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ והכא בחולין מ"א מוקי לה להך ברייתא בחטאת עוף בחק"פ ולדברי הרמב"ם הנ"ל קשה מה תיקון כיון דעוף הוא ועפ"י הנ"ל א"ש דהנה התוס' מקשים שם בפסחים דמה פריך הגמרא לישני דתיקן להוציא מידי טומאת נבילה ותרצו דאפשר דתקרובות ע"ז נמי מטמא מדאוריית' ולא רצה בזה לפשוט האבעי' כו':

והנה לפמ"ש דהא דאדם אוסר דבר שא"ש במעשה להדיוט הוא רק מדרבנן רק לגבוה אסור מדאוריית' א"כ אכתי תקשי קושיות התוס' דהא תיקן להוציא מיד טומאת נבילה דאף דתקרובות ע"ז מטמא מדאורייתא מ"מ הא מדאוריית' אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו ואף דגבוה יכול לאסור (דבר שאינו שלו) מדאוריית' לענין לטמא בוודאי אין חילוק בין הדיוט לגבוה וצריך לומר דקושיות הגמרא קאי אליבא דמ"ד דחטאת כיון דקניא לכפרה כדידי' דמיא וא"כ יכול לאסור וודאי מדאוריית' והנה לעיל כתבתי דלמ"ד חטאת כיון דקניא לכפרה כדידי' דמיא דהיינו לרב אדא בר אהבה ול"ת בי' תו איכא לאוקמי דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ע"ש וא"כ תו לא צריך לאוקמה בחטאת העוף וא"כ שפיר משני הגמרא דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ דהא לפי סברא זו לא צריכין כלל לאוקמה בעוף רק דנקיט חטאת דוקא דהוי שחיטה ראיי' כיון דאין השחיטה גורם וכמש"ל וא"ש:

הרמב"ם פסק דאמ"ה אינו נוהג בעוף. והקש' בס' פליתי ממסכת פסחים דף ע"ג דמתרץ דתיקן להוציא מידי אמ"ה אלמא דאמ"ה נוהג בב"נ. וי"ל דהנה במס' חולין דף מ' ע"ב מתרץ כגון שהי' חצי קנה פגום דבהדדי קאתי. והקשה הגאון מוה' דובעריש אבד"ק גלינא דהנה התוס' כתבו בחולין דהא אמרינן דא"א לצמצם ותי' התוס' דהוי כמו ס"ס דהיינו ממ"נ אם הוי רק חצי כשר ואם פחות מחצי ג"כ כשר מאי אמרת דלמא הוי רובא וע"ז שפיר הוי כמו ס"ס להתיר יעש"ה. ולפ"ז מקשה הוא בסוגיא זו דחולין שפיר קשה האיך שייך חצי קנה הא א"א לצמצם וא"ל דהוי כמו ס"ס דהא בכאן ממ"נ אם הוי רובא וכבר נטרף ואם הוי פחות ג"כ אינו חייב על שחוטי חוץ משום דמיד דהשלים לחצי הוי נאסר ותו אינו מתקבל בפנים וא"כ הוי כמו ס"ס לפטור דברובא נפטר ובפחות מחציו נמי פטור רק אם הוי שוה בשוה ואי אפשר לצמצם אך י"ל משום דהנה איתא לעיל בחולין דלחד דיעה בעינן שחיטה מופרעת. ופי' התוס' דאם שחט אפי' בהיקף אחד רק דשחט פורתא ואח"כ שחט עוד פורתא בהפסק אינו מצרף. והנה דעת הט"ז דבמשהו של קנה לא מטרף. והקש' בנה"כ מהא דשם דמק' על קנה מכי שחט פורתא והנה דעת הפוסקים המגיני זהב וכש"פ דאם שחט רובא מהסימן בעוף או משני סימנין בבהמה תו לא מיקרי שחיטה ולא חשוב מעשה דכיון דאינו מועיל לשחיטה בשלמא משהו מקנה קודם שנשחט שפיר מהני לצרף לשחיטה ומקרי מעשה וא"כ לפ"ז אם נשחט או נפגם חצי והוא שחט אח"כ לשכנגדו בצד השני ואם לא מצי לאסרו רק עד שיהא רובא דהא ממ"נ הך חצי שהוא פחות מרוב לא מהני כלום לשחיטה דקודם לזה לא מהני לצירוף רובא דהא בעינן שחיטה מופרעת ואלא דישחט הך עד שיהא רובא וא"כ בהך מעט שפיר יהא רובא בהחצי הראשון שכבר נפגם ומצרף וא"כ כיון דלא מהני כלום לא מצי לאוסרה וא"כ בכאן ממ"נ עד שיהא רובא לא מצי לאוסרה. ואך דבכאן קשה דהא כיון דמטי דהוי יותר ממשהו מן מה שכבר נשחט ואם הוי מה שנפחת מכבר הוי פחות מחצי וא"כ צריך ג"כ הך משהו כי היכי דנהוי שני משהו כי היכי דיהא רובא שפיר מצי לאוסרה. אך דהנה לקמן ר"נ ור"ע ור"י דאמרו אא"א דש"ש וכתב ר"ח דבגמר מעשה שפיר מצי לאסרו. והקשה רש"י דא"כ מה מקשה הגמרא ממנסך הא מנסך הוי גמר מעשה. ותירץ הרא"ש דכיון דאינו ניכר לא הוי מעשה רבה. וא"כ אם אמרינן דדוקא שחיטה בעינן מה דמצרף לשחיטה דהוי כמו גמר מעשה וא"כ מש"ה לא מצי לאוסרה בהך משהו. (ועיין לקמן בד"ה והנה באמת וכו') דהא אינו ניכר דהא לפי המדומה הוי מצומצם חצי וא"כ לא נ"מ בהך משהו דהוי משלים לחצי וא"כ אינו ניכר ולא חשיב מעשה ולא מצי אוסר כלל דכיון דלפי המדומה לא נ"מ בהך משהו וא"כ שפיר מתורץ קושיות הגאון הנ"ל ובזה מיושב הא דאמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' א' ה"א מה מעשה גמר מעשה ומאי בעי בזה וי"ל דרצה לתרץ קושי' הנ"ל ואמר אי לאו דאמר ר"ה ה"א גמר מעשה וא"כ השתא נמי הוי ה"פ דוקא מעשה דמצרף לשחיטה והוי התירץ כמש"ל:

והנה לכאורה גם בהך תירץ דאמר בגמר זביחה היא עובדה והוי בוודאי הפי' דלא אמר מקודם שרוצה לעבוד בגמר זביחה דאל"כ הא כבר נעשה מוקצה ואסור לגבוה ואינו ראוי להתקבל בפנים. ועוד דהוי חושב בתחילת שחיטה על גמר שחיטה והוי כמו מחשב מעבודה לעבודה. וא"כ קשה מכי שחט חצי והוי א"א לצמצם וא"כ אם הוי רק פחות מחצי ונאסר מקודם ואינו ראוי להתקבל בפנים ואלא דהוי דלמא יותר מחצי והוי רובא. והנה המל"מ כתב דאית' ביומא דאמרינן דאם אכל חלב דצריך למיכתב דלמא אתא לב"ד וימעוט בשיעורין. ומקשה הא לא הוי שב מידיעה וכתב המל"מ בהלכות שגגות דכיון דלא מצי להתוודע אינו חייב. וא"כ אם באמת הוי רובא והוי הדין דלא הוי רק חצי דהוי ס"ס וא"כ על מה חייב דהא על מה דנשחט כי אם הוי רובא ובאמת לא הוי שב מידיעה דהא כ"ע סובר דהוי רק חצי בפנים. וא"כ יש לפטור אם הוי רובא ואם הוי פחות מחצי אינו ראוי להתקבל בפנים ואינו חייב רק אם הוי חצי מצומצם ואי אפשר לצמצם ורק אם נימא דאין לשחיטה אלא לבסוף ובאמת עולא גופא הא דאמר משום ר' יוחנן אפשר דס"ל גמר מעשה ורק על ר"ה קשה כמו שכתבו בתוס' ד"ה וכי הא דאמר עולא יעש"ה ואך צ"ל כפמ"ש לעיל אך אם נימא דבאמת הוי הפי' ממ"נ בשלמים לא שייך לומר דאין נ"מ בשחיטה דהא דידי' שפיר מצי לאסרה במוקצה בעלמ' אפי' בלא מעשה דשחיטה וא"כ שפיר אם חישב במה דשחט כנגדו שפיר אסרה מקודם שנגמר להצרף לרובא ומש"ה נקט חטאת ולא זבח דשלמים הוי ס"ל כריה"ג דממון בעלים וס"ל בחדא כוותי' ובאי אפשר לצמצם לא ס"ל כוותי':

או די"ל לפמ"ש הכ"מ בהלכות אבות הטומאה דאם נשחט רוב שנים הוי אפי' בלא מפרקת כמו מתה. וכן י"ל לזעירי דס"ל ברוב בשר ומפרקת דהוי לחודא נבילה וא"כ הא דקתני הותזו ע"כ בשני סימנין לחוד בלא מפרקת. וא"כ שפיר בבהמה לא מצי כן דניהו דבשחיטה בעינן מופרעת מ"מ מיד שנעשה רובא. ולא הוי בב"א וסימן אחד כבר נשחט והוי מתה והוי כמו שנשחט שני סימנין והוי כמו מתה ותקשה הא לא מהני וכי מחה עומד ומולק ואי שוחט וא"כ אינו ראוי לגבוה ומש"ה נקיט עוף דלא הוי אפי' עוף מתה בסי' א' וא"כ מה מקשה הש"ס וא"ה מאי אריא דנקט חטאת ולא זבח. ואך י"ל משום דהנה לקמן בדף י"ט ע"א איתא שם דאר"ה שחט שליש והגרים שליש ואחי ושיילו לר"ה ואמר טריפה דבעינן דתיפק חיותא בהכשר שחיטה ולא בהגרמה. וא"כ בכאן מיד דהוי רובא ולא הוי עדיין בהיקף בשוה בלי הפסק נטרף דתיפוק חיותא שלא בהכשר שחיטה וא"כ לא מהני שחיטה אח"כ וא"כ לר"ה ע"כ צ"ל דאתיא כריה"ג דס"ל אפשר לצמצם ואזי פריך שפיר מאי אריא חטאת ליתני זבח ומשא"כ לראב"א דס"ל דלא כר"ה שם בדף י"ט וא"כ שפיר מתוקמי דבאמת דשחט הוושט ואמר בגמר זביחה הוא עובדה ול"ק מאי אריא חטאת לאשמעינן זבח דבאמת ס"ל א"א לצמצם והוי רק החי' כמש"ל ולא אפשר רק בחטאת ולא בשלמים משום דס"ל בחדא כריה"ג דהוי ממון בעלים ואו דבעוף איירי דאם בהמה הוי לאחר שני סימנין נבילה גמורה ולא ראוי לבוא בפנים דוכי מתה הוא עומד ושוחט וכו'. ומתורץ קושיות הפליתי דהקשה לרב אדא ב"א דס"ל וושט ולא קנה האיך מתורץ הך ברייתא ולא תיקשי דהוא מוקמי באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולא תיקשי מה ארי' וכו':

וא"כ מתורץ הרמב"ם הנ"ל ג"כ דהנה התוס' בפסחים בדף ע"ג ע"א דהוי לר"ש ולכאורה א"ל דבאמת מתניתין אתיא כר"י ודלא כר"ש אך י"ל משום דהנה קשה התוס' כתבו דמש"ה חייב בשבת משום דאם זרק הותרה ולכאורה קשה אם נימא דב"ח נדחין וכי שחט פורתא וא"כ א"א לגמור השחיטה משום דהוי בשבת וא"כ הוי נדחין וא"א תו להקריב ולא הוי הורצה ואך צ"ל דאם עלו לא ירד וא"כ קשה הא הוי בשבת וע"כ צ"ל דבפי' דהוי בלילה וא"כ הוי מחוסר זמן ואך אם אמרינן דאם עלו בשבת לא ירד ונפשט ספיקא דמל"מ (זה לא שייך בכאן) והנה באמת במאי דהוי בשחיטה וא"כ אם נימא דבאמת לא ירד אך דא"כ מה מקש' מאי ארי' חטאת וכו' י"ל כמ"ש התוס' בזבחים דגבי קדשים קלים לא מהני זריקה דכיון דהוי בפסול ומשא"כ בקדשי קדשים וא"כ מאי פריך בש"ס אך אם אמרינן דלא כסברת התוס' לק"מ אך אם אמרינן דבאמת בשלא במקומו במה דאירע פסול בשחיטה נמי לא ירד אזי מתורץ (ע"כ) ונמצא דבאמת לפמ"ש התוס' דעיקר הקושי' לר"ש [ומוכרח דאתי' כר"ש דס"ל ב"ח אינן נדחין ועיין לקמן בדף ד' בסופו בד"ה והנה באמת וכו'] וא"כ הוא הך מ"ד ס"ל דהוי הפי' מכח אי אפשר לצמצם וס"ל דלא כר"ה. וא"ל דנ"מ באלכסון ז"א דא"כ לא הוי ג"כ מופרעת דהוי הפי' דאין מהני אם הוי למטה נחתך ג"כ (ואו לר"י לא מהני מה דהוי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וא"כ עכ"פ אם לא ירצה לשחוט אח"כ לא הוי איסור) וא"ל דהוי נ"מ שפיר אם שחט במקום אחד ואח"כ נשחט במקום אחר והוי הפסק ובמשהו דנשחט בהפסק הוי עיקר השחיטה ואזי נגמר השחיטה אך דז"א דאין לך משהו דראוי לחלוק וא"כ קשה משהו מן הך משהו:

והנה מיושב קו' התוס' דמקשה בד"ה אי לאו דאמר ר"ה וכו' הא גמר מעשה וא"כ קשה מאי ארי' חטאת כו'. וי"ל משום דהנה הרש"ל כתב דאם חישב לשם נחירה ועקירה הוי אסור. וא"כ הנה התוס' כתבו בפסחים בדף ע"ג ע"ב דכיון דהוי לו בעלים לא הוי גרע מחישב שלא לאוכלין דהא הוי אין לך מחשבה גדולה מזו וא"כ כיון דאמר ובגמר מעשה שפיר נאסר. והנה הוא חישב לע"א וא"כ בשעה דנגמר המעשה והוי אסור ואין מועיל השחיטה והוי נבילה וא"כ לא גרע מחישב לשם נחירה וא"כ הוי בהתחלת עכ"פ נאסר משום דחשב לשם נחירה וא"כ מש"ה נקיט חטאת בעוף ולא נאסר דלא גרע מחצי קנה פגום ומתורץ שפיר קו' התוס' וא"כ הפי' אי לאו דאמר ר"ה ה"א גמר מעשה וא"כ השתא נמי לא נאסר רק בשחיטה דנ"מ להצטרף להשחיטה וכמש"ל ע"פ סברא דשחיטה מופרעת. ואך א"כ קשה קו' התוס' וע"ז משני אי לאו דאר"ה וכו' מ"ט דידי' מצי אסר כו' וא"כ בהתחלה שפיר נאסר משום מכח דידי' מצי אסרה כו' דרוצה לתרץ קושיות התוס' על רש"י בד"ה רבוצה דכתב רש"י לא מבעי' עומדת דכשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה וכתבו התוס' בד"ה רבוצה כו' ואינו נראה דכי הגביה נמי לא קנה ואך י"ל הפי' דאם עומדת וא"כ אם נימא דלא מצי לאוסרה רק בגמר מעשה וא"כ עכ"פ בהתחלת השחיטה הוי כמו דנחשב בהשחיטה לענין דנהוי עקירה דהא בגמר מעשה הוי נבילה וא"כ נאסרה באכילה. והנה התוס' כתבו בגיטין בדף נ"ג ע"ב דאם אמרינן היזק שאינו ניכר שמי' היזק הוי שינוי מעשה ונקנה ולא מצי א"ל הרי שלך לפניך יעש"ה. והנה הרמב"ן כתב דגבי פיגול הוי כמו ניכר משום דהוי כאלו קטלה וא"כ מיד נקנה לו בשינוי מעשה ושפיר הוי שלו וא"כ דידי' מצי לאסור וא"כ זהו הפי' אי לאו דאמר ר"ה מה מעשה מעשה רבה וא"כ מתורץ קו' הגאון הנ"ל אך דקשה קושיות התוס' ועכצ"ל כמ"ש ע"פ ס' רש"ל וא"כ אי לאו דאמר ר"ה ה"א דידי' וכו' וא"כ שפיר ע"פ ס' הללו מתורץ מה דנקיט רביצה משום דכיון ע"פ ס' רש"ל ונאסרה בתחלת השחיטה ונקנה לו בשינוי מעשה והוי דידי' ודידי' מצי אסר והוי שפיר רבותא ומתורץ קו' התוס' על רש"י ומתורץ מה דאמר זאת ר"פ כדי ליישב קושיית הגאון הנ"ל וקושיית התוס' על רש"י דמש"ה נקיט רבוצה לרבות' הנ"ל וא"ש הכל. והנה באמת מוכרח דברייתא דהשוחט חייב ג' חטאת אתיא כר"ש מהא דהוי קשה הא ב"ח נדחין ומיד ששחט פורתא ואם ישהה עד הלילה יהוי שהי' וא"כ תו אינו וא"כ לא הורצה והוי שפיר עכ"פ מחוסר זמן דהכי כתבו התוס' דאם זרק הורצה וא"כ אפילו אם יעלה ירד בשבת דכיון דאינו ראו השתא למזבח דאינו רשאי להקטיר ואינו רשאי להקריב היום ואמאי חייב ולא הורצה דהוי פסול וע"כ אתיא כר"ש דס"ל ב"ח אין נדחין וכמו דאי"ל גבי פסח ומש"ה מקשה הש"ס שפיר בפסחים אליבא דר"ש מאי תיקן. אך באמת א"ל חנן המצרי הוא דאי"ל אפילו שחוטין אינו נדחין אך לפמ"ש התוס' לחלק בין דיחו בידים וכאן הוי דיחו בידים אך מהא דנקיבה לפסחו והוי ג"כ דיחו בידים ואפ"ה ס"ל לר"ש דאינן נדחין אך לר"י לא ס"ל החילוק ועיקר הקושיא הוי לרב אליבא דס"ל הך חילוק וכפי שיטת רש"י בשבת וא"כ הוא א"ש דרב לא ס"ל כר"ה והנה באמת עיקר הקושיא בפסחים מאי תיקון הוי לרב דס"ל דיש חילוק בן דיחו בידים וכדכתבו התוס' בפסחים בדף י"ב ע"א כי היכי דלא תקשה לרב מנקיבה לפסחו דאיתא במתניתין דיש דיחו וצ"ל דהיכא דדיחו בידים גם רבנן מודו אליבא דרב ונמצא מצינו לר"ש דס"ל דדיחו בידים גבי מפריש נקיבה וכו' ואינו דיחו וא"כ אתיא ע"כ כר"ש אזי מקשה שפר וא"כ א"ש אליבא דרב כמו שאמר רבי יהודא משמו במסכת חולין בדף י'"ט ע"א ולא ס"ל החילוק דבעינן דמיפק חיותא במקום שחיטה וכר"ה וא"ש כפמ"ש לעיל והנה לרב הונא דאמר אליבא דרב דטריפה ל"ק משום דהנה בתוס' ישינים מקשה מה פריך בפסחים אמאי לא מוקי כרבי יהודא דס"ל אליבא דרב גם כן דבעלי חיים נדחין יע"ש ביומא בדף ס"ג בתוס' ישינים שם ותי' דרוצה לאוקמי דנהוי כרב וא"כ מתניתין דפסחים אפשר לא ס"ל להך חילוק בין מדחה בידים ללא מדחה בידים ורק כרבי יהודא אך דרוצה לאוקמי כפי שיטתו וכמו דהנך אמוראי דפסחי' דשקלי וטריא אליבי'. רוצה לאוקמי כרב ומתרץ דכר"א וכיוסף בן חונאי יע"ש ה"נ רוצה לאוקמי מתניתין דפסחים דלא יהי' כחולק על רבו ומשא"כ ר"ה אליבא דרב באמת מתניתין דפסחים יחלוק רב לא ס"ל להך חילוק בין דיחו בידים והסוגיא דפסחים שם אזלו אליבא דרב יהודא ואו דבאמת שם בפסחים מקשה אליבא דהלכתא אם הך הדין מצי לפסוק ואם יהי' חייב ואליבא דהלכתא באמת מצי לאשכוחי בגמר זביחה דהרמב"ם פסק כר' יהודא שם אך באמת ז"א דהרמב"ם פסק ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ לא מצי לתרוצי כן והנה עי"ל דבאמת א"ש אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומוקי ר' יוחנן דבאמת בשחט בפנים הסימן הראשון (דאל"כ למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ מיד ששחט אזי נאסר וא"כ שפיר מצי לאוסרה דכיון דלא הוי דהקדש וא"ל א"כ הפסול הוי רק ע"י שחיט' בחוץ והוי גזה"כ דחייב י"ל לפי שיטת רש"י איגלאי מלתא למפרע דלא הוי קדשים דהתנא רוצה לאשמועינן דהיכא דכל החיובים יבא בב"א דהיינו ע"א ושבת ושחוטי חוץ על הך גמר שחיט' דהוי רוב ומש"ה א"ש אפילו לר"י דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ איירו באומר בגמר זביחה היא עובדה. ול"ק מאי אריא חטאת דנקיט בשביל דלא יהא קשה מכח אי אפשר לצמצם וא"כ לריה"ג נאסרה מקודם ונחיט חטאת ומכח הך סבר' דמופרעת ומשא"כ בשלמים נאסרה מקודם וא"ש בפסחים דלא איירי כלל בעוף ומתרץ דתיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל ואוי"ל דה"פ דאר"פ אי לאו דאמר ר"ה בעי לתרוצי קושיות הכו"פ לר"א ב"א או קו' הפליתי וע"ז אמר אי לאו דאמר ר"ה וכו' ה"א גמר מעשה וא"כ לא נאסר בשחיטת שכנגדו בקנה או בוושט כיון דאין נ"מ ומועיל כלל לשחיט' וכמ"ש לעיל אך דבגמר זביחה הוא עובד וא"כ ג"כ קשה קושיא הנ"ל דהא אי אפשר לצמצם ולא הוי שב מידיעה וא"כ צ"ל ג"כ כמ"ש לעיל דה"פ דבשחיטה מופרעת לא הוי ושחט כנגדו וא"כ מש"ה לא נקיט שלמים מ"ט דידי' מצי אסר בלא גמר מעשה וא"כ מה דשחט כנגדו עכ"פ בשלמים נאסר לגבוה ומש"ה לא קתני שלמים ובאמת איירי בבהמה. ומתורץ ק' הפליתי על ראב"א וכן על הרמב"ם הנ"ל וכמש"ל יעש"ה והנה שם בחולין בדף י"ט אמר כי נפיק בהכשירא קא נפיק אלמא דעיקר דיהיו בהכשירא נפיק וא"כ א"ש מ"ש לעיל דאם שלא בצירוף נפיק מקודם קודם כי המכשיר וא"כ הוי וא"ש הכל כמ"ש לעיל. והנה לפמ"ש לעיל בדף א' ע"ב דכיון דלפי הנראה והמדומה הוי אין צריך למעשה הך וא"כ הוי אינו ניכר דהא הך פלגא נראה לנו דהוי פלגא אע"ג דבאמת לא הוי פלגא ולא אסרה בהך מה דהוי יותר מרובא לפי הנראה והמדומה וא"כ באמת כמ"ש הרא"ש אליבא דר"ח מה דאינו ניכר לא הוי מעשה רבה ה"נ י"ל דלא הוי אפי' כמו משהו דמועיל לשחיטה עכ"פ דזה חשוב מעשה כיון דמועיל לשחיטה דעי"ז הוי היתר וכמו דאיתא בב"ק דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דכיון דמועיל לשחיטה וכמ"ש הפ"י שם יעש"ה. וא"כ ה"פ דשם דבאמת מש"ה פריך דוקא לר"נ ממנסך דס"ל אא"א דבר ש"ש אפי' במעשה רבה וכשיטת רש"י או דחשיב הך גם כן מעשה חשובה כיון דמועיל לשחיטה וא"כ כמו שכתבו התוס' בע"א דכיון דנאסר מן התורה במעשה רבה וא"כ אם שימש בכלי או ניסך בין קרניו דהוי רק קצת מעשה והוי עכ"פ אסור מדרבנן ואע"ג דגם שם אינו ניכר הוי עכ"פ אסור מדרבנן והובא בספר פליתי הך התי' וא"כ אסור מדרבנן במנסך עכ"פ אך דכיון דל"ת אפ' בגמר מעשה או במעשה חשובה אינו אסור וא"כ אינו אסור כלל מדרבנן ג"כ ומש"ה מקשה שפיר ממנסך וא"כ עכ"פ כיון דאינו ניכר לא הוי אפי' כמו מעשה זוטא דשחיטה כיון דמועיל עכ"פ להתיר לשחיטה רק דגבי מנסך עכ"פ אסור מדרבנן ולא לר"נ ג"כ מדרבנן הכל מותר וא"כ כיון דבחצי פגום הוי אינו ניכר ולא חשוב מעשה כלל דיהיו אסור עכ"פ מדאורייתא והוי שפיר מתקבל בפנים והוי עכ"פ חייב בשחוטי חוץ. והנה כמ"ש רש"י לשם דקנסו מדרבנן לגבוה ה"נ דקנסו להדיוט ג"כ מדרבנן עכ"פ וכן איתא בפליתי דהוי מדרבנן להדיוט עכ"פ ואך אם במעש' לא אסרה לא אסרה מדרבנן כלל וכן כתב רש"י להדיא בדף נ"ב ע"ב בד"ה בית חוניו וכ' דאליבא דמ"ד דע"א וכו' דהשתא להדיוט אסורין כדאמר לעיל בכלים שנשתמשו אלמא מדרבנן אסור להדיוט ג"כ:

דף מ:

תוס' ד"ה לא הוי חטאת תיובתי' וכו' ותימא לפירש ראשון שבקונטרס וי"ל משום דהנה איתא לעיל איבעי' ניקב בין סימן לסימן מאי אם מצרף סימן ראשון לשני לטהר מידי נבילה יע"ש דכת' היש"ש דלא נפשוט הך איבעי'. והנה בכאן אם בגמר זביחה. וא"כ תיקשי הא סימן הראשון הוא להתיר באכילה וסימן השני לטהר מידי נבילה אזי אין מצרף וא"כ לא מוציא מידי נבילה ובאמת כי אמרינן דתיקן בשבת דחייב לטהר מידי נבילה וכמ"ש התוס' בפסחים דף ע"ג דהא דמשני לאפוקי מידי אמ"ה הוי הפי' כי היכי דלא נפשוט איבעי' דתקרובת ע"א לאו מן התורה אך הא למסקנא הוי באמת ע"א רק מדרבנן. ועוד אפי' לפי דמתרץ להוציא מידי אמ"ה הוי הפי' אע"ג דלישראל בשחיטה ולא לנכרי רק מכח מי איכא מידי והוי התיקון מיד אע"ג דבאמת אסור לישראל כיון דאין השחיטה גורם הך איסור רק דבאיסור אחר שפיר הוי מי איכא מידי כן כתב התבואות שור ואך בכאן דהוי מכח דאין השחיטה מצרף וא"כ הוי השחיטה וכמ"ש רש"י לעיל אע"ג דכל שחיטה מכי שחט הוי מתה כיון דהוי בבת אחת הוי כן היתרה ומשא"כ כיון דאין מצרף והוי השחיטה לאו השחיטה וא"כ לא הותר לנכרי וא"ל הא הגם סימן הראשון הוי אסור מכח השחיטה חוץ י"ל לפי הך דעה דס"ל דאין אסור משום שחוטי חוץ בחד סימן דהוי פלוגתא בזה ועוד דאפי' משום שחוטי חוץ אמאי חייב דהא לאו שחיטה היא דהא תיקשי קושיות התוס' דכל שחוטי חוץ לא הוי שחיטה מעליא דמכי נשחט פורתא. ותי' התוס' דכיון דליכא איסור אחר רק השחוטי חוץ לענין זה חשוב שחיטה מעליא ובכאן אם לא הוי שחוטי חוץ בלא"ה לא הוי ראו כלל. והנה על הך קו' דלא הוי תיקון כיון דאין מצרף וי"ל דהוי חייב על שחיטת הסימן הראשון וא"ל מאי תיקן דכיון דעדיין ראוי לתקן שיגמר בהיתר השחיטה אך באמת כי אמרינן בגמר זביחה הוא עובד ע"כ אין הפי' דמחשב לכתחלה בגמר דא"כ הוי מחשב מעבודה לעבודה דחשיב בתחלה הסימן לגמור הסוף ועוד דהוי מוקצה ולגבוה אסורה. אך אם אמרינן דבגמר מעשה מצי לאסרה ומקודם לא מצי אסרה אזי שפיר מצי לומר דכוונתו לכתחלה. אך דבאמת לא הוי מוקצה דאין יכול לאסור של חבירו בדבר שאינו שלו כי אם בגמר מעשה ומש"ה נקיט חטאת עוף דהוי רק סימן אחד ולא שייך דאין מצרפין ומתי' קו' תוס' הנ"ל.

תוכן העניינים

איגרא רמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה