איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
מסכת בכורות · דף מח
מכאן לכאורה קשה להך דעה דס"ל דמוכר קרקעות חייב משום מזיק ה"נ גבי אחין דהוי כלקוחות וי"ל דהנה מזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין אך קשה הא משתרש ולפמ"ש הר"ן ניחא דכתב לחלק בין היכא דאנס המלך גרנו ובין היכא דאיהו עצמו מזיק אך קשה מה פריך רבא אר"י וכי נפרעין מן הערב תחלה כו' הא בוודאי הך דינא דר"י הוא אמת בשני יוסף ב"ש דס"ל כסומכוס:
דממון המוטל בספק חולקין היכא דבלא טענותם יש ספק לב"ד ובאמת גבי שני יב"ש ליכא דררא דממונא דבלא טענתם אין ספק לב"ד דלמא לא זה חייב משא"כ היכא דשניהם בשותפות דבוודאי הוא א' מהן חייב נמצא דממ"נ חלק א' מהם יטול או זה או זה דאם א' מהן יודה לאמת ונמצא דהשת' יטול בלא מחמת ממ"נ דלכל א' יאמר כיון דאית לתובע דררא דממונא יאמר דלמא אתה החייב ויטול הרמב"ם פרק ו' מהלכות בכורות דין ה'. מעשר בהמה אסור למכרו וכו' ויראה לי שאינו לוקה כמו המוכר חרמי כהנים כיון שהמוכר לא עשה ולא כלום והקשה הלח"מ דבפ"ק דתמורה אמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני והאי דלקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ משמע בהדיא לרבא אע"ג דלא מהני מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכ"כ התוס' כששאלו אביי ורבא במאי פליגי הקשו שם וקשיא לרבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי כגון אם פדה בכור או חרמין או מעשר דלכ"ע לא מהני ולאביי לא לקה ולרבא לקה וי"ל משום דהנה התוס' הקשו וקשה אמאי לא אמר נ"מ כגון שנשבע שלא ימכור ועבר ומכר לאביי מהני ולרבא לא מהני וי"ל משום דהנה באמת אם מכר ומן התורה מעות קונות וא"כ אם קידש אשה מהני כיון דמן התורה מהני וכמ"ש הסמ"ע בחוה"מ.
אך באמת לאביי בוודאי לא מהני בכאן. דהא אמר בב"ק בדף ע' ע"ב ומה אם אלו אתו לקמן ולא אמרינן זיל שלים דהא קי"ל בדרבה מיני' ומשני בשיני' אחרינא ולבסוף משני אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ומקשים התוס' הוא גופא מנלן ותי' התוס' דזונה הוי מחייבי כריתות או מחייבי מיתות ב"ד והנה זה לרבא דס"ל כר"י ומשא"כ לאביי לא מוכח כלום וכמ"ש לקמן בדף ד' ע"א דס"ל כר"ל (דמפרש טעמא דס"ל בבכורות) וכמ"ש לקמן בדף ד' ע"א ד"ה ואו י"ל וא"כ לא מוכח כלום וא"כ בלא"ה לאביי ליכא קנין דכיון דאלו אתו לקמן לדינא דהא אביי ס"ל כר"ל דחייב מלקות שוגגין פטורין מתשלומין יליף רשע רשע דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ואו יש לומר עוד טעם (ועיין לקמן בדף ג' ע"ב בד"ה כללא דמילתא וכו' ובדף ד' ע"ב בד"ה ואו י"ל וכו') דדוקא לרבא מוכח כן דאתנן אסרה תורה ולא לאביי וכמ"ש לקנין ואלא דהוי קנין במשיכה הא כתבו הפוסקים גבי מסירות והביאו המשנה למלך היכא דהוי איסור בקנין לא תיקון רבנן (והיא בחוה"מ סימן רל"ה גבי קטן שמכר בנכסים מועטים) וא"כ כי נשבע בוודאי לא מהני קנין משיכה ועיין לקמן בדף צ' ע"א ואלא דנתן במתנה באמת ר"ל אמר דהיכא דאמר אי אפשר המקבל מתנה הוי הפקר והנה התוס' פליגי על הך גיסא וכתב התוס' משום דאדעתי' דארי' אפקריו וכתבו התוס' בב"ק דף קי"ו דדוקא היכא דהוא סובר דלמא לא יאכל הארי או דלא ירצה המקבל מתנה וא"כ בכאן דרוצה המקבל מתנה רק דהדין דבטול וא"כ שפיר הוי כמו הפקר והנה הדין גבי שור הנסקל דכיון דמסלק עצמו הוי ממילא הפקר וע"ז לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא וכו' אפילו אם נשבע שלא יפקיר מ"מ הא ממילא כיון דמייאש עצמו הוי הפקר דכיון דסילק עצמו וכמ"ש התוס' הך תירץ לענין מטיל מום בקדשים וא"כ ממילא זוכה הלוקח מן ההפקר ומש"ה ליכא נ"מ:
ובזה מיושב קו' מפדיון מעשר וכו' משום דהנה אמרינן בכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מממיר ואמרי' משום דבדיבורא איתעביד מעשה ומשא"כ בכאן על פדיונו לא הוי מעשה דהוי רק דיבור בעלמא ואפילו אם נתן לגבאי מ"מ הפדיון נגמר מיד שאמר מחולל על זה נגמר הפדיון ואין צריך נתינת ליד הגבאי ולא מועלת כלום רק דהק' ממכירה אך דל"ק דהנה באמת הא לרבא דאמרינן דלקי הוא משום דעבר על מימרא דרחמנא ר"ל שהתורה קפיד שלא לעשות וכמו דכתבו התוס' בגיטין דף פ"ג דכיון דהתנה על קידושין אלו אע"ג דלא תפסי קידושין מ"מ כיון דכוונתו כן על קידושין אלו כן ה"נ במאי דקפיד רחמנא אך באמת הא הדין דאם קידש באיסור הנאה הקשה הירושלמי דהוי גזל דכיון דהוי מקח טעות יעו"ש דכתב הרא"ש וכן הריטב"א דממ"נ לענין מעות מקרי מכר דכיון דבאמת נמכר כדין רק דהוי איסור הנאה יעו"ש. והנה איתא להדיא בתוס' דב"מ דף מ"ג ע"א דהיכ' דאינו קונה מעות אינו רשאי להשתמש בו יעש"ה ומשא"כ הכא רק שצריך ליתן מעות אחרים וא"כ שפיר מיקרי מכירה לענין מעות דיתן מעות אחרים בעדם ורשאי להשתמש בהך מעותיו ולקדש אשה וא"כ שפיר הוי קנין וא"כ באמת הוי מכר אך עכ"פ אינו לוקין דאם לקה אזי לא יקנה בהך מעות דבלא"ה הא דכתבו הרא"ש והריטב"א אע"ג דהוי מקח טעות מ"מ המעות הוי שלו ויחן מעות אחרים דכיון דהוי נותן לו בדרך מקח. והנה באמת היכא דהוי מקח טעות הוי הדין דעכ"פ המקח בעצמו אינו נקנה לו וצ"ל דבשלמא מעות ליכא נ"מ מה לי מעות זה או זה משו"ה יכול להחליף ומשא"כ במקח החפץ וא"כ באמת הא רש"ל כתב דהא דאמרינן דחייב לצאת י"ש בק"ל בדרבה מיני ה"מ בהיכא דלא מיקטלין הא היכא דמקטיל פטור אפילו לצאת י"ש ונמצא אם לוקין אזי לא קנה דהשתא הוי כמו חפץ דהא יהא פטור מלשלם וא"כ אין ראוי להשתמש בו וא"כ לא נקנה המקח וכיוצא בזו כתב התומים לענין דיהא רשאי להשתמש דלא הי' היתר להשתמש בו בחו"מ סי' ע"ג וא"כ לא נקנה מעות וא"כ באמת על מה דאמר רחמנא לא תעביד בוודאי לוקה כיון דעבר אמימרא דרחמנא דהתורה אזהיר במכר זה ומשא"כ אם באמת כל כמה דאין לוקין הוי שפיר חשוב מכר רק אם יהא לוקה לא חשוב וא"כ לא מוכח דהתורה הזהיר על זה דאע"ג דאינו מקח יהא באיסור רק דהתורה הזהיר כ"ז דלא הותרה בו או דליכא עדים וחשיב שפיר מקח או באמת דממ"נ אין לוקין דאם יהא לוקין לא יהא איסור והוי כמו חייבי לאוין דלית בי' מעשה או דניתק לעשה דהוי אזהרה בלא מלקות וא"כ עברו המקח קיים לענין מעות וכמש"ל ואין לוקין וא"ש הרמב"ם:
והנה כללא דמילחא דבאמת דהקשה בדף ע' ע"ב בב"ק ומה אילו אתו לקמן לא אמרינן לי' זיל שלים אע"ג דכל כמה דהוי בעין חוזר וכמו דאיתא מ"מ דאתה רוצה דיקנה כנגדו ומה שיקנה כנגדו זה הוי דבר שלא היו עד עתה שלו זה לא הוי נקנה לו דהוי ק"ל בדרבה מיני' וא"ש מש"ל עכ"פ היכא דיהא נפסד לגמרי והוי כמו חפץ ואינו רשאי להשתמש בו ושפיר מתורץ הרמב"ם הנ"ל והנה לא קשה היכא דהוי מקח טעות דהא נקנה לו המקח בתורת הפקר דהא הוא מסתלק י"ל דהוי באיסור' אתי לידו דהוי כמו דאיתא בסוכה דף ל' ע"א אם יקצצו הם יהא באיסורא אתי לידו