איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
ליקוטים על סוגיא דרביצה בחולין ובגיטין מהמטמא והמדמע והמנסך
א) והנה מה דהקשה המל"מ על הא דנקיט רק מפגל ולא בשלא לשמה י"ל משום דהנה משמע בב"ק דף צ"ח ע"א דהיכא דלא חסרי' גבי השף במטבע של חבירו דמיקרי גרמי וא"כ אם שחט שלא לשמו הוי רק גרמי ובלא"ה הוי רק גרמי כיון דאין חייב רק באחריות ואחריות הא גבי בהמה מקרי בהקדש גרמי דבר הגורם לממון וגרע לפמ"ש התוס' בב"ק דף צ"ח ע"א וע"ב וא"כ הוי גורם לגורם וגורם לגורם פטור. וכמ"ש הבעה"ת ומביאו הש"ך למ"ד דיני דגרמי דרבנן פסק הש"ך כן דפטור גורם לגורם משא"כ במפגל דכתב רש"י דאין החיוב בשביל אחריות דמיד פסול ואוי"ל דבשלמא לענין היזק שאינו ניכר שפיר שייך במפגל היזק שאינו ניכר אע"ג דהוי כאלו קטלה וכמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו מ"מ עכ"פ אינו כשר דאפשר דהוא כשר לא הוי כאלו קטלה משא"כ לענין זה שפיר עביד מעשה ולא חשיב גרמי משא"כ לענין שלא לשמו לא חשיב כאלו קטלה דהא כשר לגבי מזבח. אך באמת גם בשאר עבודות אם פיגל ג"כ חייב ולא שייך כאלו קטלה וא"כ הוי הטעם דחייב אפי' בלא אחריות וכמ"ש רש"י והוי רק גורם אחד ומתי' הכל:
והנה לפמ"ש בחידושי לגיטין וא"כ בפיגול כיון דנאסר בהנאה שפיר הוי כמו חסרון ובשאר עבודות שייך נמי כאלו נשפך הדם ויעו"ש בחידושי גרמי להרמב"ן שהקשה ממטמא ומ"ש לעיל בחידושי לגיטין יעש"ה:
ב) והנה בלא"ה אפי' אם לא נימא הך שכתבתי לעיל בין היכא דהשחיטה גורם או ד"א א"ש דהנה בגמר השחיטה דכיון דהוי הפסול מכח ד"א בוודאי חייב דלענין מה פטור ע"י שהוא עושה ד"א משא"כ אם קודם גמר השחיטה הוי כן מאי דהוי מכבר תו בגמר השחיט' לא יהני השחיטה וא"כ תו לא מהני השחיטה אפי' בסימן השני וכ"כ הרשב"א בב"ה ומכ"ש לפי שיטת היש"ש א"ש בפשיטות דהוי מחשב להיפוך יע"ש לעיל היטב:
ג) הנה באמת מסופק בספר אפי' לפי דעת הנקה"כ שחולק על הט"ז בענין נעשה כל דהו שיכול לאסור של חבירו אפי' במעשה כ"ד דקנה דלא נעשה נבילה מ"מ הא גם זה מהני לענין הכשר משא"כ בעוף לאחר ששחט רובו לא הוי מעשה דיכול לאוסרו א"כ שפיר (לא) מצי למינקט עולת העוף כיון דאוקמינן באומר בגמר זביחה הוא עובדה דהיינו בגמר סימון שני תו לא אסר של חבירו ואעפ"כ חייב דהא עובד לע"א דאפשר דעובד בזה דדרכו לעבוד לע"א בכך דחייב אפי' במעשה כל דהוא אע"ג דלא הוי שחיטה או די"ל כיון דמה דמחייב א"ד עבודות בחוץ לע"א אפי' אין דרכו בכך משום דהויא דומיא דפנים א"כ חייב אפי' אסימן שני בעוף כיון דבפנים בעינן בעוף בעולה שני סימנין אבל מ"מ לא מיקרי מעשה לענין ד"א לאסור של חבירו והנה עוד לפי דעת הרש"ל גבי קנסא אפי' גבי דינא דגרמי מ"מ כיון דהוי קנס בהודאה היכא דליכא עדים וא"כ כיון דמכח ספק פטור דמספק ליכא להוציא ממון דיכול לומר לצעורי קא מכוון וא"כ אפי' אם הוא בעצמו דאין כוונתו לצעורי מ"מ פטור מכא מודה בקנס דפטור:
ד) גיטין דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה מנסך וא"ת ולשמואל מ"ש מהא דאיתא בכתובות ומודה ר"נ בן הקנה וי"ל משום דהנה בספר פנ"י מקשה דהא שמואל לא רצה לאוקמה במומר דאל"כ מקלבד"מ וא"כ דלמא היינו טעמא דשמואל דאא"א דש"ש. וי"ל משום דהנה בס' כו"פ כתב דמ"ה סברא דלצעורי קא מכוין הוי כמו ספק והנה בדאוריי' יש לנו לילך לחומרא. וי"ל משום דהנה רש"י כתב בדף ס"ב ע"ב דמעשה עם הדיבור חשוב מעשה ומחשבתו כו'. א"כ י"ל כמ"ש התוס' ביבמו' דף פ' דבמחשב' לא מצי אסר של חבירו אבל במעש' שפיר מצי אסר וא"כ היכי דאמר הוי שפיר מעשה עם (המחשב') הדיבור והוי מעשה ושפיר מצי לאסרו ואפי' לפי שיטת התוס' והוי עכ"פ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהוי כמו מחשבה מעשה משא"כ כיון דיכול לומר לצעורי קא מכוין א"כ לא הוי מעשה וגם אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וא"כ אין יכול לאוסרו והנה מהך דשנים אוחזין בסכין פריך שפיר ולא מצי לשנויי בשותפות משום כמש"ה דגם בשותפין לצעורי קא מכוון וא"ל דהא הוי ספק דאורייתא דבאמת קאי אשוחט לשם הרים דשם הוי רק פסול מדרבנן ולא נקיט זבחי מתים אך ממנסך קשה דלמה לא מוקי בשותפות וא"ל לצעורי דהא הוי ספק דאורייתא דהא על שלו א"צ שום מעשה וי"ל משום דהוי משום ספק אין צריך לשלם ואפי' לא מודה שייך תקנה משום תיקון העולם דהא אם הוי כופר והי' אומר לצעורי קא מכוין הוא פטור מספק ובלא עדים בלא"ה יש לפטור משום דמצי לומר שוגג הייתי כמ"ש הפ"י וצ"ל כמ"ש הש"ך ביו"ד סימן ד' ס"ק ה' קח לך היין שאין אני רוצה לכנוס בספק כיון שגרמת לי היזק א"כ קשה הא ק"ל בד"מ וא"ל מכי אגבהה הא קניא הא הוי כמי שהגביה ע"מ להזיק לחבירו ולא לעצמו דאין קונה בהגבהה דיהא חייב באחריותו כמ"ש הש"ך בסימן שצ"ו וא"כ מתורץ קושיות הפ"י דהא דלא אוקמה בשותפות היא גופה משום הך קושיא דקים לי' בדרבה מיני' וע"ז הא ק"ל בדרבה מיני' וכקושיות הפנ"י דלא רצה לאוקמה במומר וא"כ אין אוסר אי לצעורי קא מכוון ולא מחייב משעת הגבהה. והנה אפי' אם לצעורי קא מכוון מ"מ חייב דהנה אם זורק אבן או פוער עצמו אע"ג דמכוון לי' לבזוי וכפי שיטת הי"מ סנהדרין דף ס"א ע"ב דמאי דאמרינן עובד מיראה או מאהבת אש דפטור היינו דוקא ע"א שכולן עובדין כן דומיא דהמן א"כ ה"נ אע"ג דלצעורי קא מכוון חייב מיחה והנה הא דמנסך לע"א הוי מעשה גמורה כי היכי דנטל עולה מדרום ושחט בצפון דבשלמא שחיטת כל השחיטות שוין אפי' דחולין כמ"ש רש"י בדף י"ג ע"א משא"כ מנסך והנה לתוספת הוי בכאן מעשה גמורה אפי' בלא דיבור. והנה לפי תי' הכו"פ דהוי אדם אוסר של חבירו במעשה הוי ג"כ מדרבנן א"ש ג"כ דגבי שותפו
הרמב"ם פסק דאין בגידין בנותן טעם ופסק דגיד אין אסור בהנאה. ומקשים עליו חכמי לוניל כיון דפסק כר"א דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וס"ל אין בגידין בנ"ט הו"ל למיפסק דאסור בהנאה כדאיתא בפסחים. וי"ל דהנה בס' פ"י הקשה לפי מאי דאיתא ק"ו וא"כ הסוגיא כאן הוי לרווחא דמלת' וי"ל דהנה התוס' ד"ה אנן בבהמה קאמרינן וא"ל הא עכ"פ ג"ה דחי' יהא אסור בהנאה וי"ל דהנה התוס' בחולין בדף צ' ע"א בד"ה קדשים דאיסור כרת וכו' וי"ל כיון דמחיים לא חל לא חל לאחר שחיט' דבעי' דומיא דיעקב והנה תירץ זה קשה דנימא דמש"ה לא מקרי דלא חל מחיים וז"א דהא אם נטמא קודם שהביא ב' שערות וא"כ בשעת מעשה דנטמא אינו בר עונשין אעפ"כ אח"כ שיבוא ונתגדל חייב ולא מקרי דלא חל מחיים כיון דאינו בהיתר מקודם וכמ"ש מהרש"א וי"ל קושיות התוס' ע"פ סברת הרשב"א לאחר זריקה ליכא רבותא והנה לפ"ז ג"כ י"ל דבאמת אינו חל על עשה דאינו זבוח רק דעיקר חל לאחר שחוטה וא"כ מש"ה שריא בהנאה. וע"פ סברת המהרש"א ביבמות וע"פ סברת כו"פ לענין איסור הנאה דבשר בחלב. אך י"ל דא"כ ממ"נ קשה קושיות הש"ס לקמן משום דאקדשי' פקע איסור גיד מינה ויש שם בש"ס ג' תירוצים תירוץ אחד דאיסורו נוהג לבני נח ומש"ה חל על איסור מוקדשין וא"כ פשיטא דחל על איסור עשה דאינו זבוח ושני תירוצם הן או במבכרת או דוולדות קדשים בהווייתן הם קדשים וא"כ אם נימא דאין חל לאחר שחיטה וא"כ בקדשים דחל מחיים דבקדשים הוי גזה"כ דחל איסור על איסור מכל חלב לרבות קדשים קלים למעילה או דהוי איסור מוסיף לענין הנאה וכמ"ש הכו"פ הפי' ברמב"ם וא"כ איסור קדשים לעולם קודם. אך י"ל דהפי' הוי דחל (בכולל) וכמ"ש התוס' בדף ק"ג ע"א הואיל דחל איסור אמ"ה על איסור עשה דאינו זבוח חל ג"כ איסור גיד אך בחי' ס"ל לר"מ דאינו נוהג אמ"ה וא"כ בחי' בלא"ה שריא בהנאה בלא הק"ו ומתי' קו' התוס' ומתי' קושיות הפ"י דאם נימא אין בגידין בנ"ט ואם נימא מכח הק"ו הוי קשה דמת לחלב שכן הותרה מכללה וא"ל דאנן בבהמה קאמרינן קשה קושיות התוס' והוי ג"ה דאין אסור בהנאה וא"ל מכח דאין איסור חל על איסור דאינו זבוח הא אין בגידין בנ"ט רק דעץ והתורה חייבה עליו וא"כ ליכא כלל איסור עשה דאינו זבוח ועפ"ז יש לתרץ קושיות הכו"פ דמאי אמרי' לי' מאן שמעית לי' ר"ש הא איכא ריב"ב דס"ל ג"כ אין בגידין בנ"ט וי"ל דהנה הרשב"א הקשה על דפסק אין בגידין בנ"ט ופסק דג"ה של מוקדשין חייב שתים והא בש"ס איתא אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וי"ל משום דהתוס' מקשים אמאי לא משני דמש"ה אינו נוהג במוקדשין משום דל"ל כולל וי"ל משום דהנה איתא בש"ע יו"ד סימן רט"ו סעיף ו' וי"א דנדר הואיל דהוי איסור ואיסור חפצא חל ג"כ על איסור נבילה ואין צריך כלל לכולל. והנה גבי אין פיגול בעולין ואין נותר בעולין א"ש דנותר מקרי איסור התור' ולא איסור חפצא וכמ"ש הר"ן בנדרים וכן לענין אימורין כיון דעיקר המעילה לענין מקצת הוי לאחר זריקה וא"כ לא הוי מטעם איסור חפצא כיון דאינו בשעת הקדשו אך בכאן באמת חל אך התוס' מסופק בר"ה אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אם שייך איסור כיון דהוי איסור חפצא ולא שייך כלל גבי הנאה ודמיא לקונם זריקת צרור לים ול"ד לקונם ישיבת סוכה עלי דשייך הנאה בלא מצוה וא"כ ה"פ אלא קסבר אין בגידין בנ"ט וא כ לא שייך איסור חפצא ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא דלא ס"ל לכלול וכקושיות התוס' וא"כ מתורץ הרמב"ם דפסק דחייב שתים דס"ל לכולל ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' ד"ה אלא קסבר אין וכו' והא דתנן לקמן ואינו נוהג בטמאה. וי"ל משום דהנה התוס' כתבו ביבמות איסור אחות אשה מתליא תליא וקאי הלכך לא פקע איסור אשת אח. וא"כ לפמ"ש הס' כו"פ הואיל דאסור לענין איסור גיד חשוב נמי לענין נבילה וא"כ מש"ה לא פקע איסור טמאה וא"כ הדרא קשי' לדוכתה מאי פריך אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט דלמא באמת מכח דאין חל על איסור עשה דאינו זבוח. וא"ל הא אין בגידין טעם מ"מ לא פקע איסור עשה דאינו זבוח דהוי מקודם שנתקשה ונעשה עץ וכמ"ש ר"ת יע"ש מכח דאם יפקיע יחול איסור גיד ויחול איסור דאינו זבוח. והנה קשה אפי' בלא הק"ו רק דשרי בהנאה מכח דאין איסור חל על איסור וא"ל דהא מינו דחל אמ"ה על איסור עשה דאינו זבוח חל ג"כ איסור גיד דז"א דהנה התשב"ץ כתב דלא שייך לומר מיגו דזה חל ג"כ חל זה דוגמא גבי שבועה מיגו דחל שבועה זו חל שבועה זו אם לא דמצי לאשכוחי לתרווייהו דאם יעשה הנך ב' איסורין ילקו ב' מלקות יע"ש אם נשבע על יבום וחליצה וא"כ בנידן דדן נמי דהא איתא בספר כרתי ופליתי בסימן ק"ט לענין מצה דהואיל דבעינן דבולע בב"א וא"כ אם יש אצלו היתר אפי' חד בחד מ"מ אינו חייב כיון דזה נכלל בכלל א"פ וכאן למצוה בעינן בב"א ולא באכילת פרס והנה איתא בחולין בדף ק"ג ע"ב דאם חלקו מבחוץ פטור ופרש"י הואיל דהוי גזה"כ דחידש הוא על עצמות יהא חייב ואינו חייב על אכילה אם לא שיאכל בב"א והנה משמע דלא מצי לאשכוחי דיהא נבלע בב"א אם לא כו' והנה אם אין בגידין בנ"ט וא"כ הוי ג"כ חידוש ואינו חייב בכא"פ ומש"ה בעינן דוקא שיאכל דוקא בב"א ובלא תערובות היתר. והנה אמ"ה אינו חייב עד שיאכל גיד ועצם ובשר בב"א וא"כ לא מצי לאשכוחי דיהי' חייב שתים, וממ"נ אם יאכל בב"א גיד ועצם ובשר וא"כ אכל היתר לענין איסור גיד ואינו חייב משום גיד ואלא דיאכל גיד בפ"ע וא"כ אינו חייב משום אמ"ה וא"כ אינו שייך הך מיגו שכתבו התוס' אך לר"ש פריך שפיר דהוי מיגו דחייל אמ"ה על איסור שאינו זבוח חל נמי איסור גיד וא"ל וכסברת התשב"ץ דלא מצי לאשכוחי ביניהם דהא הטעם דאם היתר נתערב פטור משום דהוי הפסק וא"כ ר ש דס"ל כ"ש למלקות וא"צ צירוף וא"כ שפיר חייב שניהם אם יאכל גיד ועצם ובשר דלא שייך הפסק וא"כ פריך שפיר יהא אסור משא"כ לר"י בן ברוק' דלא ס"ל כ"ש למלקות לא קשה והנה י"ל קושיות הפ"י דמקשה מאי פריך לר"ש דהא הקו' כתבו התוס' משום דנילוף דיהא בכלל היתר נבילה וא"כ לפי מה שמשמע לעיל דאם אין בגידין בנ"ט לא שייך דהוי בכלל היתר לא מקשה כלום וי"ל משום דהנה התוס' בחולין מקשים דהאיך יליף בשר בחלב דמה לבשר בחלב שכן הותרה מכללה אצל בהמה טמאה. והנה באמת צ"ל הפי' בקושיות התוס' דיהא מותר בכללה בכה"ג דיהא מותר משום טמאה דאל"כ קשה דהא בלא"ה ל"ש היתר דהא אסור משום טמאה והתוס' תירצו דלא שייך דלא הוי בכלל איסור בשלמא בחלב כתיב כל חלב וכו' והנה אם נימא כמ"ש התוס' בזבחים ורש"י דלא שייך הותרה מכללה זר אצל במה כיון דלא היו מעולם בכלל א סור וא"כ בכאן ג"ה נאסרה לבני יעקב והיו בכלל איסור והנה איתא בכריתות דף דתלתא קראי כתיבי בחלב חד לחולין וחד למוקדשין דה"א הואיל והותרה חלב מכללה בחי'. ה"א דמותר בקדשים הואיל דאשתרי בשר אשתרי נמי חלב וא"כ ה"פ דס"ל אין בגידין בנ"ט ואינו נוהג בטמאה כמ"ש התוס' הואיל דבשרו אסור דמי שגידו אסור ובשרו מותר וא"כ הוי הותר מכללה וא"כ יהא מותר בקדשים אך דהנה הכו"פ כתב דכיון דאין בגידין בנ"ט ואין איסור נבילה חל על איסור גיד וא"כ אין שמו נבילה ולא שייך לומר דהוי בכלל היתר נבילה וא"כ ה"פ באמת ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וכקושיות התוס' דל"ל כולל וא"כ לא שייך לומר דהוי בכלל היתר קדשים דלא מיקרי כלל קדשים וא"כ מתורץ קושיות התוס' דאמאי לא קתני אין מוקדשין נוהג בגיד דה"פ דס"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ הוי היתר מכללה וא"כ הוי אינו נוהג במוקדשין אך דהתנא אשמועינן דגיד נוהג במוקדשין ואמאי משום דאין איסור מוקדשין איכא בגיד משום דלא ס"ל כלל ומש"ה לא הוי בכלל היתר וא"כ מתורץ ג"כ הרמב"ם דס"ל כולל באיסורי ומש"ה פסק דחייב במוקדשין שתים. או י"ל דה"פ אין בגידין בנ"ט משום דבאמת הואיל דלא חל גיד רק לאחר שחיטה משום דלא חל רק לאחר שחיטה וא"כ אם הוי נוהג איסור מוקדשין בגיד הוי איסור גיד מעולם קודם דאיסור קדשים חל מחיים דגבי איסור קדשים איסור חל על איסור אך דבאמת איסור גיד חל משום מיגו הואיל דחל א סור אמ"ה על איסור דאינו זבוח אך דקא סבר אין בגידין בנ"ט וא"כ לא שייך זאת המיגו כיון דא"א לחול שניהם וכמש"ל בשם התשב"ץ אך דמש"ה חייב בגידין במוקדשין משום דאיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא א"ו דלא אמרינן באמת הך סברא לענין קדשים (ואשמעינן התנא הך סברא דלא אמרינן) מיגו דחשיב אכילה לענין אינו זבוח חשיב נמי לענין קדשים ואשמועינן התנא הך סברא דלא אמרי' מיגו דחשיב אכילה לענין זה נחשוב נמי אכילה לענין זה הא אם הוי אמרי' דנוהג והך סברא מיגו דחשיב לענין זה לא הוי איסור גיד נוהג כלל רק לאחר שחיטה ולא הוי נוהג כלל במוקדשין או לפי ס' המל"מ לפמ"ש המל"מ בהלכו' מעילה דעיקר הלאו בא היכא דבלא"ה מועיל וא"כ לענין מעילה דיהי' חייב קרבן ותשלומין לא שייך אחשבי' וא"כ פטור מתשלומין. והנה יש עוד היתר מכללה בקדשים דלאחר זריקה נמי מותר היכא דוולדות קדשים אמרינן במעי אמן הם קדשים וא"כ לפי שיטת התוס' מותר לאחר זריקה ג"כ דבעינן דומיא דיעקב ול"ק דלא משני כן לר"י הגלילי דס"ל דהותר בהקדש דא"כ קשה אמאי לא חל נבילה אגיד או דהיתר מכללה או דלהיפך קשה אמאי אמרינן דחל איסור עשה אגיד משום דהוי חמור אדרבה שכן איסורו נוהג לבני יעקב והוי חמור גיד מעולה וא"כ ממ"נ קשה או דיחיל נבילה ג"כ או דלא יחיל איסור עשה וכמו דמשמע מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורא כו' דלמא טומאת בשר חמור פי' דיש צד חמור וא"כ ה"פ לעיל בדר"י דמשני כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה ר"ל מכח ק"ו דבלא ק"ו לא ס"ל כן מדס"ל למתניתין לקמן דג"ה נוהג בשליל א"כ לא הוי בכלל כל בהמה תאכלו וכמ"ש הפ"י (אך דהפי' הוי מכח ק"ו מחלב וא"ל מכח הותרה מכללה) וכסברת התוס' הואיל דהוי אסור וא"כ לא הוי בכלל היתר וכמ"ש הפ"י אך דהפי' הוי מכח קו' מחלב וא"ל מכח הותרה מכללה וא"ל דאנן בבהמה קאמרינן קשה הא הוי אסור דהא ר"י ס"ל דאיסור חמור וחל על טמאה ומכ"ש דחל על איסור דאינו זבוח ועוד דר"י ס"ל דאמ"ה נוהג בבהמה ובחי' וע"ז משני כשהותרה ומכח ק"ו והותרה מכללה בקדשים וע"ז פריך שפיר אלא למ"ד אין בגידין ולא הוי הותרה מכללה בקדשים דהא ליכא איסור משום קדשים דאין בגידין בנ"ט וא"כ לא הוי הותרה מכללה וליכא ק"ו יהא אסור בהנאה והלה גם מה"ש ע"כ מוכח דלא ס"ל דהוי בכלל כל בהמה מאי דהוי אסור בלידה ובמקום אחר דהא בפ' מקשה בענין לר"ש היתר לקלוט במעי אמו הואיל דאסור לכשיוולד וליתנה במעי אמו דאסור אין צריך אלמא דלא הוי בכלל היתר מה דאסור במקום אחר אך קשה מאי פריך אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט לא הוי הותרה מכללה בקדשים דהא לפי פסק הרמב"ם אפי' אין בגידין בנ"ט מ"מ חיוב ג"כ משום קדשים די"ל דא"כ כיון דלא הוי רק הנאה ובהנאה לא שייך כרת וא"כ יש לחול על איסור קדשים הואיל דחמיר איסורו אך מנלן דס"ל דחל הואיל ואיסורו נוהג לבני נח אך י"ל דבאמת ר"ש ס"ל דוולדות קדשים בהווויתן הם קדשים. בכריתות דף כ"ג ע"ב אך הא ר"ש ס"ל דג"כ איסור בב"א אינו חייב שתים רק חייב על החמור וא"כ קדשים הוי חמור דהוי כרת ומש"ה שפיר הוי הותרה מכללה בקדשים ואיכא שפיר ק"ו אך באמת מש"ה פריך אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט דהיינו ר"ש וא"כ אין איסור כלל בקדשים רק משום הנאה והנאה לא הוי כרת וא"כ כיון דאמרת דהוי הותר מכללה ע"כ ס"ל דג"ה נאסר לבני יעקב ומש"ה פריך וא"כ מתורץ קו' הפנ"י דבאמת אפילו אם אין בגידין בנ"ט מ"מ הוי בכלל היתר רק שם הפי' דלא הוי ק"ו דהא היתר מכללה חלב וג"ה לא הותרה מכללה בקדשים וא"כ שם פריך שפיר לר"ש כיון דלא ידעינן הך ק"ו דהותר מכללה וא"כ א"ש דפריך דוקא לר"ש לא לר"י בן הקנה. או די"ל דבאמת ס"ל לריב"ב קדשים במעי אמן הם דשים או דס"ל דאמרינן היא וגידה הותרה בלא הקו' רק דעיקר הקושיא לר"ש דס"ל דבעינן קרא ולא שרי' מכל בהמה ומש"ה ל"א בבהמה תאכל והואיל ואסור במקום אחר. ובזה מיושב הרמב"ם דס"ל דבאמת מכח הק"ו וא"ל שכן הותרה מכללה י"ל ג"ה נמי הותרה אצל קדשים דהרמב"ם פסק דוולדות קדשים במעי אמן הם קדשים. והנה י"ל לר"ש הא דטמאה לא הוי הותרה מכללה משום דכיון דהתורה אמרה דדוקא במי שהגיד אסור מותר יצא מי שבשרו אסור וא"כ לא שייך הותרה מכללה כיון דהתורה לא כתב סתם רק כתיב בפירש דמי שהבשר אסור לא יאסר משא"כ לענין קדשים דלא כתיב להיתר בפירוש ומתורץ הרמב"ם ולפ"ז מתורץ בדף ק"ג ע"א דבאמת הקשה דע"כ לא ס"ל לאביי ורבא דשם אל בא דח' מוסיף דהא אמ"ה הוי מוסיף לבני נח דהנה לכאורה קשה לפמ"ש המל"מ דאפשר הואיל דאי"ל היתר שרי חצי שיעור ולכאורה קשה הא הוי איסור טרפה מוסיף אך דכמו דכתב הלח"מ הואיל דהוי רק איסור בעלמא ולא לאו אך בכאן לענין אמ"ה שפיר קשה הא באמת שיעורין ולא נאסרו לבני נח אך מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וא"כ עכשיו דנטרפה וא"כ לא שייך לומר מי איכא מידי דהא לישראל ג"כ אסור משום טריפה עכ"פ חצי שיעור דהא ל"ל היתר וא"כ אסור משום טריפה לר"י חצי שיעור אך אם אמרינן בהמה בחי' לאברים עומדת וא"כ לא שייך לומר דנתוסף דהא באמת אם הוי אכל מחיים שרי חצי שיעור והאיך יהיו עכשיו אסור מה איסור נתוסף בי' וכמ"ש המהרש"א הנ"ל ביבמות דף ל"ד אך אם אמרינן בהמה בחי' לאו לאברים עומדת וא"כ עכשיו הוא רק איסור אמ"ה ועכשיו יש בו איסור מוסיף לב"נ חצי שיעור ובאמת לענין איסור מוסיף כתבו התוס' ביבמות דף ל"ג ע"ב דא"צ דנהוי משם אחד אך דיהא ניתוסף עכ"פ איסור חדש וא"כ א"א למצוא רק בנטילת האבר נטרפה דאל"כ ממ"נ אם ס"ל בהמה בחי' לאברים עומדת וא"כ תו אי אפשר להיות טריפה דהא כיון דמקודם הוי שרי חצי שיעור ממילא השתא ג"כ חצי שיעור אסור ואלא דס"ל דלאו לאברים עומדת וא"כ בשעת מעשה דראו לחול איסור טריפה לא חל ולא שייך מוסף וא"כ מתורץ קושיות התוס' דהאיך לרבא ס"ל לר"י בחלב דחייב שלשה משום. וי"ל דמשכחת לי' שפיר דהנה קשה לפי סברת התוס' בשבועות גבי תשעה ועשרה כיון דניתוסף תו ככר אע"ג דא"א לאכול עשרה כי אם נכלל בתוכן הנך תשעה מ"מ כיון דיש בו דבר חדש ולכאורה לפי זה קשה גבי אמ"ה אמאי לא יחול אמ"ה דהא ניתוסף בו איסור עצמות דמצטרפין גיד ועצמות אך י"ל דכאן לא שייך זאת דהא באמת צריך לאכול בבת אחת דבשלמא שם א"ש לאחר שיאכל ה"ט ונשאר האחד דשרי לאכול לילי השבועה האחרונה משא"כ בכאן ומש"ה מתורץ קו' התוס' דבאמת פי' רשב"א דפי' דאכל כוליא בחלבא וא"כ באמת אפשר לומר דס"ל לרבא אליבא דר"י ג"כ כולל ופשיטא מוסיף וא"כ אם אכל כוליא בלא חלב חייב משום אמ"ה דהיינו דאכל מקודם החלב ואח"כ הכוליא דהוי הזאת אכילה בהיתר לאחר שעבר כמו בט' וי' ככרות. ועוד אפילו אם נימא אע"ג דהך הוי בשר וליכא גזה"כ אפ"ה בענין אכילה בב"א מט' א"ל דהוי מוסיף אם יאכל רק הך אכילה בשר ואע"ג דהוי חצי שיעור מ"מ איתוסף לבני נח מלקות ומיתה וא"כ הוי כולל וא"כ א"ש הכל דבאמת אמ"ה חל דהוי איסור מוסיף דאיתוסיף איסורו לבני נח ואיסור טריפה חל על איסור דאינו זבוח הואיל דהכולי' דהוי בלא חלב ניתוסף איסורו לב"נ וא"כ שייך לומר לאחר שאכל החלב אם יאכל הכולי' חייב דהוי מוסיף איסור חדש לבני נח וא"כ שפיר הוי כולל וחל ומתורץ ג"כ קשיא השני שבתוס' ומ"ט דמ"ד חייב שתים דבזה פליגי בהך דינא יע"ש. והנה לפמ"ש בס' כו"פ דאיסורו לב ל לא הוי איסור מוסיף י"ל ג"כ קושיות התוס' דבאמת אמ"ה לא קשה מכח שבועות דבעינן דאכל אמ"ה בב"א משא"כ גבי כוליא בחלבא דליכא עצם וא"צ לאכול בב"א דוקא וא"כ שייך שפיר הך סברא דשבועות דאיסור ניתוסף במה שיאכל אח"כ הכוליא ולפ"ז י"ל ג"כ הרמב"ם דפסק ג"כ דאמרי' כולל ומוסף ואעפ"כ כתב דדוקא בנטילית טריפה כי היכי דיחול איסור טריפה על איסור דאינו זבוח והא דכתב הרמב"ם דבאמת שיעורין לא נאמרו לב"נ צ"ל דבאמת אפי' אם אמרינן דחצי שיעור אסור אפי' באמ"ה אפי' דיש היתר מ"מ הא לא קי"ל דחצי שיעור ע"י תערובות שרי אפי' בלא ביטול וכמ"ש הרמב"ם והר"ש ג"כ אפי' בלא ביטול וכאן הוי עצמות ולחד דיעה דעצמות האיסור מצטרפין לבטלו דיש בהם טעמא לבטלו רק דהתורה לא אסרה ולדעה השני אין מצרפו לא לאיסור ולא להיתר. ופירשו הטעם כיון דבאמת שבהם טעם איסור אך דהתורה לא אסרה וא"כ לענין אמ"ה דליכא עבירה רק בבשר מן החי ולא בגיד ואבר רק אבר שלם והא ראי' דחלב אינו נכלל בשר וצריך קרא אחרינא להכי וא"כ שפיר שנ"מ לענין ב"נ עי"ז דאסרה התורה טריפה וא"כ אסור משום חצי שיעור עכ"פ לישראל וא"כ לוקין ומיתה דאזהרה שלהן הוא מיתה כיון דלא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי דלענין טריפה ע"י תערובות לא שייך כיון דעצמות האיסור אינו מועיל כלל לבטל ומשא"כ לענין אמ"ה לא הוי חצי שיעור אסור כיון דלא מהני צירוף וא"כ לא שייך דחזי לאצטרופי ולענין בשר מן החי חצי שיעור שפיר מועיל הביטול דעצמו דחצי שיעור ע"י תערובות דלענין בשר מן החי אינו נכלל כלל העצמות ושפיר פסק הרמב"ם ולענין חלב הוי הטעם כמ"ש הלח"מ שם בע"א דכיון דחל טריפה על איסור חלב חל ג"כ על איסור שאינו זבוח כמו שחל על איסור חלב חל על איסור שאינו זבוח ג"כ ולר"ל אם אמרינן דר"ל ל"ל כולל וא"כ שפיר מוכיח דחל טריפה על איסור עשה דאינו זבוח דאל"כ היאך משכחת דטריפה חל על חלב דהא באו בב"א לאחר שחיטה וא"כ אם ל"ל כולל הוי קשה דמה חלב על איסור עשה דאינו זבוח מכ"ש טריפה דחל על איסור חלב מכ"ש דחל על איסור עשה דאינו זבוח והנה א"ש דאפ' אם נימא דבחי' לאברים עומדת וא"כ אעפ"כ לא שייך לומר מגו דחייל אמ"ה על איסור עשה דאינו זבוח חייל נמי איסור גיד דכיון דאין בגידין בנ"ט לא אסור גיד בכא"פ וא"כ לא אסור נמי ע"י תערובות כדאיתא בפסחים ונזיר וא"כ אין איסור רק גיד בפ"ע וגיד בפ"ע אינו אסור אפי' מכח חצי שיעור יעש"ה וא"כ הסוגיא קאי למ"ד דס"ל דחלקו חייב וא"כ ע"י תערובות נמי אסור. והנה מתורץ הרמב"ם דבאמת קשה מה פריך אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל דלא הוי הותרה מכללה גבי קדשים הא הרמב"ם פסק אפי' אין בגידין בנ"ט מ"מ קדשים לוקין אך דבאמת הטעם משום איסורי הנאה וא"כ קשה היאך חל איסור ג"ה על אמ"ה וצ"ל משום דחמור איסורא וא"כ לענין הנאה לא שייך כרת וא"כ חל ג"כ על קדשים משא"כ הרמב"ם דפסק דאמרינן מגו (דחל) הואיל דהו"ל היתר ומש"ה פסק כן שפיר והנה לר"ל מוכח בשבועו' דל"ל כולל למאן דלא גרס כי אמרינן כולל באיסור דהנה התשב"ץ מביאו גירסא דלא גרס יעש"ה אך דעיקר קו' התוס' הוי בכאן לר"י דשמעינן לי' דאי"ל כולל וצ"ל דס"ל דלא ס"ל לדידי' כן והנה לא משמע שם כן דמשני דמוקי כד"ה ומשמע דכולל הוי לפסק הלכה יעש"ה. והנה לפמ"ש התוס' בחולין בדף ק"ג ע"א דאמרינן מיגו דחל איסור טריפה על איסור חלב חל נמי אמ"ה קשה לפי סברת התשב"ץ בעינן בכולל דזה יחול הראשון וא"כ צ"ל דאמ"ה חל בראשונה וא"כ קשה האיך חל על איסור אמ"ה אך י"ל ע"פ סברת התוס' בכתובות דף כגון שחתך אצבע דהוי בב"א יעש"ה ועוד קשה על איסור אמ"ה הוי מוסיף דהא אמ"ה אינו אסור רק אם יאכל בבת אחת והנה לא אתיא מנבילה כתבו התוס' דמש"ה חל נבילה שכן מטמאה וא"כ קשה כי טריפה נמי למאן דס"ל אינו חי' כתבו תוס' בזבחים דף ס"ט ע"ב דמטמאה אם פירש והנה אם בשעת מעשה טריפה אינו מטמאה וראי' לזה מאבר המדולדל דמיתה עושה ניפול ואין מטמאה משום נבילה. והנה אם נתערב עוד בשר אחר בעדק' על אמ"ה אינו אסורה משוה אמ"ה דהא הוי תערובות ובכאן אינו אסור בכדי אכילת פרס וכמ"ש לעיל אלא דיאכל מקודם הך בשר דליכא משום אמ"ה דהוי משום בהמה אחרת או אפי' מאותו בהמה כיון דליכא כזית בשר וא"כ הוי נדחה דבשעת מעשה עדיין לא חל ויע"ש בשבת בדף צ"א וכן במנחות והנה גבי דבי ר' ינאי יזפי נפסעי בשבועות יע"ש:
דף פט:
תוס' ד"ה איסור גיד וכו' וא"ת ולימא וכו' וי"ל ע"פ מכי אגבהה הא מעל ותי' הש"ס בכתובות לא שייך:
משום דבקדושת הגוף אין צריך שוה פרוטה. אך אין בגידין בנ"ט והוי כמו אגבהה ע"מ לאבדה. אי י"ל דבאמת הא יש איסור בהנאת גרונו מקודם שאכל דהא הוי איסורי הנאה ולמאן דס"ל דאכילה אינו חייב רק בהנאת מעיו וכמו שפסק הרמב"ם כן לפסק הלכה ומשום הגבהה י"ל כיון דאינו מוציא מרשות לרבות כיון דמקודם הוי בידו והוי כמו גבאי דאינו מועיל לחד תירץ במשנה למלך בהלכות מעילה. אך אין בגידין בנ"ט וליכא הנאת גרונו ולסברת הפליתי שכתב דהנאה עכ"פ באכילה אך י"ל דס"ל ג"ה אסור בהנאה וגם על הנאה לא מצי למיחל אאיסור ג"ה אך קשה נילוף מק"ו מחלב דיהא מותר בהנאה כמו דאיתא בפסחי' וא"ל דמה לחלב שכן הותרה מכללה הא ג"ה נמי לפי מה דס"ד נמי הותרה מכללה אצל קדשים בוולדות קדשים שהם קודמין ומותר לאחר זריקה לאכול הגיד וכדאיתא בחולין בדף ק"כ ע"א גבי נבילה נמי הותרה מכללה גבי קדשים ולכן אמרינן בש"ס אין בגידין בנ"ט וליכא ק"ו וכמ"ש התוס' בפסחים דעיקר הקושיא הוא דאמרי' היא וגידה הותרה הא לא"ה הוי אמרי' דם יוכיח. ולכאורה כי משני אח"כ וולדות קדשים במעי אמן הם קדשים וקסבר נוהג בשליל וא"כ שפיר קשה הא קדשים דהוי איסור הנאה קודם האיסור בהנאת גרונו וצ"ל דג"ה ג"כ אסור בהנאה דהא השתא לא הותרה מכללה וא"ל הא אם יהיו שרי בהנאה יהיו מותר מכללה ו משמע כמה פעמים בש"ס כיון דכל כמה דלא יליף עדיין לא הותרה מכללה שפיר חשיב פירכא וא"כ קסבר דלא אמרינן היא וגידה הותרה דאינו בכלל בשר וא"כ גם בשליל נוהג אפי' ששחט וכמ"ש התוס' בפסחים יע"ש ומתורץ קושיות התוס' (ומתי' ג"כ קושיות התוס' בדף צ"ט ע"א בד"ה והא מתניתין דלא כר"י המ"ל והא קתני) ומכאן יש הוכחה למה שפסק הרמב"ם דאינו מחייב רק על הנאת מעיו באכילה כיון דסוגיא זאת היא לפי דיעה זו וכמ"ש