איגרא רמה חלק ב· רבי משה משולם איגרא
חולין
דף פט
וזה אין להקשות לרבי 'הנאה אינו חייב מיתה רק על אכילה וא"כ אשמועינן דחייב מיחה וחל אחלב דחייב מיחה.. ואו י"ל קו' התוס' דנימא דאין חל ס"ל ג"כ בכולל משום דכיון דאינו ראוי לגבוה אינו מועיל וכמו שכתבו התוס' במעילה דבחלב מוקדשין אין מועלין משום דלא קרינן בי' קדשי ד' כיון דאין ראוי להקריב לגבוה. אך באמת דראוי במחובר להקריב וא"כ שפיר שייך גבי מעילה ומש"ה שפיר קאמר כי אין בגידין בנ"ט ג"ה לבד אסור במוקדשין דהא אין איסור ג"ה רק בעצמו ולא במחובר כיון דאין בגידין בנ"ט וא"כ הוי כמו עצמות דאינו אסור בכדי אכילת פרס וא"כ גם ע"י תערובות שרי כמ"ש תוס' בנזיר. והנה באמת אפי' מאן דא"ל כולל היינו דוקא באיסור חמור. והנה לקמן אמרינן מאן לימא לן דטומאת הגוף חמור דלמא טומאת בשר חמור דל"ל טהרה במקוה. והנה הדין דאם פי' לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין כן ס"ל לר"א בזבחים בדף פ"ז וא"כ לחד דיעה לגירסא שם בתוס' אפי' פי' לפני זריקה אינו מועיל לאחר זריקה כ"ע ס"ל כן וא"כ אם רוצה לאכול גיד הנשה בפני עצמו הוי יש לו היתר ושפיר אינו חל אך ממ"נ לא שייך דחל על איסור ג"ה דאה לא פירש אינו אסור משום ג"ה כמש"ל דאם אין בגידין בנ"ט אין אסור בתערובות והנה אם נימא דאם לא פירש לא הוי יש לו היתר דאם לא פירש קודם זריקה אין לו היתר וא"כ אפי' אם פירש לפני זריקה ומיקרי הכל חל על איסור כיון דחל בלא"ה על איסור ג"ה במחובר דהוי אין לו היתר וא"כ חל ג"כ על פירש כמו דכתב הלח"מ בשיטת הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות והנה אם נימא דאסור לכתחלה שהפריש אך באמת איסור ג"ה איני רק בלא פירש וא"כ לא שייך דחל על איסור ג"ה ומתורץ קו' הרשב"א על הרמב"ם מהא דאמרינן אין בג"ה בנ"ט דה"פ דאינו חל דהוי איסור קל דהוי היתר:
שבועות דף ק"ך והנה מ"ש שם דמייתי ר"מ ומדסיפא ר"מ רישא לאו ר"מ דס"ל דכל איסורין שבתורה מצטרפין אי משום זה איכא למימר כמו דמשני הש"ס בחולין בדף צ' ע"א דמקשה מדפליג ר"י וכו' ומשני דבחדא ס"ל כר"י ובחדא פליגי יע"ש:
והנה קו' התוס' בד"ה דמוקי לה כד"ה אע"ג דאיכא תנאי דל"ל איסור כולל י"ל דבאמת או מוקי לה שלא כדרך אכילתן וכדכתבו התוס' והוי הטעם דע"י כולל ואם נימא דהנאה לא חשיב מוסיף רק חשיב עכ"פ כולל וא"כ עיקר הקושיא דניקי כך ג"כ מטעם כולל רק דלא תיקמי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וע"ז משני דקא מוקי לה כד"ה כיון דבין כך ובין כך צ"ל דס"ל מתניתין כמאן דאי"ל כולל וה"פ דקא מוקי לה כד"ה י"ל כמש"ל ע"פ הך דתמחוי מחלקין יע"ש והנה אם נימא דרבא דאמר למאן דאי"ל כולל גם בשבועה כולל ועכצ"ל כר"מ דס"ל מלאו דלא תאכל כל תועבה ולמאן דלא ס"ל מלא תאכל לא שייך כולל וא"כ מתניתין דשבועות דמוקמינן לה לפי הא דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אשתה ושלא אוכל דלא מחייב תרתי אשתני' משום דלא ס"ל כר"מ וליכא כולל וכמ"ש לעיל או י"ל דהטעם דהוי כולל הוא משום דראוי לצירוף והנה מאן דס"ל כר"מ דכל איסורין מצטרפין לא שייך ראוי לצירוף וכמש"ל דבלא"ה איסורין מצטרפין וא"כ לפי הא מתניתין אתיא כר"מ ומתורץ קושיות התוס'. והנה איתא במ"ל ומביאו ביו"ד סימן רל"ב ס"ק י"ב ראובן שקיבל עליו נידו שלא ילך בשמחת פלוני ולבל יעזב ואם תלך שיתחייב להכותה מאחר שהיתר מקצתה שאינה יכול להכותה מצד הדין היתר ג"כ אלמא דכל שאינו חל לבטל המצוה הוי נדר שהיתר מקצתה ואינו חל כלל ה"נ להיפוך אם אינו חל על איסור נבילה אינו חל על ההיתר ג"כ וא"כ לא שייך כולל ע"פ סברת הפליתי גבי הנאה דלא חשב איסור מוסיף וכמש"ל. והנה הא דמייתי כי אמרינן איתיבי' על רבא מהא דר"מ הוא כמ"ש משום דלפי ס' המל"מ דאיסור הנאה לא חשיב אכילה וצ"ל דידע דהוא איסור הנאה בשעת מעשה שאכל וא"כ אינו שב מידועה על הלאו וא"ל דנשבע בפירוש על איסור הנאה ג"כ י"ל דא"כ לא חשיב איתא בהן דהא אמר בפירוש על איסור הנאה ולא בסתם ולפי שיטת רש"י דבעינן סתם דאל"כ לא הוי בהן ואפי' לפי שיטת ר"ת דס"ל גבי חלב משכחת בהן בחלב קיבה או בחלב חי' משא"כ באיסורי הנאה דאמר בפירוש לא שייך תירץ ר"ת וא"כ אינו בהן ולר"מ לא ס"ל כרבי דבענין ששגיג בלאו וכמ"ש יע"ש ומש"ה מייתי דוקא ר"מ להקשות אמאי לא נקיט ר"מ עוד אחת שבועה שלא אוכל חלב ותמרים יע"ש. והנה מלשון רש"י בשבועות דאיבעי' להו כי משתבע אהיתרא קא משתבע דהא אאיסורא לא חל וא"כ אם הטעם כיון דלא חל וא"כ אם כוונתו ג"כ על שלא כדרך אכילתן וא"כ חל ע"י מוסף אפילו כדרך אכילתן. וכמש"ל דגם ר"י מודה במוסיף וכיון דשפיר חל במוסיף כוונתו ג"כ ע"ז. אכן שיטת התוס' משמע דאין הטעם משום דלא חל רק דבלא"ה אסור ואין צריך ע"ז לישבע דהא כתבו התוס' דחצי שיעור חשיב לו היתרא ג"כ לר"י אע"ג דאין חל מכח דליתא בלאו והן וכן הלשון דחשיב לי' היתרא וכ"מ מרמב"ם דכתב גבי חרצן דדוקא בכזית חל וא"כ ע"כ איירי בלא"ה ע"י כולל דאל"כ אמאי חייב על כזית וא"כ גם ע"י כולל קאי אבעי' דכתב דפטור מפחות מכזית הואיל ונפשוט איבעי' וכ"מ והנה בר"ן דהטעם דעל איסור אין צריך לשבועה. והנה משמע במס' שבת אם ידע איסור שבועה בעשה עכ"פ לא חשבינין לטעות דטעות הוי פטור דלא קרינן האדם בשבועה אבל שוגג חייב ולא אמרינן אילו הוי ידע בלאו לא הי' נשבע: