איגרא רמה חלק א· רבי משה משולם איגרא
שאלות ותשובות הגאון רבינו משלם
א
מעשה שהתנה מקודם שרוצה לגרש ע"ת ואח"כ בשעת נתינת הגט אמר ה"ז גיטך והפיל הגט קודם שאמר התנאי א בהקדם דברי המרדכי בגיטין פר' מי שאחזו על קו' דהאיך מצאנו ידינו ורגלינו מטעם ברירה וכתב בדבר שסופו לברר אמרינן יש ברירה והפ"י בגיטין פ' מ"ש כתב דאף להני דפליגו אהרמב"ם וס"ל דיכול להזכירו התנאי קודם הכתיבה מכ"מ התנאי דאין בידו לקיים או דאין רוצה לקיים מידו דאין להזכיר קודם הכתיבה כדמוכח מהא דאמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו דפסול בגיטין וידוע מחלוקת דמהריב"ל ומהרי"ט דמהריב"ל בשו"ת ח"א צ"ד דבעינן דוקא בפני ע"ח אזי פסול אבל כשהתנאי הי' בפני עדים אחרים אינו פסול ומהרי"ט בשו"ת סי' י' כתב דאף כשהי' בפני עדים אחרים מהני התנאי לפסלו דתלי' בדעת הבעל דכיון דגילה דעתו דאינו מגרש רק ע"ת שוב לא הוי כתיבה לשמה וא"כ בנ"ד לדעת מהרי"ט דמהני תנאי בפני עדים אחרים הרי כאן הגט פסול וא"ל דלא הי' בפני הרב ועדים לא הוי תנאי כפול ז"א דכיון דהכתיבה הוי מטעם שליחות והתנאי הי' קודם הכתיבה הא כתב הב"י בשם הר"ן בסי' ל"ח דבגט הניתן ע"י שליח א"צ תנאי כפול הגם שבכנה"ג חולק עליו מ"מ ס' הב"י והר"ן ניחא לפמ"ש הפ"י בגיטין דהא דבעינן כפילת התנאי הוא משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ נגד השליח דהוי רק דיבר ואתי דיבור ומבטל דיבור וא"צ לשום תנאי וא"כ בנ"ד דנתבטל התנאי ודאי דהגט פסול אפילו אי יש ברירה דהרי הוברר הדבר דהגט אינו גט דנתבטל התנאי הב דהרשב"א והרא"ש כתבו דאם עשו תנאי בפני עדים ואח"כ גירש בפניהם דאמרינן דע"ד הראשון נתן וא"כ בכאן שאמר שרוצה לגרש ע"ת והם היו בשעת גרושין אמרינן דעל תנאי הראשון נתן ואף דהתנאי לא הי' כפול מ"מ הא איתא בב"י סי' ל"ח באומר בתנאי ב"ג וב"ר הוי והוי כאילו כפלו ומינה נראה דאם אמר כתיקון חז"ל נמי מהני וכן איתא בתשובת מהרי"ט וכיון שאמר שאהי' רשאי לישאנה משמע כדין ומשמע כאלו אמר כתיקון חז"ל והגם שהח"מ כתב דבתנאי קודם למעשה לא מהני זה ומשמע אפילו בדיבור הקודם מעשה לתנאי לא מהני הוא מטעם שכתב שם בהא דחזינן דלא הוי כתנאי ב"ג וב"ר דהא אמר ה"ז גיטך ה"ז כבר מעשה משא"כ כאן דלא אמר גיטך רק אני רוצה לגרש אין כאן מעשה כלל דנימא דהוי מעשה קודם לתנאי הג אף אם נימא דלשון רשאי לישא לא מהני מ"מ הא כתב הרמ"א בסי' ל"ה סע' ט' גבי שליח שקידש לעצמו דנאמן לומר שטעה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו וכאן נמי איכא חזקה דע"ד ראשון הוא עושה ונותן ונאמן לומר שטעה שרצה לפרש ולכפול בשעת נתינה ומכ"ש לפי מ"ש הב"י בחו"מ סי ר"ט רנ"ו בש"מ שתבעו והודה דש"מ נאמן לומר שטעה דשכיח שיטעה ויוצא בקולר כש"מ דמיא אך קשה לשיטת שאר פוסקים דבעינן באמירה שיקדים התנאי לאמירת מעשה וכאן הוי להיפך וע"ז לא הוי טעות רק בדין זה לא הוי טעות [אך באמת לפמ"ש המל"מ בהלכות אשות פ"ו דאם אמר ה"ז גיטך קודם התנאי כיון דאמר לאחר (י"ל כיון לאחר) התנאי ה"ז גיטך הוי תנאי מעליא וכמ"ש הב"י וכ"פ המל"מ בשם מהר"י באסאן יע"ש] הר דהגם דקי"ל דתכ"ד במגרש לא הוי כדיבור מכ"מ לפרש דבריו מהני וכמ"ש הפ"י בב"ק ע"ג וכאן הוי כמפרש דבריו דדוקא בענין תנאי לא מהני תכ"ד מטעם שגזירת הכתוב משא"כ בכאן שטעה לגמרי שמפרש דבריו שטעה לגמרי מהני ול"ד לשאר תכ"ד דאומר שלא טעה ואמירה הראשונה הי' בכיוון משא"כ כאן שאמר שאמירה הראשונה הי' בטעות ועי' נזיד דף י' ע"א ואף בנידן דידן לא הוי רק תוכ"ד למחאתן מ"מ יש לצרף דעת הב"י ביו"ד סי' ר"י דמהני תוכ"ד למחאת אחרים דכיון דקיבל לדבריהם:
הה דכאן נראה דאפשר דכ"ע מודי דכיון שבדעתו לומר הי' לומר עוד והוי כמו קודם שהשלים דבריו דיכול לחזור ומכ"ש לומר שטעה ואף דכאן גדע דבנתינה השני עדיין באמירה הקדים מעשה לתנאי ולאו כלום הוא לדעת הרבה פוסקים מ"מ כיון שבין נתינה לנתינה אמר שאין רוצה לגרש רק ע"ת הוי קדם התנאי לדיבור המעשה שאח"כ דבודאי א"צ שיאמר בדיבור אחד וההפסק אינו מזיק כלום הו עפ"י מה דאיתא בגיטין גיטו כמתנתו וא"כ להרמב"ם ולפו' דבתנאי שאין בידו לכ"ע פסול קודם כתיבה ולר"ה צ"ל דס"ל יש ברירה ולדידי' מכ"מ מכח אפקיענהו אין לפסלו מכהונה לפוסלו מכח אפקיענהו לקידושין אך דכיון דרבנן תקנו דלא מהני תנאי והוא לא התנה הוי כאלו אמר בפירוש בלתי תנאי וכן צ"ל בכ"מ דאמרי אפקיענהו בכתובות וכ"מ ובכאן הוא נאמן לומר שטעה וכמ"ש לעיל וא"כ לא שייך סך סברא דמרוצה בלתי תנאי אך בכאן ל"ש לכאורה אומדנא דאין גבול זמן מה מתי לבוא ול"ד לש"מ שתלי' מחולי זה ובכאן הא הותנה בשביל כן ונתן הגט דלמא לא יבוא לעולם אך דכיון דכבר גילה מקודם גילה שלש שנים ומהני אומדנא ועכ"פ שרי לכהן ובהיתר השביעי דנפלה הגט רק שמרפה את ידו עדיין לא כתבתי בלתי שיפרש לי היטב:
ב
על אשר שלח יד לשאול ע"ד האשה אשר סגר ד' בעדה זה כעשר שנים ולא ילדה ועתה היא נמצאת מעוברת ואיש אחד מאנשי בליעל הוציא עלי' קול שממנו פרי' נמצא והיא אז בדבריו הכחישתו וגם הבעל לא שם אל לבו לח האמין לדבריו אולם אח"כ בחליתה את חלי' נתנה תודה לד' אשר כדבר האיש כן הוא עשתה הנבלה ועתה עקב רוח אחרת עמה כי לא כן דברה מחתה פי' ואמרה לא פעלתי און ועד אחד אשר הי' שם בעת התודה את עונה יענה בפני' כחשה ע"כ שאל כדת מה לעשות אסורה היא או מותרת ובעיני מאד יפלא על אשר לא שם אל לבו השב ידו מלהודיעני איך דבר הבליעל הזה דבריו ההוא אמר דבריו בפני ב"ד כי מה יועיל עדותו אם חץ לב"ד הגידו וגם עוד יותר מזה דעת ר"ת דצריך דרישה וחקירה בעדות אשה וגם עוד יותר דצריך להעיד בפני בעל ועתה נאמר לברר אם באמת כן הוא בפני ב"ד הגידו דהוי עדות מטעם פלגינין דיבורא וכאן יש עוד ע"א אשר בפניו הודת דבר זה אי מהני במחלוקת שנוי' דבש"ע הלכות סוטה סע' ט' כתב דאם בא עד אחד שזינתה והיא שותקת אם הבעל מאמין לדבריו כו' ומשמע אבל אינו מאמין אינה אסורה אף דשתיקה כהודאה דמיא וגם איכא עוד ע"א שזינתה ובב"ש סי' קט"ו סע' ו' הביא בשם רש"ל דפליג בזה וס"ל כיון דשותקת ואיכא עד אחד דשתיקה כהודאה דמיא אסירה אף אם אינו מאמינו יע"ש ונראה לי להביא ראי' לדעת מהרש"ל דאסורה בכה"ג מהא דאיתא במסכת גיטין דף פ' במתניתין נתן גט לאיש ושובר לאשה וקאמר ר"א אם לאלתר יצא אינו גט לאחר זמן הרי הוא גט ומפרש רב אדא בר אהבה דבריו בגמרא לאלתר קודם שניסת לאחר זמן אחר שניסת והקשו התוס' ד' פ"א ד"ה לא כל הימנו דלראב"א לאחר שניסת אמאי הרי זה גט מאי קנוניא איכא הא אסורה לו ע"ש ולכאורה דבר זה מאד יפלא אף אם אסורה לו ואין כאן קנוניא זו אמאי נאמר (דלא) דהוי גט ונאמן הא הבעל לא הוי אלא עד אחד והאשה אף שהודה אמאי מהימנינין לה נימא עיני' נתנה באחר ונותנה ממון לבעל כדי להחליף כדי שתהא אסורה על הבעל הזה ופי' במהר"ם שיף אלא ודאי כדברי הרש"ל כן הוא דכיון שיש כאן ע"א דהוא הבעל וגם היא הודח נאמנת ומהני הודאתה ולא אמרינן עיני' נתנה באחר ואסורה אי לאו דחיישינין שהבעל עשה קנוניא ומשקר כדי שישאנה וא"ש ואף לפי מה שהבאתי עתם לפרש סוגיא דגיטין מיושב בזה נמי הא דאי' בירושלמי דס"ל לחד מ"ד דלרב אב"א דיקא מן הנשואין אן אינו אינו נאמן והוי גט אבל מן האירוסין נאמן ולא הוי גט ולכאורה תמי' הוא זה דהא כתבו התוס' בגיטין שהבאתי דטעמא דאינו נאמן לאחר שניסת הוא מטעם דחיישינין לקנוניא שישאנה והוצרכו לתרץ שם שהוא סובר שיכול לישאנה וא"כ בארוסה דבאמת יכול לישאנה טפי הוי לן למיחש לקנוניא ולא יהא נאמן אמנם לפמ"ש דטעמא דנאמן הוא מטעם שהיא הודת ויש כאן עד אחד כדברי מהרש"ל אבל באם חיישינין לקנוניא אינו נאמנת דאין כאן כ"א הודאתה בעצמה והיא אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר וזהו ניחא בנשיאה אבל בארוסה הא כתב הר"ן בנדרים דטעמא דהאומרת טמאה אני אינה נאמנת היינו משום דמשועבדת היא לו וזהו בנשואה אבל בארוסה אינה משועבד' אף דכותבין אגרת מרד על ארוסה מיהו אינה משועבדת ולכך אף דחיישינין לקנוניא ולא הוי הבעל עד מ"מ נאמנת בהודאתה בעצמה בארוסה כמו האומרת טמאה אני דהא אינה משועבדת כמ"ש וא"ש והנה אף דהבאתי ראי' עתה לדברי מהרש"ל אפ"ה ניחא דברי הב"ש בסי' קט"ו סע' ו' בהג"ה באם היא הודת ויש כאן ע"א דאסורה וכתב הב"ש דמיירי ברגלים לדבר ולא כתב הטעם דכיון דאיכא ע"א שזינתה מהני הודאתה כמ"ש בשם רש"ל משום דהא הביאתי כבר דברי הש"ע בהלכות סוטה דלא ס"ל כדברי רש"ל הנ"ל ומדשתק לי' רמ"א שם שמ"מ הודה לדבריו ולא ס"ל כדעת רש"ל ע"כ הוצרך לומר דמיירי באיכא רגלים לדבר אלא דעוד בר מכל דין נראה לי דליתא כאן בענין אשר מיירי הרמ"א לומר הטעם כדברי מהרש"ל דהא מיירי בהג"ה דלא הודת רק לפני ע"א וא"כ הא קי"ל דלא מפקינין נכי רבעא דממונא אפימא דחד סהדי וא"כ כאן נמי דמה שהעד מעיד שהודת בפניו זה לא מהני כלל דאין הודאתה מהני כלל כ"א מטעם העד השני דמעיד שזינתה וא"כ הוי העד הזה עיקר העדות דעל ידו מהני גם עד השני והוי נכי רבעא דממונא אפימא דחד סהדי ולא הוי עדות כאן כלל וכענין זה כתב בחלקת מחוקק סי' ל"ה סע' ב' ס"ק ג' ע"ש ואף דבחו"מ סי' פ"א סע' י' איתא בש"ך דאם אחד אומר הלוה וא' אומר אחר הלואה הודה בפניו מהני דכיון דאיכא סהדי דהלוה לו מוכח דסהדא בתרא לא משקר ע"ש וא"כ לכאורה גם ע"ז יקשה דהא העדות דאומר בפניו הודה לא מהני כ"א מטעם השני שאמר הלוה והוי נכי רבעא דממונא וכו'. אמנם באמת ליתא דבגונא דש"ע כאן דע"א מעיד לפניו הודת האשה אמרינן שפיר דאין כאן עדות דהא אף אם היו שנים מעידין דבפניהם הודת נמי לא הי' מועיל דאין הודאתה כלום ולא מהני כ"א מטעם השני שאומר שזינתה והוי נכי ריבעא דממונא כו' דהא זה העד לא הוי עדות כלל כ"א מטעם השני משא"כ גבי ממון הוי האחד שאומר בפניו הודה עדות מעליא דהא אם הי' שנים מעידין דבפניהם הודה מהני דיכול להתחייב עצמו בה דאתו ממון והוי זה העד נמי עדות ומצרף עם העד השני שאומר הלוה אבל כאן זה שאמר הודת לא הוי עדות כלל כמ"ש ודברי אשר כתבתי להביא ראי' לדברי מהרש"ל נכונים באם היא הודת בפנינו בגוונא דהתם בגיטין דכיון דהודת בפנינו א"צ עוד ע"ז עדות כלל דהא בפנינו בעצמה הודת ואנחנו ידענו כי אמת הדבר ומהני שפיר עדות האחד אשר אומר שזינתה אבל בענין דמיירי רמ"א דהודת בפני עד אחד וצריך להצטרף עדות זה עם השני להעיד בפנינו זה לא מהני דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדי ולכך לא הי' יכול הב"ש לפרש דברי הרמ"א מטעם דמהני הודאתה באם יש עוד אחד כדעת רש"ל משום דכאן אף הרש"ל מודה דהוי נכי ריבעא דממונא כו' כמ"ש אלא דלכאורה אף בנידון דש"ע יהני עדות מטעם דהעד אשר אומר שהודת יהני משום דאית לי' מיגו דאי בע' הוי אמר נמי שבפניו זינתה וא"כ הוי הוא בעצמו עדות מעליא דמהמנינן לי' מטעם מיגו ומצטרף עם השני ואסורה מטעם הודאתה ועדות השני שזינתה:
ומזה הי' נראה לי ליישב דברי הרשב"א בתשובה דכתב דאם קינא לה בפני שנים ונסתרה ועתה החשוד מודה שזנה עמו דנאמן מטעם פלגינן דבורי' ע"ש והקשה המ"ל בפ"א מהלכות סוטה דמשמע דחשוד הוא אותו שקינא לה ממנו א"כ מאי אהני לן פלגינן דיבורי' דהא אי פלגינן דיבורי' ונאמר דהוא לא טמאה אלא אחר אמאי אינה שותה דהא אין עד אחד נאמן אלא אם יעיד על אותו שקינא לה ונסתרה ונאמן מטעם דאיכא עדי קינא וסתירה ע"ש וכתב ואין לומר שקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה אכתי קשה דהא אינו מעיד בהדיא על שמעון ואמאי אינה שותה אמנם לפי מה שאמרנו שפיר נוכל לומר כן דקינא לה משנים וניחא דמהמנינן לי' לחשוד ואמרינן פלגינן דיבורי' וזינתה עם אחר ואף שעל אחר אין כאן עידי סתירה אפ"ה נאמן זה החשוד אף אם אינו אלא עד אחד מטעם מיגו דאי בעי אמר שראה שזינתה עם האחר דהיינו שמעון אשר גם על זה קינא לה ומהימנינן לי' עתה מכח פלגינן דיבורי' שזינתה עם אחר ואינה שותת ובלא"ה ניחא דברי הרשב"א לפי מאי דפסק הרמב"ם דיכול לקנאה משנים כאחת ואם נסתרה עם שניהם כאחד שותת ע"ש א"כ משכחת לה שפיר כה"ג דקינא לה משנים כאחת ונסתרה עם שניהם כאחת ועתה אם אמר אחד שזנתה אז עמו פלגינן דיבורי' ואמרינן דכיון דמעיד שבאותו שעה זנה עמו ויש כאן עדים שבאותו הזמן נסתרה עם שניהם אמרינן דזנתה עם האחר ופלגינן ע"ז דיבורי' ושפיר נאמן דהא על האחר יש עתה קינא וסתירה אמנם באמת מש"ל דיהא העד נאמן מטעם מיגו דבר זה ליתא חדא דדעת הכנה"ג דעדות דאינו נאמן כ"א מטעם מיגו לא הוי עדות כלל ויש לי עוד כמה הוכחות ע"ז ואין להאריך:
ועוד בלא"ה ניחא דהנה הרשב"א בכתובות וכן הפ"י בכתובות דף כ"ב כתבו דהיכי דאדם טוען ברי להיתרא ואיכא חזקה לאיסורא מותר לדידי' דאין לו לחוש על החזקה אם ברי היא לו להיתר והנה דבר זה איבעי' להו בגמ' בב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לאו וא"כ לפ"ז ניחא דאיך שייך לומר דיהא העד נאמן שהודת מטעם מיגו הא מיגו בודאי לא עדיף מחזקה דהא איבעי' היא אי אהני מיגו במקום חזקה א"כ כיון דהיא טוענת עתה ברי שלא הודת לא מהני מיגו לעד דיהא נאמן דהא היא טוענת ברי ומותר לדידה כמ"ש הרשב"א ופ"י לגבי חזקה ומיגו ל"א ואף דאם נאמר כן תקשי הא תינח לגבי דידה דטוענת ברי אבל לגבי הבעל איך רשאי לדור עמה הא יש לעד מיגו והוי עדות לגבי דידי' דהוא אינו טוען ברי אפ"ה ניחא דאפשר לומר דטעמא דרש"ל דס"ל דאם יש עד אחד שזינתה והיא הודת מהני ואסורה היינו נמי מטעם שווי' אנפשי' חתיכה דאסורה כדברי מהרא"י בתשובה לגבי רגליים לדבר א"כ ניחא דהא אף אם מהימנינן לעדות שלו מטעם העד שאומר שהודת לא אסורה כ"א שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ושפיר ניחא דלא מהני לעד מיגו בהיא טוענת ברי דלא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ומותרת דמהני ברי נגד מיגו כמ"ש ואין העד נאמן והוי שפיר נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדי ומה שמשמע מדברי מהרא"י דאם עד אחד אומר זינתה וע"א אומר בפניו הודת נאמנת ואסורה איכא למימר אם באמת נאמר דהא דכתב מהרש"ל דאם אחד אומר זינתה והיא הודת אסורה היינו מטעם דמהימנינן לה באמת ולא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' דלא כמ"ש ניחא דהא משמע שם מדברי מהרא"י בתשובה דמיירי שם דהבעל מאמינו לעד אשר אומר בפניו הודת וכיון דמאמינו הוי כאלו הגידה היא בעצמה לפנינו וא"כ לא שייך דהוי נכי רביעא דממונא אפומא דחד סהדי דהא כיון דהבעל מאמינו לעד הזה אף דמן הדין אינו עדות מטעם שכתבתי אפ"ה הא קי"ל אפילו קרוב ופסול אם מאמינו הבעל אסורה ה"נ כן דאם הבעל מאמין לדברי העד ההוא הוי לדידי' עדות מעליא ושפיר מצטרף העד האומר שזינתה עם זה דמאמינו הבעל דהוי כהודת בפנינו ואסורה עליו אף בלא רגליים לדבר כדברי מהרש"ל דמהני הודאה וע"א משא"כ בש"ע דלא מיירי במאמינו לכך ה צרך הב"ש לומר משום רגליים לדבר ואם נאמר כמש"ל דאף הרש"ל דס"ל אם הודת ועד אחד מעיד שזינתה אסירה היינו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' ולא דמהימנינן לה בודאי וא"כ הא כתב מהרא"י דעתה אם אומרת שלא הודת ולא שויא אנפשה חתיכה דאיסור' לא אסורה אף אם מאמין הבעל לעד האומר בפניו הודת אפ"ה כיון שאפילו כן הוא אינו בודאי אמת כ"א מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא שייך לאוסרה משום דהבעל מאמינו דהא איהי ידעה אם קלקלה אם לאו ע"ש וא"כ ליתא לדברי שכתבתי דנאמר דטעמא דמהרא"י כיון דאיכ' ע"א שהודת ואחד שזינתה והבעל מאמינו לעד שזינתה דהא אי הודת לא הוי אלא שויא אנפשה חתיכה דאיסור' כמ"ש וא"כ לא מהני הא דהבעל מאמינו כמ"ש בשם מהרא"י וע"כ צ"ל דטעמא דמהרא"י כמ"ש הב"ש דמיירי ברגליים לדבר וברגליים לדבר אם הי' כאן שני עדים דהודת היתה אסורה והוי זה העד האומר הודת עדות מעליא ומצרף עם האחר אשר אומר שזינתה ולא הוי נכי ריבעא דממונא כו' ומה שדקדק מעל' מדכתב דאם בכה"ג הוי שייך עיניה נתנה באחר כו'. ומשמע שם דטעמא לאו משום רגליים לדבר דאפילו באין רגליים לדבר אסורה בכה"ג נמי ניחא דאפשר לומר דכה"ג כוונתו אם הודת בעצמה בפנינו ואיכא עוד ע"א אשר אומר שזינתה היתה אסירה בכה"ג מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' אף באין רגליים לדבר אבל כאן דמיירי דהודת בפני ע"א ועתה מכחשת דל"ש שויא אנפשה חתיכה דאיסור' כמ"ש צריך לומר דמיירי ברגליים לדבר עד הנה דברנו באין רגליים לדבר אבל ברגליים לדבר נראה לאוסרה לדעת הרמב"ם וכמו שאכתוב לקמן דאף דכתב מהרא"י דטעמא דנאמנת בהודאתה היינו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והיכי דמכחשת ל"ש זאת כמו שהבאתי דבריו לעיל אולם דבריו אלו לא נראה לי לומר ברגליים לדבר דטעמא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' דהנה אית' במסכת סוטה דף ו' מתניתין אלו שאין אוכלת בתרומה האומרת טמאה אני כו' והקשה בירושלמי הא למשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טמאה אני ותירץ דכאן רגליים לדבר ובאמת לכאורה קושי' הירושלמי ל"ק דהא אף באומרת אינה שוחה לא משקין אותה ואסורה לבעלה וא"כ איך שייך לומר דאינה נאמנת לומר טמאה שמא עיני' נתנה באחר הא אי בעית והוי אומרת אינה שותת לבד נמי אסורה בודאי דלא יכולין לכופו וא"כ אמאי אינה נאמנת עתה דאומרת טמאה אני אבל אי קשיא הא קשיא דקי"ל אם כבר נמחק המגילה ואומרת אינה שותה משקינן אותה בע"כ אבל אם אומרת טמאה אני לא משקינן וא"כ ע"ז קשה קושי' הירושלמי איך נאמנת לומר טמאה אני ותירוצו ל"ש דהא באמת, אם היתה אומרת אינה שותה לא הוי אסורה דמשקינן אותה בע"כ וצריך לתרץ כתירוץ הירושלמי דאיכ' רגליים לדבר ואפשר לומר דגם כוונת הירושלמי כן הוא אלא דמלשונו לא משמע הכי וא"כ אם נאמר כדעת מהרא"י דברגליים לדבר נמי הא דנאמנת היינו משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' ולא שהדבר בודאי אמת א"כ קשה הא רש"י פירש דאם נמחק המגילה דאינה שותת היינו משום דהרי היא בדוקה ועומדת ואם נאמר כדעת מהרא"י דהודאתה. לא מהני לומר שבודאי אמת רק דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' א"כ אמאי אינה שותה בנמחק המגילה דמאי בדוקה ועומדת שייך כאן הא אם אמרה אינה שותה קודם שנמחק המגילה נמי ס"ל להרמב"ם דאינה יכולה לחזור ואינה שותה ואסורה עליו וא"כ נמי שויא אנפשה חתיכה דאיסור' ואפ"ה בנמחק המגיל' אינה יכול' לחזור דהא בלא נמחק שויא אנפשה חתיכ' דאיסור' דאין יכולה לחזור כמ"ש אפ"ה בנמחק משקינן אותה בע"כ ולא הוי בדיקה ועומדת וה"נ לדעת מהרא"י באומרת טמאה אני אינה אלא שוי' אנפשה חתיכה דאיסור' וא"כ אינה בדוקה ועומדת ואמאי אינה שותה אלא ודאי דהיכ' דאיכ' רגליים לדבר דנאמנת לומר טמאה אני מהמנינן לה בודאי דאמת הדבר ולא מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסור' דלא כמהרא"י:
אחרי הודיע אלקים אותנו אח כל זאת יצא לנו מדברינו אלה דדבר הזה אי מהני הודאתה עם עד אחד אשר אמר שזינתה במחלוקת היא שנוי' בין הב"י ומהרש"ל ואנכי הבאתי ראי' ועשיתי סמוכין לדברי מהרש"ל אמנם כתבתי דבנידון דידן אפילו הרש"ל מודה מטעם דהוי נכי רבעא דממונ' אפומא דחד סהדי והא מלת' דפשיט' הוא באם האיש ההוא לא הגיד דברו בפני ב"ד לאו עדות היא כלל אלא אפילו בפני ב"ד הגידו אפ"ה נמי אם אין רגליים לדבר מותרת דבצירוף כל הנ"ל מה שכתבתי אין להוציא אשה מבעלה ואפילו אם הדבר ספק כגון שמספק' לי' אי הוי רגליים לדבר וכה"ג נמי אין להוציאה דכבר כחת הב"ש בסי' י"א דל"ש בכה"ג לומר להחמיר מספק דאין להוצי' אשה מבעלה בספק אמנם אי איכ' רגליים לדבר והבעל מאמינו לעד הזה אשר אומר בפנינו הודת נראה דאסורה דהא אף דכתב מהרא"י דאינו מהני כ"א מטעם שוי' אנפשה חתיכה דאיסור' וכאן דמכחשת ל"ש זה מיהו כבר הבאתי ראי' לדבר דלא כן הוא אלא ברגליים לדבר מהימנינן לה באמת וא"כ אף דלא אמר האיש ההוא אשר אומר שזנה עמו דבריו בפני ב"ד אפ"ה אם איכ' רגליים לדבר והבעל מאמין לעד האומר בפניו הודת נמי אסורה אולם זהו דוק' לדעת הרמב"ם דס"ל דאם הבעל מאמין לעד אסורה עליו אבל לדעת הטור בסי' קט"ו וגם הב"י שם וגם הרשב"א כולם ס"ל דאף דמאמינו אינו חייב לגרשה כ"א משום לזות שפתים ע"ש ובב"ש נמי מחלק בסי' קט"ו בין היכי דהוי לי' לבעל לידע דהיכא דהוי לי' לידע אסורה אם שתק אבל אי לא הוי לי' למידע מותרת אף במאמינו וא"כ בענין דידן הא לא הוי לי' לבעל למידע אפ"ה מותרת ואינה אסורה כ"א משום לזות שפתים וא"כ בודאי לא כייפינן לי' לגרשה ע"כ אינה אסורה כ"א באם הגיד הבליעל הזה דבריו בפני ב"ד דהוי עד וגם איכא רגליים לדבר דאי לאו הכי הוי נכי ריבעא דממונא כמ"ש וא"כ אז אסורה הא לא"ה מותרת:
את כל זאת יבין בדעתו ירא וישפוט איך נהייתה הדבר הזה ועל פי פעלו יצא דבר משפט האשה הזאת כאשר יראה איך ומה נעשתה כאשר עד הנה אמרנו:
בעזה"י יום ו' עש"ק י"א תמוז תק"ס לפ"ק פה פרעשבורג יצ"ו:
ג
על דבר הגט אשר מראה הצדיק אשר בתוכו משונה ומראה שאר צדיק ותארס משחת עד אשר כמוהן לא נראה עוד והן זאת דעתי כי הנה ע"ד אשר כתב מעכ"ת בשם הרמב"ם דכאן לא אמרינן עידי מסירה כרתי משום דהוי ע"י שליח כו' יע"ש בהרב המגיד דכתב באם יש כאן עדות על השליחות אין צריך עידי חתימה וכאן הא יש להשליח הרשאה על שליחות והשליח מסתמ' ראה כשחתמו עידי הרשאה וחתימת הרב בודאי ניכרת בקהלתכם א"כ לפ"ז הא קי"ל בחו"מ סי' מ"ו דאם שנים מן השוק מעידין על חתימת אחד מהדיינים ועד אחד מעיד על חתימת עדי השטר מהני וא"כ יש עדים על השליחות וא"צ עדי חתימה אפילו לדעת הרמב"ם אך באמת גם דברי הרא"ש אינם ענין לכאן כמ"ש מעל' דאין התיקון מעכב כ"כ ואם נאמר דנצוה לסופר לתקנו גם זה לפ"ד א"א לתקנו כלל והנה באמת מאותן הצדיק בגט אשר אינן בשמות נראה להכשיר מטעם אשר ראיתי בספר גבורות אנשים אשר נמצא שם תשובה בשם הגאון בעל מגיני שלמה וכתב דאפילו בתורף כיון שאנו מכירין את סגנון הדבר אין לפסלן בשינוי וא"כ גם כאן כן הוא ואף דהרב ז"ל בעצמו כתב דיש לדחק בזה מ"מ א"ל דכאן יורה כמו שאכתוב לקמן. וגם בשו"ת פנ"י בעצמו מביא שם עוד ראי' אחרת לדבריו אלו מהא דאם כתב ברביעי בכ' בחורש ובאמת הי' אז בכ"א בחודש וכו' וגם מצורף לזה מ"ש מעכ"ת דבאמת הרי נכתב הרי את מותרת אך בהצדיק אשר נמצאו בשמות ל"ש זה לומר דניכר סגנון הדבר וכמ"ש בהדיא הב"י בשם העיטור. אמנם באמת י"ל דהנה הרב"י מביא בסי' קכ"ט בשם תשובות הרשב"א דאם כתב בו פלוני או בת פלוני ולא פירש שם המגרש אינו כשר דשמו ושמה בעינן וחנוכה דקאמרינן היינו דקרי לי' אינשי באותה חנוכה אבל בת פ' אינה ניכרת באותו שם ועתה נבוא לנידון דידן דהנה הב"י כתב דאם לא נכתב אלא שם החנוכה לבד כשר וכן הסכים בדרישה וכן כתב בס' גט פשוט אליב' דהרמב"ם דבדיעבד כשר בחניכה שהכל מכירין בו ונמצא לפ"ז כאן אם המגרש בעצמו הי' שמו צבי הירש וכתב הירש בלבד כשר אף אם לא כתב צבי וא"כ אי אתרמי כה"ג לא הי' מפסיל בשביל הצדיק ועתה אם נאמר כדעת הר"מ מפדאווה סי' ל"ו בשם המרדכי דאם כתב בן יעקב לבד נמי כשר ומשמע שם ואפילו אינו נקרא אחר אביו כמו בן זכאי או בן זומא משמע נמי מני' דס"ל להמרדכי דכשר דהא סתמא כתבו וכן משמע מהא דמביא ראי' שם מבן יעקב עד וכו' אך דכתב שם ובלבד שלא יהא לו אח:
ועתה אדברה בעובדא דנן באם לא הי' לו להמגרש אח לדעת המרדכי הוי כשר בבן הירש בעצמו כמ"ש ואשר אנכי אחזה דגם לדעת הרשב"א שמביא הב"י שהבאתי לעיל נמי כשר בנידון דידן דהנה לכאורה יקשה על הב"י דמביא דברי הרשב"א הנ"ל הלא הב"י בעצמו פסק כדעת המהרי"ק גבי משומד דאם לא כתב אלא שם היהודית אף דנשתקע שם היסודית כשר והקשה הב"י הא זה דקי"ל דצריך לכתוב שם יהודית הוא מטעם חנוכה וא"כ הא בחנוכה שאין הכל מכירין בו פסול אם כתב החנוכה בעצמו ותרצו בשו"ת מהרש"ך ובפ' מקור ברוך וגם בטורי זהב דכיון דהכל יודעין דהי' לו שם יהודית אף דאין יודעין מה סי' שמו יאמרו מסתמ' זה הוא הנכתב וכ' בט"ז שמטעם תירץ זה חזר בו הב"י מקושיתו ופסק כדעת המהרי"ק הנ"ל א"כ לפ"ז יקשה לדברי הב"י שמביא דעת הרשב"א הנ"ל אמאי יפסל אם כתב בן יעקב לבדו הא הכל יודעין שבודאי הי' לו אב ישראל א"כ כשאין לו אח יכשר דהא יאמרו שזהו שמו כמו במשומד ונ"ל דהנה הגט פשוט כתב דאם נקרא אחר שם אביו כמו בן זכאי או בן זומא וכה"ג כשר בודאי אם לא כתב אלא בן פלוני דהוי חנוכה ידיעה ולפ"ז י"ל דלכך פסל הרשב"א כשלא כתב אלא בן יעקב משום דיש לחוש שיסברו דנקרא כך אחר אביו בן יעקב ובאמת זה נקרא בשמו לא אחר אביו והוי כמו שינוי השם דמ"ל שינוי השם מראובן לשמעון או מראובן לבן יעקב ולכך פסלו וא"כ לפ"ז בנידון דידן גם הרשב"א מודה דכשר דהא כאן ל"ש לומר דיאמרו ששמו בן הירש דכאן שפיר שייך סברת המגיני שלמה שהבאתי לעיל דניכר סגנון הדבר גבי יצחק דהא נכתב כאן שם אחר אף דנתקלקל וא"כ תו ל"ש לומר דיאמרו ששמו בן הירש לבד דהא חזינן דכתב עוד שם אחר לא שם אביו בלבד וא"כ שפיר י"ל דגם הרשב"א מודה כאן דכשר בבן הירש לבדו כמ"ש וא"ש טפי למ"ש לקמן:
ועוד יותר אפרש את שיחתי במה שכתבתי ליישב דברי הרשב"א דטעמי' דיאמר דנקרא בן הירש דהנה הגאון מוה' מאיר אבי הש"ך ז"ל כ' בס' גבורות אנשים דהא דאמרינן בדבר דא"צ לכתבו מן הדין אם שינה כשר זהו דוקא בדבר אשר א"צ לכותבו אפילו לכתחלה אבל דבר דלכתחלה צריך לכותבו רק בדיעבד כשר אם לא כתבו אם שינוי בו פסול ונ"ל טעמי' דהתוס' כתבו דלכך בדבר דא"צ לכותבו וכשר אם שינה דאמרינן העדים לא חתמו ע"ז ולא חשו לזה וא כ בדבר דצריך לכותבו לכתחלה אמרינן שפיר דבודאי העדים חשו לזה דיכתוב לכתחלה כדין ואמרינן שפיר דחתמו ע"ז ולכך אם שינה פסול והוא הדבר אשר דברנו בדברי הרשב"א לעיל כיון דלכתחלה אף במשומד דמתיר מהרי"ק בשם יהודית בלבד אפ"ה לכתחלה הוי צריך לכתוב גם שם הנכרי (אך דאין כותבין שם הנכרי כמו דאי' בט"ז) וכן בכל חנו' נמי כה"ג בבן יעקב אם אינו נקרא אחר אבל לכתחלה צריך לכתוב שמו וא"כ אם יכתוב בן יעקב לבד יאמרו דמסתמ' העדים חשו לזה דהא לכתחלה אסור לכתוב כן כמ"ש אלא ע"כ יסברו דשמו נקרא כך אחרי אביו ומותר אפילו לכתחלה לכתוב כך דבחנוכה הידועה מותר כדאית' בב"ש והוי שפיר שינוי ופסול כמ"ש:
ובזה מיושב מה דקשה לכאורה דיהא משמע מהתוס' דלא כדברי המרדכי דבבן יעקב לחוד נמי כשר דהנה התוס' גבי שינה שמו הקשו לאשמועינן רבותא טפי דאפילו בלא כתב כלל שמו נמי פסול וכ"ש שינוי ועתה אם נאמר דס"ל כהמרדכי יקשה נוקי מתני' בכתוב גם שם אביו ולכך צ"ל שינה דאם לא כתב כלל כשר כמ"ש דס"ל דבבן יעקב לחוד נמי כשר אבל שינוי אפ"ה פסול אף דא"צ לכתבו בדיעבד מידי דהוי אמקום עמידה דכשר אם לא כתבו ואפ"ה אם שינה אית' בש"ע דפסול משום לעז ה"נ כן הוא אלא ע"כ יהא מוכח דלא ס"ל כהמרדכי:
אמנם לפמ"ש עתה ניחא דעדיין יקשה (לא לכתוב כלל שינה) יאמר במתני' בלא כתב כלל גם שם אביו ופסול וממיל' ידעינן דגם בשינוי נמי פשיט' דפסול וכ"ת דאשמועינן דאף בכתוב שם אביו נמי פסול אם שינה שמו זה לית' דלפמ"ש פשיט' דפסול כיון דלכתחלה צריך לכתוב גם שמו וא"כ העדים חשו לזה כמ"ש ולכך אם שינה פסול כמ"ש בשם הגאון מוה' מאיר ז"ל ושפיר מצינו למימר דס"ל להתוס' כמרדכי דכשר בבן יעקב לבדו אולם בנידון דידן דיש לו אחים ל"ש זאת לכאורה דהא גם המרדכי מודה בזה (דפסול) אמנם אפשר לומר דטעמ' דהמרדכי דמודה ביש לו אח משום דהוי כמו שני יוסיף בן שמעון ומטעם דבעינן מוכח מתוכו וזה דוקא לכתחלה דצריכין אנו לחוש לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי אבל בדיעבד שפיר אנו סומכין על דברי ר"א דס"ל עדי מסירה כרתי וא"כ מוכח מתוכו וכשר אף לכתחלה כן נ"ל לכאורה אמנם באמת בלא"ה נמי ניחא דהנה הרשב"א שמביא ב"י שהבאתי לעיל כתב הטעם דפוסל בבן יעקב לבד דבעינן דיהא ניכר מתוך הגט איזהו המגרש והב"י כתב בשם תרומות הדשן דהא דס"ל לר"ת דבשני יב"ש בעינן משולשין באם אחד כהן ואחד ישראל וכתב גט לזה הישראל לא בעינן משולשין דהוי שפיר מוכח מתוכו מדלא כתב כהן וא"כ בעובד' דידן נמי ניחא דקי"ל בחו"מ סי' מ"ב דאם נכתב למעלה חנני ולמטה חנן ילמד תחתון מעליון דבאות אחת אמרינן דטעה הסופר והנם עתם נחזי חנן אף לפי דברי החולקים על המגיני שלמה שהבאתי לעיל וס"ל דאם נחסר בשנת אף דניכר סגנון הדבר נמי פסול והי' אפשר לומר דאף באות אחת נמי ס"ל דפסול אף דניכר סגנון הדבר אפ"ה אינו דומה להא דחנני וחנן שהבאתי דשם גבי חנן אמרינן שפיר כיון דאיכ' טעות סופר באות אחת אמרינן דמה דכתוב חנן בשיטה אחרונה הוי כאלו לא נכתב כלל ושפיר אנו סומכין על הראשונה משא"כ גבי בשנת מה תאמר דהוי כאלו לא נכתב א"כ פסול דהא באמת לא נכתב וזהו שם גבי בשנת אבל כאן ביצחק הא כבר כתבתי דבן הירש בעצמו הוי לן למימר דמהני אלא דטעמ' דהרשב"א משום דלא ניכר מתוכו כמש"ל וא"כ הא באות אחד אמרינן שטעה הסופר וגם אנחנו רואין שטעם בזה וא"כ שפיר אמרינן דאנו סומכין על הא דכתב יצחק דע"כ כוונתו יצחק דבאות אחת אמרינן דטעה ו'י'ח'ק אינו שם כלל א"כ כיון דכתב י"ח"ק שפיר ניכר דכוונתו הי' יצחק ובאות אחת טעה ובזה שכתב י'ח"ק ל"ש לומר דטעה דבשני אותיות לא אמרינן זה כמו דאית' בח"מ שם ומכ"ש לכתוב שני אותיות וא"כ שפיר אמרינן דהי' כוונתו יצחק ומה תאמר הא עכ"פ לא נכתב יצחק כמו דאמרינן גבי בשנת ז"א דהא אינו צריך לשם יצחק אלא שיהא מוכח מתוכו כמ"ש ולענין זה שפיר אמרינן דאף בדבר אשר לא נכתב הוי שפיר מוכח מתוכו כמו גבי שני יב"ש שהבאתי באם לא כתב כהן וא"כ גם כאן כיון דמזה שכתב י'ח"ק ניכר שכוונתו הי' יצחק אף אם לא נכתב באמת מ"מ הוי שפיר מוכח מתוכו כמ"ש אף מדבר אשר לא נכתב וכמ"ש הט"ז גבי מומר בנכתב שם יהודות אף שנשתקע הוי כמו שנכתב סימן באיש זה ובהא דשאלו לתינוקת וקצת אמרו שהוא צ"ד וקצת לא נמי יש לצדד היתר דהב"י מביא בסימן קכ"ו בשם תשובת רמב"ן בגט שנכתב בו ריש שבשם האשה והגג קצר מאוד משאר הרי"ש והשיב הרשב"א כיון שלא נמצא מארץ ההוא שקרא בו רי"ש כי אם אחד פסול מדדייק וכתב אלא אחד משמע הא מקצת קוראין כך ומקצת כך כשר האף אומנם דבשו"ת מהר"ם מלובלין משמע דבמקצת קורין כך ומקצת כך נמי פסול מ"מ גם הוא הכשיר שם בעובד' דילי' בסי' כ"ד מטעמים אחרים יע"ש ואע"ג דלפי תיקון האותיות שכתב הב"י צריך להיות הצד"י א' יו"ד וזיין כמ"ש בא"ח ובכאן אינו כן מ"מ הא כתבו הפוסקי' דבדבר אשר אין לו שורש בש"ס אין לפסול הגט בשביל זה וגם זה דבחי"ת אית' בש"ע לגבי תפילין דהיכ' דלא נדבק שפיר רגלי החי"ת כשר אף דתינוק אינו קורא אותו חי"ת דאמרינן דתינוק אנו מורגל כל כך ה"נ גבי גט י"ל כאן את זה ראיתי ונתתי אל לבי להכשיר הגט במקום עיגון ובצירוף כל הני טעמים שאמרנו:
ד
מעשה שא' שמו בעליות להתורה ובהחתימה יום טוב שכר והכינוי שלו ליפמאן בעד הדין הוא דיש לכתוב יום טוב ישכר המכונה ליפמאן בער וא"ל דלמא יסבור דליפמאן בער הכינוי של ישכר ולא של יום טוב ויום טוב נקרא עם הכינוי וכמ"ש הב"י גבי משה יהודא דשם הכינוי משה ליב דבודאי הכינוי על סמוך קאי בכאן ל"ש כן וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ט דמשום הכי נר אפילו לאחר שם אביו קאי על חחימתו משום דלא מצי לפסוק בחתימה שלו ומשא"כ שם הכינוי דלא הוי הפסק (בחתימה) בהחחימה. אך בכאן בשם (הקד) העיקר דעליות לתורה או החתימה אי אפשר להפסיק וא"כ קאי על שם הראשון ובזה מיושב גבי כהן דעל שם אביו קאי ועל שמו ג"כ קאי משום דא"א להפסיק בהחתימה ומיושב קושיות הג"פ ועוד דבאמת לפי מה דכתב הש"ך לחלק דוקא בהך כינוי דגם לאביו שייך הך כינוי ויסבור דקאי על שם אביו ומשא"כ האיך דל"ש הך כינוי לשם אביו וכן הביאו בס' גט פשוט וכן אית' בס' שה"ג דמ"ה חתמינן עד לבסוף משום דבודאי קאי עד על שמו ולא על שם אביו וכן הביא בס' גט פשוט וא"ל אמאי הוי הדין אם (שם) לא (אביו יש לו כינוי) מה דיש לבעל עצמו הך כינוי לא שייך לאביו כלל ונהוי לכתחלה כשר לכתוב הכינוי מה דשייך לבעל לכתוב לבסוף דכיון דלא שייך לאביו הך כינוי ונהוי כשר כמו גבי עד לבסוף דהוי לכתחלה כן אך באמת החילוק בשלמא גבי עד אין מפסיקין בין החתימה ומשא"כ בכינוי דלא הוי הפסק כמ"ש הש"ך ומשא"כ בכינוי בהך דהכא דאין מפסיקין בעיקר השם שעולה לתורה וכמ"ש לעיל ואמת אפילו לרמ"א דס"ל גבי נר דאפשר דלא דקאי גם לעצמו מ"מ נוכל לומר דבודאי מודה להך סברא דשה"ג דהיכ' דלא שייך הך לאביו קאי בודאי לבן רק גבי נר הוי לשיטת רמ"א משום דכיון דאחזיק עוד יוסף ב"ש שיש לו אביו חי וא"כ כיון דנוכל לומר דקאי על אביו אין רשאי העדים לחתום דאמרינן דבודאי קאי לשני דחי דכיון דנוכל לומר דקאי לאביו וכמו שכתבו התוס' גבי הוחזק הוי סימן כיון דהוחזק צריך לדקדק העדים ה"נ בזה לענין נר והש"ך דהשיג בזו על רמ"א קאי לשיטתי' דאזיל לשיטתי' דבס"ק שלאחר זה השיג על התוס' בזה דבהוחזקו מדקדקין ותי' תי' אחר ומ"ה השיג בכאן גם על רמ"א בזה אך עכ"פ בנידון דידן לכ"ע הוי הדין כמ"ש לעיל ע"ש היטב:
ועוד דבכאן כ"ע מודו דמהני מאי דכתב לבסוף דכיון דאי אפשר לכתבו מקודם מלבד דהוי הפסק החתימה שקורא לתורה אך נמי א"א לכותבו משום דיסבור דהוי השם השני דישכר נמי כינוי וא"כ כיון דאי אפשר לכתבו מעיקר' כ"ע מודו דאמרינן דנוכל לומר דקאי על שם הראשון ג"כ והוי הדין כמ"ש לעיל:
והנה אע"ג דאית' גבי מקום דירה דהוי פסול לעז דיאמרו דאין זה. אבל מ"מ גבי מקום לידה לא הוי לעז משום דאין כל העולם כולה ידעי מזה ולא הוי לעז יע"ש היטב בהרא"ש דף פ' ע"א בהרא"ש בשם ר"ת. וא"כ הא באמת אפילו אם יש לו במקום אחר שם שם לא במקום הכתיבה ולא במקום הנתינה מ"מ לכתחלה צריך לכותבו וא"כ ל"ש שינוי דהוי לעז דמזה אין כל העולם כולו יודעים דלמא באמת יש לו איזה שם אחר במקום בעיר אחרת דאין כל העולם כולו ידעי אם אין לו שם אחר במקום אחר ואולי באמת יש לו שם אחר באיזו העיר וא"כ מ"ה לא הוי לעז וא"כ כיון דא"צ לכתבו ולא צריך למיכתב לא פסול שינוי וא"ש לשון הירושלמי וכמ"ש לעיל לשיטת ר"ת:
ה
מעשה בש"מ שגירש ע"ת ולאחר נתינה נטל המסדר הגט אצלו ואח"כ מת י"ל דאינו בפסול הגט מכח הך חששא דמרדכי דבש"מ דכוונתו רק סמוך למיתה וסמוך למיתה לא הוי הגט בחצירה שלה משום דכמו דאמרינן גבי מידה של סרסור] ע' ש"ע ח"מ דכיון דהשאילו לשנים והוי לאחר שנתמלאה המדה ללוקח ה"נ הכא לאחר שבא הזמן דהיינו סמוך למיתה הוי נשאל חצירו של הנפקד לאשה (וכן איתא בט"ז ח"מ) ומכ"ש בכאן דנטל המסדר מאשה וא"ל דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע בעת שבא הזמן י"ל דהא אית' בתוס' דגיטין דף ס"ה ע"ב בד"ה גיטא לא הוי עד דמטא למתא מחסיא א"נ מבבל ועד מתא מחסא הוי הכל שליח לקבלה וכו' והנה בודאי אם אמר ה"ז גיטה לאחר ל' והוי בחצירה לאחר ל' נקנה לה אע"ג דהוי בנתיים בחצר אחרת דבודאי לא הוי חילק ולא שמענו כלל דבעינן דלא יהא בין הזמן רק בחצר שלה רק בסוף הזמן וא"כ ה"נ הכא ועוד לפמ"ש התוס' בגיטין בדף ע"ז ע"ב בד"ה ותטיל איהו ותיחוד דכיון דבא מרשות הבעל לרשותה לא הוי כמו טלי גיטך ה"נ הכא כיון דמקודם הוי החצר נשאל לבעלה ואח"כ לה להאשה ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע והנה לפי הסברא הראשונה דהוי הכל שליח לקבלה וכפי סברת התוס' בגיטין בדף ס"ה ע"ב הנ"ל וא"כ הוי ג"כ קודם הזמן כמו שמונח אצלה דהא כיון דאמר הוי הכל שליח לקבלה וא"כ כיון דהמסדר נטל אצלה והוי החצר שלה ג"כ לקבלה כמו האשה ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ועל הטעם השני שכחבתי לעיל יש לפקפק בו דהא קשה דאיתא בש"ס דרש"י כתב בדף כ"ד משום חצירה הבאה לאחר מכאן אם זרק לחצר שלאחר ואח"כ קנתה וא"כ יקשה הא בא מבעלה לה ואפשר דהש"ס איירי דזרק לחצירה הבעל שלא ברשות בעל החצר ולא שאל להבעל כלל וכלל אך דבאמת אפשר לחלק דכיון דאין באה חצירה מיד הבעל רק אחר הקנה לו ולא הבעל ל"ד להא דכתבו התוספות הא בר"ה בדף ע"ז בד"ה תיזל איה וכו'
ו
בש"ע אבן עזר סימן קס"ט בפירוש סדר חליצה סעיף ל"ה ובהג"ה שם וכתב באור זרוע דבשעת הדחק וכו' חולצין אעפ"י שאין מכירין וצ"ע דא"כ אמאי כותבין אעפ"י שאין מכירין ואולי אין שעת הדחק ראי' וי"ל דהנה נראה ליתן טעם לדברי הא"ז משום דהנה לכאורה קשה דהנה איתא ביבמות דף ל"ט ע"ב ואשתמדי ענהו פליגי ר"א ורבינא חד אמר בעדי וחד אמר אפילו אשה או קרוב והלכתא [גילוי מלחא בעלמא] ואפילו אשה א' קרוב והנה קשה דהנה איתא בש"ע אבן העזר והוא מהר"ן בסי' ל"ז סעיף כ"ד האשה שאמרה קדשתי את עצמי וכו' ואם יש עד אחד שהוא קדשה מותר לכונסה לכתחלה וכתב הר"ן הטעם דאין זה מוציא מידי חזקה רק מברר החזקה למי שנתקדשה ל"ש אוקמי' על החזקה וכן הביא הפ"י בשם הר"ן. ולפ"ז קשה אמאי צריכה שני עדים הא הכא נמי מברר החזקה מי שהוא אחיו ואמאי צריכה שני עדים וכן קשה אפילו לפסק הלכה דל"ל טעמא דהוי גילוי מלחא ת"ל דה"ל מכבר החזקה וכן קשה דהא איתא בבריתא וז"ל דאשה שאמרה התקדשתי ואין וכו' דאין נאמן לכנוס הא משמע אם נתן הגט שישא אחר אע"ג דלא שייך דמירתת וכו' וא"כ קשה להך מ"ד דבעי שנים וצ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף צ"ד ע"א בד"ה כי תבעי לך יבמה לעלמא שלא האמינו רבנן אלא במיתת בעלה לאפוקי מחזקת איסור אשת איש אבל מחזקת איסור ליבם וא"כ א"ל דמ"ה שפיר שם נאמן ע"א מכח איסור עגונה הא ל"ה אסור עכ"פ מדרבנן וכמ"ש הפוסקים דס"ל ע"א נאמן מה"ת והוי דייקא ומנסבא רק מדרבנן הטעם דמשום הכי לא אחמירו רבנן יע"ש היטב. והנה באמת הא אם האב אמר קדשתי את בתי ואין יודע למי קדשתי דנאמן אפילו לכנוס משום דירא דלמא יכיר ומכ"ש היכא דהוי גילוי מלחא בעלמא נהוי נאמן (היבמה בעצמה) היבם בעצמו וכמו שמשמע שם מלשון הר"ן דכתב דאם נאמן לכנוס והא (דהמביא הגט אין רשאי) דאין ע"א נאמן שמת בעלה אלמא דחשוב דמירתת משום דהוי עבידא לגלויי וא"כ הוי כמו שם דמירתת ואמאי הוי הדין דאין היבם בעצמו נאמן וע"כ צ"ל הטעם נמי דלא האמין רבנן רק במקום עיגון וא"כ לפ"ז שפיר במקום עיגון חולצין אעפ"י שאין מכירין דממ"נ אם הוי כיון דלא אפשר השתא וא"כ באמת היבם נאמן היכא דא"א אך לבתר הכי כל כמה דיהא מצי לברר ויכיר שיהא עדים שמעיד צריך לברר וכ"ז דאין מכירין והשתא הוי שעת הדחק וממ"נ בדיעבד אם אין אפשר לברר היבם בעצמו נאמן וזה הטעם של הא"ז וא"כ לפ"ז לא קשה האיך כותבין שטר חליצה אעפ"י שאין מכירין דלא חוששין כיון דאם בדיעבד והוי שעת הדחק היבם בעצמו נאמן וא"כ היוצא לנו מזה עוד דין אחר עפ"י מעשה דגם היבמה בעצמה נאמנת שהוא אחי בעלה אע"ג דאין היבם יודע ואע"ג דהדין דיבמה מגרע גרע אע"ג דנאמן להתיר עצמו משום דמיסנא סנא לי' הוא גרע יותר מאהבה אך באמת הא כתב דבזמן הזה בל"ה אינו מייבם וכתב הצ"צ דאעפ"כ אינו נאמן דכיון דמעיקרא לא מהימן לי' רבנן קאי על זה דלא נתן נאמנת אך זה הוי הטעם דהיכ' דע"א אינו נאמן מה"ת רק רבנן הימנוהו ומשא"כ בכאן דמן התורה נאמן כמ"ש משום דהוי מברר החזקה רק דמדרבנן אינו נאמן ודלמא מסנא סנא וא"כ כיון דלא שייך השתא מסנא סנא ממיל' מהימן וא"כ גם האשה נאמנת במקום עיגון וא"כ גם בשעת הדחק חולצין אעפ"י שאין היבם יודע רק היבמה ועוד הוי במעשה זה שהאשה הגידה שם אחותם ואחיהם ואמם ועוד שאר דברים והנה הא הדין דאם אינו רגיל (בסי' רצ"א בח"מ) ואמר סימן שמוציאין מיד היתומים אם אינו אמוד וכאן האשה הוא היא ממדינה רחוקה ולא הי' מעולם בכאן במדינה זו והאיך ידעת זאת וא"ל דלמא אחר הגיד לה כמו דשם מהני דאם האותו איש שנתן הסימן לא הי' רגיל לילך לאותו פלוני ואמאי לא חוששין דכיון דאיירי אפילו דהוי איש אחד שהי' רגיל לילך לאותו פלוני דלמא אותו האיש שרגיל הגיד לזה שאינו רגיל ה"נ בכאן ובאמת שיש לחלק אך בהצטרפות שכיון דהוי דהוי שעת הדחק וכמו דאיתא בס' א"ז וא"כ בהצטרפות עשינו מעשה וחולצין אעפ"י שאין מכירין:
ז
על דבר השאלה באם שע"א מעיד על איש א' שמת ואמר שמו ושם אביו ושם עירו ועוד סימנין אחרים מקום עירו היכן הוא סמוך ונראה ועוד הוסיף ואמר שם בתו ושם אשתו אך שהי' שינוי בשם אשתו כאשר מבואר הכל בג"ע שת"י מוכ"ז ונראה לענ"ד ברור שהאשה מותרת להנשא וראי' לזה מהא דאיתא בגיטין פ' המגרש דף פ' ע"א בתוס' ד"ה ושם עירו כו' דפסקו שם ר"י ור"ת דאם שינה דבר שאין צריך לכתוב דאין הגט נפסל בכך והביאו ראי' מהא דאיתא בכתובות בסוגיא דאין מעלין משטרות ליוחסין דעדים לאו אכולה מלתא קא מסהדי ונהי דהכא בנידון דידן אין לסתור מכח זה דבשלמא התם ידעינין בודאי שזה הוא הבעל שגירש את אשתו אלא שאפשר לפוסלו מכח שינה שם העיר לזה הוכיחו שם דאין השינוי פוסל בדבר שאין צריך אבל הכא כיון דאיכא שינוי בשם אשתו יש לחוש שאין זה בעלה. דזה אינו דנראה ברור דע"כ אין זה חשש כלל דהנה כתבו התוס' בגיטין דף כ' ד"ה הא בעינן כו' דבלא כתבו כלל לר"מ פסול מדאוריית' דבעינן שיהי' מוכח מתוכו ע"ש.
א
[וא"כ לכאורה תקשי קושיות התוס' דשם גם אשינה שם עירו דשם ליכא לשנויי כמ"ש התוס' דלאו בשינוי ממש איירי דהא הש"ס פריך אהא דכ' במזרח והי' במערב היינו שם עירו אלמא דגם בשינוי ממש איירי דשינוי שם עירו ממש והתוס' ג"כ כתבו דאמאי לא מוקי גם בשינוי מקום עמידתו והא כתב במזרח בשינוי ממש איירי והא דכתבו תוס' דשינוי שם עירו לא שינו ממש זה כתבו תוס' דלהוי דומיא דשינו שמו] וא"כ לפ"ז בשינה מקום הלידה אמאי כשר נהי דהוי דבר שאין צריך מ"מ אם יבוא גט זה לפנינו אינו מוכח מן הגט אם זה הוא הבעל כיון דבאמת שם מקום הלידה של זה הבעל אינו כך כמו שכתוב בגט ניחוש שמא אחר הוא ונהי דנתברר אח"כ עפ"י עדים או עפ"י הבעל שאין זה אחר מ"מ כיון שאינו מוכח מתוכו הי' לנו לפסול:
ב
[ועוד דהא ר"ת שם מביא ראיה מהא דר"ה ור"ח דאין מעלין משטרות ליוחסין דגם בשטרות הוא כן ע"ש ור"ה הא ס"ל בגיטין דף פ"ו פ"ב דהלכה כר"מ בשטרות דבעינן מוכח מתוכו וא"כ אמאי הוי השטר כשר אלא ע"כ צ"ל כדאמרין] אלא ע"כ כיון דלא מוחזק לן אחר ששמו כן אפילו בלא אגדת עדים אמרינין דזה הוא הבעל בעצמו שגירש:
ואפילו החולקין על ר"ת ור"י וס"ל דאינו פסול רק מדרבנן ולפי הנ"ל הי' לנו לפסול לר"מ מדאורייתא א"ו כדאמרין כנ"ל כדאיתא בגיטין דף י"ז ע"ב ברש"י ד"ה אהני דלכתחילה לא תנשא וא"כ לא יחתמו עדים ע"ז ע"כ ע"ש] וא"כ בנידון דידן נמי כיון דלא ידעינין איש אחר בסימנין כאלו בשמות שמו ושם אביו ושם עירו ודאי דמותרת להנשא וזה ברור דאין לאוסרה מחמת שהעד מוכחש מעצמו כיון דאין ההכחשה אלא בדבר שאין צריך לגופה של עדות והוי כמו הכחשה בבדיקות דלאו אורחא למידק בהכי:
ואין להקשות לפמ"ש לעיל א"כ בשינה מקום דירה דנראה מדברי ר"ת ור"י והרא"ש דאין פסול רק מדרבנן וכן להחולקים על סברת ר"ת בשינה מקום לידה וס"ל דפסול היינו רק משום לעז ואם נשאת לא תצא וקשה אמאי הא כיון דהוי צורך הגט דהא אם שינה פס ל וא"כ אכולה מלתא קא מסהדי ואין זה מוכח מתוכו וא"כ לר"מ יש לו לפסול מדאוריית' כקושיות התוס' דף כ' דזה אינו דהנה הרשד"ם חלק אה"ע סי' י"ז נסתפק עדות שאינו מעלה ולא מוריד באותו שעה אי מקרי עדות ועפ"ז אתי שפיר דכיון דמדאוריי' בשינוי מקום אינו מעלה ולא מוריד א"כ הוי שפיר מוכח מתוכו דלענין זה מה ששינו המקום לא הוי הגדה כלל ועפ"י דברינו נתיישב קושיות הפ"י בגיטין בסוגיא דשוירי שהקשה לפי הפוסקים שחלקו בין נכתב שם העיר בגט דאין לחוש לשיירות מצויות כו' והובא בהגהת רמ"א סי' קל"ב ע"ש ח"כ הא דדמי אהדדי מתני' דב"ב ומתני' דגיטין ה"מ לשנויי הא דהוזכר שם העיר כו' ע"ש דהנה בכתובות בסוגיא המ"ל הקשה התוס' ד"ה אמנה שבשטר כו' וא"ת ואי לאו אכולה מלחא קא מסהדי א"כ הא דתנן ב' יב"ש כו' יכתבו כהן ומה מועיל כו' וי"ל דהיכא דהוחזקו ודאי אכולה מלתא קא מסהדי כו' עכ"ל והשתא א"ש דסנה ע"כ קושית הפ"י היינו בלא הוחזקו וא"כ מועיל שהוזכר שם העיר הא בלא הוחזקו לא הוי סימן כלל כמו סימן כהן דלא הוי סימן בלא הוחזקו כיון דאין צריכין לידע לאו אכולה מלתא קא מסהדי כקושיות התוס' וה"ה בסימן העיד דאינו מועיל אלא דלכאורה תקשי הא באמת אם שינה המקום פסול מדרבנן א"כ הוי צורך הגט ודאי דקדקו לידע אבל יש לומר דהסוגיא דגיטין ס"ל דהחשש דב' יב"ש אפילו בלא הוחזקו הוי מדאוריית' והיינו בנפל דבלא נפל ע"כ דלא חיישינן דאל"כ לר"מ יפסלו כל הגיטין דלא משכחת שום גט שיהא מוכח מתוכו וכמו שכתב ר"י בגיטין דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה בעידי מסירה כו' ואור"י דדוקא בנמצא כו' ע"ש והשתא לפ"ז תו לא הוי סימן כלל מה שהוזכר בתוך הגט שם המקום דהא בשעת הכתיבה לא הי' הגדה שלהם בענין המקום לא מעלה ולא מוריד דלענין חשש ב' יב"ש לא הוי חיישינן כלל בלא הוחזקו ולענין שינוי נמי ליכא פסול מדאוריית' וא"כ הגדה שלהם בענין זה אינו מועיל כלל וא"כ השתא דנפל דנולד החשש של ב' יב"ש מדאוריית' ודאי דפסול מדאוריית' וא"ש רומיא דגמרא אה דדי אבל הפוסקים הנ"ל דחילקו בין הוזכר שם העיר דאין לחוש כו' היינו לפי האמת דס"ל דהחשש ב' יב"ש אינו אלא מדרבנן כרבא בשלהי יבמות:
ד
[וכמ"ש הפ"י דלכאורה רב אשי פליג עליו וס"ל דהחשש הוי דאור' ונהי דמתרץ הפ"י אליבא דרב אשי היינו שלא תקשה אליב' דהלכתא משא"כ סוגיא דגיטין י"ל דס"ל דהוי דאוריית' וא"כ לדידן דס"ל דהחשש הוי רק מדרבנן שפיר הוי מקום סימן] וא"כ שפיר הוי מקום סימן כיון דגם בשעת הכתיבה הי' מועיל הגדה שלהם מדרבנן דהא אם שינה פסול מדרבנן וא"כ שפיר השתא דנפל דנתחדש חשש דב' יב"ש מ"מ כיון דהחשש אינו אלא מדרבנן והגדה שלהם הואיל מדרבנן הוי סימן:
ובזה נתיישב קושיות הש"ך בח"מ סי' מ"ט ס"ק ט"ו שהקשה לדברי התוס' שפירשו דלאו אכולה מלתא קא מסהדי היינו דהעדים לא דקדקו לראות כו' א"כ אמאי לא איבעיא לי' להגמ' אי מעלין משטרות לתרומה כו' ע"ש ועפ"י מ"ש לק"מ דמצינא למימר דזה ודאי לא אמרינן דהעדים לא דקדקו כלל לכתוב כהן ולא הי' כוונתם לכתוב כהן אלא דהכי קא מבעיא לי' אי נימא אכולה מלתא קא מסהדי וא"כ מועיל הגדה שלהם בשעת מעשה והוי שפיר עדות לענין יוחסין או דלמא אמנה שבשטר לחוד קא מסהדי וא"כ הא דכתבו כהן לא הועיל הגדה שלהם כלל דהא לא הוחזקו ב' יב"ש וא"כ לענין ההלואה אינו מעלה ואינו מוריד וממילא לא הוי הגדה כלל בזה שכתבו שהוא כהן ומש"ה לא הוי עדות כלל לענין יוחסין משא"כ בהוחזקו וכל זה היינו לענין יוחסין דצריך עדות נסתפק לי' להש"ס שפיר משא"כ לענין תרומה דאין צריך לעדות כלל דהא אפילו מסל"ת מהני ודאי דמעלין משטרות לתרומה:
ובזה יש ליישב ג"כ קושיות הב"ש סי' קל"ב שהקשה על הגהת רמ"א שהביא בשם תשובת הרא"ש דלא חיישינן לשני שיורי אף בשיירות מצויות כו' ולדידן דקי"ל דאף בחדא לריעות' חיישינן נמי לשני שיורי ע"ש ולענ"ד אתי שפיר דהנה הטעם דחיישינן לב' יב"ש באיסורא טפי מבממונא היינו משום דהוי חזקת איסור וע"ש בפ"י (והנה התוס' הקשו בב"מ דף י"ט ע"ב דהא אנן קי"ל דהולכין באיסור אחר הרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב והנה אית' בתוס' דהיכ' דאיכ' סמוך מיעוט' לחזקה שפיר חיישינן למיעוט' עיין בתוס' דבכורות וא"כ שפיר חיישינן הכא היכא דאתחזק איסור' דחיישינן לב' יב"ש) והנה לפ"ז הי' נראה לי לומר (דאצ"ל) דא"צ כלל עדות בענין שם המקום אלא אפילו ע"א מהימן דאף דא ן ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסור' מ"מ הכא דעיקר הספק נתחדש לנו מחמת חזקת א"א ובלא החזקה לא הי' לנו שום ספק כלל וא"כ הוי כמו ס' השקול דלא איתחזק לא איסור' ולא היתר' דע"א נאמן וא"כ אע"ג דלא הוי הגדה לא גרע מע"א דאפילו קרוב נאמן כמ"ש לעיל גב' תרומה ועפ"י הוצעה זו נראה דבשלמא לפי סוגיות הש"ס שפיר חיישינן לשני שוירי דהנה עיקר הטעם דלא הוי לן למיחש לשני שוירי היינו משום דהוי כעין ס"ס דניחוש לב' שיירי ולב' יב"ש והוי כמו רובא. והנה כבר כתבנו לעיל כיון דבשעת מעשה לא הי' מעלה ולא מוריד לא הוי הגדה כלל ואמרינן דלמא לעולם לא נכתב כלל בשיורי אלא דאפשר להאמינו מטעם ע"א משום דהוי ס' השקול וא"כ הס' השני נולד מחמת ס' הראשון ולא הוי רק ס' אחד ומ"ה חיישינן לב' שוירי מה שאין כן לדידן דסביר' לן דחשש דב' יב"ש הוי מדרבנן כמ"ש לעיל ומדרבנן חשיבא הגדה דהא שינה פסול וא"כ אפילו בלא ס' הראשון מהימנינן לי' דניכתב שוירי והוי שפיר כעין ס"ס ולא חיישינן לב' שוירי ויש לי בזה ת"ל אריכות דברים אלא שלא רציתי להאריך:
עוד אוסיף ידי בראי' ברורה לנדון דידן בהיתרא דהאי אתתא כיון שידוע שהמנוח זה הי' בבית ר' משה משמאנדי שהעיד לפנינו והי' בביתו איזה זמן בודאי תלינן בדבר דשכיח ורגיל שאי אפשר שימלט שלא ידע בעצמו שמו ושם אביו ע"י קריאתו לתורה ושאר ענינים וכבר ידוע מ"ש מוהריב"ל בתשובה הובא באחרונים ובק"ע דהבע"ד בעצמו לא עדיף מעד דעלמא. והנה אף דקי"ל דהיכ' דבא עד השני והכחיש העד הראשון קודם שהתירוה להנשא דמועיל הכחשתו היינו באופן שמכחיש כל עדותו אבל הכא כיון דהבע"ד לא הכחיש את העד בשמו ושם אביו א"כ נאמנת דהעד שריר וקים דהא עד א' נאמן כשנים להתיר אבל לא לאסור ואף דלהכחיש נאמן מ"מ במה שאינו מכחישו הוי העד המתיר כב' דוגמא לזה מצאנו בסוגי' דנסכא דר' אבא דמשום דאינו יכול לשבע להכחישו הוי העד כשנים אף שהוא טוען טענה אחרת ועל אותם טענה יכול לשבע אינו יכול לגרע כח העד וזה מבואר בכמה מקומות בסוגיות הש"ס ופוסקים וע' ביו"ד סס"י מ"ח בט"ז ס"ק י"ט שכ' שם דעד א' אינו נאמן לאסור ע"ש אף דהשוחט לא הוי אלא כעד א' ודו"ק:
ונראה דאף אי נימא דהעד לא ידע מעצמו שמו ושם אביו רק מחמת הבע"ד מ"מ כיון דהבע"ד לא עדיף מעד אינו נאמן בזה שישנו הכחשה בשם אשתו דהנה הרב המגיד משנה כ' פי"ב מה' גירושין גבי האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דנאמנת מטעם מיגו והקשה שם למה לי לטעם מיגו הא בלא"ה בתוך כ"ד יכולה לחזור ותירץ דודאי היכא שמהפך דבריו לגמרי הוא דמהני תוכ"ד אבל היכא שעומדת בדיבורה אלא שבאתה מצד אחר ואומרת גרושה אני אינה נאמנת אלא מטעם מיגו ע"ש וכן מצינו בסוגי' דאנוסים היינו אין נאמנים אלא מטעם מיגו נמצא בנידון דידן אלו הי' כאן עד אחר שהכחיש בשם אשתו ודאי דלא הי' מועיל אלא דאנו רוצין להאמינו מטעם מיגו וכאן לא מהני מיגו דהנה כתבו התוס' בב"מ דף ע' ע"א ד"ה אתא מרי' כו' וז"ל ואפילו לא הי' עדים בדבר הי' נאמן אי הוה סימנא מפליא כיון שהנפקד כו' אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כו' ואע"ג דאית לי' לי' מיגו הוה כמו מיגו במקום עדים כו' עכ"ל ולפ"ז הכא שיש סימנים מובהקים כאלו שאמר שמו ושם אביו ושם עירו שנולד בה והיכן הוא סמוך וגם אמר מקום דירתו ומקום סמיכתו ועוד שאר סמנים דודאי לא גרע מסימן מובהק ועוד דהא כתב המהרי"ל דב' סימנים אמצעים הוה כמו סי' מובהק יע"ש וא"כ הוי מיגו במקום עדים ואין להאמינו במה שהחליף שם אשתו ועדותו קיימת בגוף הדבר העולה לנו מכל זה דאתתא שריא להנשא הכ"ד הק' משולם בהרבני מוה' שמשון יצ"ו.
מעשה הי' באחד שבא להעיד שבעל אמר שמו ומאיזה עיר ויש לו אשתו שם ואח"כ אמר עוד דברים ואמר שיש לו בת ואמר שמה כך ואח"כ נמצא באמת הכל רק שבתו לא כך שמה והתרתי מפני מאי שכתבו התוס' בפסחים בדף י"ב ע"א ד"ה באיזו יום תימא דכיון דכבר כיוונו יום אחד לחודש למה למשיילנהו באיזה יום אפילו אם לא כוונו באיזה יום ה"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור אחר כדי דיבור וא"כ בכאן דהא מקודם דאמר שמו ושם עירו הע"א ואזי הוי הדין דמותר האשה מעיר זו וא"כ לאחר כדי דיבור שאמר שבתו הנ"ל שמה שם אחר הו"ל הע"א כמו שחוזר ומגיד ואינו נאמן ואפילו הרמב"ם שפליג על התוס' וס"ל דיכולין לחזור כ"ז דלא נחקרה עדותן היינו דוקא בדיני נפשות דבעינן דרישה וחקירה הא במקום שלא בעינן דרישה וחקירה בודאי גם הרמב"ם מודה דאין יכולין לחזור והנה הא בדיני עדות אשה להתיר לבעלה פסקינן דאין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה וכן אית' בש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף כ"א וא"כ אינו בטל העדות ע"י זה דה"ל כמו חוזר ומגיד ואין יכולין לחזור וכן כתבו התוס' בדף י"א ע"ב בד"ה זה ידע דמן הסתם לא תלינן בטעות והו"ל חוזר ומגיד אע"ג דאפשר דטעו בכה"ג דהא מסתמ' אם לא א"ל מן שם בתה ה"ל מסתמ' הא לא חיישינן על שמו ושם עירו דאיתרמי עוד אחר וא"כ שפיר ה"ל חוזר ומגיד ואין מועיל שיהא ע"י זה בטל העדות ועוד דהא אית' בש"ע אה"ע מאי דלא נצרך לעדות אפילו שינה שם מקום העמידה דכל דבר שאין צריך לכתוב אף אם שינה כשר דלא דייקו על זה והנה עוד אית' בח"מ סי' קנ"ה דדעת הרב ב"י בס' בדק הבית דאפילו בין חטים לקטניות נמי לא ה"ל הכחשה דה"ל מלת' דלא רמי' עלי' דאינשי ולא הוי אדעת' ואפילו לדברי הטור מ"מ לפמ"ש הש"ך שם דהואיל דה"ל הכחשה מדייקי ומשא"כ בכאן וא"כ כיון דאין נ"מ לגוף העדות לא דייקי והנה נידון דכל דבר שאינו צריך אע"ג דשינה כשר מכבר הארכתי בתשובה נידון זה ויצא הדבר בהיתר האשה זו מה שהשיב להרב מו' פנחס בן הגאון מו' יעקב אבד"ק אייטונגען על אגרש נידון השאלה הנה מה שמעכת"ה כתב ומפלפל בדין אי עמד חוזר והיא אבעי' בש"ס הנה פלפל בחכמה והראה בקיאותו כי יש לו יד בש"ס ופוסקים והנאני ואמרתי ברוך ד' אשר לא השבית גואל מזרע יעקב וכיון שהניח האי צדיק בן כמותו לא נאמר שכיבה וקא אהני לי' זכותי' יקירא דאביו הגאון החסיד המפורסים דיודע לישא וליתן ולפלפל (בחכמה) בדבר חכמה וע"ז נאמר בן חכם ישמח אב ותהי' זאת נחמתי על אביו הגאון הצדיק כי מר לי מאוד עליו ונעצב אני מאוד עליו כי דבוק לי מאוד הי' ונצמד בקירות לבי וביותר צר לי מאוד צרת אמו הצנועה והחסידה היא דודתי אך בקראי אגרת מאמו הצנועה והחסידה וראיתי שמקבלה באהבה וראיתי שקיבלה באהבה מ"ה ואמרתי עלי' כמאמר הילל מובטח אני שאין קול צוחה וכו' כי קיבלה מאהבה ובזה נגלה מעשה של אשה צדקניות ועלי' נאמר ותקם בעוד לילה וכו' אשה יראת ד' היא תתהלל:
והנה בגוף הדין באמת בכאן א"צ כלל להך איבעי' דש"ס הפי' דאמר נכסים אלו לצדקה ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ונקנה מיד אך דמסופקין אם כוונתו שיכול לחזור והוי ספיק' דדינ' ומשא"כ בכאן דאמר לשון תתנו לצדקה על דבר טוב והוי רק כמו נדר ובמת אין היורשין צריכין לקיים הנדר וכמו שכתב רמ"א בתשובה סי' מ"ח רק דבא כאן לקנות בתורת מתנת שכ"מ דאין נקנה רק לאחר מיתה כמו כל מתנות שכ"מ ובודאי אם עמד ולא מת מחולי זה לא נקנה ואין כאן ספק ואפילו לדעת הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות מכירה והובא בש"ע ח"מ ס' רי"ב סעיף ז' מ"מ הא כ' הכ"מ הטעם דכיון דיורשין שמעו ושתקו והוי כאלו נדרו הם וכאן גם הם הא מתו היורשין וא"כ לכ"ע לא זכו רק מטעם מתנת שכ"מ ואם עמד חוזר וגם לפי תירץ הכ"מ עכ"פ הוי מטעם טירוף הדעת ולא עדיף ממתנת שכ"מ דאם עמד חוזר ולא שייך טירוף הדעת ומכח מצוה לקיים דברי המת ל'ש בכאן דיורשין גם הם מתו ומה שפלפל בחכמה מעכת"ה בדין ריבית והנה במ"ל בהלכות הלוואה מביא כמה דעות דאם ליכא עניים מיוחדים ליכא איסור סור ריבית ומביא תשובת מהר"י מטראני דאם הקדיש רק לקרן קיימת כ"ע מודו דלא הוי ריבית ואפילו לפי דברי משנה למלך שפקפק שם מ"מ כאן מודה משום דאין מתנת שכ"מ נגמר רק לאחר מיתה ול"ש דעביד איסורא:
והנה י"ל קושי' התוס' במס' ב"מ בדף ע' ע"א בד"ה מעות של יתומים מותר לתלותן כו' המ"ל ת"ל משום לוה דעובר בלא תשיך ונ"ל משום דהנה הט"ז הקשה לפי ס' רש"י דריבית ע"י שליח מותר וא"כ למה היתר דוקא במעות של יתומים רק קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואת"ל דב"ד הוי אביהן של יתומים מ"מ למה באפוטרפוס איתא בתשובת הרשב"א דהוי סרסורי' דחטאה ותירץ הש"ך בנקה"כ דאפטרופס הוי ידו כיד הבעלים ובאמת לכאו' אפי' דב"ד הוי ידו כידם דמי ומשמע דהוי רק מדרבנן וכן אפטרופס הוי מדרבנן מדהקשה התוס' בכתובות דף י"א ע"א גבי גר קטן וכתבו התוס' דזכי' גבי קטן הוי מן התורה ומשמע דב"ד לא עדיף משליחות וכן גבי אפטרופוס ומהכי מנשיא א' יליף הפוסקים דהוי מן התורה ואפילו לדברי הר"ן שם כתב דהוי רק גילוי מלתא והוי רק מדרבנן והנה אפי' לפי הנך פוסקי' דס"ל דכל הריבית דרבנן אסור ביתומים דרק קרוב לשכר מ"מ הוי רק מדרבנן ואין מוציאין ממנו ולמה כתב הרשב"א דהוי רק פטור משום דהאכילו ואילו בעין וכו' ומשמע דהוי אסיר מן התורה. אך י"ל משום דהנה אית' במ"ל פרק ג' מהלכות גניבה דין ו' חילוק בין עשה שליח דוקא לשחוט בשבת יע"ש וא"כ בכאן גבי יתומים דכיון דאיכ' עכ"פ איסור דרבנן ובקרוב לשכר ליכא איסור דרבנן והנה אית' בב"י בשם מרדכי והובא בש"ע י"ד ס' ק"ס סעיף י"ט דאם הלוה (נתן לחלקם) נטל לחלקו כ"כ ריוח כמו שהתנה חייב והיינו שנותן להם חצי שכר כן איתא בב"י ובט"ז שם דהוי כאילו התנה וכו' וא"כ בכאן הוי עכ"פ על חצי הלוואתם שליח של היתומים מטעם זכי' והם עשו איסור עכ"פ הוי כאלו לא ציוה על איסור וא"כ ה"י איסור מן התורה בשביל הך חצי וא"כ מ"ה הוי איסור מן התורה (דכמ"ש הד"מ וכן הש"ך היכא דהלוה מעות אצל המלוה אע"ג דריבית שלח ע"י שליח אסור מן התורה) אך אם הוי אמרינן דאיסור דרבנן לא איכפת לי' ביתומים וא"כ אמרינן דאדרבה אין רשאי לכלות מעות יתומים רק בקצץ ולא בקרוב לשכר דיותר הוי זכות דקצץ אפילו לא ירויח כלום וא"כ לא הוי שליח אפילו על חצי וליכא כלל איסור אך דבאמת הוי עכ"פ איסור דרבנן בקצץ והוי זכות ושליחות עכ"פ על חצי והנה הדין דבריבית דרבנן אין הלוה עובר רק המלוה ולא הלוה והובא בש"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף ב' (וא"כ א"ש ומתורץ קו' התוס' הנ"ל) והנה אפילו אם חצי הלוואה וחצי הוי רק פקדון מ"מ הוי כמו דאית' ביו"ד סימן קס"ו בהגהת דרמ"א וכן בש"ע יו"ד סי' קע"ז דאם חוזר הלכה עם בנו וגם נותן לו הוצאה בל"ה אם לוה אצלו מעות דהוי כמו הלויני ודור בחצירי (ואע"ג דבחצר דלא קיימא לאגרא) ולדעת הרמב"ם הוי בחצר אפילו לא קיימי לאגרא הוי ריבית קציצה וא"כ גם בכאן דהוי חצי הלוואה מ"מ אסור כולה והוי כולה ריבית קצוצה וא"כ מ"ה ליכא כלל איסור כלל ולכאורה מן התורה דהא לא הוי זכות שלהם של היתומים בקרוב לשכר ורחוק להפסד רק בקצץ וא"כ לא נעשה שליח אפילו על חצי והוי מותר מן התורה וע"ז אמר דיתמי' וכו' דהוי עכ"פ איסור מדרבנן ליתומים מכח דבדרבנן הוי יד יתומים כיד הב"ד וא"כ כיון דאסור ליתומים מדרבנן הוי זכות שלהם בקרוב לשכר והוי חצי הלואה דנעשה שליח והו' ריבית מה"ת ומתורץ שפיר קו' הנ"ל:
והנה שם כתב המ"מ פרק י"ד מהלכות הלואה דאם לא קצץ בשעת מעשה ולא בא בתורת הלואה וקצץ אח"כ דאסור ביתומים אע"ג דהוי רק ריבית דרבנן וביתומים שרי איסור דרבנן אע"ג דמאן דס"ל דכל איסורין דרבנן שרי ביתומים מ"מ הך דמחזי כריבית גמור לח שרי איסור זה דרבנן יע"ש היטב וא"כ בכאן גבי ב"ד ואפטרופס אע"ג דהוי רק מדרבנן ידם כיד היתומים והוי רק איסור דרבנן מ"מ מיחזי כריבית גמור ולכ"ע אסור ביתומים זה וא"כ א"ש מ"ש לעיל אפילו למאן דס"ל דכל איסור דרבנן שרי מ"מ ריבית זה דיד הב"ד או אפטרופס הוי רק כיד ב"ד כיד היתומים לא שרי מדרבנן וא"כ הוי איסורא דאורייתא בחצי הלואה כמ"ש לעיל יע"ש היטב:
מעשה באחד שתוציא שטר קנין שמכר לו חבירו בית ועל העבר לדף נכתב הק"ס הנ"ל באם שיתן הלוה סך שלשה מאות זהובים אזי בטל הק"ס והנה נ"ל דלא דמי להא דתשובת הרשב"א שכתב שם על השטר שנכתב באם שיתן לו ויפרע סך מעות שיבטל הקנין שנאמן לומר פרעתי משום דשם הוי הפי' דהוי אסמכתא וכמי שכתב שה הרשב"א את ונוולי אחי דהוי אסמכת' וא"כ השטר לא ניתן לכתוב ונאמן לומר פרעתי ומשא"כ בכאן דבקנין זה נכתב מעכשיו ובמעכשיו ליכא אסמכת' והנה בלא השטר הא הוי הדין דתנאי דקיים המעשה בעי לברר בעדים וכל זמן דלא יברר דקיים המעשה הוי לא קיים התנאי והוי נתקיים המעשה והנה לא הוי כאלו התנה בלתי זמן מוגבל במקום התנאי ולא הוי כלל מכר משום דבאמת בכאן ה"י הדין אע"ג דכתב הרמ"א בח"מ ס' רמ"א סעיף ג' בסג"ה האומר לחבירו שדה נתונה לך ע"מ שתתני לי מאתים זוז לי ולא ליורשי מ"מ אם מת ונתנו בניו הוי נתינה דשאני הכא דלא כיון רק שתתני לי והרי נתנו ומתנה קיימת ונ"ל דה"פ דבשלמא בלי שתתני לי וא"כ לא רצה הנותן רק שיתנו לו ולא ליורשיו אבל במקבל המתנה מה לי מי שיתן לו או הוא בעצמו או היורש דכיון דלא אמר אתה הא אם אמר אתה הוי דוקא קפידא אתה ולא יורשין וכדאי' בב"י בשם הרשב"א והריטב"א נהוי דאחר זכה לו ויתנו בעבורו וא"כ זה בכאן שהתנו שיפרע ומת אזי אין היורשין יכול לסלקו דהוא התנה רק לטובת עצמו (ובכאן הוי אתה) שהוא יכול לסלק ולא לטובת היורשין דהא נכתב באם שיתן הלוה והוי כמו אתה שכתב הרשב"א והריטב"א דאין יורשין יכול לסלק ואך במעכשיו לחוד לא מהני רק במשכנתא מוחזקת וכאן לא ירד המלוה בהקדש ואך אם נימא התם הואיל ועשה לו טובה שהלוה לו אין חילוק אפילו לא ירד והוי ספיקא דדינא וממון היכי דקיימי תיקם
יא
מעשה באחר שנתן לחבירו מעות להתעסק בשותפות ואח"כ אמר המתעסק שחזר וקנה האותן דברים לעצמו והיא נטל אותן הדברים הדברים בהקפה נ"ל אעפ"י אע"ג דפועל יכול לחזור מ"מ בכאן אינו מועיל חזרה חדא דהא הדין דאם שותף אחד לוה אצל האחד נתחייב השותף דהוי כמו שלוה לצורך שניהם (וכמו שכתב הסמ"ע בסי' ע"ז ס"ק י"ז כיון דידע דהוי שותפין והוי כשלוחין זה לזה הנ"ב) וא"כ בכאן דכיון דהמוכר ידע דהם שותפות ומסתמא מכר לשניהם וכמ"ש שם הש"ך דהיכא (דמכר בהסכמת השותף) דמברר דבהסכמת השותף הלך זה ולוה אזי נתחייב חבירו מטעם ערב ועוד כמ"ש הש"ך בסי' קי"ב דבדבר אחד אי אפשר לחזור דלמא יאמר השותף השני אני אין רוצה להיות בחצי שותף ולא בכולה בס"ק ב' וז"ל דכיון דחזר הרי הוא חוזר מכל המכר וכו' אלמא לא מצי חזר רק בכולה חוזר ועוד דבשטר נכתב ובחיוב ליתן ריוח הגוף ושפיר נתחייב הגוף ליתן רווח:
יב
מעשה (באחד) ששכר בעל מלאכה פועל אצלו לעשות לו מלאכה וג"כ ללמוד לו שיוכל לעשות המלאכה אם אותו הפועל יכול לחזור נ"ל דאין אותו הפועל יכול לחזור אע"ג דהדין דפועל יכול לחזור בחצי היום משום דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים כו' הא השתא הוי הדין כמו שותפין דשתפין שניהם אין יכולין לחזור והוי הטעם דאע"ג דמקבל עיסקא יכול לחזור מ"מ שותפין דהא כמו דזה משועבד לזה לעשות מלאכה ה"נ מחויב השותף השני אצלו לעשות מלאכה ה"נ בכאן כמו דמשועבד הוא לעשות אצל הבעה"ב המלאכה ה"נ משועבד הבעה"ב ללמוד לו המלאכה והוי הוא נמי כמו מלמד דמיקרי פועל והוי פועלין לאהדדי והוי כמו שותפין דאין יכולין לחזור ואע"ג דהדין דגם בשותפין יש דיעות דיכולין לחזור בדבר שלב"ל משום דהמעות שלו וכמו דאיתא שם:
שוב מצאתי במהרי"ק סי' קפ"א ועוד נראה דאפילו בלא הני טעמי דלעיל דמאחר שהדברים מוכחים שבתחלה הי' נהנה מחברת אנשי' הנכבדים אשר נשתתפו עמו כאשר לפי הנראה עדיין לא יצא לו שם בגבורי חכמת הרפואה עדיין ולא אתמחי גברא ועל ידי השותפות יצא לו שם כדאמרו וכו' וגם למד ממעשה החכמים ממ"נ ה"ה הרופאים המומחים כאשר הלך עמהם והולך את חכמים יחכם ומסתמא כו' לא סי' משתתפים עמו אם לא שהבינו אחריתו ואמרו בלבבם שאם בתחלה נעשה תלמיד שמא לבסוף יעשה חבירם ויהנו משותפות באחרית הימים וטובה להם אחרית דבר מראשיתו א"כ הוא פשיט' דאפילו רבינו משה יודה בזה דלאו כל כמיני' שיהנה משותפותו בתחלת השותפות אשר כמעט כל הנאה שלו כדפי' והם לא יהנו ממנו בזמן הזה אשר כוונו דפשיטא דכל כה"ג משתעבד מדין ערב עכ"ל מהרי"ק שם. וא"כ בכה"ג שהפועל קיבל המלאכה שוב אינו יכול לחזור לכ"ע וכו'.
יג
מעשה הי' בכבד מיד שהניח על האש לצלות ונשפך עליו מים רותחין והנה באמת הדין כך אם אמרינן דאין בקיאין בין שליקה לבישול מ"מ הא הדין הוא גבי חתיכה שלא נמלחה דאיתא בש"ע עצמו במחבר דהוי מותר אפילו אותו חתיכה אה יש ס' וא"כ ע"כ צ"ל דיוצאת לחוץ אפילו בבישול ונתבטל ואפילו לרמ"א דאוסר כתב הט"ז הטעם דהוי מכח איסור דבוק דלמא פעם אחת נשאר בלא כו' יעש"ה ואפילו למ"ש הש"ך הוי הטעם רק מחמת דהוי בקדירה ואמרינן דנתבלבל בחתיכה דהוי כמו כלי שאינו מנוקב הא זה מוכח דעכ"פ בישול לחוד לא אמרינן דגורם דלא פרש רק שיוצא לחוץ וא"כ מפני מה יש לאסור בכאן מ"מ מה דיוצא אזי נורא משאב שאיב ואין הנאסר יכול לילך אלא במקום שאיסור עצמו יכול לילך לשם וא"כ לא עצי סמים לאסור דכיון דדם לא מצי לאסור לאסור דנורא משא שאיב ודם משרק שריק אך יש לאסור דהא כתב הש"ך בסי' ע"ז ס"ק ב' דאינו אסור אא"כ נמלח החיצון ולא שהה והפנימי לא נמלח כלל דאזי אסור שאזי בולע הפנימי קודם היצ"ל"י דהיינו ע"י מליחה וא"כ בכאן יש לאסור דלמא קודם הצלי' נבלע ע"י עורו ומה שנאסר מקודם אינו יוצא ע"י צלי' וא"כ ממ"נ לא נאסר רק כדי קליפה דממ"נ אם כבר נתחמם אזי לא בלע כלל ואלא דעדיין לא נתחממה והוי תתאה צונן ועכ"פ לא גרע משני נוגעין זה בזה דלא הוי תתאה לא לכאן ולא לכאן לא נאסר רק כדי קליפה וא"ל דתתאי היינו התנור נתחמם לעליון וא"כ הוי כמו צלי' וא"כ ממ"נ סגי בקליפה לחוד ואך עדיין י"ל לפי הך דעה דס"ל דאם בכלי שני והוי מלח עדיין נאסר אפילו בכלי שני וא"כ עדיין קשה דלמא נאסר מקודם שנצלה מכח מליחה וכלי שני אך הא האחרונים מחולקין בזה שם וכאן הא בכבד רש"ל מוחלק וא"כ בכאן בודאי מותר ובשאר בשר צריך לעיין ומותר מסתבר להנ"ל:
יד
אם נשחטה בהמה ולא נמצא בה שום ריעותא רק כשפותחין אותם נמצא בהלב מסמר אחד והמסמר הי' ראש אחד חד וראש אחד כב ובהמסמר לא הי' שום חלודה ושום רושם ואנו מסופקין אם נתחב לאחר השחיטה ואו הן נתחב מחיים וניקב מה דינו תשובה הנה דעת הצ"ל להתיר אך בספר תב"ש חלק עליו והנה כתבתי להקל דהא התב"ש כתב ז"ל הנה מ"ש ספק דרך הוושט יש לתמוה כיון דבשיטת רש"י קאי ובאמת רוב הפוסקים וכן הטור והש"ע פסקו כן א"ב אין זה ספק דהא כתב רש"י דרוב הנכנסין דרך הוושט והו' וא"כ בכאן שבמסמר הזה הוי ראש א' חד וראש א' פב והנה מוזכר בש"ע יו"ד דאם עב בראש הקנה לא חיישינין דבקיאין בבדיקה כן הוא הלשון ברא"ש דאם עב בקיאין בבדיקה דאין בקיאין בבדיקה רק אם הוא דק וא"כ אם נכנס דרך הוושט וניקב וא"כ גם העב נכנס דרך הוושט וע"ז בקיאין בבדיקה וע"כ צריך לומר שמא דהבריא וא"כ כיון דע"כ צ"ל דהבריא וא"כ דלמא באמת בא דרך דפנות והבריא שם ומה לי אם הבריא בשם או דהבריא בכאן וא"כ לא שייך דרוב דרך הוושט ואין לומר דהוי ס"ס לאיסורא סורא דלמא הוי דרך וושט והבריא ואם תמצא לומר דרך דפנות דלמא ניקב (וושט א"י חיבה זו) והבריא דאין זה דנימא חרי הבריא דפנות הבריא וושט ג"כ הבריא. זה לא אמרינן אך בהספק השני כתב ג"כ התבואות שור אבל הכא (דנכתבה נ"ל דצ"ל דנחתכה) רחוק מאוד לומר שע"י משמוש כן נעשה ומכש"כ כאן דלא הוי מחט שרש בצ"ע (ופה נרשום א"י תיבה זאת) רק מסמר וא"כ הוי ספק רחוק אך דעת הפ"י בסוגיא דפ"פ דאפילו אם ספק אחד רחוק וספק אחד הוי ספק השקול הוי שפיר ס"ס מעליא דכתב בכתובות דף ט' ע"א וז"ל בד"ה ואב"א מיהו עדיין יש לי מקום עיון בדברי התוס' דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור תו לא הוי ס"ס ולא ידעתי למה וכו' וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול הוי פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ס"ס דאע"ג דאונס הוי מיעוטא אפ"ה מצרף רובא אפלגא והו"ל רובא להתירא וא"כ יש להתיר אך באמת דעת התוס' שם אינו כן וכן דעת רוב הפוסקים אינו כן דהשיב שם בנקה"כ על הטורי זהב דספק דלמא הוי נתהוה אחר מכן בזמן מיעוט ודלמא נטרף דאסרו הפוסקים דהואיל דהספק הזה דלמא הוי אח"כ נתהוה הוי לא שכיחי אפילו הי' האחד הוי ספק השקול אך בכאן הואיל דלא ראינו שום חלודה ושום רושם דנעשה מחיים ורחוק מאוד מכל אדם דנהוי מחיים ומשום הכי יש להקל אך דוקא לאחר בדיקה שיבדוק קודם בכל האיברים שאין נקב הא אם ליתא לקמן לבדוק יש להטריף כפי התבואות שור והכי הוי הדין הזה:
טו
מעשה באווזה הלעטה שמצא קורט דם מצאו קורט דם בוושט ולא תחוב כלל יש להטריף משים דהנה איתא לקמן דתולין בדבר המצוי ולא חשוב אם מצוא לאיסור וכן איתא גבי ספק קניא ספק דרוסה דתלינן אם לא שכיח ההיתר ותלינן לאיסורא אע"ג דהוי שם ס"ס דהא דרוסה מהני בדיקה אם הוי מצי לבדוק וכן כתב הש"ך להדיא בדיני ס"ס. והנה הש"ך הביא בשם חשובה דיותר שכיח בהלעטה (מבדיקת א"י תיבה זו) הריאה והנה הט"ז הקשה ואמאי תלינן בדבר אם ספק אם הוי מחיתוך לחיתוך דתלינן בכשרות אע"ג דשכיח ותי' הטו"ז דשכיח סרכות אבל לא סרכות המטרפות. והנה בכאן צ"ל דשכיח דעכ"פ דיהא תחוב בוושט מדמצרכינן בדיקה דאם הוי רק דיהא ולא תחוב הוי מקילין דכל הני חיוי ברייתא אכלה קוצים א"ו דשכיח דיהא תחוב וא"כ תלינן הך קורט דם מדבר המצוי דבשביל הלעטה וא"כ אם הוי תחוב והוי קורט דם בצד השני טריפה וא"כ בכאן דהוי קורט דם בין עור לעור בושט וא"כ הוי כאילו ניקב הא העור הפנימי עכ"פ מכח קוץ דטריפה לפסק הלכה דטריפה והא דיש מכשירין אם תחוב הא וושט אין לו בדיקה וכמ"ש הש"ך או דנ"מ דאם עור הפנימי לא ניקב לגמרי או כמ"ש הש"ך דעליהם סמכו אבל לא כן דעת הרמ"א או דכמש"כ הש"ך אם תחוב קוץ הוי עדיף טפי וא"כ בכאן טריפה ומכש"כ פשיטא לדעת הט"ז דמהני קורט דם בפנים אם מונח יעו"ש היטב ע' בסי' ל"ג:
טז
הנה מ"ש בספר פ"מ להכשיר את החצי השני דדבוק בו בחתיכה וחצי השני מן הדבוק ולהלאה כ' שם דכשר ממ"נ ואין כן דחוששין דהא עבידי דמתהפך וכמ"ש הוא עצמו וא"כ חוששין דלמא הוי פעם חדא (עד מ') עד יותר מחצי והוי נאסר יותר מחצי ואח"כ הוי פחות מחצי או יותר מחצי בצד השני מה שכבר נאסר והשתא כאשר מזה דהא הוי חנ"נ אך באמת זה אינו דהא צריך לחלק דלמטה למענה שפיר אזל וכמשמע בסימן ק"ה דאמרינן דכבוש כמבושל עכ"פ במבושל כ"ע מודו דמהני וא"כ שפיר כשרה וצ"ע:
יז
מעשה בא' שמצא חתיכה מעט בשר בכלי שני שמערבין קאווע עם חלב והוי כשירה והנה בלח בלח י"ל דלכ"ע לא שייך דהוי ספק בדאוריית' דהא ליכא תו כאן כלל איסור מן התורה דהא הוי רק תערובות חד ודמיא למ"ש הש"ך ביו"ד גבי קדירה דכיון דהוי רק בתערובות וכמ"ש (הש"ך) לחלק בין יבש ללח בלח בדיני ס"ס ומכש"כ בכאן דלא הוי כלל תו יבש רק דהוי הכל שרי והוי כמו דליכא רק ביצה חד דהא לא הוי כלל השתא דאורייתא והנה מש"כ המנחת יעקב לחלק דנולד בתערובות וא"כ אם נתערב חד בחד מעיקרא וא"כ הוי הספק מקודם וכמ"ש הפר"ח אע"ג דנתערב מעיקרא ודלא כמ"ש הש"ך לחלק אם נתערב וכמו דמשמע ממתני' דתרומות ע"כ לחלק בין קדירה וכמ"ש הש"ך ועוד דכאן הוי נמי ס"ס ספק אחד דלמא מן הקדירה שמערבין יחד קאווע וחלב ודלמא מעיקרא בא מן הקאווע ואו דמעיקרא מן החלב ועוד דהוי כאן נמצא כאן הי' ודלמא בכאן בכלי שני נפל ומשא"כ בדגים ובביצה לא שייך זה
יח
מעשה שנמצא בריאה נקב ומורנא מתה לא נמצא באותו צד שהי' הנקב כי אם באיפוך בצד הריאה השני' נ"ל דהוי טריפה והוא משום דהא מן הלשון שמביא הש"ך (בסי' ל"ו ס"ק י"ח) מוהר"ם מלובלין כתב וז"ל וא"צ לדקדק שיהי' התולעים נמצאים דוקא על הנקב בסמוך לו ממש כי מי יכול לצמצם בזה הא אפשר בצד השני ועוד באמת הא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן וכיון דנמצא השתא מתה דהוי אמרינן דהוי גם כן מקודם מתה זמן מרובה וא"כ אמרינן דמסתמא הוי מתה מקודם וא"כ כיון דהוי מקודם שחיטה מתה ע"כ הוי בחיים הנקב בהריאה או דהך תולע ניקב או דהוי התולע ממקום אחר והוי בלא"ה ניקב ועוד דכמה דעות דמחמירין דס"ל דהוי בתוך נקר ממש ולכן יש להטריף
יט
מעשה הי' באחד שהלוה לחבירו מעות עצה"ע כתיקון ד"מ על שנה ואח"כ לא פרע בזמן ונשאר אצלו ואח"כ לאחר השנה סי' לו הפסד הפסד ובשנה הראשונה לא ה"ל הפסד והנה נ"ל הדין דהא באמת הט"ז מסופק בחושן משפט היכא דהתנה שלא יהא נאמן בלא עדות (והנה) אם ה"ל מיגו אם הוי כמו עדות וא"כ משמע שם דעיקר דהוי כל תנאי שבממון קיים. והנה ע"כ הוי ה"פ בהטו"ז מנלן דהתנאי הוי שלא יהא נאמן במיגו הוי ה"פ דהא תמיד יש לו מיגו וכמ"ש בתומים והנה באמת ל"ק מהא דנאמנות נאמן במיגו אע"ג דתמיד יש לו מיגו ל"ד לכאן דניהו דכוונתי שלא יהא מועיל מיגו הא באמת אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם וא"כ שפיר מאי דהוי דהתנה כן מ"מ הא הו"ל מיגו דהוי הכחיש הכל וא"כ שפיר הוי מוכח דאמר אמת ומאי הוי דהתנה כן הא אעפ"כ הוא אמת ומשא"כ בכאן אע"ג דהוא אמת מ"מ חייב לשלם וא"כ (בכאן) (דהא) בשעת מעשה דהתנה לא הו"ל מיגו וא"כ לא מוכח דכוונתו דאינו נאמן במיגו וא"כ י"ל דהא בכאן הו"ל מיגו דהוי אמר גם על שנה הראשונה או לא רוחתי או פרעתי וא"כ כיון דיש לו מיגו שפיר נאמן דהי' לו היזק בקרן ומנכה לו שיעור ריוח בהקרן אם באמת סתם היתר הוי ברב וש"ץ וא"כ לא מועיל דהא מיגו בודאי לא עדיף משתי עדים והוא לא רצה שתי עדים אך באמת אם כתב סתם ובאותו העיר לא ידע הרב או הש"ץ מעסק מ"מ וא"כ אין לומר דכוונתו על כך ועל עיר אחרת (דהיינו רב וש"ץ מעיר אחרת) הוי כמו דבר בטל דהתנאי יבטל דהא לא ידעינן באיזה העיר וע"כ הוי הפי' סתם עדים וא"כ שפיר נאמן במיגו לנכות שיעור דמי הריווח מהקרן דנאמן דהוי עכ"פ כך הפסד בקרן ע"י מינו:
יט
הנה אם אחד הלוה לחבירו והוא בנה בית על קרקע שלו והוי שבח ע"י זה ויש שרוצה לומר דזה הוי היתר עיסקא דהוי ריוח אותו השבח ובאמת זה אינו דהא אם בונה חרבתו של חבירו צריך לשלם שכר הדירה ואי לאו הוי ריבית ובסי' קע"ג סע' י"ו בהגהת רמ"א ויש מתירין אפילו אחריות הדרך על התגר המביא דכיון דהוי בעד מעותיו וא"כ אמאי חייב שכר דירה או דהשבח הוי רק חשיב מן הקרקע והוי שלו:
כ
ולענין שאילה דשאילא קדמאי נידון הכתובה שהיא מקוימת כדין דב' עדים מעידין על כל אחד מהחתימות וכעת מוציא הצד שכנגדו גביות עדות מהעדים גופא דהם חתימון על הכתובה דמעידין דלא קבלה ק"ס מעולם רק על ת"ר זהובים מה דינו האם דמי לתרי ותרי והנה באמת ל"ד ודמי למ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו סע' ו' ס"ק י"ב דהא באמת אפילו אם הוא שקר שלא לוה כלום מ"מ אפשר דחתימת ידו הוא אמת ומעיד שקר דהא באמת עדות אחרים מעידין על כתב ידם וכן על עדות האחר וכמו דכתב תו' בב"ק דף ע"ג ע"א ד"ה א"ב דאסהידו בי תרי לחד ובי תרי לחד והנה עוד ראי' לזה דהא התו' התם כתב דמיגו דאי בעי. תקי אמרינין גבי בי תרי אפילו הכי גבי שתיקה אמרינן דשניהם יסכימו לדבר אחד וא"כ קשה אם אמרי העדים אנוסין מכח נפשות לא מהימן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר ואמאי לא יהא נאמנים במיגו דאמרי לא לוה כמו דאמרי השתא ג"כ דלא לוה רק דהי' אנוסין והוי שתקי מאנוסין ומשמעות דכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו אם העדות אחרות מעידין רק על חתימתן א"ו דלא מהימן כנ"ל: