אחיעזר (יוד)· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן מה · א
הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' ו' אין קדשי נכרים עושים תמורה מה"ת אבל מד"ס שהנכרי שהמיר הר"ז תמורה הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הר"ז ספק תמורה, ובראב"ד שבושים יש כאן שהנכרי אינו עושה תמורה לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש נכרי להתכפר בו ישראל זהו ספק ועי' בכ"מ ובלח"מ ונראה דבהא דמבואר שם בריש תמורה ורמב"ח בהקדיש נכרי להתכפר בה נכרי לא קמיבע"ל כי קא מיבע"ל בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל בתר מקדיש אזלינן אי בתר מתכפר אזלינן כו' א"ל התם הוא דקאתי מכח ישראל משו"ה אזלינן בתר מתכפר והו"ל תחלתו וסופו ביד ישראל, אבל הכא הכי קא מיבע"ל מי בעינן מתחלתו ועד סופו דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה, ולפי פי' הראב"ד אין זה ענין לתחלת האיבעי דרמב"ח כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשי דהא על נכרי איננו מסתפק כלל דבודאי אי"ע תמורה ורק על ישראל הוא דמספק"ל משום דהמקדיש הי' נכרי ובעינן שיהי' גם מתחלתו מאן דעביד תמורה וברש"י שם פירש בנכרי לא קא מיבע"ל דאין הקדישו עושה תמורה לפי דלא בא לכלל עונשין ונראה מדרש"י דגם לפי המסקנא הטעם בנכרי משום דלא אתי לכלל עונשין ולכאורה צ"ע דהא הש"ס מסיק מקראי מאי דקדשי נכרים אין עושים תמורה ואולי כונת רש"י אף לר' יוסי דס"ל בכולן אני רואה להחמיר ולא ס"ל הני דרשות דמ"מ בתמורה מודה משום דלא אתי לכלל ענשין ועי' בתוד"ה קתני ובאמת לשי' הראב"ד צ"ל דמה דנכרי אינו עושה תמורה בשל ישראל אף דזהו קדשי ישראל משום דכיון דעל מה שצריכים לחול התמורה היא בהמת נכרי חשוב קדשי נכרים וגם זה ילפינן ממעשר שאין קדשי נכרים עושים תמורה ולא בהמת נכרי נעשית תמורה דאל"כ יקשה דלמ"ל הנך דרשא והקישא למעשר תיפ"ל דכיון דנכרי אי"ע תמורה בשל קדשי ישראל משום דנכרי לאו בר תמורה דלאו בר עונשין הוא ממילא א"א שגם הישראל יתפיס בתמורה בשל קרבן נכרי כיון דהנכרי ליתא בתמורה ולא מהני ברשות שלו כמש"כ התוס' בד"ה קתני, ובאמת תירוצם מוכרח דהא לפי המסקנא גם שיהי' המקדיש בר תמורה בעינן ואם אין ברשות המקדיש לעשות תמורה אעפ"י שהקרבן הוא של המתכפר מ"מ מספק"ל להש"ס אי מהני תמורה,, א"כ במתכפר ממש שהקרבן שלו אם אינם בר תמורה איך מהני מה שיאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ולפ"ז למ"ל להנך דרשות והקישא למעשר בהמה ומקרא דבני ישראל דמביא הש"ס קרבן נכרי שאי"ע תמורה כיון דגם על קרבן ישראל אין הנכרי עושה תמורה משום דלאו בר עונשין הוא ועכצ"ל דגם זה ילפינן ממעשר דא"א שהנכרי יתפיסה על בהמת חולין שלו תמורה כיון דליתא במעשר וכמו דילפינן בכה"ג בציבור ושותפין שאין בהמת חולין של שותפין נתפסת בתמורה כמבואר בתוספתא ולפ"ז עכצ"ל לפי שי' הראב"ד דלפי א הדר בי' ממאי דמתחיל האיבעי בטעם דלא אתי לכלל עונשין ורק דמספק"ל במקדיש להתכפר בה ישראל כיון דהמקדיש הי' נכרי אף שהקרבן הוא של ישראל דהמתכפר הוא ישראל מ"מ כיון דאתי מכח המקדיש נכרי אי עביד תמורה.
והנה לכאורה ראוי להתבונן דמספק"ל להש"ס בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל אי בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן לגבי תמורה ולא מספק"ל בכל הני דברים השנוים במשנה ובברייתא דעל קדשי נכרים אינם חייבים משום פגול ונותר וטמא ואין מועלין עליהם בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל מהו אי חייב משום פיגול ונותר וטמא ואי מועלין עליהן אי בתר מקדיש אזלינן אי בתר מתכפר אזלינן ומאי שנא תמורה דמספק"ל ובאמת נראה דבודאי בכל הני כיון דהמתכפר הוא ישראל חשוב קרבן ישראל ויש עליו כל הדינים של קרבן ישראל וכן יש להוכיח מדהתוס' בזבחים דמ"ה בד"ה והשוחטן שהקשו וא"ת ואי ר"ש כרע"ק ס"ל דאמר במנחות דע"ג דאין עכו"ם מביאים אלא עולות א"כ מאי איריא דקדשי נכרים דאין חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא אפילו דישראל נמי דהא שמעינן לר"ש דאין פיגול בפולין ואין נותר בעולין ואם נימא דבהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל יש לזה דין קרבן נכרי א"כ מאי הקשו דהא מבואר במנחות ע"ג ע"ב נכרי שהתנדב להביא שלמים כו' ומפרש רבא ה"ק על מנת שיתכפר בה ישראל א"כ בהקדיש נכרי שיתכפר ישראל הוי שלמים וגם לר"ש חייב משום פיגול ונותר וטמא וע"כ איצטריך קרא לקדשי נכרים דבכה"ג אין חייבים ועכצ"ל דכיון דהמתכפר ישראל יש לו באותו דין קרבן ישראל וחייב עליו משום פיגול ונותר וטמא ומזה יש להוכיח ג"כ דמועלין עליו ממה שתירצו התוס' בזבחים שם ועוד י"ל דבכריתות מוכח דטעמא דר"ש משום דאין איסור חל על איסור וקדשי נכרים שרי מדאורייתא כדתניא בגמ' לא נהנין מדרבנן ולא מועלין ואם איתא דבהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל כיון דמכח המקדיש נכרי בא אין מועלין עליו א"כ משכח"ל לר"ש פיגול ונותר בעולין בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל דיש לזה דין קרבן ישראל ואין ממילה עליו משום דהוקדש ע"י נכרי ושפיר חל עליו דין פיגול ונותר ועכצ"ל כיון דהמתכפר הוא ישראל גם לענין דין מעילה יש לו דין קרבן ישראל אף שלא הוקדש ע"י (ומזה ילה"ע ע"ד הקצוה"ח בסי' ר' שכ' דלגבי קדושת הגוף אין מועלין היכי שלא הי' קדושת פה מקדשי נכרים ולמש"כ ע"כ אין החסרון מה שלא הוקדש בקדושת פה ע"י ישראל אלא משום דהקרבן הוא של נכרי) ואף די"ל דקוהתו"ס ותירוצם הוא לפי הך צד דאזלינן בתר מתכפר דהא לא נפשטה האיבעי' מ"מ מסתימת דבריהם נראה דאזלינן בתר מתכפר בודאי ובאמת מה בכך דהמקדיש הוא נכרי כי דהמתכפר הוא ישראל והוה קרבן ישראל יש לו דין ש הקרבנות של ישראל וחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא ולפ"ז מאי שנא דאיבע"ל בתמורה ומזה הכריח הרמב"ם לפרש דגם לפי המסקנא האיבעי על הנכרי אי נכרי עושה תמורה והא דילפינן ממעשר הוא למעוטי קרבן נכרי וכן מדוקדק לשון הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' י"ב מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבים בו אלא ישראל ולא נכרים יצאו קרבנות נכרים שאין עושים תמורה כמו שביארנו עכ"ל הרי דמפרש הרמב"ם למעוטי קרבנות נכרים אבל קרבן ישראל שימיר נכרי בבהמת חולין שלו ברשות הישראל זה אינו שייך להלימוד ממע"ב והמשנה והברייתא דזבחים דמ"ה דמיירי רק בקרבן נכרי ולהכי מיבע"ל בתמורה אי נכרי מהו שימיר על קרבן ישראל או שהפריש הנכרי שיתכפר בה ישראל הרשהו להמיר כיון דלאו בר עונשין הוא לא מצי מימר או דילמא דאעפ"י דלאו בר עונשין מצי מימר וכמו שפרש"י דגם לפי המסקנא לא הדר מהאיבעי ולהכי בשארי הדינים בפיגול ונותר וטמא בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל בודאי חייב כיון דהוי קרבן ישראל ואין ספק בדבר רק עיקר האיבעי אם הנכרי יכול להמיר ומה"ט לשי' השמב"ם אם הקדיש נכרי להתכפר בה ישראל יכול הישראל להמיר כמו שחייב על פיגול ונותר וטמא ואיבע"ל רק לגבי נכרי, אולם לפ"ז צ"ל דהרמב"ם לא גרים התם דקאתי מכח ישראל כו' אבל הכא קא מיבע"ל מי בעינן תחלתו וסופו דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה דלפי שי' הרמב"ם הלא איבע"ל על הנכרי אי מימר משום דלאו בר עונשין הוא, וזה נראה בכונת ד' הכ"מ שכתב ע"ד הראב"ד ודבריו מבוארים בריש תמורה ומש"כ על זה הלח"מ ואני אומר דאינו כן דאין פירוש האיבעי מבואר כדבריו אדרבא לשון האיבעי מפורש מורה כפירש רבינו עכ"ל תמוה בעיני דודאי כונת הכ"מ על מאי דקאמר דהכא קא מיבע"ל מי בעינן תחלתו וסופו ישראל ומפורש דהאיבעי הוא על הישראל הממיר לפי שתחלתו הי' ע"י נכרי המקדיש הרי מפורש כשי' הראב"ד, ולשי' הראב"ד צ"ל דאעפ"י דלענין פיגול ונותר וטמא כל שהמתכפר ישראל הוי קרבן ישראל, מ"מ לענין תמורה מספק"ל להש"ס כיון דהמקדיש הוי נכרי והוא לאו בר תמורה ממילא אא"פ למסור הכח להמתכפר כיון דלהמקדיש אין לו כח של התפסת תמורה ולא דמי לפיגול נותר וטמא ומעילה שהם דינים הנאים אחרי כן מדיני הקרבן וחילוקי הדינים בין קרבן ישראל לקרבן נכרי וכן במעילה מה שאין כן בתמורה שהוא ניגע לעצם ההקדש.
ואף דהמתכפר עושה תמורה מ"מ בעינן שיהי' גם המקדיש בר תמורה, ולשי' רש"י דמפרש גם לפי המסקנא משום דלאו בר עונשין י"ל בכונתו דלפיכך שאני דין תמורה מפיגול ונותר ומעילה, משום דהם דינם התלוים בעצם הקרבן. וכיון דהמתכפר ישראל הוי קרבן ישראל, משא"כ בתמורה שלבד הדין דבעינן שיהי' הקרבן של ישראל בעינן ג"כ שיהי' הגברא בר חיובא ובר עונשין וע"כ אף שהמתכפר הוא ישראל מ"מ כיון דאתי מכח מקדיש שאיננו בר התפסת תמורה לא בשביל עצם הקרבן רק דגברא לאו בר חיובא ואיננו ראוי להתפיס תמורה להכי כיון שאין תחלתו ישראל מספק"ל להש"ס אי ישראל מצי מימר ולהכי פירש"י גם במסקנא הטעם משום דלאו בר עונשין הוא דאלו מצד הדין שאין תמורה בנכרי לפי שהקרבן של נכרי הי' מהני במתכפר ישראל שהישראל ימיר כמו דמהני לחייבו משום פיגול ונותר וטמא, אבל כיון דהחסרון דתמורה משום דגברא לאו בר חיובא כיון דאתי מכח מקדיש נכרי לא מהני, אולם ע"ז קשה כמשה"ק לעיל דאם כן למ"ל הנך דרשות דקדשי נכרים אין עושים תמורה תיפ"ל כיון דלאו בר עונשין הוא, וכיון דאין בכח הנכרי להתפיס תמורה ממילא דלא מהני מה שיאמר כל הרוצה להמיר כמש"כ התוס' בתוד"ה קתני בתירוצם השני, ולשי' הרמב"ם דמפרש דמספק"ל על הנכרי אי מצי להמיר משום דלאו בר עונשין צ"ל דלהכי נקיט הש"ס הנך דרשות דהיקשא למע"ב ומעשר דגן משום דבאמת ההיקש אינו מיותר אלא דאין היקש למחצה, והגמ' נקיט הך דרשא דאלו משום הא דהנכרי אי"ע תמורה הא מספק"ל להש"ס א"כ להך צד דהנכרי עושה תמורה בקרבן ישראל הו"א דגם קרבן נכרי עושה תמורה ולהכי איצטריך להביא היקשא אבל בגמ' נקיט הדרשא דבני ישראל ג"כ ומיותר, אולם אין גירסא זו ברורה ואית דלא גרסי לה, והרמב"ם הביא בפ"א מהל' תמורה הל' י"ב למעשר בהמה ודגן, ואפ"ל גם לשי' רש"י דס"ל דלהכי הביא הש"ס לפי המסקנא ההיקש אעפ"י דס"ל בודאי משום דלאו בר עונשין הוא לאו בר התפסה הוא מ"מ להך צד דבתר מתכפר אזלינן ס"ל לרש"י אם גם המתכפר לאו בר תמורה מ"מ מהני הרשות שלו לכל הרוצה להמיר ולהכי בקדשי נכרים הי' הישראל עושה תמורה אע"פ שהנכרי לאו בר תמורה הוא דלא כמו שתירצי התוס' שם בתירוצם השני ומשה"ק התוס' דילמא האיבעיה לר' יוסי קאי ס"ל לרש"י דגם ר"י חודה בדין תמורה וכ"ה מלשון רש"י בכולן רואה אני להחמיר ופירש"י דלא נהנין ולא מועלין וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים עכ"ל ואלו תמורה שייר רש"י משום דס"ל דבתמורה מודה ולהכי לפי הך צד איצטריך להביא ההיקש למע"ב ודגן אבל לפי הך צד דבעינן תחלתו וסופו ישראל ואף דהמקדיש נכרי אי"ע תמורה מכש"כ היכא דהמתכפר נכרי דלא מהני כל הרוצה להמיר אולם שיטת הרמב"ם נראה כמש"כ התוס' בתירוצם השני.
וכמש"כ הכ"מ בפי"ח מה' פסוהמ"ק הכ"ד אך ספוקי מספק"ל אי אמרינן כל דלאו בר עונשין הוא לאו בר אתפוסי תמורה הוא או דתמורה תפיס אע"פ דלא הוה בר עונשין ולהכי איצטריך להביא היקשא למע"ב ודגן ועדיין צ"ע ולכאורה אפשר לפרש דברי הרמב"ם הקדיש נכרי שיתכפר בה ישראל והמיר בה היינו שהתמורה היתה כיוצא בה שיתכפר ישראל וא"כ אין זה ענין כלל להא דקדשי נכרים אינם עושים תמורה דילפינן ממע"ב כיון דגם התמורה תהי' של ישראל, ותחלת הקדש וסופו הקדש של ישראל והספק הוא רק לפי שהנכרי לאו בר עונשין ולהכי לא הוה בר תמורה וא"א שיתפיס הנכרי תמורה ולהכי קאמר התם הוא דאתי מכח ישראל משו"ה אזלינן בתר מתכפר והו"ל תחלתו וסופו ישראל, אבל הכא מי בעינן תחלתו וסופו מאן דעביד תמורה משום דהממיר נכרי וא"א שיותפס ע"י בתמורה אף שיתכפר ישראל, אולם נראה דגם בכה"ג חשוב קדשי נכרים דשותפים שהקדישו שיתכפר בה יחיד יש על זה דין קרבן יחיד ועושה תמורה כמבואר בדהתו"ס בתמורה ד"י בד"ה אמר רבא ובדאי אם המירו שני שותפים שיתכפר בה יחיד, ג"כ אינו עושה תמורה כיון דחלות התמורה הוא על ידי שני שותפים אינם עושים תמורה אף שיתכפר בה היחיד דמ"מ לא דמי למעשר וה"נ בקדשי נכרי ואפשר לומר דשאני תמורת שותפין דילפינן בזבחים ד"ו דאחד ממיר ואין שנים ממירים משא"כ בקדשי נכרים.