אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן עג
מחליפות מכתבים להגאון ר' שלמה הכהן
זצ"ל מו"צ דקהלתנו
ב"ה ועש"ק שוש"פ תר"ן, ווילנא
א
אתמול הגיעני יקרת מכתבו עם חד"ת משה"ק בדהתו"ס דמגילה שכתבו דלהכי איצטריך לטעמא דרב יוסף ולא סגי בטעמא דרבה במקדש דל"ג שמא יעבירנו בשופר ובלולב, והא אסור לכנוס לשם באפונדתו. לא ידעתי מה זו תמיה, אטו המקום גורם. ומה שעיניהם נשואות למקרא מגילה היינו לפי שקורין גובים מעות פורים, אבל לא שמקום הקריאה גורם שיהי' שם הגבי'. לבד דפשוט מה שהזכיר כת"ר דהתו"ס דפסחים דדוקא בפונדתו בחוץ וכ"כ בב"מ כ"ו דעיקר הבזיון שאמרו שהוא לסחורה, משא"כ בתוך כיסו ויחלק שם לצדקה איזה בזיון יש, דהכל יודעים דנותנים שם מעות פורים ובעיקר דהתו"ס לא הבנתי מכבר איזה דמיון הוא לשופר ולולב דשם שייך המצוה למקדש, משא"כ קריאת המגילה. וראיתי בהגהות חת"ס שהרגיש לפה"נ מזה וכ' דתלוי במחלוקת בשלהי עירובין.
ב
ומה שהעיר כת"ר בענין משלוח מנות אם לסמוך על חזקת שליח עושה שליחותו לפי שהוא מדברי קבלה. ושוב כ' לתרץ קו' התוס' בעירובין דל"א דשלח ע"י פקח כיון שלא החזיר לו לא חיישינן שגזל, משא"כ היכא שאמר לקבלו שאין בזה שום גזל, עכד"ק. -- והנה מ"ש לפי שהוא מדברי קבלה, יש מקום לעיין לפמ"ש השטה מקובצת בחי' נזיר די"ב וז"ל והלכה כר"נ דאמר בפ' בכל מערבין דבש"ת אין חזקה שע"ש ובשל סופרים חזקה שע"ש אלמא דאזיל להחמיר וא"כ חזקה שע"ש אינו כרוב גמור דהוה כמחצה ע"מ, ולהכי בשל תורה הוי ספיקא דאורייתא לחומרא גבי קדושין אמרינן חזקה שע"ש להחמיר, וגבי גירושין אמרינן אין חזקה שע"ש לחומרא ובשל סופרים אמרינן סד"ר לקולא וסמכינן על חזקת שע"ש עכ"ל. ולפי"ז חזקת שע"ש הוא בגדר מע"מ וספיקו להקל, וא"כ לפמש"כ הטו"א דמחמרינן בספיקו לפי שהוא מד"ק וה"ה דל"א חזקת שע"ש.
אבל באמת דברי השימק"ו תמוהים, דהא לענין עירוב דספק עירוב כשר היינו דוקא היכא דהספק הי' במעשה המכשיר היינו בתרומה ובטומאה וכיו"ב, אבל בספק אם הניח העירוב מוקמינן אחזקת תחום ביתו, והכא הספק אם עשה השליח שליחותו.
ולפי הנראה כונת השימק"ו וכן מדויק בלשונו דחזקה שע"ש אינו כרוב גמור דהוה כמע"מ, והיינו דהוא כמו רוב שאינו גמור ודינו כמחצה על מחצה, וכונתו דברוב שאינו גמור אף לרבנן מחמרינן בדאורייתא. ועי' בתוס' חולין דפ"ו בד"ה סמוך שכתבו דרוב מטפחין לרבנן הוי רוב שאינו גמור, ואילמלא הא דנראה כרוב הי' טהור מה"ת מטעם דסמוך מיעוטא כהאי לחזקה מן התורה יעוי"ש, ולפ"ז גם לרבנן היכא דאיכא חזקה הוי כפלגא ופלגא, ובספק השקול מדרבנן לקולא.
ובזה י"ל משה"ק בס' ישועת יעקב בחי' בנו באו"ח סי' ת"ט דע"כ למדס"ל חזקה שע"ש אף בשל תורה הוא כו' שליח עושה שליחותו ולא מצד רוב, דאי מצד רוב א"כ אמאי הרחוקים מותרים בחדש הא הוי דשיל"מ דלא אזלינן בתר רובא יעוי"ש.
ולפמש"כ י"ל, דהא כבר הק' מאי מקשה מחדש והא ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו דבזמן שאין ביהמ"ק קיים חדש אינו אלא מדרבנן, וגם בזמן שביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר מן התורה ובדרבנן לכו"ע חזקה שע"ש, וי"ל דלמדס"ל דחזקה שע"ש אף בשל תורה וע"כ הוא רוב גמור ולהכי בשל דבריהם אף דהוא דשיל"מ מ"מ רוב בשל דבריהם מהני אף בדישל"מ. ודוקא בספק לא מקילינן בדשיל"מ משא"כ ברוב, ולהכי אפשר דס"ל דחדש בזה"ז מדרבנן, ולהכי הרחוקים מותרים מיד, משא"כ אי חזקה שע"ש ל"מ רק בדברי סופרים וע"כ דאינו רוב גמור וסמוך מיעוטא לחזקת איסור שהי' לחדש הוי פלגא ופלגא, ואסור משום דשיל"מ אף בשל דבריהם. ובזה י"ל ג"כ משה"ק התוס' בעירובין ממה שמביא מחבר שאמר לע"ה כו' דהא תרומת פירות אאמד"ר, לפי דטבל הוי דשיל"מ ומייתי ראי' דהוי רוב גמור.
ג
ויש לעיין עוד, דאפשר דלא מהני משום דהוי רוב התלוי במעשה, ולמש"כ הראש יוסף בחולין די"א ז"א אלא מדרבנן, ומדאורייתא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה. שו"מ בס' "שושנת העמקים" להפרמ"ג בכלל י"ב דלהכי לא מהני חזקה שע"ש בשל תורה משום דהוי רוב התלוי במעשה. ולפי"ז אפשר הא דבשל תורה ל"א חזקת שע"ש הוא רק מדרבנן, אך מהא דגיטין דס"ד כי אמרינן חזקת שע"ש לחומרא ולא לקולא משמע דהוי ספק השקול, דאל"כ הו"ל למימר דלחוש חוששין מדבריהם.
אולם לפי מה שפי' התוס' דבגיטין אף רב ששת מודה לפי שלא יבא המשלח לידי עבירה, וה"נ בקדושין דלכו"ע ל"א חזקה שע"ש מצד הדין וגם דבקדושין אינו אלא משום קנס דאינו בידו לקדש, ולהכי אין ראי' ממאי דקאמר הגמ' הנ"מ לחומרא דבקדושין הוא באמת רק חומרא כמ"ש התוס' בנזיר משום קנס, וגם לד' הרמב"ן דהוי קבוע, מ"מ כיון דאין בידו לקדשה וגם שלא יבוא המשלח לידי איסור אין זה רק לחומרא, ואין ראי' מהא דגיטין.
ולפ"ז אפ"ל דאף דבשל תורה ל"א חזקה שע"ש היינו מדבריהם משום דהוי רובא דתלוי במעשה. ויש להעיר כיון דיודע השליח שלא יסמוך עליו המשלח עכ"פ מדבריהם שוב הדר הדין דהיכא דאין המשלח עושה איסור על ידו ל"א חזקת שע"ש מה"ת ויש לחלק.
ומש"כ עוד לתרץ קושית התוס' דשלח ע"י פקח הוי חשש גזל, פשוט דאפשר לומר דיחזיר לו השליח למחר, וכמ"כ האומר לשלוחו צא וקדש הא גם אם נתן לו פרוטה הדין כן, וע"כ הטעם שיסמוך ע"ז שיחזיר לו אח"כ.
ויש לי מקום עיון בשולח בשכר באופן שהוא קבלן לשי' האומרים דא"י לחזור מן הדין ולדעת ר"ת בב"מ דמ"ח. אולי בזה אומרים חזקת שע"ש אף בשל תורה, לפי שהוא מן הדין מחויב לקיים ויש עליו חיוב ממון, משא"כ בשליח סתם שהוא רק משום שארית ישראל לא יעשו עולה, וכהנים דערובין דל"ב שאני, וצ"ע.
ד
והנה הדר"ג הוסיף דברים באגרות שניות מ"ש דגם זה גזל יקרא לפי שביטל השליח את המשלח מידי מצות משלוח מנות לפי שסמך עליו וחייב י' זהובים, וגם אין קץ לשכר מצוה שביטל ממנו עכ"ד.
והנה מצד השכר מצוה תמוה, דהא יסוד חזקת שע"ש לפי שי' התוס' היכא דהמשלח יבוא לידי איסור, אלמא דלא איכפת להשליח מה שהמשלח יענש על ידו, ואם אמרו כן בל"ת שאף באי' דרבנן מבזבזין את כל ממונו שלא יבוא לידי איסור, מכש"כ בעשה, וגם מש"כ מצד י' זהובים לא מצינו רק בכיסוי הדם שהלך וכיסה, או בברהמ"ז שברך, וכמ"כ באילן העומד להקצץ (ב"ק צ"א), אבל בביטול מצות כה"ד וכיו"ב לא מצינו לחייב, ואע"ג דגם דהיזק שא"נ במזיד חייב, דאל"כ אמאי חב"פ לאו בר דמים הוא והא יש לו שכר ברכה ומצוה דמוטל על הבעלים לשרוף חמצו (דהא דהכל מצווים לבערו היינו רק להפריש מאיסורא את הבעלים) וכיו"ב בשוה"נ דאין לו דמים ומכרו אינו מכור ואין הגנב חייב כפל והא יש לו שכר מצוה, וכמ"כ בהגונב פט"ח והא ראוי להשתכר בעריפתו וכיו"ב בשארי איסוה"נ דמצותן בשריפה, אלא באמת אין שום דין ממון בשביל המצוה והברכה, רק באם שפך וכסה ובא אחר וכסהו דהאחר נהנה מזה וצריך לשלם כפי מה שנהנה, דגם בזה נהנה וזה לא חסר היכא דחסר מקצת מגלגלין עליו את הכל וסגי מה שחסר הבעלים המצוה אף שאין עליו דין ממון לחייב הנהנה, ואיך שיהי' בטעם הדבר לא מצינו חיוב דינא או קנסא בעשרה זהובים:
רק באופן שקיים אחר את המצוה. אבל על ביטול המצוה אינו מחויב לשלם.
ומה שתמה ע"ד הש"ך בסי' שפ"ב מדהתו"ס גופא מברכת בורא פה"ג, יעוי' בקצוה"ח שם שתמה כן. ומה שכתב כת"ר לחלק דהיכא דסומך עליו לגמרי וגם השליח קבל מעות דמחויב לעשות השליחות, וגרע מהא דשארית ישראל לא יעשו עולה, מה שחולק בין קיבל מעות או לא קבל, זה אינו, דהא באומר לשלוחו צא וקדש אסור בכל הנשים שבעולם אף בקידושי כסף הדין כן. וגם מה שמחויב לעשות מצד הדין הא פועל יכול לחזור, ורק מצד מחוסר אמנה דאיכא גבי' כמ"ש הסמ"ג סי' של"ג. אלא היכא שעושה בשכר ויש לו דין קבלן בזה יש להסתפק כמש"כ.
ומשה"ק בחנוני על פנקסו וכמ"כ בקדושין דמ"ג דהא מצד חזקת שע"ש יפטור הלוה, וביותר קשה לרב ששת דס"ל אף בשל תורה כן, והקשה מזה לד' הבעה"ת דמצינו בפועלים דחייב לשלם להחנוני דאמרינן חזקה שע"ש, לק"מ, דדוקא בשמא מהני חזקת שע"ש אבל לא בהכחשת ברי, דהא יסוד חזקת שע"ש הוא מצד שארית ישראל לא יעשו עולה, וא"כ איך יעשה זה עולה ויתבע מה שאינו שלו, וכיון דעפ"י דין לא מהימני השלוחים לפי שהם נוגעים בדבר איזה תועלת יש בחזקה כל דליכא ברי וחזקת כשרות של התובעים נגדם, וראיתי בתומים שכ"כ.
ומש"כ בשם ידידנו הרב הגאון מוהר"ש נ"י ע"ד קושית המחנ"א בהל' שלוחין סי' כ"א מהא דב"מ מ"ט דישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי דרשאי לעשותו תרו"מ וכו' אלמא דסמכינן על טעם דשארית ישראל לא יעשו עולה אף בשל תורה, ותירץ בשמו דשאני פועל דיכול לחזור, משא"כ באומר כור מעשר יש לך בידי עכ"ד. הרואה בד' הסמ"ג בריש סי' של"ג יראה דאין חלוק בין פועל לאחר לענין מחוסר אמנה, ופשוט דאיכא בהו מחוסר אמנה, אם לא היכא דמותר לחזור גם באחר, ובהמגביה מציאה לחברו אינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי, לפי שהוא מחוסר אמנה, אלמא דיש בשליח משום מחוסר אמנה, כמבואר בסי' רמ"ט ובגוף קו' המחנ"א י"ל עפ"ד השימק"ו בב"מ שהקשו דאיך יכול הישראל לתרום דהא לא קנהו ותירצו דמיירי במכירי כהונה, וא"כ שאני מכירי כהונה, אלא דקשה דהש"ס בב"מ מדמה שם למתנה מועטת ועי' בקצוה"ח ובחדושי רעק"א בב"מ שם.
ה
ומש"כ כת"ר על מ"ש לתרץ דלהכי הקילו בספק עירוב לפי דמסייע לו רוב שאינו גמור, וסמוך מיעוטא לחזקת תחום ביתו והוי פלגא ופלגא, וע"ז כתב דהא לא דמי לחזקת טהרה דתרומה, ואיך מוציא חזקת שע"ש מידי חזקת תחום ביתו, אינני יודע וכי מה זו תמי', דהא מ"מ מרע לחזקת תחום ביתו והוי פלגא ופלגא כרוב תינוקת מטפחין בעיסה דמרע לחזקת טהרה והוי פלגא ופלגא.
גם מה שהאריך ותוכן דבריו הוא ע"פ מש"כ הנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ה דספק אם הונח העירוב לכו"ע פסול לפי דגם ר"מ מודה היכא שלא איתרע כלל החזקה, ודוקא בירד לטבול דאיתרע החזקה, ומה"ט ניח"ל מצד ספק דרבנן להקל אף דאיכא חזקת תחום ביתו דאיתרע החזקה, אם' חזקת שע"ש הוי רק ספק הינוח ממש איזה איתרע יש כאן כיון דספיקו הוא אם הניח העירוב, ויעוי' במל"מ בפ"ד מה' בכורות שכ' ג"כ לדון בהא דאיצטריך לחזקת שע"ש ולא סגי להו בסד"ר להקל יעוי"ש שכתב דהוי ספק הינוח, ועי' בשעה"מ פ"י מה' מקואות.
וראיתי בנוב"י שם (מהדו"ק יו"ד סי' ס"ה) שתמה בבאור דהג"מ ורמי דר"מ אדר"מ בדל"ה למש"כ התוס' דר"מ ברה"ר מיירי, וא"כ בתחומין יש להחמיר מספיקא, משא"כ בס"ט ברה"ר דספיקו טהור, וכתב משום דקשה למה מחמיר ר"מ בתחומין אף שסובר דתחומין דאורייתא מ"מ הרי איכא חזקה לקולא, וע"כ דאזלינן כשעת מציאתן וא"כ אמאי מטהר ר"מ ברה"ר, אבל דבריו אינם מספיקים, דהא אפשר דשקולים הם כשעת מציאותן, נגד חזקת טהרה, ולהכי בספק טומאה ברה"ר טהור ובתחומין ספיקו לחומרא.
ונראה באור דהג"מ דס"ל דהיכא דלא ראהו חי מבערב ליכא חזקת חי כלל, וא"כ אי אזלינן כשעת מציאותן אמאי מטהר ר"מ ברה"ר, דהא כל היכא דאיכא חזקה גם ברה"ר טמא, אע"כ דלית לי' לר"מ כשעת מציאותן כלל, וא"כ אמאי מחמיר ר"מ בתחומין הא איכא חזקת טהרה.
ומה שתמה עמש"כ דאי חזקת שע"ש הוי מכח רובא מהני בדשיל"מ, והפליא הא דשיל"מ לא בטיל אף ברובא דאיתא קמן מכש"כ ברובא דליתא קמן עכ"ד. ואני תמה על תמיהתו שכ' זה לדבר פשוט, יעיין בר"ן ביצה בבדק קינה של תרנגולים, ובתוס' ביצה ד"ז שם והצל"ח ביצה די"א כ' לחדש דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אף בדשיל"מ, וילה"ר גם מפ"ב דמכשירין משנה י' אם רוב המכניסים לבתיהם פטור ולמכור בשוק חייב, מחצה ע"מ דמאי, והרי טבל דשיל"מ ואפי"ה אם רוב מכניסים לבתיהם פטור, וגם מגזירת דמאי גופא דהחמירו משום דרוב ע"ה מעשרין הן, והא מן הדין לא סמכינן על רובא דשיל"מ, וביו"ד סי' רצ"ג מבואר לגבי חדש דאם רוב החדש ממקום שזורעין לפני הפסח סמכינן על רובא אע"ג דהחדש הוי דשיל"מ. וכן ילה"ר מביצה ד"י לימא מסייע לי' לר"ח דאמר רוב וקרוב הולך אחר הרוב, והא גם למאן דחולק על ר"ח מ"מ כמו דרוב לא מהני בדשיל"מ כמ"כ קרוב לא יועיל בדשיל"מ.
וכן יש לה"ר מפסחים ד"ט תשע צבורים כו' היינו ט' חנויות, ולפי פי' התוס' באכילה מיירי, ואע"ג דלכמה פוסקים הוי חמץ דשיל"מ ואפי"ה אמרינן כל דפריש מרובא פריש, עכ"פ נראה דעדיף מתערובות, לא מיבעי לשי' הר"ן התם משום מין במינו הוא, גם לשי' רש"י הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, לפי שאיסור מעורב בו, משא"כ ברובא דליתא קמן, ורק רב אסי הוא דחידש לן דמחמרינן בספיקו אבל לא ברוב.
ומשה"ק כת"ר מתרומה דניטלת במחשבה ע"י שליח ולא הוי רובא דתלוי במעשה לפי דעתי, הא התם מיירי שתרם ואינו ידוע מי תרם. וע' תוס' עירובין דל"ב דבתרומה לא יבוא המשלח לידי איסור, ועי' מל"מ פ"ד מה' בכורות, עכ"פ אם יתרום במחשבה לא ידעו הבעלים ויבוא לידי איסור גם יאכל התרומה שתרם לצפונו או לדרומו.
גם י"ל דמה שהישראל מברר את הלוי ואומר כור מעשר יש לך בידי, אין זה חשוב תלוי במעשה, רק שבירר בן לוי זה, וע"כ סמכינן על שארית ישראל לא יעשו עולה אף בשל תורה.