אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן סב · ג
עוד יש להסביר ביותר החילוק מקדשים שחייב באחריותן עפ"ד השמק"ו דשאני קדשים שחייב באחריותן שקדמו האחריות להקדש, ורק ע"י ההקדש נפטר מן חיובו, ובאמר הרי עלי עולה ואח"כ הקדיש העולה הרי נפטר ע"י ההקדש מחיובו ואכתי ברשותו קאי ואי מיגנב או איתבד נשאר בחיובו הקודם, להביאו ולהקריבו, וע"כ קודם לבעל הממון, משא"כ בגונב מן הגנב ובשומר
ובזה יש לתרץ היטב קו' הקצוה"ח סי' שפ"ו על דרש"י בפסחים ד"ו, דמשמע דאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כממון דמי, מסנהדרין קי"ב דבקדשים שחייב באחריותן לענין עיה"נ נמי ממון בעלים אף דאיתא בעינא.
ולפמש"כ החילוק מבואר מאליו. דהא באיתא בעינא ל"א דהגל"מ כממון דמי, לפי שלא באו עדיין לידי חיוב אחריות משא"כ בקדשים דחיוב אחריות קדמה להקדש רק שע"י ההקדש נפטר מן האחריות ולא גרע מן ליתא בעינא כיון דחיוב אחריות כבר חלה ובזה אמרתי ליישב דברי הגמ' סנהדרין שם, ר"ל אמר בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דאמר ממון בעלים הוא, וקשה דא"כ אמאי מחלק הברייתא בין קדשי מזבח ובין קדשי בה"ב, דקדשי בה"ב יפדו:
דהא גם בקדשי בה"ב שחייב באחריותן באומר הרי עלי ממון בעלים לר"ש וימותו; וביאור דהג"מ תמוה, וכבר נשאלתי בזה מחכם א'. ולמש"כ י"ל דהא באמת באיתא בעינא ל"א כלל דהגל"מ כממון דמי, ורק בקדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות בא מקודם, וכבר נתחייב באחריותה אלא שפוטר א"ע בקרבן זה ודמי לליתא בעינא דכ"ז שלא מסרו ליד הגזבר ולא הקריבו מוטל עליו חיוב האחריות להביאו, וחיוב זה דרמי עליו הוי כחיוב דליכא בעינא.
והנה בקדשי בה"ב ס"ל לר"ל בחולין דקל"ט דבאומר הרי עלי מנה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו פטור דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ונמצא שכבר נפטר מחיובו ואין עוד עליו שום אחריות דכמו שהוא בי גזא דרחמנא כל היכא דאיתא, אלא דבנפל הבית ומת השור שאין לו מציאות בעולם בזה חוזר ונעור חיוב הרי עלי שאמר, וא"כ בזה דמי לאיתא בעינא כיון דבעת קיומו אין עוד עליו שום אחריות שכבר נמסר לההקדש, אלא שאנו באים לחדש שאם יפול הבית או ימות השור הרי הוא מחויב לקיים הנדר, ולפי שעה שקיים הוא הרי אין שום חיוב עליו שכבר הוא בי גזא דרחמנא, ובאיתא בעינא הא ל"א דהגל"מ כממון דמי, וזהו החילוק בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב, דקדשי מזבח הרי הוא מחויב באחריותו מעכשיו להביאו ולהקריבו ודמי לליתא בעינא, שהחיוב כבר חל עליו ולא נפטר ממנו, משא"כ בקדשי בה"ב שכבר נפטר אלא שאנו באים לחדש עליו חיוב באם ימות או יאבד מן העולם, וכל זמן שהוא קיים הרי הוא כדאיתא בעינא דל"א דהגל"מ כממון דמי.
ומאי דמבואר בב"ק דע"א בגנב שוה"נ מבית שומר דחייב לר"ש מצד דהגל"מ כממון דמי, אף דלכאורה הא בעינן שיהי' וגונב מבית האיש, והא כ"ז דאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כממון דמי, א"כ כל זמן שהשור הנסקל קיים בבית שומר אין בו גורם לממון כלל להך לישנא דבאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כמ"ד, וא"כ איך אנו מקימים בו וגונב מבית האיש. אך לפמש"כ בקדשים שחייב באחריותן לכו"ע הוי גורם לממון משום שכבר בא לידי חיוב, א"ש, דהא גם בשומר החיוב בא משעת פשיעה שנתחייב השור סקילה, אלא דכ"ז שהוא בעינא הרי הוא פוטר א"ע מחיוב זה בטענת הש"ל ומשנגנב מבית שומר החיוב הקודם חוזר וניעור, ודמי שפיר לקדשים שחייב באחריותן וליתא בעינא דלר"ש כממון דמי. ועי' באחיעזר חיו"ד סי' ס"ז.
ובדהר"מ שפסק דהגונב קדשים קלים פטור מכפל חי' כת"ר דעל הבשר הוי אינו ברשותו כיון דמחוסר הקרבה ולהכי פ' ג"כ דהמוכר עו"ש לא עשה ולא כלום כר' אושעי', וכה"ג כתב הצל"ח בפסחים שם לתרץ ד' הרמב"ם, דאביי ור' אושעי' פליגי בזה. אלא דמפשטות הסוגיא בזבחים דקי"ד דקדשים קלים ואליבא דריוה"ג משמע דהוי ברשותו ג"כ, דאל"כ אמאי יכול לאוסרו, עי' בחולין דף מ' בתוד"ה רבוצה, דמבואר דדמי להקדש וא"י לאסור דבר שאינו ברשותו, אם לא דנימא דהסוגיא קאי אליבא דאביי, והרמב"ם שפ' כר' אושעי' להכי השמיט בין נעבד לאחר שהקדיש דלא משכח"ל. ואכתי קשה הברייתא לר' אושעי'.
גם גוף הסברא אינה מבוארת כל צרכה, דאמאי הוי הבשר אינו ברשותו הא בידו להקריב, גם לפי מאי דמקשה רבא בתמורה שם מבכור מוכרין אותו תם חי, וס"ל דאף בזמן המקדש אית להו לכהנים זכי' בגווייהו, אכתי קשה אמאי מוכרין אותו תם חי הא הוה אינו ברשותו.
ולפי דרכו י"ל לפי שי' רש"י דחלק הישראל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכי', א"כ אין ביד הבעלים למכור דהא מחיים אסור בהנאה כדין שלמים, יעוי' בקצוה"ח סי' ת"ו, אלא דלהכי מחויב בנזקין משום כיון דאית לי' היתר לאחר זמן חשוב בעלים ואין זה איה"נ וכדמבואר בבכורות די"א בפטר חמור, וכ"ז רק לענין דין רעהו וכי"ב גם מחיים חשוב רעהו כיון דאית לי' היתר, אבל למוכרו אינו יכול דהוי דשב"ל דעכשיו אין לו היתר רק לאחר זריקה והקטרה וניהו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כתבתי במק"א דמדהתוס' בנזיר ד' י"ב, גם מדהר"מ מוכח דהא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי היינו דל"ה דשבלב"ל וחל התרומה לכשיתלשו, אבל קודם זה א"א להתרומה לחול, ובזה חלוקין דין בידו במדשלב"ל לר"מ, וכיון דאין המכירה חלה רק לאח"כ לאחר הזריקה והקטרה ואז כי קא זכי משולחן גבוה קא זכי.
ועוד דגם לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוא רק באופן דלכשיבוא לעולם יהי' ברשותו משא"כ בזה דלכשיבוא לעולם לא יהי' שלו כלל, ולהכי אינו חל המכירה גם על הבשר [ואולי פליגי בזה אביי ורב אושעי' אי לאחר שחיטה הוה ממון בעלים במחלוקת רש"י ותוס']. אך לשי' התוס' דחלק הבעלים גם לאחר שחיטה הוי שלו, א"כ שפיר מצי להקנות דהוי בידו (אבל אכתי קשה דפסול אתנן א"א להיות דאין הקנין נתפס רק לאחר שחיטה וזריקה והקטרה ואיזה פסול יש בזה) אבל באמת מאי דפשיט להקצוה"ח דהמוכר עו"ש להתכפר בה אחר אף לריוה"ג לא עשה ולא כלום, וכת"ר כתב ג"כ מטעם דהכפרה של אימורין הוא ממון גבוה ועל הבשר אינו ברשותו מצד חסרון הקרבה.
ובס' תפארת צבי כתב ג"כ בפשיטות דלהכי א"י למכור ולהתכפר לכו"ע לפי דהאימורין ממון גבוה כמבואר בב"ק י"ג שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן, ולפי"ז גם לאביי א"י למכור להתכפר לריוה"ג רק הבשר היינו אכילת הבשר יכול למכור ולא יותר. והא דמקשה דברייתא לא מצי לאוקמי כריוה"ג דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, היינו דמשמע אף הבשר א"י למכור.
אבל הנני מסופק בזה. דלפ"ז בכופר בקדשים קלים לריוה"ג א"צ לשלם החומש רק מערך הבשר ולא מהאמורין דהוא ממון גבוה והוה כהקדש והדיוט שותפים בזה, ועל מה שכפר של הדיוט חייב ועל של הקדש פטור וז"א במשמע ולא עוד אלא שלא מצינו בד' הראשונים דשלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן רק בתם לפי שמשלם מגופו ואפשר דס"ל דבמועד דמשלם מן העלי' גובה מבשרם נגד האימורין או משאר נכסיו, ואע"ג דהא דמי' לשני שוורים שהזיקו ואינו ראוי לגבות רק עבור חלק המתיר של הבשר ולא עבור האימורין, דאטו בשר אזיק אימורין לא אזיק.
ונראה לשיטתם דס"ל דבקדשים קלים דהוי ממון בעלים, לפי דנתרבה מגזיה"כ הוי לגמרי ממון בעלים ורעהו קרינן בו בכולו, דעולה לריח נחוח לשמו והבשר ניתר בו לאכל, אלא שישנן עליו מצות הקרבה ושארי דברים, כמו שיש בחולין מצות מתנות כהונה (אפ"ה אין לפטור ע"ז חלק המזיק לפי שהוא שייך לכהנים לאחר שחיטה) ולהכי אין החיובים מונעים חשיבות ממון הבעלים, ודוקא בתם דמ"מ כיון דאימורין לגבוה סלקי ולא גרע משני שוורים תמים שהזיקו שנאבד אחד מהם דאינו גובה מן השני לפי דמשלם מגופו ומה שנאבד מפסיד, ולהכי מאי דסלקי לגבוה לא גרע מנאבד דאינו משלם ג"כ, אבל אין בזה מצד רעהו דרעהו חשוב בכולו, אבל מ"מ אפ"ל דרק לגבי דיני חיובים חשיב רעהו, אבל למכור אינו יכול משום חלק האימורין דהוי של גבוה, שו"מ בשו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חחו"מ סי' א' שהעיר בזה וכתב שמחיים לא הוי ממון גבוה כלל ולהכי ביכלתו למכור לאחר להתכפר בו. אולם ביש"ש בב"ק מפורש דגם במועד דינו כתם ואינו גובה מבשר נגד אימורין. וע"ע בלשון הר"ח בב"ק ד' י"ג דכתב דיכול לומר לו המזיק תרי שותפי אנן בהא תורא ומשמע דאימורין הוי ממון גבוה מחיים.
ובס' מלבושי יו"ט שם הביא ראי' דאיכא מ"ד דס"ל דאף האימורין הוי ממון בעלים מחיים לריוה"ג מהא דאמרינן בבכורות ד' נ"ג דפריך שם לענין מעשר במוקדשין פשיטא ומשני בקדשים קלים לריוה"ג כו' ס"ד לעשרן קמ"ל משום דיהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש, אלמא דס"ל דקדשים קלים מחיים הוי כלו ממון בעלים, דאי ס"ד דאימורין הוי ממון גבוה א"כ למה לי קרא למעוטי קדשים קלים ממעשר תיפ"ל דמעשר בהמה אינה גם בשותפות ישראל ומכש"כ בשותפות הקדש, אעכצ"ל דס"ל דקדשים קלים הוי כלו ממון בעלים מחיים ולא זכה גבוה באימורין אלא לאחר זריקה יעו"ש.
ונראה ליישב, דבאמת בקדשי מזבח כל הקרבן הוא של הבעלים כמו שאמרו בב"ק דף ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, אלא מ"מ מקשה הש"ס שפיר מוקדשין לאו דידי' נינהו, משום כיון דהוי ממון גבוה ואין שום מצות מעשר על הקדש ממילא נפטר, אבל לריוה"ג דס"ל בקדשים קלים דהוי ממון בעלים יש עליו מצות מעשר אף דאימורין הוי ממון גבוה, ולא דמי לשאר שותפים ששניהם הם הבעלים ובזה נפטרו ממעשר, משא"כ בזה דאין בעלים אחר אף על אימורין רק שהוא ממון גבוה לא נפטר עי"ז דהא מצינו כיוצא בזה, ביורשים בתפוסת הבית אף דהוי ממון של שותפים, מ"מ כיון דרשות מורישם עליהם חייב וה"נ כיון דרשות הבעלים על הקרבן חייב. ויש לחלק דהתם ילפינן מגזיה"כ דיורשים חייבין, אבל מצד הסברא י"ל דשותפים פטורין הוא דוקא שיש על זה שני בעלים אע"ג דבבכור נראה דשותפות הקדש פוטר כמו בנכרי. ובמנחת חנוך בהל' בכור כתב דמפורש בחולין קל"ה דבשותפות הקדש ליכא, ובאמת אינו מפורש שם כן, רק מסברא ידעינן, דכמו בנכרי פטור דילפינן מבישראל כמ"כ הקדש ילפינן מישראל, כמבואר בבכורות י"ד בתוד"ה קדושת דמים ודמי לנכרי דשותפות פוטר, מ"מ י"ל דבשותפות הקדש דאי אפשר לחול עליו רק קדושת דמים כמש"כ רש"י בקדושין ז' ובזבחים י"ב, ובקדושת דמים הוי שותפות גמורה ולהכי פטורה מבכורה, משא"כ בקדוה"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ואין בזה רק בעלים אחד, והו"א דבכה"ג חייבים במעשר בהמה וא"ש.
בענין הנ"ל
כ"ב כסלו תרפ"ו
משה"ק בשם אלופי ומיודעי הגאון מאוה"ג מהר"ח זצ"ל האבד"ק בריסק, בב"ק ד' י"ג בשלמים שהזיקו דגובה מבשרן ואינו גובה נגד האימורין, והא פרה שהזיקה גובה מולדה דחד גופא הוא והא לפני זריקה אין באימורין מעילה ומהכ"ת לא יתחייב בכולו. ותירץ עפי"ד קצוה"ח בסי' ת"ו שהקשה דהא שלמים אסורים בהנאה ועכצ"ל משום דבידו להתיר הבשר לאחר זריקה אבל באימוריהן שאין בו היתר שוב לא הוי רעהו משום איסוה"נ אף שאין בו מעילה עכ"ד. יפה העיר, אלא דאין זה מספיק לשי' הראשונים דאיסוה"נ יש לו בעלים וחייב בנזקיו, ועוד יקשה לשי' רש"י בב"ק ד' י"ג והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין ד' נ"ג דלאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי, א"כ יקשה קושית הקצוה"ח הא מחיים אסורים בהנאה ולאח"ש וזריקה אינו בעליו. ואף דיש לו אח"כ היתר אכילה מ"מ לא הוי בעלים דמשולחן גבוה קא זכי ואם קדש האשה אינה מקודשת והא דגובה מבשרם משום דנתחייב מדין רעהו הניזק גובה מגופו לאכול הבשר וכמו דקיי"ל דשותפים נינהו, או די"ל דהשעבוד לא פקע מגופו, אבל אי נימא דאין לו דין בעלים מצד איסוה"נ מחיים ולאחר זריקה ג"כ לא הוי בעליו א"כ אין בו דין רעהו כלל, וצ"ל לשיטתם דאיה"נ יש לו בעלים. ובעיקר קושית הגר"ח זצ"ל נראה דס"ל לר' אבא דאימורין הוי ממון גבוה מחיים, אע"פ שאין בו מעילה, מ"מ לא הוי ממונו, רק ממון גבוה ולא דמי לפרה שהזיקה דגובה מולדה דנתחייבו, משא"כ באימורין דחלק האמורין לא נתחייב מדין רעהו. ועיין במלבושי יו"ט ח"ב ח' חו"מ ס"א שהרגיש בזה ופלפל עם הגאון ר' אליעזר משה האבד"ק פינסק יעו"ש.