אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן לז
בחדש כסלו תר"ן
א
] נסתפקתי לדינא בהא דקיי"ל דגרמא בנזקים פטור נכרי מהו שיחייב בגרמא. וטעם הספק אצלי, עפ"מ דמבואר בסנהדרין דע"ו: ההוא גברא דמצמצמא לחיותה דחברי' בשמשא ומתה, רבינא מחייב, רב אחא בר רב פטר, רבינא מחייב ק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם, ורב אחא בר רב פוטר כו' א"ק מות יומת ברוצח הוא דחייב כו', ולהלכה קיי"ל דמצמצם חייב בנזקין כמבואר בטוש"ע סי' שפ"ג ס"ה וא"כ נקטינן הקו"ח דכיון דהוא חייב ע"ז מיתה נזקין לא כ"ש, וגם מאן דפוטר הוא רק משום גזיה"כ, אבל מצד הסברא כל היכא דחייב ע"ז מיתה כ"ש שיחייב ע"ז בנזקין. והנה הרמב"ם כ' בהל' מלכים פ"ט הל' ד' ב"נ שהרג נפש כו' או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מ"מ הר"ז נהרג עכ"ל, מבואר מזה דב"נ חייב על גרמא [וי"ל מקור לד' הרמב"ם מהמד"ר בפ' נח דמבואר דב"נ חייב מיתה על מעשה שלוחו הובא בתומים סי' ל"ב, והא להרבה שי' אין שליחות לנכרי אף ב"נ לב"נ וביותר דאין שליח לד"ע, אלא דע"כ דמה שישראל חייב בידי"ש ע"י שליח וגרמא כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ב"נ חייב ע"ז מיתה, ולהכי כיון דחייב על גרמא שליח לא גרע מגרמא] וא"כ חייב ממון על גרמא בנזקין מק"ו ממיתה דמה רוצח שלא עשה בו שוגג כמזיד [דגם ב"נ פטור על שוגג במעשה רק שא"צ התראה שהי' לו ללמד כמבואר ברמב"ם פ"י מהל' מלכים] ואונס כרצון חייב בו גרמא כעושה מעשה, נזקין שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיהי' חייב על גרמא, ולמ"ד במצמצם פטור א"א לומר כן דהא י"ל מצמצם יוכיח שחייב עליו מיתה ובנזקין פטור, אבל למאן דמחייב במצמצם והכי קיי"ל, דמי גרמא בנכרי למצמצם בישראל [ועי' ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי דקרי למצמצם גרמא יעוי"ש] ואם נחייב מצמצם בישראל מק"ו דחייב מיתה ע"ז מה"ט נחייב נכרי על גרמא כמו שחייב מיתה על גרמא.
ב
ולכאורה ילה"ר לזה מע"ז דנ"ט: אמר רב אשי האי עכו"ם דנסכי' לחמרא דישראל בכונה אע"ג דלזבוני לעכו"ם אחרינא אסור שרי לי' למישקל דמי' מההוא עכו"ם מ"ט מיקלא קליי' ועי' בריטב"א שהביא בזה מחלוקת הקדמונים אי גרסינן בכונה ועי' בר"ן שכ' דדוקא בכונה דהמנסך חייב אבל שלא בכוונה דמנסך בשוגג פטור ואין זה דמי היזיקו, והרא"ה כתב דאפילו שלא בכונה שרי למישקל דמי מיני', ועי' בתה"א שהביא ג"כ דעת המחלקים בין בכוונה בין שלא בכונה לפי דגם בישראל בשוגג פטור יעוי"ש, ואף שחולק עליהם נראה דס"ל דאף שאינו מחויב עפ"י הדין מ"מ שרי למישקל דמי מיני', ועי' בחידושי רעק"א לגיטין דנ"ג, אבל עכ"פ מרבותינו הקדמונים מבואר דמנסך בשוגג פטור אף בנכרי שלא חילקו בזה, יעוי"ש היטב ויעוי' בב"י סי' קל"ב חיו"ד, והא גם אי היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק, מ"מ הוי כגרמא ומבואר בגיטין דנ"ג דעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור מד"א וחייב בד"ש, ובב"ק ריש פרק הכונס חשיב בין גרמא להנך דקרי להו בגיטין היזק שא"נ. ועי' ברמב"ן בקונט' דד"ג, ולפ"ז אי נימא דנכרי חייב על גרמא מן הדין חייב ג"כ על היזק שא"נ מצד הדין דלא גרע מגרמא, וכיון שהוא חייב מן הדין אין חילוק בין שוגג למזיד, וא"כ בנכרי אף אי נסכי' שלא בכונה ג"כ ראוי שיתחייב מצד הדין כמו בשארי נזקין.
ומדהג"מ להנך נוסחי דגרסי בכונה אין לה"ר דאפ"ל דרב אשי ס"ל כמ"ד דמצמצם פטור בנזקין, וא"כ נכרי פטור על גרמא דא"א לחייב מצד קו"ח ממיתה דהא י"ל מצמצם יוכיח, גם דבל"ז אין ראי' די"ל כמש"כ הריטב"א דנקיט בכונה לפי דשלא בכוונה שרי בהנאה ג"כ יעוי"ש.
אבל מהקדמונים שכ' לפרש דלהכי דוקא בכונה לפי דמנסך בשוגג פטור וכתבו ג"כ להלכה כמו שהביא הרשב"א בתה"א והב"י בסי' קל"ב, והא למאי דקיי"ל מצמצם חייב ראוי שיהי' נכרי מחויב בהיזק שאינו ניכר עפ"י דין וממילא דאין חילוק בין שוגג למזיד:
[ובזה אפ"ל קו' הב"י ביו"ד סי' ד' מ"ט לא שני הש"ס בחולין דמ"א בנכרי, דהא נכרי גם בשוגג חייב ובמתניתין תני בשוגג פטור].
ג
אלא דיש להשיב ע"ז דגם א"נ דנכרי חייב על גרמא מ"מ בשוגג פטור, דהא טעם שאנו מחייבים אותו בגרמא בנזקין הוא מקו"ח ממיתה וע"ז י"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמזיד חייב ובשוגג פטור, ואי"ל דא"כ גם במצמצם דחייב ישראל נימא דיו ויפטור בשוגג, ז"א דמצמצם ילפינן מקו"ח דחייב בנזקין וממילא דהוי בכלל מכה בהמה ישלמנה, דמצמצם כעושה מעשה דמי וממילא דנתרבה ג"כ ככל נזקין לחייב שוגג כמזיד ואונס כרצון דמקו"ח ידעינן שהוא נכלל במכה בהמה ולא חילקה תורה בין נזקין לנזקין, ומצמצם כעושה מעשה דמי, משא"כ בגרמא דאף אי נכרי חייב על גרמא אאפ"ל דהוא בכלל מכה בהמה ישלמנה, דהא ישראל פטור על גרמא בנזקין, ומאיזה כח באים לחייב את הנכרי רק משום דכל דחייב ע"ז מיתה נזקין לא כ"ש, וע"ז יש לומר דיו לבא מה"ד להיות כנדון דבשוגג פטור דלא מצינו שיהי' חייב בגרמא בשוגג.
ובזה א"ש ג"כ בפשיטות מ"ט בכונה חייב האם תקחז"ל הי' גם בנכרי, עי' ב"י יו"ד סי' ד' דאטו כותי' דינא צייתי, ולפמשנ"ת במזיד חייב עפ"י דין ומתורץ גם כן משה"ק הב"י בסי' ד' שם מ"ט לא משני הגמ' בחולין דמ"א בנכרי, דבנכרי לא איצטריך כל הני גוונא דמטמא ומדמע ומנסך, דכולהו איצטריך להן בגיטין דנ"ג משום דמנסך קא מפסיד לגמרי אבל מטמא כו' וכל זה אם הוא מצד התקנה, אבל בנכרי שהוא חייב בגרמא מ"ל הפסד מרובה מ"ל הפסד מועט [ובזה ילה"ע ליישב מש"כ בחי' רעק"א בגיטין שם דהא הנכרי פטור משום קלבד"מ, ותי' דחייב לצי"ש והא בקנס ל"ש חיוב לצאת יד"ש כמ"ש התוס' בכתובות דל"ג ותלוי במחלוקת הפוסקים אי מודה בקנס בדרבנן פטור, ולפי הנ"ל הא הנכרי חייב מצד הדין בגרמא, ויל"ע עפ"ז בד' הקצוה"ח סי' שפ"ה ואכ"מ].
ד
ומה"ט שהעירותי דנכרי יהי' חייב גם על גרמא, אמרתי להעיר ג"כ בד' הקצוה"ח שכ' בסי' ע"ב ס"ק מ"ג דנכרי פטור אפילו מפשיעה דנתמעט מרעהו, והא דראה ויתר גוים לא אשכחן אלא בנזיקין ועיין במחנה אפרים בהל' שומרים שמסתפק ג"כ בזה, ועי' בנה"מ שהשיג ע"ד הקצוה"ח ועי' בשער משפט סי' ש"א שכ' ג"כ כהנה"מ, אבל גם אם נתמעט מרעהו מ"מ י"ל דלענין פשיעה שאני דהא דעת הרמב"ם דפשיעה כמזיק, והנה החולקים עליו ס"ל דא"א לומר דפשיעה כמזיק, דהא הוי גרמא בעלמא, וכמש"כ הריטב"א הובא בב"י סי' ס"ו, וגם לד' הרמב"ם דפשיעה כמזיק היינו רק דשומר חייב עליו אבל מי שאינו שומר לא חייב על פשיעה כמבואר בב"ק דס"ב נטירותא דדהבא לא קבילי עלי' וכמו שפי' דהיינו אפילו בפשיעה, ודעת החולקים על הרמב"ם דכל מה שנתמעט מרעהו, ואין עליהם מצד חיוב השמירה, גם אין אלימות להפשיעה דידהו יותר מפשיעת אינש דעלמא, וזהו גרמא דפטור, ועי' במח"א בהל' שומרים שכתב דסגי בהתנה לחוד בלי קנין כמו בהתנה על גרמא יעוי"ש, ולפמש"נ בנכרי דחייב על גרמא א"כ נהי שנתמעט מרעהו מדין שמירה אבל מ"מ הא חייב מצד גרמא בנזקין דהמפקיד סמך על שמירתו:
אלא דלפמשכ"ל לדון דגם, אי גרמא חייב מ"מ א"א במזיד משום קו"ח אבל בשוגג פטור, ולפ"ז בפשיעה דל"ה במזיד ובכה"ג ל"ה חייב מיתה גם על נזקין פטור ובגוף הדין במשה"ק בשע"מ סי' ש"א דלמאי כתבו דבעינן שיהי' תחילתו ישראל וסופו ישראל, דאם הנכרי קיבל לשמור,. גם בשעה שהוא נכרי חייב, י"ל בפשיטות דמה שהוא חייב היינו מצד הדין דראה ויתר גוים, אבל דיני שומרים אין עליו, ואי"ח שבועה שלא פשעתי ושלא שלחתי בו יד, אלא דאם פשע חייב, וא"כ אם נתגייר אח"כ בעינן שיהי' תחילתו בחיוב דיני שמירה, וז"פ.
ה
וכ' דודי הרב הגאון מוהרא"ל ליפקין האבד"ק ברעזי העיר על זה בספיקא דנכרי בשמירה מהא דאם אתה יכול לזכותו בדיניהם כמבואר בב"ק דקי"ג, וגם העיר ע"ז מכתובות ספ"ק דהומ"ל מחצה על מחצה נכרי באם קבל חפץ בפקדון ונגנב דפטור, אבל ברוב ישראל חייב דמשום מיעוט נכרים הא לי"ל חזקת ממון כמש"כ הה"מ הובא בהפלאה שם עכ"ד.
וזה אשר השבתי לו עמש"כ מב"ק דקי"ג ז"פ לפי השקפה ראשונה [ובעובדא דידי' קראתי ליודעי דת ודין בדיניהם לשאול אי יתחייב בכה"ג] אבל מ"מ להוציא ממון ע"י כך דינכם צ"ע דהא היש"ש בב"ק בפ"ק כ' דכך דינכם לא מהני רק להחזיק דהוי בגדר הפקעת הלואתו אבל לא להוציא דהוי גזל ממש, ויעוי' בתוס' רעק"א למשניות ב"ק שהביא ד' היש"ש הנ"ל.
ויש לעשות סמוכין לזה ממה שהק' בב"ק דל"ח בגמרא אי רעהו דוקא כו' והא אפשר דרעהו דוקא ומ"מ בשור של נכרי שנגח לשור של ישראל חייב מצד כך דינכם אלא ע"כ דל"א כך דינכם להוציא אולם בירוש' משני הכי, ולכאורה סתירה מד' הירושלמי הנ"ל לד' היש"ש, אך באמת הרמב"ם מפרש להך בדיניהם אאידך בבא על שור של ישראל שנגח שור של נכרי דפטור לפי שאומרים לו כך דינכם, ובדיניהם פטור על מעשה שורו, וכ"כ הגאון מוהר"ח מוואלאזין בתשובה הנדפסת בס' "קדושת יו"ט" ובספר "חוט המשולש" בדין גזל נכרי יעוין שה"ט.
ושיטת הרמב"ם נראה כמש"כ ה"שיטה מקובצת" בב"ק שם דלעולם נכרי בכלל רעהו יעוי"ש, ולהכי הא דפטור בשור של ישראל שנגח שור של נכרי ע"כ מצד כך דינכם אתינן עלה, [ולפי ש"ס דילן מצד עמד והתירן] ודלא כמש"כ היש"ש מובא בתוס' יו"ט, וכ"כ הרע"ב והתוי"ט תמה ע"ז.
ו
וכת"ר הפליא ד' השימק"ו דהא מבואר בכמה דוכתי דעכו"ם לא הוי בכלל רעהו, אבל כונת השימק"ו נראה בעיני, דהא דממעטינן נכרי מרעהו לא מצד משמעות הכתוב שאין נכרי בכלל רעהו אלא מיתורא דרעהו, ונפ"מ להיכא דרעהו איצטריך למעוטי הקדש ממילא גם נכרי במשמע רעהו, וכה"ג כ' התוס' במנחות דס"ז בד"ה חד והעירו שם, דלגבי חלה איצטריך תרי מיעוטי לנכרי והקדש וכמש"כ לגבי מירוח ואונאה, ובפסחים ד"ה: ממעטינן מחד קרא של אחרים ושל גבוה, וגבי נזקין נמי דרשינן רעהו ולא נכרי והקדש, עיי"ש מה שתירצו, אבל בד' הרמב"ם י"ל דאיה"נ דאיצטריך תרי מעוטי, והא דפסחים ד"ה כבר תירצו בפשיטות, [יעו"י בש"א] דבחמץ דגם של ישראל חבירו אינו עובר, וכל שאינו שלו אינו עובר מה לי של אחרים מה לי של גבוה, ויעו"י במג"ש בחי' לפסחים.
ומשה"ק בתוסיו"ט ממ"ש הרמב"ם רפ"ב מהל' גניבה דהגונב את הנכרי או שגנב את נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו י"ל בפשיטות דהא הרמב"ם מסיק באותה הלכה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש ואף דהתוס' במרובה כ' דהעיקר הוא מרעהו, אבל הרמב"ם פי' כפשוטו ולהכי כיון דאיכא שני דרשות ממעטינן שפיר הקדש ונכרי, וז"פ.
וגם העומד לזה מהא דנתמעט משמירה נכרי והקדש מרעהו כמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' שכירות אפ"ל דנהי דכל היכא דליכא יתורא לנכרי ממעטינן הקדש גרידא מ"מ בפ' שומרים דכתיב גם גבי שואל וכי ישאל מעם רעהו, ובשואל אאפ"ל דלמעוטי הקדש קא אתי, דהא ליכא שואל מהקדש דהא אסור ליהנות מן ההקדש, וע"כ דרעהו ממעט נכרי ואם רעהו דכתיב גבי שאלה ממעט נכרי ה"ה בש"ש דפטור דהא לכו"ע אמרינן מקרא נדרש לפניו גם למאי דקיי"ל פשיעה בבעלים פטור, דמקרא נדרש גם לפני פניו כמבואר בב"מ דצ"ה ממילא פטור בש"ח גם מפשיעה זולת לדעת הרמב"ם דפשיעה כמזיק גם לענין עשו"ק וה"נ בשל נכרי.
ובמש"כ י"ל משה"ק השאג"א בסי' פ"ח ע"ד הרא"ש בפסחים שכ' לה"ר דאף באחריות פשיעה עובר בבל יראה מהא דקתני הפקידו אצלו זקוק לבער וסתם פקדון שומר חנם, וע"ז הקשה דהא אין דין שומרים לנכרי, וע"כ מיירי בפירוש שקבל עליו אחריות וא"כ אפשר דקיבל עליו גם אחריות גניבה ואבידה, ולשיטת הרמב"ם דפשיעה כמזיק א"ש דאף דלא קיבל עליו חייב בפשיעה משא"כ לשי' הרא"ש יעוי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דגם לשי' הפוסקים החולקים על הרמב"ם בפשיעה בהקדש ופטרי, מ"מ בנכרי אתאן למחלוקת דפשיעה בבעלים ולמאן דס"ל דפשיעה בבעלים חייב דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו גם בפשיעה בשל נכרי דמיעוט דנכרי בשואל כתיב לא נדרש לפני פניו וחייב, וי"ל דברייתא דפסחים אתי כמ"ד דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו יעוי' בר"ה ד"ט ובחולין ר"פ העור והרוטב ולדידי' חייב פשיעה בשל נכרי ולהכי הפקידו אצלו זקוק לבער.
והרמב"ם שפ' בפ"א מהל' זכי' דנכרי בין בכסף ובין במשיכה והוא מלעמיתך וגם פ' דגזל נכרי אסור א"כ איצטריך קרא למישרי אונאה כמבואר בבכורות י"ג, ומ"מ כ' בפי"ג מהל' מכירה דמאיש את אחיו ממעטינן נכרי ומעמיתך הקדש, אבל בלא"ה אאפ"ל דהרמב"ם מחד קרא נפיק הקדש ונכרי כמבואר בלשונו הקדש מעמיתך ונכרי מאחיו, ובל"ז ד' הרמב"ם תמוהים שהוא נגד סוגיית הש"ס דבכורות די"ג: ואכמ"ל.
גם מהא דמבואר בב"מ דקי"א: דנתמעט מרעך נכרי התם לא נתמעט הקדש בכובש שכר שכיר וגזל, ולפמשנ"ת אין סתירה לד' השימק"ו הנ"ל ושפיר יש לכוין כן בשי' הרמב"ם, ולהכי פטר שור של ישראל שנגח שור של נכרי מצד כך דינכם, עפ"י הירושלמי, כיון דרעהו איצטריך למעוטי הקדש, ובאמת ילה"ר דע"כ אף היכא דלא כתיב רעהו מיפטר כמו בשן ורגל ובור, דג"כ פטור בשל נכרי כמבואר בפ"ק דב"ק דממעט בני ברית כל נזיקין דמתניתין אלמא דאין חילוק, ובהקדש כ' התוס' בד"ז דילפינן מאדם ומבור, אבל לפטור בשל נכרי מנ"ל, וצ"ל דטעמא הוא משום דעמד והתירן או דאומרים לו כך דינכם, אלמא דאף בלא רעהו פטור. ושפיר כ' הרמב"ם טעם אחר ומיושב קו' התוס' יו"ט:
אבל מד' הראב"ד שפי' לפה"נ ד' הירושלמי דבדיניהם דיינינן להו לחיובא על שור של נכרי שנגח שור של ישראל נראה דלא כדברי היש"ש ומהני כך דינכם אף להוציא, ואולם י"ל גם לד' היש"ש דוקא בגוונא שבאים לגורעו מישראל לגבי ישראל דפטור בכה"ג כמו בע"א דא"י להוציא ממון, משא"כ היכא דישראל לגבי ישראל חייב כמו בשומרים נהי דלגבי נכרי פטור, מ"מ נכרי לגבי ישראל בזה אמרינן כדיניהם דיינינן להו כמו שהוא ישראל לגבי ישראל, אבל אין זה מספיק דהא שור של נכרי שנגח שור של ישראל משלם נ"ש אף דישראל לגבי ישראל א"ח רק חצי נזק, ואפ"ה, לפי דברי הראב"ד חייב בכה"ג משום כך דינכם.
ואפ"ל בד' הראב"ד לפי שיטת היש"ש דלמ"ד פ"נ ממונא וסתם שורים לאו בחזקת שימור קיימי ורחמנא חס עלה, וכיון דבדיניהם חייב וגם. מצד דיננו הי' חייב לולא מה שחסה התורה וסברא דרחמנא חס עלי' ל"ש אלא לגבי ישראל אבל לא לגבי עכו"ם מש"ה חייב נ"ש. ואפשר להוסיף עוד דהראב"ד ס"ל ג"כ דרעהו לאו דוקא, והא דפטור בשור של ישראל שנגח שור של נכרי הוא מצד עמד והתירן, וכן להיפך, והא דמבואר בירושלמי דבדיניהם דיינינן להו היינו לחייב את הנכרי, מצד דמן הדין חייב גם בישראל נ"ש אלא דרחמנא חס עלי' על חצי נזק וכיון דרעהו לאו דוקא ממילא שור של נכרי שנגח שור של ישראל חייב נ"ש דאין הפטור של דיננו סותר להחיוב של דיניהם בנכרי, ולפמשנ"ת יש מקום לומר אף לד' היש"ש לחייב בשומרים כיון דישראל לגבי ישראל חייב וילה"ר לזה מדרש"י ע"ז דט"ו שכ' דשאלה קני' להתחייב באונסין, שו"מ בנחל יצחק סי' צ"ח שנדפס מחדש שהעיר במקצת דברים שכתבתי.
ז
ומה שהביא כת"ר ראי' מספ"ק דכתובות דהומ"ל מחצה על מחצה עכו"ם אם קיבל הנכרי חפץ בפקדון ונגנב דפטור משום דהוי ספק נכרי ופטור מדיני שמירה, אבל אם הוא רוב ישראל חייב לשלם כמש"כ ההפלאה בשם הה"מ אע"כ דבכה"ג באמת חייב. מזה אין לבנות דיק דאכתי הומ"ל לענין רבית דאף דרבית קצוצה יוצאה בדיינין מ"מ ספק ישראל ספק נכרי א"צ להחזיר הרבית שלקח מספק, וברוב ישראל צריך להחזיר כמ"ש הה"מ, והא ברבית פשיטא דאין הנכרי צריך להחזיר כמש"כ התוס' בב"מ ד"ע דגם אי ב"נ מוזהרין על ריבית, מ"מ דוקא זה מזה אבל מישראל שרי, דאל"כ הי' הישראל עובר בלפני עור, אך על זה י"ל דבעי לשנוי לכ"ע אף לריו"ח דס"ל דריבית קצוצה א"י בדיינין, ומצד המצוה והאיסור אף במחצה על מחצה הוי ספק לחומרא וגם דבל"ז ילה"ק דהומ"ל נפ"מ בתשלומי כפל ודו"ה דפשיטא דנכרי א"ח בתשלומי כפל ודו"ה דהא נתמעט מרעהו וגם בדיניהם אי"ח ע"ז, ומחצה על מחצה נכרי פטור מכפל וברוב ישראל חייב, וגם לענין הקרן יל"ע לשי' רש"י דב"נ קלבד"מ מ"מ מספק שאינו נהרג ל"ש קלבד"מ, וגם חיוב אונסין ליכא גבייהו גם לפ"ד התוס' דלית בהו והשיב, אבל עכ"פ פשוט הוא דמכפל ודו"ה פטור, [ובד' רש"י ותוס' שם שהק' דא"כ לא יתחייב נכרי על גזילו בשום ענין ילה"ע דאמרינן ע"ז כך דינכם].
ח
ומש"כ כת"ר לה"ר מד' הרשב"א בב"ק דנ"א ומד' השעה"מ דקרי לנכרי לאו בר חיובא גבי בור, ואלו הי' חייב על גרמא הא בור לא גרע מגרמא עכ"ד. תמיהני דהא גם אי פטור בגרמא בנזקין מ"מ פשוט דכמו בשור של נכרי שנגח לשור של ישראל חייב ה"ה בכל הנזקין וגם הא בבור לא כתיב רעהו, ואף אי ילפינן נזקין מהדדי, מ"מ לא גרע בור משור וכמו בשור חייב ה"ה בבור, אי מצד עמד והתירן או משום כדיניהם משוינן לה, ואי פשוט הוא דנכרי חייב על נזקי בור מאיזה טעם שיהי', מ"ט קרי להו לאו בני חיובא.
אלא דנראה פשוט בכונתם דלאו בני חיובא הוא על איסור תקלה, ולא על התשלומים, בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן, כמש"כ המל"מ פ"ב מהל' רוצח. ובכל גווני לא נצטוה הנכרי על איסור התקלה, ולהכי קרי להו לאו בר חיובא, ואף דבב"מ ד"י דקאמר אלא מעתה האומר לעבד ואשה צאו גנבו לי לאו בני חיובא נינהו, והתם בע"כ אין הכונה אף לפי הס"ד דלא נצטוו על לא תגנוב, ועי' בחי' רעק"א שתמה כן, וע"ע בתשו' נוב"י מהדו"ק סי' ע"ה דפירש דלאו בני חיובא נינהו בתשלומים, תרווייהו בעי, וכל דלאו בר חיובא הוא בתשלומין א"א לחייב המשלח בתשלומין, וכל שלא נצטוה על האיסור ל"ש אשלד"ע אף דאיתנייהו בכלל תשלומין דל"ש בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, (ובהא דב"מ ד"י ילע"י, דהא לאיסור גניבה בעי קנין כמבואר בכתובות דל"א אי דאפקי לרה"ר איסור גניבה ליכא וכל שלא משכו ולא עשה מעשה הקנין אינו עובר ג"כ בלא תגנוב, ולפי הס"ד דליתנהו בכלל תשלומין, א"כ אין על מה לחול הקנין. דהא ליכא חיוב אונסין, ושלו ג"כ לא הוי דהא במה קנהו, והוי כמו נכרי דליכא גבי' והשיב, ועי' בתוס' ע"ז דע"א: בד"ה ואי ס"ד דבגוזל שו"פ קונה הנכרי להתחייב מיתה, כמו שקונה הישראל להתחייב באונסין, משא"כ באשה ועבד, דלפי הס"ד ליכא שום חיוב ואע"ג דלא הוי נל"ע, מ"מ הי' ס"ל דאין מלקות בהו כיון דניתק מקצתו, וכל דליכא שום חיוב אין על מה לחול הקנין והוי כגנב בלא משיכה, דמבואר בע"ז שם דאמאי נהרג עליו אולם הא לשי' הרמב"ן הא איכא לאו דלא תגזול גם בקרקע ועבדים אף דליכא חיוב השבה ואכמ"ל). ומה שהביא בשם הרמב"ן דבור חייב מצד דינא דגרמי להדיא מבואר שם להיפוך, אף דכל הפטורים דאיתנהו בבור כקרקע עולם הזיקתו וכיו"ב, אי משום גרמי הי' חייב. ופשוט שאי"ח בזה לא משום גרמי, ואולי גם משום גרמא וכמבואר להמעיין ברמב"ן שם ומה שהביא בשם הרמב"ן דבור הוי גרמא ועפ"ז פלפל בהא דשני דברים אינם ברשותו של אדם בור ברה"ר כו', להדיא מבואר ברמב"ן ההיפך.
ט
שוב אחרי זמן רב בא לידי תשו' "חסד לאברהם" מהדו"ק להגאון ר' אברהם תאומים, וראיתי שם בחחו"מ סי' י"ט שמפלפל ג"כ בדין נכרי לישראל אי חייב במודה במקצת שבועה ואי איתניהו בשמירה וה"ר ג"כ מספ"ק דכתובות ולמש"כ בלא"ה הומ"ל לענין רבית וכפל ודו"ה, [וגם לענין אבידה אם מצא התינוק דאינו מחוייב בהשבת אבידה, גם לענין לפני יאוש דל"ש באיסורא אתי לידו כיון דאין עליו חיוב השבה] אין ראי' מזה, ומש"כ בתשו' חס"ל לה"ר מדהתוס' דסוכה ד"ל בד"ה כי גזזו, שהקשו התוס' דהא יאוש שלא מדעת הוא דלא ידעו בעלים בלוקח וקיי"ל דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש, ויש להפליא מדוע לא הק' קושייתו לעיל על כי גזזו עכו"ם הא הו"ל יאוש שלא מדעת, וע"כ כתב דעל כי גזזו נכרים ל"ק דהוי יאוש של"מ לפמ"ש הרמב"ן בב"מ פ"ב דלהכי יאוש של"מ לא הוי יאוש משום דבאת לידו לפני יאוש הוי שומר וידו כיד הבעלים, והיכא דהחפץ ברשותו ל"מ יאוש, והנכרים דאין בהו דין שומר אבידה להכי גם יאוש של"מ מהני, משא"כ היכא דגזזו אוונכרי גופייהו דהוי ישראל מישראל כמו שפירש"י דסתם גזלו ארעתא מישראל נינהו והוי ישראל מישראל ולא מהני יאוש עכ"ד. ודבריו תמוהים, דד' הרמב"ן דבאיסורא אתי לידו ל"מ יאוש הוא רק באבידה כמו שהסביר שם משא"כ בגזילה, וגם לד' התוס' לשיטתו בב"ק למ"ד יאוש כדי קני היינו דגוף החפץ קנה, ויאוש של"מ דל"ה יאוש היינו דהדמים צריך להחזיר, א"כ אין כונת התוס' דהוי יאוש שלא מדעת ולא מהני יאוש אח"כ כמו באבידה, דפשיטא דמהני בגזילה, דבזה ל"ה שומר לד' הרמב"ן ולד' התוס' גוף החפץ קנה, אלא דקו' התוס' דל"ה למפרע יאוש לאביי, כמו דמקשה הש"ס בב"מ מתרומה וכיו"ב דלאביי לא מהני למפרע, וע"כ שפיר ה"ק דהא עכ"פ כל כמה דלא נתייאשו לא הועיל, ואין זה ענין כלל לדין דבאיסורא אתי לידו מד' הרמב"ן דהתם הכוונה דגם אח"כ לא מהני יאוש.
בשולי המכתב נתקשיתי בד' התוס' בב"מ ר"פ א"נ שהק' למ"ל קרא להתיר גזל נכרי דמהיכי הוי ידעינן, דהא דילפינן גזל נכרי הוא מרבית ואונאה ובנכרי רבית ואונאה שרי, רבית דכתיב לנכרי תשיך, ואונאה דכתיב לעמיתך. והנה לכאורה נראה כונת התוס' שביארו על רבית ואונאה, ולא סגי להו מאי דברבית כתיב לנכרי תשיך, וממילא מאונאה גרידא לא ילפינן שכן לא ידע דמחיל כמבואר שם ורק ממה הצד ילפינן, הוא עפ"י המבואר בבכורות די"ג: דלמ"ד גזל נכרי מותר אונאה מיבעי, וכבר הק' המהרי"ט אלגזי, דהא בב"מ אמרינן דאונאה גרע שכן לא ידע, וע"כ צ"ל דשאני בנכרי דלא מחיל וכ"כ בקדושת יו"ט. ולפ"ז בנכרי שפיר אפשר למילף מאונאה לגזל כדמדמי להו בבכורות, ולהכי כתבו דגם אונאה מותר מעמיתך. אבל תמיהני דהא למ"ד גזל נכרי מותר לא ילפינן כלל מעמיתך לאונאת נכרי כמבואר בבכורות דהשתא גזלו מותר אונאה מיבעי, ולעמיתך דרשינן לדיני קנינים, וא"כ אי לאו דכתיב היתר לגזל נכרי הוי ילפינן איסורא מאונאה דסתמא כתיב בין לישראל ובין לנכרי, וכמו דאונאה אסור כמ"כ גזילו אסור דהא בנכרי אין לחלק מאונאה לגזל, ואי"ל דאי לאו קרא דהיתרא דג"נ ממילא הוי דרשינן לעמיתך למעוטי אונאת נכרי, וא"כ ל"ה ידעינן דיני הקנינים דלעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ולר"ל בהיפך ואי"ק היתרא דגזל נכרי כי היכי דנדע דיני קנינים מעמיתך, וצ"ע
: