אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כז

סימן כו

בענין גירות

ב"ה מ"א למב"י תרס"ז ווילנא

הנה שמחתי לראות מכתב מנהלי עדת ישרון בק' פעסט כי לא אלמן ישראל גם בקצה ארץ הגולה אוסטרליא הנדחה והנעזבה מישוב ישראלי גדול מאנשים ישרים שומרי משמרת הדת אשר ישימו לב לעניני היהדות לדרוש ולחקור בדברים הנוגעים בעקרי הגרות אשר ע"ז תלוי יסוד טהרת המשפחה והיוחסין בישראל והנני למלאות מבוקשם ולהשיב כתורה על שאלותיהם. והנה שאלתם בנכרי שנתן עיניו בבת ישראל ובא אח"כ להתגייר והראבינער קבלהו להתגייר והמוהלים היו שני רופאים ערלים והדבר הי' במעמד הראבינער ומצאוהו מהול ובקש אותם הראבינער לחתוך עוד קצת ערלה היינו הטפת ד"ב והטיפו ד"ב ואח"כ הוציאו קול שהוא נולד מישראלית ומהול והציעו שאלות אחדות בנידון זה:

אם הא דבודקין אחרי איש או אשה שבאו להתגייר אם נתן עיניו בבת ישראלית או סבה אחרת אם הוא לעכובא בזמן הזה, ואם ערל יאמר שאמו היתה ישראלית והוא מהול מילדותו אם דבורו די להחזיק שהוא יהודי, ואם כל עניני הגירות יכול הראבינער לבדו לגייר בלא בי"ד של שלשה, והנני להשיבם, דבר זה אינו צריך לפנים, הדין דבודקין אחרי איש או אשה כו' לא נתבטל ח"ו מעולם והוא נוהג כעת כמו לפנים, ומקורו הוא ברייתא מפורשת ביבמות (דף כ"ד.) דאין מקבלים גרים המתגיירים לשם אישות או לשם ד"א וע"כ צריך לבדוק אחריו, וכן מוכח במנחות ד' מ"ד מר"ע ששאל את הגיורת בתי אם נתת עיניך באחד מתלמידי, ובדיקה זו אמורה אך בזה כשאינו ידוע לנו לשם מה הוא מתגייר בודקין אחריו, ולא אמרו בודקין אותו שאין מאמינים אותו רק חוקרין ודורשין מן הצד אם כונתו טהורה לש"ש או סבה אחרת הניעתו לזה, אבל בזה שב"ד יודעים ברור לשם מה הוא מתגייר אינם רשאים לקבלו, ובדיקה זו לא נתבטלה גם בימינו אך מסור הדבר לפי ראות עיני הב"ד אם ישערו שסוף סוף יהיו מעשיו לש"ש רשאים לקבלו, והש"ך הביא ממעשה דהלל בשבת ל"א ע"א בתוד"ה לא בימי ביבמות כ"ד ע"ב וד' ק"ט שם בד"ה רעה וכן פירש"י במנחות מ"ד, וכ"ז רק לכתחלה שאין מקבלים גרים המתגיירים לשם ד"א, אבל בדיעבד אינו מעכב אפילו נודע ברור שהתגייר לשם דבר אחר, דהלכה דכלם גרים הם, וכדמסיק ביבמות וכדקיי"ל להלכה ברמב"ם ושו"ע. וע"ד אם ערל יאמר שאמו היתה ישראלית והוא מהול מילדותו אם דבורו די להחזיקו שהוא יהודי, פשוט וברור הדבר שאינו נאמן אחרי שהי' מוחזק עד עתה בחזקת גיות ולא הסתפק אדם מעולם לאמר שהוא יהודי והנהגתו ככל הנכרים, ולא די שהוא אינו נאמן על עצמו גם ע"א אינו נאמן נגד החזקה, ובפרט חזקה שהוחזק בפנינו דאלימא, והא סוקלין ושורפין על החזקות, וגם דלדבריו שהוא נכרי ובא להתגייר הלא שווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא וכמו שמבואר ביבמות מ"ז בתוס' ד"ה נאמן [ודהתו"ס צ"ע דהא לדבריו שהוא נכרי הא עליו אין איסור בבת ישראל וגם לפני עור ליכא בנכרי ועי' בשו"ת חמדת שלמה] אף במי שהוחזק לישראל, וגדולה מזו מבואר בהה"מ פ"כ מה' א"ב ה"ה במי שבא ואמר שהוא ישראל מעיקרו אינו נאמן וצריך ראי' לענין היוחסין. אף כי שי' התוס' ביבמות מ"ז אינה כן, ובפרט כי בהמעשה שבא אח"כ למול מחזק את החזקה הקודמת של גיותו, וגם לו הי' לו איזה אמתלא לבטל את החד"א ג"כ לא הי' מועיל אחר שעשה מעשה כידוע, וכמבואר הדין באשה נדה שלבושה בגדי נדותה מקרי מעשה ואינה יכולה עוד לחזור מדבורה הראשון, ומה שנמצא שהוא מהול אין זה בירור מספיק כי יש ערבי מהול וגבעוני מהול ומפני עוד איזה סבות, ומה גם שלדבריו באמו ישראלית הדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בקדושין ע"ה, ולשי' התוס' נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, אבל נכרי מיהא הוי וצריך גירות, אולם לשי' רוב הראשונים א"צ גירות.

וע"ד אם כל הדינים ועניני גר יוכל הראבינער לבדו לגייר בלא ב"ד כשר של שלשה ששומרים את השבת, הדין הוא שגירות צריך שלשה דמשפט כתיב בי' (יבמות מ"ו) ומבואר בה' גרים כל עניני הגר בין להודיעו המצוות בין המילה וכן הטבילה צריך ג' הכשרים לדון וביום, אך בדיעבד מילה וטבילה אינם מעכבים בשלשה ודי בשנים חוץ מקבלת המצוות, ולהרמב"ם בדיעבד מעכב בכל הדברים ובעינן גם במילה וטבילה בי"ד של שלשה ומעכב בדיעבד, ומה שאמרו ביבמות דמ"ה: מי לא טבלה לנדותה או מי לא טבל לקריו הכונה בזה דכיון שהתנהג כישראל מסתמא טבל כדין בפני שלשה וכמש"כ בפי"ג מה' איסו"ב ה"ט גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה כו', וכן גר שנוהג בדרכי ישראל הרי אלו בחזקת גרי צדק ואע"פ שאין שם עדים לפני מי שנתגיירו' כו', נראה שמפרש כן דמי לא טבל לקירויו היינו להחזיקם בגרים ולא שהי' טבילתו שלא בפני ב"ד מועלת, וכן מפרש ד' הרי"ף ביבמות הב"ח ביו"ד שם הובא בטו"ז ס"ק י"ח, וכלשון האלפסי ביבמות דהואיל וטבל לשם קריו דאי לאו גיורא הוה לא הוי טבל לשם קריו [ויתיישב לדבריהם מאי דקשה דהא בכל מקום שנדה טובלת שם גר טובל וא"כ מאי אמר מי לא טבל לשם קריו דסגי גם בשאובים, ולפי פירושם הכונה דזה הוי הוכחה להחזיקם בגרים שטבלו כדין בפני שלשה] וגם הנמוק"י דמפרש באופן אחר דהג"מ מכריע להלכה שהטבילה בפני שלשה לעכובא יעוי"ש, וכן הביא הש"ג ביבמות בשם הסמ"ק והריא"ג דטבילת הגר בפני שלשה, ויעוי"ש בדבריהם שמחלקים בין מילה לטבילה, דאע"פ דטבילה בעינן בפני שלשה גם בדיעבד, אבל במילה בדיעבד גם בפני שנים כשר, וצ"ע בטעמם, ונראה דדעתם כיון דמל לשם מצוה א"צ להטיף דם ברית ולא דמי לערבי מהול, ובלשון הרמב"ם שם בהל' ג' גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלשה ודקדק לכתוב בטבילת הגר שלשה ולא במילה, וכל זה דברים פשוטים ומפורשים, ואת כל אלה השבתי לפי סדר שאלתם.

אולם בדברי שאלתם חזיתי אשר הטפת ד"ב הי' ע"י שני רופאים ערלים במעמד הראבינער, וא"כ הי' הדבר, הדין הוא שצריך הטפת ד"ב מחדש ע"י רופא או מוהל ישראל, ואבאר הדבר:

הנה בישראל שנמול ע"י הנכרי פסק המחבר בשו"ע יו"ד סי' רס"ו דא"צ למול עוד, והרמ"א כתב דיש חולקין וצריך הטפת ד"ב, אבל לענין גירות פסק בסי' רס"ח בנימול בגיותו שצריך להטיף ד"ב בלי שום חולק [וכל מקום שצריך הטפת ד"ב בעינן ע"י ישראל ב"ב כמבואר בב"י בשם הרב ר' מנוח] ודין זה תלוי באשלי רברבי:

הבה"ג והר"ח, לפי דעת הבה"ג גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב אף דבנולד מהול בישראל אינו צריך להטיף ד"ב משום דהתם גלי קרא ערלתו ובמאי דגלי גלי, אבל בגר דלא גלי לא גלי [מובא בתוס' שבת קל"ה וביבמות מ"ו]. ועוד סברא אחרת יש במה דבגר צריך מילה לשמה לשם גירות וכיון דנולד מהול או מלו עכו"ם חסר הלשמה, וממילא אין כאן גירות, והא דמעכב בגירות מילה לשמה מוכח בפירוש מהא דר' יוסי ביבמות מ"ו דגר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו ופירש"י דלמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ד"ב. ולכאורה תמוה הא ר' יוסי בעצמו סובר בע"ז כ"ט וכי היכי מצינו מילה מן התורה לשמה וגם מילת עכו"ם כשרה, והתעורר ע"ז בשאילת יעב"ץ וכבר קדמוהו התוס"י ביבמות שם, דע"כ צריכין אנו לומר כמו שבאר החת"ס בתשובה חי"ד סי' ש' דהתם בע"ז בישראל הנמול לכן אם המוהל הוא עכו"ם כשר דמילה בישראל סתמא לשמה קאי דעומד למול, ואך נוגע זה למצות צריכות כונה, אבל בעכו"ם דהמילה היא לשם גירות וקדשו לשם ישראל ע"י מעשה המילה בזה לא אמרינן סתמא לשמה, ולכן צריך הטפת ד"ב, וכיון דהטפת ד"ב שהי' בניד"ד הי' ע"י רופאים נכרים אינה נחשב כלל לשם גירות, ואף דבנ"ד הי' ישראל עומד ע"ג, הנה לפי המבואר בתוס' ע"ז שם החלוק בישראל עומד ע"ג בכתיבת הגט דפסול משום דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד, אבל במילה כשר דסתם מילה לשמה קאי כ"ז שאינו עושה בכונה מהופכת לשם הר גריזים, הלא חילוק זה לא יתכן אלא בישראל הנמול דסתמא לשמה קאי, אבל בעכו"ם הא בעינן מילה לשמה כדברי ר' יוסי וכמו שנתבאר מדברי התוס' והוה כמו גט שכתבו עכו"ם וישראל עומד ע"ג דפסול. אכן לטעם זה משום דל"ה לשמה י"ל דהוה ספיקא דדינא בישראל עומד ע"ג ע"פ שי' הרא"ש בה' ס"ת דגט צריך שיכתוב כל התורף לשמה ובזה עכו"ם אדעתא דנפשי' קעביד, אבל בעבוד ס"ת הלשמה הוא ברגע אחד שמתחיל העבוד של ס"ת וצריך שיאמר לשמה לכן מהני בס"ת אם ישראל עומד ע"ג, וה"נ במילה דסגי שיאמר בתחלת המילה כיון דברגע אחד הוא עושה למה שהישראל אומר [ומביאו הגר"א באו"ח סי' י"א].

ומתוס' יבמות מ"ו משמע ג"כ דבגר כשר אם ישראל עומד ע"ג ובפרט בהטפת ד"ב הוי במשהו ורגע וסגי מה שישראל עומד ע"ג, ולפ"ז בניד"ד הוא ספיקא דדינא, דלשי' הרא"ש והתוס' מהני הטפת ד"ב שהי' ע"י נכרי במעמד ישראל ע"ג, ולשי' התוס' בע"ז לא מהני ולשי' הר"ח מובא בשבת קל"ד בתוס' וביבמות מ"ו בתוס' עכו"ם שמתגייר כשהוא מהול אינו צריך הטפת ד"ב לגמרי בין שמל כשהוא עכו"ם ובין כשהוא נולד מהול, והנה הרמב"ם והרא"ש והשו"ע הכריעו להלכה כבה"ג דצריך הטפת ד"ב, ופסקינן כר' יוסי ביבמות דבגר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו ונראים הדברים דהטפת ד"ב הוא דאורייתא, כדמשמע בשבת קל"ה דדריש מקראי וביבמות ע"ב [ואף שמצאתי ביש"ש שכתב דהטפת ד"ב בגר שנתגייר כשהוא מהול הוא מדרבנן ומברכין ע"ז מפני שגם על דרבנן מברכין מסתימת הפוסקים לא משמע כן].

ופסקא דמילתא בנ"ד קדושיו הם ספק קדושין מה"ת [זולת לשי' היש"ש הוא ישראל גמור מה"ת וקדושיו קדושין ודאי מה"ת] עכ"פ למהוי ישראל גמור ע"פ הדין צריך הטפת ד"ב ודי לזה בדקירה בעלמא ע"י רופא או מוהל ישראל להוציא מעט דם וסגי בכך, אם יתר הפרטים הטבילה וקבלת מצוות נעשו כתורה.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה