אור ברסלב

אחיעזר חלק ג· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן כד

סימן כג

תשובות קצרות בענינים שונים

א

ע"ד השאלה באשה צעירה שבאה מוויטעבסק הרה, ואמרה שהרה מפלוני שנשאת לו, ואחרי עבור כמה שנים אומרת כי אמרה כן שלא יודע קלונה וצער בית אביה, והראתה מכתבים מקרובים, ובקשוני להתחקות אצל הקרובים פה אף שאין להם דין עדים, בכל זה אולי על ידם יתודע ממכרים, גם נסתפק מעכ"ת באמתלא כזו שהוחזקה לא"א על פיה זמן מרובה כ"כ אם מהני אמתלא.

והנה בעיקר השאלה מבואר בשו"ת הרמ"א סי' ב' דאף לימים רבים מהני אמתלא ולשון הש"ס בכתובות דכ"ב לימים היינו לימים רבים וכן האריך בזה בשו"ת פני יהושע חאה"ע סי' א' באמתלא כזו שבושה להגיד שהיא זונה דאף לזמן רב מהני אמתלא.

אולם בשו"ת חמדת שלמה חאה"ע סי' נ"ט כ' לפקפק ע"ד תשו' פנ"י דיש לדון הרבה בזה אם מהני אמתלא, הואיל ועכ"פ איתרע חזקתה, דזנות לא שכיחא, וכיון דצריכין לברי שלה, י"ל דאמתלא לא מהני רק לבטל דברי' הראשונים, אבל לא לקבל דברי' האחרונים, אם צריכים לעדותה, וראי' לזה מתוס' יבמות דקי"ח ד"ה טעמא ובמהרש"א שם, שכ' דאפי' בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה, דא"כ לא הוי איצטריך לתלמודא להך סברא, דקאמר והא דקאמר לא מת לקלקולי דצרה יעוי"ש וכן תפס הגאון רעק"א בתשו' סי' פ"ה סברת המהרש"א לדינא יעוי"ש.

אבל אין דברי החמד"ש מוכרחים, דגם באשה הרה הלא יש כמה צדדים לומר שלא נשואה היא כעת, דהא י"ל דהוי בזנות או שהיא אלמנה או גרושה, וחזקת פנוי' מסייעתא, וי"ל דגם בלא אמירת פיה, כמו באלמת מותרת להנשא, אשה הרה שלא הוחזקה בא"א, דאע"פ דאם נימא שהיתה א"א ונתאלמנה או נתגרשה, מ"מ לא הוחזקה עי"ז למפרע לא"א כמו בבאו עדים שהיתה א"א שהוחזקה בודאי לא"א, ובזה שאינו מבורר שהיתה א"א, ורק שאנו דנין כעת ע"י מה שהיא הרה, וי"ל דזינתה כמו כן אפ"ל שנתגרשה או שנתאלמנה.

גם בנ"ד דאומרת שנשאת לפלוני דלשי' הרא"ה לא מהני אמתלא וכמבואר בשו"ע אהע"ז סי' י"ז אלא דבמכחיש מהני כמש"כ הר"ן, וא"כ י"ל לשי' הראשונים דבדבר שבערוה ולא אתחזק איסורא נאמן ע"א כמו באיסורין, וא"כ נאמן הפלוני והקרובים שלא הי' שום קדושין, והכא הא לא איתחזק איסורא ולא איתחזק היתרא, ובפרט לפי שצידד הש"ש ש"ו פ"ג דהיכא דאינו ידוע אם הוי דבר שבערוה, כמו בנידון דהג"מ שם בודאי מהימן עד אחד ואף לד' המהרש"א דהוי כשתיקה, א"כ איכא נאמנות ע"א, הפלוני והקרובים דבאיסורים מהימני. ובעיקר ד' המהרש"א ראיתי בס' אור שמח בפ"ג מה' עדות הל' ה' שתמה ע"ז מכתובות דכ"ג אמרה אני וחברתי טמאה כו' סד"א היא וחברתה טהורה, והא דאמרה הכי משום דתמות נפשי עם פלשתים כו' קמ"ל, וגם שם קשה קוהתו"ס ביבמות דהא שויא אנפשה חד"א וצ"ל כתירוצם דאמרה אח"כ טהורה ונתנה אמתלא לדברי'. וכ"כ ביש"ש בכתובות ושם אם נימא דמסלקינן גם דבורה הראשון גם דבורה השני הלא מותרת ע"פ ע"א שאומר טהורה היא יעוי"ש. ובאמת היש"ש שם מפרש דזהו האמתלא דתמות נפשי עם פלשתים, וקמ"ל דזה לא הוי אמתלא. אבל בד' המהרש"א דמפרש באמתלא אחרת והוי אמתלא טובה, לבטל הדברים הראשונים, אלא דהוי כשתיקה. ובאמת בס' מראות הצובאות סי' י"ז תמה ע"ד המהרש"א מהיכא תיתי לא תהי' נאמנת באומרת אח"כ שמת מפרש ג"כ דאמתלא הוא משום דתמות נפשי עם פלשתים ולא הוי אמתלא טובה, כמו שמפרש היש"ש בכתובות יעוי"ש.

ובאור שמח פ"ד מה' איסו"ב ה"י הביא ד' הבשמים ראש סי' קס"ו באשה שאומרת בשעת וסתה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני כיון שאם תשלול כל האמירה שלה לגמרי אסורה לא מועיל אמתלא, וזהו כד' המהרש"א. אולם בד' הבשמים ראש מבואר שם להיפוך, שכ' סברא זו אשמע ולא אבין, דא"כ תאמר פעם שני להסיר החזקה כשארי נשים הנאמנות באמירתן, וזהו דלא כמהרש"א.

ב

מש"כ לתמוה על דברי הגאון רעק"א שחידש דבעדות אשה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, משום כיון דכל הפסולין כשרים רק מי שחשוד לשקר כמו גזלן, א"כ מה"ט צירוף קרוב או פסול אי אפשר שיבטל ועל זה תמה מד' הירוש' בסוטה פ"ו הובא בתוס' בסוטה דבעדות טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה משום רגלים לדבר, הרי מפורש דוקא משום האי טעמא דרגלים לדבר, והא גם בסוטה כל הפסולין כשרים אחרי קינוי וסתירה ואפי"ה היו אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לולא הטעם דרגלים לדבר, בעיקר הערתו העיר בשו"ת ברית אברהם שהשיג בסי' ל"ד ס"ק ז' על דברי הנוב"י שנעלם מהנוב"י והבית מאיר הירוש' בסוטה דמשמע דבלי רגלים לדבר הי' מבטל צרוף קרוב ופסול, וכ' שם די"ל דהתם באמת מהאי טעמא מהני כל הפסולים מפני שרגל"ד וחד טעמא הוא, והנה לפי פירוש המפרשים בירוש' שם, דע"י ביטול עדות העד שאומר שלא נטמאה גם הסתירה אינו כלום ובטלה כל העדות, ואנו דנין לבטל עי"ז עדות הסתירה, ובודאי שייך בזה דין דצרוף קרוב ופסול לבטל העדות, אלא שתמוה לפ"ז ד' הירוש' משום רגלים לדבר דהא כיון דאנו דנין לבטל עידי הסתירה אין כאן רגלים לדבר כלל, וראיתי בס' עמודי אור סי' צ"ו שהרגיש בזה, וכ' לפרש שם באות כ', שהיו ג' עידי סתירה ונחלקו על הטומאה שבתוך סתירה, ב' אומרים נטמאת וא' אומר שלא נטמאת, וחקר הירוש' דהשלישי שאומר שלא נטמאת שמוכחש ונפסל נתבטלו גם שארי העדים כיון שנצטרפו בסתירה, וחידש הירוש' [כמ"ש הנוב"י ורעק"א] דל"ש בזה ביטול כיון דהוי רגלים לדבר, ואין אנו נזקקים לדין עדות דמהני עדות קרובים ופסולים, יעוי"ש, וגם בנועם ירושלמי מפרש דקאי על עדי טומאה כנ"ל. אולם פשטות ד' הירושלמי נראה דעל עדי סתירה קאי, ואולי כוונת הירוש' דהא דנאסרת הוא משום רגל"ד ואין הכחשה בעדות דנימא שהעד שאומר טהורה היא מוכחש מהעדים שנסתרה, וכולם מודים בסתירה ונאסרת להבעל משום רגל"ד שאין ע"א נאמן להתירה, ול"ש בזה ביטול העדות מצד הכחשת העדים דנימא שבטלה כולה.

ג

במה שהעיר מעכ"ת אם עכו"ם מסל"ת נאמן להעיד שמת יבמה להנשא לשוק לדעת הרא"ש שהועתק באה"ע סי' קנ"ח ס"ג בהגה שאין ע"א נאמן לומר שמת יבמה, שי"ל דדוקא בעד אחד דטעמא דנאמן בעדות אשה הוא משום דדייקא ומינסבא וביבמה כיון דסניא לי' לא תידוק מש"ה ס"ל להרא"ש דאינו נאמן. אבל במסל"ת אולי לא בעי' כלל לטעמא דדייקא ומינסבא. והביא ראי' מסוגית הגמ' בב"ק קי"ד דאמר רב אשי אין מסל"ת כשר אלא בעדות אשה בלבד ומשמע דטעמא משום עגונא דאם משום דייקא אין זה ענין לנחיל של דבורים. עכ"ד.

הנה מהגמ' דב"ק אין אני רואה שום רמז דזהו דמקשה הש"ס על מ"ד דאין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה והיינו משום דדייקא ומינסבא, ולהכי מקשה מנחיל של דבורים דל"ש זה ואפ"ה מסל"ת נאמן. ובש"ש שמעתתא ז' פ"י כ' לישב קו' הש"ס דהק' מאי פריך ארב אשי מנחיל דנאמן במסל"ת הא התם איכא רגלים לדבר כיון דבעלים מרדפין אחריו, וכ' לתרץ דבעדות אשה נמי איכא הוכחה ואומדנא דדייקא ומינסבא אין לך רגלים לדבר גדול מזה, ואפ"ה אמרי' דא"נ אלא לעדות אשה משמע אפילו בגוונא דאיכא רגל"ד. הרי דעתו של הש"ש הוא דכל נאמנות דמסל"ת בעדות אשה הוא רק משום דייקא. ובפשוטו בעיקר הדין בודאי אין סברא לומר דמסל"ת יהי' נאמן יותר מע"א שהוא כשר מה"ת בעדות אשה לשי' הרמב"ם.

והנה כת"ר במכתבו השני הביא שנתכוין לד' הנובי"ק סי' מ"ב בענין ע"א בקטטה, הובא בפ"ת סי' י"ז ס"ק קס"ח דבמסל"ת אין הטעם משום דייקא, דסברא דדייקא הוא דמשום כך לא ישקר העד כיון דיודע דהיא תדייק ותבדוק אחריו משא"כ במסל"ת דל"ש לומר שידייק בדבורו. אמנם בנובי"ת סי' קמ"ו הובא בפ"ת סי' קנ"ח ס"ק ג' כ' דלענין להתיר יבמה בעדות מיתת היבם גם לשי' הרי"ף רק ע"א הכשר מה"ת נאמן.

ועיקר ד' הנוב"י דמסל"ת עדיף ולא משום דדייקא תמוהים דהוא נגד ד' הראשונים, דהנה הרמב"ן בבעיא דע"א במלחמה ביבמות קט"ו ע"א כ' וז"ל ולדידי איפשוט נמי מהא דתניא חבל וכו' ומת סתם במלחמה משמע וכו' ואפ"ה התירו נשותיהן עפ"י עכו"ם מסל"ת כש"כ ע"פ עד ע"כ. ולד' הנוב"י מה ראי' מייתי ממסל"ת דשם ל"ש דייקא לפ"ד הנוב"י ונאמן גם בלאו דייקא ולהכי נאמן גם במלחמה משא"כ בעד אחד דבעי' דייקא ובמלחמה לא דייקא. ובסוף ד' הרמב"ן הביא ד' הר"ח דכ' ש"מ אשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מסל"ת, ומבואר דהיכא דליכא דייקא גם מסל"ת א"נ ובת' הרא"ש כלל ל"ב כ' לגבי נאמנות עכו"ם מסל"ת בעדות שבוי' שבת' רב פלטוי גאון התירה לכהן מק"ו מעדות אשה וכ' הרא"ש ע"ז וק"ו של גאון פריכא הוא וכו' אלא חכמים ז"ל סומכין על אשה דדייקא ומינסבא מתוך חומר וכו' עכ"ל. הרי מפורש דטעמא דמסל"ת הוא משום דייקא וגבי שבוי' אינו נאמן. וד' תשו' הרא"ש מובא להלכה בשו"ע סי' ז' ס"ב, עכ"פ לשי' הרא"ש דס"ל דאין ע"א נאמן ביבמה, מכש"כ במסל"ת דאינו נאמן.

בעז"ה, י"ד כסלו תרצ"ה

ד

ע"ד שאלתו אדות אברך אחד, ששהה יותר מעשר שנים ולא זכו להבנות, ועל פי דברי הרופאים נראה שהמניעה מאתו, ואומרים שההכרח לבדוק את הזרע מקודם, ושואל אם רשאי להוציא ז"ל, לצורך בדיקת הרופאים, כבר התעוררו המחברים בענין זה ונשאלתי כמה פעמים, והוריתי להתיר, וע"י ב"ש סי' כ"ה סק"ב מש"כ אם נמצא דם בעד של אשה ספק אם הדם ממנה או ממנו נראה לכאורה דמותר להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו, דאין איסור לשמש ולהוציא זרע, וה"ר מיבמות דע"ו דאם ניקב הגיד בודקין אם נתרפא, ומניחין בי' פוקרא, כדי שיוציא זרע ויש לדחות יעוי"ש. ובאמת יש לחלק דשאני התם דחששו כדי להתירו בקהל, ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג כ' בתוך דבריו ואיברא לצורך שעה אף להוציא ז"ל להשחיתו על הארץ שרי, כדאשכחן לענין בדיקת הנקב בגובתא דשכי' דמתבינן לי' אבי פוקרא ביבמות דע"ו ש"מ דאיסור חמור זה הותר מכללו לצורך שעה, אולי התם דוקא ע"י גרמא וכמש"כ היש"ש ביבמות שם דין ט"ז. אולם הא מבואר בדהתו"ס יבמות דל"ד דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרעו ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שרי. ואם שהב"י החמיר בזה בסי' כ"ה, מ"מ לצורך שעה י"ל דשרי, ובס' ערוך לנר ביבמות דע"ו שם כ' דמשו"ה התירו לפמש"כ התוס' בסנהדרין דנ"ט דזה תלוי במצות פו"ר ועל כן היכא שזהו תקון למצות פו"ר אין חשש בדבר, ולצאת ידי המחמירים בזה יעוי' בס' שדי חמד ובשו"ת דברי מלכיאל ח"א נראה דבדרך תשמיש היינו ע"י נרתיק דק שמלבישים על האבר בודאי שרי, ובירוש' ריש יבמות דרך סדין בעל נראה דהתם מיירי באופן שיכנוס הזרע והסדין הי' רק כדי למעט הנאתו דהרי נטע ה' ארזים והוליד בנים. ויעוי' בשו"ת דברי אלי' סי' כ"א שהורה להקל ע"י סדין כמו במוך מחשש סכנה בעיבור יעוי"ש. וע"ע בס' תורת מרדכי מה שצידד בזה.

כללו של דבר שיש לסמוך על ד' שו"ת יעב"ץ שכ' דהיכא דאי אפשר בגרמא לעשות גם בידים, ודרך תשמיש ע"י נרתיק בודאי מותר לכו"ע.

ב"ה. ווילנא י"ב שבט תרצ"ד

ה

ע"ד מה שנשאל רומעכ"ת באשה אשר לפי דברי הרופאים סכנה נשקפה לה אם תתעבר יען שהעבור והלידה קשים לה אי מותר לשמש במוך או בנרתיק שיהי' נתון על האבר ויקלוט הזרע אל תוכו, והנשאל יש לו בנים. וראה כת"ר את דברי האחרונים המתירים והוסיף נופך משלו להתירא דלהכי שרי ר"מ דש מבפנים וזורה מבחוץ, דקשה איך אפשר להתיר איסור דאורייתא הא אפשר למנוע מזה ותירץ דבאמת בהתחלת תשמיש אינו עושה שום איסור כלל ומשמש כדרך המשמשים ואח"כ לכשזורה הרי מוכרח משום שיש סכנת נפשות, נמצא שאין כאן מעשה איסור לא בתחלה ולא בסוף ורק שבעלמא אסור מדרבנן להכניס א"ע במעשה שבסופו יצטרך לדחות איסור דאורייתא זהו תו"ד. לדעתי בפשוטו נראה, כיון דמוכרח אח"כ לזרות ומתחלה עושה ע"מ לזרות וזהו מעשה אחד שעושה מעשה ע"י חציו, בודאי אין שום היתר בדבר מתחלה. ודוקא היכא שאחר תשמיש תסיר ע"י מוך הזרע משום סכנה, בזה י"ל דעושה מעשה היתר ואח"כ מותרת משום סכנה, ודמי לדין דאין מפליגין כמש"כ באחיעזר סי' כ"ג, אבל בזה שעושה מעשה ע"מ להוציא הזרע מבחוץ חשוב מתחלה מעשה איסור וחייב משום חציו.

ועוד נראה דגם גרמא להוצאת ז"ל אסור וכמבואר בכתובות דמ"ו דילפינן מקרא דונשמרתם מכל דבר רע, מכאן אמר ר' פינחס שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ומשמע מסוגית הגמ' דשם דאין זה אסמכתא רק אזהרה מן התורה וכ"כ התוס' בע"ז ד' כ' (ותמיהני שלא מצאתי ברמב"ם ושו"ע דזהו אזהרה מן התורה ונשמרתם ולפה"נ דס"ל דהוי אסמכתא ועי' בס' המצות מל"ת לד' הרמב"ן מצוה י"א ובשערי תשובה לרבנו יונה הביא להלכה). והא דיבמות דע"ו דמניחין בי' פוקרא ומתירים ע"י גרמא היינו משום דבלא בדיקה אסור בפו"ר ולד' התוס' בסנהדרין דנ"ט השחתת זרע הוא משום פו"ר, משו"ה כדי להתירו בקהל שרי ע"י גרמא דקילא, אבל בידים לא דחמירא כמבואר בנדה בר"פ כל היד וכ"כ היש"ש ביבמות שם שלא התירו רק ע"י גרמא. ועי' בב"ש סי' כ"ה סק"ב שכ' למילף מהש"ס דיבמות דע"ו גבי לבדוק את הדם מן האשה או מן האיש ע"י הוצאת זרע, וכ' דיש לחלק דאין ראי' מיבמות דהתם הוי כדי להתירו בקהל. אולם טעם השני שכ' מעכ"ת דדש מבפנים וזורה מבחוץ שזהו אסור דאורייתא דוקא בעושה ומתכוין להשחית הזרע ולבטל מפו"ר דומיא דער ואונן, אבל באופן שעושה כן משום סכנה לא הוה דומיא דער ואונן זה נכון, ובאמת הדברים מפורשים בתוס' יבמות ל"ד, דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרעו ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא שרי, וכ"כ הטור והרמ"א באה"ע סי' כ"ה ס"ב. ואף שהב"י מחמיר בזה, מ"מ בכה"ג שרי.

ומה שהביא מעכת"ר מד' התוספתא בפ"ב דנדה הל' ד' שהי' ר"מ אומר כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ ומדמה מוך לדש בפנים וזורה מבחוץ, ובאמת לגירסת הגר"א ר"מ מתיר רק מוך וגורס שם דברי ר"מ ואח"כ ר"א אומר כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה מבחוץ א"ל הללו אינו אלא מעשה ער ואונן. ולר"מ מתיר רק מוך ולא דש מבפנים וזורה מבחוץ. וכן מבואר בד' תשובת הרא"ש כלל ל"ג סימן ג', המובא באהע"ז סי' כ"ג באשה שיש לה אוטם ברחם בענין שאין השמש דש כראוי לו ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ, ולעולם הוא זורה בחוץ, שכ' יראה שהוא אסור כיון דלעולם הוא זורה בחוץ וקרינן בי' ושחת ארצה. וגרע ממשמשת במוך דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להזריע מידי דהוי אעקרה וזקנה וקטנה.

והנה במשמשת במוך התירו כמה מחברים בשו"ת חמדת שלמה ובשו"ת צ"צ ובאחיעזר כתבתי להוסיף דעיקר האיסור משום שאינו כדרך כל הארץ וע"כ כל הני ג' נשים משמשת במוך משום סכנה דבזה הוי כדרך כל הארץ וכן כל הני דאיכא סכנה.

ויש להסתפק בנרתיק דק אולי אין זה כדרך כל הארץ, ועי' בירושלמי יבמות פ"א דרך סדין ובהגהות ציון ירוש' שם לגבי ביאות אחרות מה שמסתפק בזה. ובאמת בירוש' שם הכונה כדי למעט הנאה, דהרי נטע ה' ארזים, וע"כ שהזריע גם ע"י הסדין. והנה בשארי עריות דלא בעינן שכ"ז כמש"כ התוס' יבמות דנ"ה, מ"מ הי' מקום להסתפק דבעינן שיהי' ראוי לשכ"ז, אבל הא גלי קרא בסנהדרין דנ"ה דשני משכבות דגם שלא כדרכה חייב. שוב ראיתי בס' דבר אלי' להגר"א קלאצקי ז"ל שפלפל בזה בסי' ס"ה והעלה גם בנידון שאלתו ע"י נרתיק דק להתירא, ובפרט בנידון דידן שי"ל בנים, דלמש"כ בספר הישר לר"ת, הובא בשו"ת חמדת שלמה, דבכה"ג שרי. עכ"פ י"ל דאיסור תורה ליכא, ואינו אלא מד"ס, ומשום מצות עונה התירו כמש"כ הרא"ה בשימ"ק כתובות והנני מסכים עם רומעכ"ת להורות היתר בדבר.

ב"ה יום ד' י"ב שבט תרצ"ב

ו

ע"ד הגט הנשלח ע"י בי דואר מאמריקא ונכתב בהרשאת בי"ד סימן מובהק, נקב בצד אות פלוני, ולא נמצא הנקב, והרב המסדר כתב ששכח לנקב, ויש לחוש בזה אחרי שאין סימן מובהק בגט, שהגט הכשר נאבד מיד השליח וזייף גט אחר כמש"כ הריב"ש סי' שי"ח וכמש"כ הרמ"א בסי' קמ"ב ס"א, ועוד והוא העיקר שאינו חוזר ומגיד וא"כ יש עדות ברורה שהגט הבא נזדייף ביד השליח, ושאלני חו"ד. ונמלכתי בזה עם הגאון "חזון איש" שליט"א וזה אשר העלינו להלכה.

הנה בחשש הראשון יש להקל אע"ג דגט הנשלח ע"י הדואר צריך קיום מן התורה [ועי' בפ"ת סי' קמ"א ס"ק ל"ג בשם מהרי"מ לחלוק על הפנ"מ וצ"ע] וכש"כ גיטי דידן דאין בהן מקום דירת הזוג ולא מקרי ע"ח, דכמה יב"ש איכא בכל העולם, ואיכא למיחש שהשליח אבד הגט הכשר והשיג גט מיב"ש אחר, מ"מ לכל זה מספיק עדות ההרשאה שנתברר שבעלה של זו האשה הדרה בלאמזא שלח לה גט כשר ואמרינן זה שנשלח לה זה שהגיע, ומה שחשש הריב"ש לנאבד וזייף אינו אלא חומרא בעלמא כמש"כ ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד ובפ"ת סי' קמ"ב סק"ה בשם אחרונים ויש להקל במקום עיגון [וגם י"ל דמה שמכוין ראשי השיטות וסופיהן בג' שורות ראשונות כמו שכתוב בהרשאה, אע"פ שאין זה סימן מובהק, ובפרט דהרבה יזדמנו כן מ"מ לגבי חומרא זו של הריב"ש מהני גם צירוף סימנים גרועים]. אבל עיקר החשש אחרי שהעידו עדות גמורה בכח בי"ד דכשר מפי כתבם שהגט הנשלח נקוב והעידו כן על פי סדור הגט שנתקן כן משום חשש הריב"ש פן יאבד הגט ויזייף השליח גט אחר. הרי קמן עדות שהגט הבא לפנינו אינו גט הכשר של הבעל ואם יבאו דברי כולם שטעו וחתמו עדותם קודם שניקב הגט יש לדון אם נאמנים אע"ג דמצינו לפעמים חוזרים ומגידים כמו בידעיתו בו דרמאי הוא בב"מ כ"ח: התם בשעת מעשה ניכר לעדים ולב"ד שהוא דין מרומה, שודאי טעו העדים, אבל הכא אין כל ריעותא באמירה ולא נתכונו לומר אחרת מאשר אמרו, אלא אומרים שקר העדנו. והלא הם אינם רשאים לחתום קודם שראו הגט נקוב שהרי מעידים בזה עדות שגט זה של הבעל הוא בסימן זה, ולא אמרו בכתובות כ"א: אלא לכתוב אשרתא קודם שהעידו אחתימות ידייהו אבל לחתום הוא עדות שקר ואינם נאמנים אח"כ.

אולם יש לדון בזה למש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל' דדוקא בעדים שייך לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל בי"ד נאמנים. ובס' נחל יצחק שם נסתייע ג"כ מד' תשו' הרשב"א בח"א סי' שס"א דהא דשום הדיינים שפחתו שתות לא משכחת רק אם הדיינים חוזרים ואומרים שטעו בהשומא. ומבואר דבדיינים לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ויעוי"ש שהתעורר מסי' מ"ו סעיף כ"ה וכן העיר מזה המגי' להגר"א בסי' ל"ט מהא דסי' מ"ו ומהש"ך ס"ק ס"ב. ויעו"ש מה שמתרץ בנח"י. ונראה בזה כיון דעיקר הסימן לצאת מחשש חילוף הגט, ונאמן אחד לעשות סימן מובהק ולהודיע למקום הנתינה, ואין הדיינים חותמים על זה בדרך עדות אלא כדי שיתברר אחרי כן ורשאים לחתום מקודם אלא שאין זה ממדת ת"ח חברים שאינם מוציאים מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, ולא משוי נפשי' רשיע בזה מה שחתמו מקודם, ובכה"ג נאמנים לומר שחתמו קודם שעשו הנקב, ולא אמרינן בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

ועי"ל דכיון דעיקר הסימן לצאת מחשש חילוף הגט ולזה א"צ שיעידו בכח בי"ד שהרי כל זמן שהגט כשר בידם מהימן בודאי לא יחליף בכונה, וגם אין כאן עדות כלל דכיון דימצאו הסימן במקום הנתינה ידעו דלא הוחלף ואין הדיינים חותמים על זה בדרך עדות, ואם אומרים ששכחו לנקב אין זה חוזר ומגיד שאין כאן עדות כלל ואחרי שאין לחוש שאבד, מעיקר הדין יש להחזיק בדבריו האחרונים.

ועל כן אם כל השלשה יודיעו שחתמו ולא ראו הנקב בודאי יש לצדד להקל במקום עיגון, ואם אי אפשר לברר שם ע"י החתומים נתיישב בדבר, אחרי שזהו מקום עיגון גדול, ומפני טרדותי המרובות לפי שעה הנני מוכרח לקצר.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה