אור ברסלב

אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי

סימן לא

סימן ל

ח"י כסלו תרמ"ז ווילנא.

א

מה שעמד מעכת"ר בביאור דהתוס' גיטין דע"ז:

בד"ה ידה גופא מי קני' לי' לבעל וא"ת חצירה נמי אינו קנוי אלא לפירות וי"ל כיון דקנוי לו לפירא הו"ל כאלו קנוי גוף החצר לו אבל מע"י מעלמא קא אתי והדברים צריכים טעם. נראה דבעיקר קוהתוס' י"ל עפמש"כ הרשב"א בקידושין דכ"ג בשם הראב"ד לפרש בהא דפליגי ר"מ וחכמים בנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דחכמים ס"ל דיש לעבד יד וזכות ומה שקנה עבד קנה רבו והרי קדם התנאי דע"מ שאין לרבך רשות בו קודם לזכיית הרב ור"מ ס"ל דיד עבד כיד רבו ואין לו קנין מתחלה ובשעה שיד העבד זוכה בו יד רבו הוא ואינו יד רבו כי אם לזכייתו ולא לחובתו וכיון שהרב זוכה בו הלא התנאי שמתנה עם העבד כמתנה עם אחר דמי יעוי"ש בדבריהם הנעימים ולפ"ז באשה דהנותן מתנה לאשתו קנתה ויש לה יד וזכות מתחלה ורק מה שקנתה אשה קנה בעלה ולהכי בגט מיד שקנתה יצתה מרשותו א"כ אף אי לא אמרינן גיטה וידה באים כאחד בכל זה נתגרשה כיון שזכתה מתחלה וכיון שנתגרשה ל"ש לומר שיקנה עוד בעלה משא"כ בחצר דאם יש להבעל פירות הוי כמו פירות ששייך להשוכר בחצר המושכר דאם השוכר זוכה בהפירות פשוט דאין המשכיר זוכה מתחלה ורק השוכר זוכה מיד לפי שהחצר קנוי לו לפירותיו וכיון שהאשה לא זכתה בהגט מתחלה דהא הפירות של החצר שייך להבעל ולהכי אי לא אמרינן גיטה וידה באים כאחד אינו בדין שתתגרש ושפיר מקשה הש"ס.

שו"ר בחידושי הרשב"א בגיטין שם שכ' בתוך דבריו מ"מ לא דמי קנין ידה לקנין חצירה דשאני ידה מתוך שזוכה לעצמה מיד אחרים כגון שאמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בה זוכה נמי מיד בעלה משא"כ בעבד שאין לו יד כלל לעצמו דהא דאמרינן בקידושין כ"ג דכשנותנים לו ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה הנ"מ בשזכו לו אחרים אבל על ידי עצמו כלל לא ואע"ג דאמרינן נראים הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו דאלמא יש לו יד לזכות מ"מ לנפשי' אין לו כח לזכות מיד אחרים כו' ולהכי יד עבד קא קשי' לו כו' ונראה דזהו כונת הרשב"א דבאשה שיש לה יד ורשות מתחלה מתגרשת ולא איצטריך לגיטו וידו באים כאחד משא"כ בעבד ואולי זהו גם כונת התוס' כיון דקנוי לו לפירא הו"ל כאלו קנוי גוף החצר לו דמיד זוכה השוכר משא"כ במע"י דמעלמא קא אתי ומתחלה תזכה האשה במע"י ואח"כ אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה.

ב

ובמק"א בארתי בזה שי' הרי"ף בב"ק דצ"ז שפסק כרב דהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה שלא בשעת מלאכה פטור כי היכי דלא ליסתר עבדי', ופסק ג"כ דגזל עבדים והזקינו דמשלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי ותמהו בזה לפי המבואר בגמ' שם ומי אמר רב הכי והא אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואס"ד עבדי כמקרקע דמי ברשותא דמרי' קאי ומשני הבמ"ע שלא בשעת מלאכה כו' דניח"ל כי היכי דלא ליסתר עבדי' וא"כ למש"פ הרי"ף דגזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה דעבדי כמטלטלי א"כ אף בשעת מלאכה פטור כדין ספינה דפחתה נוטל אי נחית לגזלנותא ועי' בש"ג שם.

ונראה דלכאורה קשה במאי דמקשה ואס"ד כמקרקע דמי ברשותי' דמרי' קאי אבל אי כמטלטלין דמי ניחא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה הא אי תוקף ב"ח ועשה בו מלאכה פשיטא דחייב שכר מלאכתו כפועל דהא טעמא דקרקע אינה נגזלת משום דהקרקע תמיד ברשות הבעלים ול"ש גזילה על הידים והרשות וא"כ מה שאמרו דעבדי כמטלטלי ונגזלים היינו רק גוף העבד נגזל מרבו אבל ידי העבד מהעבד פשיטא דאינם נגזלים, וכיון דלהעבד יש יד וזכות א"כ כל החיובים של חובל ומזיק לגבי עבד הם והא לא גזל כי אם גוף העבד ובשעת עשית מלאכה גוזל המלאכה ועל כל עבודה מתחייב לגבי העבד אלא שמה שקנה עבד קנה רבו, ולפ"ז התוקף עבדו ש"ח ועשה בו מלאכה אף אי עבדי כמטלטלי דמי יתחייב לגבי העבד וממילא יזכה בו הרב מהעבד והא דעבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה היינו דגוף העבד נגזל וא"י לומר הש"ל אחרי שהזקין דגוף העבד דניידי ל"ה כקרקע למ"ד כמטלטלי דמי אבל אם עשה בו מלאכה קודם שנעשה העבד של הגזלן יתחייב לגבי' כמו נגד בן חורין כאמור.

אך קושית הגמ' דב"ק יתפרש ע"פ המבואר בנדרים דפ"ח כמאן אזלי הא שמעתי' דרב כר"מ יעו"ש וס"ל לרב דהלכה כר"מ ולר"מ אין כל יד וזכות להעבד מתחלה ובכל שכרו וקניתו זכה מתחלה האדון ולגבי האדון הא אפשר לגזול יד ורשות העבד שהיא גוף בפ"ע וע"כ אי עבדי כמטלטלי ניחא אולם הרי"ף פסק כחכמים ויש יד וזכות להעבד ולכן אף שפסק דעבדי כמטלטלי מ"מ חייב התוקף בשעת מלאכה כמשנ"ת, ואח"כ ראיתי שהרי"ף פסק כחכמים אבל כאוקימתא דר"א דבע"מ שאין לרבך רשות בו כו"ע ל"פ דלא קנה כי פליגי בע"מ שיצא לחירות כו', אך אעפ"כ אפ"ל דס"ל להרי"ף דלפי המסקנא יד וזכות אית להעבד דאל"כ ל"ש לומר בכסף ע"י עצמו כמו שדקדקו בזה התוס' והא דלא מהני התנאי דע"מ שאין לרבך רשות בו דהוי כמפליג בדברים והוא תנאי שא"א להתקיים דתיכף שזכה העבד זוכה גם הרב ועי' בחי' הרשב"א שם וסוגיא דנדרים אתיא דלא כאוקימתא דר"א יעוי' בתוס' ובר"ן בקידושין שם וא"כ אי עבדי כמטלטלי דמי הי' אפשר לשנויי הא דקאמר רב דהתוקף פטור דס"ל כר"מ וכאוקימתא הראשונה דפליגי בזה ר"מ וחכמים כמו שפי' הראב"ד ולהכי לפי המסקנא דד' הרי"ף דיש יד לעבד וכל החיובים לגבי העבד הם שוב אף אי עבדי כמטלטלי דמי חייב אם לא בשעת מלאכה כמש"פ הרי"ף ועי' בנה"מ סי' שס"ג שכ' לענין שבת דכל החיובים הם לגבי העבד דאל"כ אין שבת לבהמתו וע"כ דהחיובים הם לגבי העבד ועי' בקצוה"ח שם מ"ש בישוב ד' הרי"ף מצד שבת עי"ש, (ואפ"ל עוד דלפי המסקנא בשכר פעולה שא"צ קנין ויד כמש"כ התוס' בסנהדרין דס"ח בודאי דהעבד זוכה מעצמו וה"נ בגזילה מחויב כנגד העבד).

ג

ויש להעיר בתמורה ד"ל במחלוקת דמשנתינו שם האומר תלין שפחתך אצל עבדי דחכמים אומרים הר"ז אתנן ורמ"א אינו אתנן וכ"ה גי' התוס' ר' מאיר עי' בהגהות הגרי"פ שם ופריך הגמ' והא שפחה לעבד משרי שרי אר"ה אצלי קאמר והא דקתני עבד לישנא מעליא קאמר א"ה מ"ט דר"מ כו' והא לפמש"כ הראב"ד יל"פ דאזלי לטעמייהו ולר"מ דס"ל דאין יד להעבד בפ"ע וה"נ לא זכתה השפחה כ"א אדונה בהאתנן ובכה"ג ל"ה אתנן וז"פ דאילו אחד שאמר הילך טלה זה ותן לי אשה דל"ה אתנן וס"ל לר"מ דאין לחלק בין שפחה כיון דהיא לא זכתה בהטלה, אבל רבנן ס"ל דיש יד לעבד דע"כ מהני תנאי וממילא השפחה זכתה מתחלה בהאתנן ואח"כ זכה האדון ולכן הוי אתנן ודילמא ר"מ וחכמים לטעמייהו אזלי ולזה העירני ח"א [ואין להשיב ע"ז הא מדאיצטריך קרא דאתנן כלב מותר משום דאין זנות לבהמה אע"ג דל"ש קנין להכלב וע"כ דלבעל הכלב נתן וזכה והו"א דהוי אתנן ומה"ט גם השפחה שהיא קנין האדון ילפינן מזה דאיצטריך קרא דהוי אתנן, יש לדחות דקרא איצטריך באופן שהכלב הוי הרובע והאשה הנרבעת עי' תוס' תמורה ד"ל בד"ה מנא הא מילתא ובעל הכלב הנותן האתנן להאשה הנרבעת ואין נפ"מ מי שהוא הנותן ואם אדם אחר אמר הא לך טלה זה והבעלי לפלוני הוי אתנן ובל"ז יש לחלק מכלב שהוא קנין הבעלים אבל השפחה הא יש לה רשות בפ"ע] ואפ"ל כיון דהקציצה לא הי' עם השפחה רק עם האדון ל"ש לומר דזכתה מצד שכר פעולה בהטלה ועכצ"ל כיון דביד האדון למוסרה חשוב אתנן [וילה"ע ממה שאמרו בנדה דנ"ז לעבדה ולא לבושה ועי' בתוס' שם דהוי מדת חסידות] גם י"ל דקושיית הגמ' קאי לאוקימתא דר"א דלכו"ע אין קנין לעבד בלא רבו ואכ"מ.

ד

ומה שתמה בשם אא"מ הרב ע"ד קו' הפנ"י בגיטין ד"כ שהקשה דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה ואף אם היא נותנת שכר הסופר מ"מ של בעלה הוי וע"ז תמה דהא לר"ל מפסיד הבעל הפירות משעת כתיבה וכיון שנתן עיניו לגרשה לר"ש ואף לריו"ח מ"מ בשעת הנתינה עכ"פ הרי הפסיד הפירות והוה שלה עכ"ד נראה דקו' הפנ"י אליבא דריו"ח והכי מסיק הפנ"י שם והכי קיי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה יעו"ש וכיון שכן מה בכך דאח"כ יפסיד הבעל בשעת נתינה אבל שכר הסופר שהיא נותנת קודם הכתיבה או אחר הכתיבה קודם הנתינה כבר זכה בו הבעל מצד מה שקנתה אשה כו' ויש להוסיף עוד דהא מרא דשמעתין רבא דקאמר אי משום כו' ורבא ס"ל ביבמות דל"ו ובכמה דוכתי דהלכה כריו"ח לגבי ר"ל בר מתלת ולריו"ח יש לבעל פירות עד שעת נתינה וע"כ הקשה הפנ"י שפיר.

ויותר נראה דאפי' לר"ל דס"ל דהבעל מפסיד משעת כתיבה מ"מ לפמש"כ הרשב"א בגיטין די"ח דהא דלר"ש משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות היינו אי נתגרשה אח"כ אבל אי לא נתגרשה לא מפסיד ואף אי נתגרשה לאחר איזה ימים אינו מפסיד יעו"ש א"כ אאפ"ל דיהא הגט בטל מטעם שאינו של בעל דהא הפסיד הפירות מטעם שנתן עיניו לגרשה דהא אי נימא דהגט בטל שוב זכה הבעל למפרע במה שקנתה האשה ואף דאי נימא מטעם זה דהגט קיים שוב לא הוי שלו וממילא ראוי לבטל הגט לפי הס"ד מ"מ אי נבטל שוב הוי הנייר שלו והדבר יתהפך כחומר חותם ולהכי א"א לבטל קנית הבעל מצד הגט דאי תבטל ממילא ל"ה גט והדר דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ובכה"ג נראה סיוע לדברי הרשב"א הנ"ל מד' הירוש' מובא בתוס' גיטין דע"ז בד"ה מה בסוף דבריהם דפריך התם גגה וחצירה אינם משועבדים לאיש לאכילת פירות ומשני ריו"ח בשם ר' ינאי עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן יעו"ש וק"ל לפי' שי' הירושלמי דריו"ח ס"ל הא דתקנו זמן משום פירי כמבואר ברא"ש פ"ב דגיטין ולדידי' אין לבעל פירות משעת כתיבה כלר"ל אליבא דידן וכיון דאין לבעל פירות משעת כתיבה ממילא ל"ק הא חצירה משועבד לבעל לאכילת פירות דהא כבר אין לו פירות בשעת נתינה משום דמכתיבה ואילך כלתה זכותו בפירות ול"ל לריו"ח גופי' לשנויי בכותב דו"ד אין לי כו' אליבא דשי' הירושלמי, ויעוי' בפ"י ר"פ הזורק בתוד"ה בכותב לה שכתב דקיימי אליבא דריו"ח דס"ל דיש לבעל פירות עד נתינה אבל לר"ל הא אין לו פירות, [באמת תמהתי עליו מה שעמד בדברי התו' ולא על גוף קושית הגמ' דמה שקנתה אשה קנה בעלה דלר"ל לק"מ דכיון שמפסיד הפירות שוב לא הוי חצרו והוי חצרה ושפיר תוכל להתגרש בו] אבל זה לא יתכן ע"ד הירושלמי דהא לשי' הירושלמי ריו"ח ס"ל משום פירי ואפ"ה דחיק לשנויי באוקימתא דכתב לה דו"ד והא לריו"ח לשי' הירושלמי אין לבעל פירות משעת כתיבה ולמה לא תתגרש בחצירה אבל לפמש"כ יש לישב דאע"ג דאין לבעל פירות משעת כתיבה היינו אי מגרשה אח"כ כדין וכיון דע"ז גופא אנו דנין אם גט מעליא הוא כיון שלא הגיע לרשותה דחצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה מאי אמרת הא כבר אין לו פירות זהו אם יגיע גט לרשותה אבל אי לא יגיע לרשותה שוב הרי הבעל אוכל פירות והא ריו"ח לא ס"ל הא דגיטה וחצירה באין כאחד ממילא א"א לקיים הגט מפני שהבעל מפסיד הפירות מעיקרא דהא אם לא נתקיים ממילא לא יפסיד הבעל הפירות למפרע.

ה

וע"ד משה"ק בשבועות דל"ו במשנה המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור כו' זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב ושאינו משלם ע"פ עצמו פטור והא לפי המבואר בב"ק דמ"ג דפליגי שם במודה ע"פ עצמו דאע"פ דאינו משלם כופר ול' סלעים של עבד משלם דמים וכ"פ הראב"ד בפ"י מהל' נזקי ממון ונראה דגם הרמב"ם לא פליג על זה בעבד וא"כ ניהו שאינו משלם ל' סלעים ע"פ עצמו מ"מ הא איכא דמים עכ"ד הנה המנחת חינוך תמה בזה והניח בצ"ע ולא ראה שכן הק' הירושלמי שבועות פ"ה הל' ו' ובכתובות פ"ג ומשני שהמית עבד מוכ"ש היינו שאינו שוה כלום, אולם הרמב"ם בפ"ח מהל' שבועות סתם דין משנתינו דהמית שורך את עבדי דפטור ולא הזכיר במוכ"ש ונראה דבכל גוני פטור וקשה דהא איכא דמים בעבד.

ונראה עפמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' טו"נ הל' ב' וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה והרי הוא חייב לשלם כו' הר"ז נשבע היסת על הכל דשיטת הרמב"ם דכל תביעה הבאה מחמת קרקע דמי קרקע הרי הוא כקרקע ופטור משבועה והראב"ד שם כתב נראין הדברים שתבעוה למלאות החפירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמו שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת ועי' בח"מ ובלח"מ שם ובש"ך חו"מ סי' צ"ה.

ולפ"ז לשי' הרמב"ם דדמי קרקע פטור משבועה מכש"כ מקרבן שבועה ואף לפמש"כ הש"ך בסי' צ"ה דהראב"ד מפרש כונת הרמב"ם שטוענו למלאות החפירות אבל בדמי קרקע חייב י"ל דדוקא בשבועה שהוא בא על טענת התובע דתובע דמי קרקע אבל בקרבן שבועה דבא על הכפירה ולשכופר לו כופר בקרקע בכה"ג בודאי פטור ובאמת הא דאינו חייב שבועה וקרבן שבועה הם ענינים מיוחדים וילפינן מקראי גם בקרבן שבועה כמבואר בשבועות דל"ז ופליגי שם גם אליבא מאן דדריש ריבוי ומיעוט והא קרבן שבועה איכא אפילו היכא שאינו מחויב שבועה ורק דעל קרקע נתמעט וה"ה דמי קרקע [ודהתוס' בשבועות שם בד"ה מתניתין שכ' תימא דליתי' ממתניתין דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות צ"ע דמה בכך דאינו חייב שבועה על פי בי"ד דמ"מ אם נשבע חייב קרבן שבועה ועי' בתורת חיים שם] וכ"נ מדהתוס' כתובות דמ"ב בהפלת את שיני שהקשו דתיפ"ל דהא עבדים איתקש לקרקעות ולכאורה צ"ע דהא לפי תביעות העבד הוא משוחרר והוי מטלטלין ועי' בקצוה"ח שהרגיש בזה דהא מעוכב ג"ש לא הוי כקרקע דהא ילפינן מוהתנחלתם אותם לרשת אחוזה ומעוכב ג"ש שאין רשות רבו עליו ליתא בירושה יעוי"ש וצ"ל בסברת התוס' דקרבן שבועה אזלינן בתר טענת הכופר.

ויש לה"ר דעל דמי קרקע פטור מקרבן שבועה משבועות דל"ז דיקא נמי דקתני גנבת את שורי כו' ואלו גנבת את עבדי לא קתני לאו משום דעבד איתקש לקרקעות ואין מביאים קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות וקשה דעדיין הו"ל למיתני גנבת את עבדי באופן שנתיאש מן העבד דסתם גניבה יאוש בעלים וע"י היאוש יצא לחירות ואע"פ שמעוכב ג"ש מ"מ נראה דבגזל עבדים ונתיאשו הבעלים דא"י לומר הרי שלך לפניך כיון דהעבד זכה בעצמו למעשי ידיו. ובב"ק דס"ו מקשה ואס"ד יאוש קונה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אמאי אומר לו הרי שלך לפניך והא מכי מטי עידן איסורא מיאש לי' ומשני זה מתיאש וזה אי"ר לקנות וכבר הרגישו בזה אחרונים דמה בכך דאינו רוצה לקנות הא מ"מ יצא מרשות הנגזל והוכיח מזה הנתיבות דעד דאתי לרשות זוכה לא יצא ע"י יאוש מרשותו עכ"פ בנתיאש מן העבד אע"פ שהגזלן לא זכה בו אבל הא יצא מרשות הנגזל שהעבד זכה בעצמו ויצא מרשות בעליו לרשותו בודאי א"י לומר הש"ל ולפ"ז אינו תובע את העבד רק דמי העבד, ועי' ברמב"ם בפ"ט מהל' גזילה ובראב"ד שם לגבי עבדים דמ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש כו' הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל, מבואר דחייב באונסין על גזילת עבדים והא בגנבת את עבדי ונתיאש שחייב באונסיו א"כ בגנבת את עבדי בכה"ג הא מחויב לשלם דמיו והוי רק תביעה מחמת קרקע ועכצ"ל דעל דמי קרקע פטור מק"ש ובגנבת את עבדי בכל גוני פטור מק"ש, ולמשנ"ת בשי' הרמב"ם דדמי קרקע פטור מק"ש צ"ל דבל' סלעים של עבד לא הוי דמי קרקע כיון דאין זה מחמת שיווי העבד רק קנס שקנסה תורה אף שאינו שוה כלום, (כמבואר בגיטין דמ"ג דרק בטרפה פטור) ואין זה דמי קרקע רק דמים מיוחדים ולהכי לולא שהיה דין קנס היה חייב ק"ש, משא"כ אי נימא שמחויב לשלם בתורת דמים דמי העבד והוי שיווי העבד חשוב דמי קרקע ופטור מק"ש וא"ש מאי דאינו מחויב ק"ש בשביל דמי העבד דהוי דמי קרקע ומש"פ הרמב"ם בהפלת את שיני וסימית את עיני דפטור מק"ש משום קנס ותיפ"ל דהוי קרקע כמשה"ק התוס' בכתובות דמ"ב ומה שתירצו שם דעבדים כמטלטלין דמי לענין זה תמוה שהיא נגד סוגיא מפורשת בשבועות דל"ז וצע"ג] י"ל דלמש"פ הרמב"ם מהל' עבדים פ"ה דבהפלת את שיני וסימית את עיני דחייב לשלם דמי עין ותובע מאתו דמי עין שיצא לחירות בהפלת שן ואילו היה מודה היה נפטר דלא היה יוצא לחירות מחמת הודאה דהפלת שן וזה הוי דמי חבלה דלשי' הרמב"ם הוי כמטלטלין ומה דאיבעו בגטין דמ"ב במעוכב גט שחרור אי יש לו קנס ולא פשטו ממתניתין משום די"ל דמתניתין אתי כמ"ד דהיוצא בשן ועין א"צ גט שחרור ובלא זה י"ל בשי' הרמב"ם דהפלת את שיני גם דמי קרקע לא הוי דהא אינו תובע תשלומי הקרקע רק כיון שהוא משוחרר והאדון מעכבו תובע את עצמו, ומעשה ידיו השייכים לו דהוי מטלטלין ולהכי היה חייב קרבן שבועה לולא שהי' קנס.

אולם כל זה לשי' הרמב"ם דס"ל דדמי קרקע פטור מק"ש אבל לשי' הראב"ד בפ"ה מהל' טו"נ שם שמסתייע ממה שאמרו במשנה חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת דחייב ק"ש דס"ל להראב"ד דב"ח הוי קרקע ודמי חבלה הוי כדמי קרקע וחייב ק"ש וס"ל להראב"ד בפ"י מהל' נז"מ הל' י"ד דבין בב"ח ובין בעבד דמיו משלם בין על פי עצמו ובין שלא בכונה יעוי"ש ולדידי' יקשה בהמית שורך את עבדי אמאי פטור מק"ש ניהו דאינו משלם קנס דל' סלעים על פי עצמו הא דמים מחויב לשלם על פי עצמו ויתחייב ק"ש וכמשה"ק בירושלמי וצ"ל כמו דמתרץ שם במוכ"ש שאינו שוה כלל ומסתייע להראב"ד משי' הירוש' דבדמי קרקע חייב ק"ש [אלא דיש לדחות דבירושלמי בפ' שבועות הדיינין מבואר עבר ונשבע על קרקע חייב חייב קרבן שבועה] ובבבלי דלא מקשה דיתחייב משום דמיו דס"ל דלענין קרבן שבועה דמי קרקע פטור וכמו דמוכח משבועות דל"ז ולהכי סתם הרמב"ם בפ"ח מהל' שבועות הא דהמית שורך את עבדי משביעך אני ואמר אמן דפטור בכל גווני לשלם דמיו משום דמי קרקע וא"ש.

ו

ומשה"ק בר"פ הזורק ונתן בידה אין לי אלא ידה כו' וצריכא דאי אשמעינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתי' בע"כ אימא לא כו' והא מויצאה והיתה הי' ילפינן דגבי קדושין ג"כ מהני חצירה והא קדושין דוקא מדעתה יפה הקשה וכבר קדמוהו בזה הנתיבות בפתיחה לסי' ר' יעוי"ש ונראה לפי המבואר בקידושין ד"ט כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת ר"פ ורב שרבי' אמרי אינה מקודשת ופליגי בדרשא דויצאה והיתה דמה יציאה שלא מדעתה אף הוי' כן או דדרשינן מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה, ולפ"ז למדס"ל דאינה מקודשת משום דילפינן מקנה ממקנה ועיקר ההקש מקנה ממקנה ל"ש למילף חצר בקידושין מגט דבגט החצר אצל הקונה, המתגרשת ול"ש זה בקידושין דהקונה הוא הבעל רק הא דקונית ע"י שטר קידושין בחצירה אחרי שידעינן דחצר קונה בכל מקום אבל לפי ההו"א דרק בגט קונה חצר אין למילף בקדושין דילפינן מקנה ממקנה וקונה מקונה ותירוץ זה שמעתי בשם גדול אחד, אבל עדיין קשה לרבא ורבינא דס"ל דכתבו לשמה ושלא מדעתה מקודשת ואפ"ל לדידי' דאין למילף גנב מגט דבע"כ מגרשה ואין זה קנין רק נתינה ונתינה הוי על ידי חצר משא"כ בגנב דבעינן קנין להתחייב באונסין ולהכי בקידושין דבעינן דעתה ורצונה בע"כ שזהו קנין [וכ"כ הא"מ לצדד דאע"פ דכתבו הגט על איסוה"נ כשר משום דלא בעינן הקנאה אבל שטר קידושין על איסוה"נ לא מהני משום דאין קנין באיסוה"נ יעוי"ש] ומה"ט אע"פ דילפינן קידושין מגירושין מויצאה והיתה מ"מ בקידושין דבעינן דעתה ורצונה וע"כ דבעינן קנין אין ראי' מגט דמהני חצר על קנין כמו דמהני בנתינה, וק"ל בהא דקאמר שם ואי אשמעינן גנב משום דקנסי' רחמנא אבל גט אימא לא צריכי לשי' החולקים על פירש"י וס"ל דלא מהני שום קנין בגט לבד יד א"כ הול"ל דמגנב לא ידעינן רק דחצר קונה לגניבתו כמו שארי קנינים דמהני בגנב להתחייב באונסין אבל מנ"ל דחצירו הוי כיד ממש שתיהוי כנתינה ביד בגט ולהכי איצטריך ונתן בידה מ"מ דע"י הנתינה בחצר הוי כיד ממש וצ"ל כיון דאיתרבי מאם המצא תמצא בידו המצא תמצא מ"מ דדמי לידו מוכח מזה דחצירו הוי כידו ממש וצע"ק.

תוכן העניינים

אחיעזר חלק א אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה