אחיעזר חלק א אבן העזר· רבי חיים עוזר גרודזינסקי
סימן ט
ע"ד השאלה בשומרת יבם שניסת בטעות לאיש אחד פה באנטיקאליע, בדעתה שכיון שהיו לה בנים ומתו כבר א"צ חליצה, ולאיש שניסת לא נודע כלל שהיא זקוקה ליבם ושצריכה חליצה ממנו ואחרי איזה ימים אחר החופה נודע להרבנים מפיה. ונתרצית להתגרש באופן שהרבנים יורו להם היתר שישאו זא"ז אחרי הגט והחליצה והבטחנו לעיין בדינם ולדבריהם הי' חופת נדה ורק חופה גרידא, ועתה אחרי הגט והחליצה שואלים ומבקשים למצוא פתח היתר שישאנה, ובאשר אין לה מקום מחסה והיא שעת הדחק גדול העירני רומעכת"ר לעיין בזה ולהגיד חו"ד לדינא והשאלה מסתעפת בזה. א אם שומרת יבם שנכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה, ב' אם יש להם נאמנות שהי' רק חופה גרידא, ג' כיון שהם דרים ומוחזקים כאיש ואשה מיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים.
א
והנה בספק הראשון בשומרת יבם שנכנסה לחופה ולא נבעלה אי תצא מזה ומזה מבואר בב"ש סי' קנ"ט סק"ז אפילו לא בא עליה ב"י וכ"מ וד"מ עכ"ל וכ"כ היש"ש ביבמות דבנכנסה לחופה גרידא נאסרת ועי' במהרשד"ם סי' כ"ב, ובאמת לפי הנראה בכ"מ ובב"י מספקא לי' בזה בלשון הרמב"ם בפ"ב מהל' יבום הלכה י"ח שכ' ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הוא והיא ומוציאה בגט ואפילו הי' לו כמה בנים ממנו ונאסרה עליו ועל יבמה ויבמה חולץ לה כו' וכתב ע"ז הכ"מ משמע מדברי רבינו דדוקא כשבעל אבל אם לא בעל לא נאסרה עליו ויש לדחות דלא נקיט בעל אלא משום מלקות כ"כ בב"י מבואר דהב"י מספקא לי' בלשון הרמב"ם ולא העלה דבר ברור ובד"מ לא הגיה בזה כלום וכיון דהב"י מספק"ל לא אדע למה כ' הב"ש לדבר פשוט שכן הוא ולפי הנראה בסברתו דכיון דהטעם הוא משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ושם מבואר בנמוק"י ביבמות פ"ט דאף בנכנסה לחופה ולא נבעלה הדין כן וממתניתין דתני רק בנתקדשה דמותרת מבואר דרק נתקדשה ולא כן בניסת, והנמוק"י כתב בטעם דגם נכנסה לחופה חשוב קא עבדי איסורא לפי שהיא קרובה לביאה וכ"כ הריטב"א והובא בב"י סי' י"ז ובשו"ע שם סעיף נ"ו הגיה הרמ"א אפילו לא נבעלה וא"כ מה"ט גם ביבמה לשוק דמיחלפי באשה שהלך בעלה למדינת הים אפילו בנכנסה לחופה ולא נבעלה אסורה אולם יש לי בזה מקום עיון לדינא והוא לפמש"כ הרא"ש בפ"י מיבמות סי' ו' בשם הראב"ד דהיכא שנשאת על פי עדים אשת גיסו מותרת אגיסו ואשתו מותרת לו דבהא אפילו ר"י נפחא שרי כו' ואע"ג דבאשה שהלך בעלה למדינת הים אסורה לחזור לו אפילו בעדים דלא אמרינן מינס אניס התם הוא דאיכא למימר גירש זה ונשא זה אבל הכא כיון דאחות אשתו היא לא מתסרא משום ליתא דנפשה אלא משום דאתי לאחלופי כו' מסתי' דגזרינן בה בעד אחד דדמיא לפשיעותא אבל כשנשאת בעדים לא גזרינן בה והרמב"ן חולק ע"ז משום דבאשת גיסו אע"ג דל"ש למימר גירש זה ונשא זה מ"מ זימנין דאתי גיסו תחלה יעוי"ש ולהכי בנתיבמה בטעות כתב הרמ"א בסי' קנ"ט דמותרת לבעלה אם היתה נשואתו לפי דל"ש שלא יאמרו ויעוי' בב"ש שם ובסי' ט"ו דזהו על פי שי' הרא"ש בר"פ האשה רבה דתרתי טעמא בעינן שמא יאמרו גירש זה זה ונשא זה ודעבדי איסורא דלא כהרי"ף אבל היכא דל"ש חשש שמא יאמרו לא קנסו רבנן.
ובשי' הראב"ד נראה דחלוק עד אחד מב' עדים דבעד אחד דשרינן לשוק מטעם דייקא ומינסבא ולהכי כשבא בעלה הרי קמן שלא דייקה ופשעה בזה וקרובה לרצון אסרו חז"ל מצד עצמה והקילו בתחלתה משום סופה כדי שתדייק וכיון שלא דייקה הוי כרצון אבל בב' עדים דהוי אנוסה ממש דלא משום דייקא מותרת רק על פי העדים ולהכי רק משום חשש דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה קנסוהו היכא דקא עבדי איסורא אבל היכא דליכא חשש שמא יאמרו אין מקום לקנוס ולהכי אשת גיסו מותרת אגיסו בב' עדים משום דליכא שמא יאמרו אבל בעד אחד אסירא דיש בזה איסור מצד עצמה דדמיא לפשיעותא, ומה"ט חידש הכנסת יחזקאל בתשו' סי' ס"ז דהיכא דבאו ב' עדים שמת היבם כו"ע מודים דלא תצא לפי דביבמה לשוק ל"ש גזירה שמא יאמרו כמש"כ התוס' בגיטין ד"פ בד"ה נישאו דבשומרת יבם דאם זינתה במזיד לא נאסרה דלא כרב המנונא לא גזרו רבנן שמא יאמרו רק משום דאתי דאחלופי באשה שהלך בעלה למדינת הים והיכא דליכא חשש דשמא יאמרו מותרת היכא דאיכא ב' עדים דהוי אנוסה גמורה יעוי"ש שהאריך בזה, ולפי זה אני אומר מה אם ניסת ע"פ שני עדים דעכ"פ עבדי בה איסורא אלא דהוי אנוסה ואין מקום לקנס כיון דאין כאן איסור של קרוב לרצון וגזירה דשמא יאמרו ליכא ומכש"כ היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה ל"ש לאסור מצד דין דזנות ורק משום שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וא"כ היכא דל"ש גזירה זו כמו שומרת יבם או באשת גיסו בעד אחד לשי' הראב"ד היכא דלא הי' רק חופה ורק משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים והא בכה"ג שאין איסור עצמיות וגזירה דשמא יאמרו ליכא לא גזרו משום דאתי לאחלופי כנ"ל, ולשי' הרי"ף המובא ברא"ש בר"פ האשה רבה שגורס אלא היכא דעבדי איסורא גזרו בה רבנן וחזר מתחלה משום דשמא יאמרו והעיקר משום קנס, ולשיטה זו אין נפ"מ בין ע"א או ב' עדים וגם היכא דל"ש גזירה שמא יאמרו ויעוי' בב"י סי' י"ז ובסי' קנ"ט ולדידי' י"ל ביבמה דל"ש שמא יאמרו מ"מ קנסוהו משום דמחלפי בכל גווני כמו בא"א דלא גזרו ג"כ משום שמא יאמרו, אבל לפי הכרעת הפוסקים דלא כהרי"ף וכמו שהכריע ג"כ הרמ"א להלכה בסי' קנ"ט בנתיבמה בטעות דמותרת לבעלה משום דליכא גזירה דשמא יאמרו ולא קנסוהו ומה"ט גם בנכנסה לחופה ולא נבעלה אין מקום לאיסור בשומרת יבם ולהכי לא הגיה הרמ"א בסי' קנ"ט ביבמה שניסת לזר אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה כמו שהגיה בסי' י"ז דדוקא בא"א כתבו הראשונים הנמוק"י והריטב"א לאסור בנכנסה לחופה משום דאיכא גזירה דשמא יאמרו לא כן בשומרת יבם שנכנסה לחופה לזר כאמור.
ושיטת הרמב"ם בפ"י מהל' גרושין הל' ו' דלהכי בנתקדשה אין אנו חוששין שמא יאמרו א"א יוצאת בלא גט כיון שלא נישאת יאמרו תנאי הי' בקדושין ולא נתקיים התנאי ויעוי' בלח"מ שם בשי' הרמב"ם דלפי המסקנא עיקר החילוק בין קדושין ונשואין לפי דיש תנאי בקדושין ואין תנאי בנשואין ולהכי גם בנכנסה לחופה ולא נבעלה בדין שתהי' אסורה לפי שאין תנאי בחופה וכדקיי"ל כן להלכה ברמב"ם פ"ז מהל' אישות ובשו"ע אהע"ז סי' ל"ח [וד' הקרבן נתנאל שכ' בפ"י דיבמות אות ג' דקיי"ל דיש תנאי בחופה יעו"ש שגבו ממני] ויעוי' בביאור הגר"א בסי' י"ז סעיף נ"ו שכ' להוכיח מד' התוס' ביבמות פ"ט דמקשה דהו"ל לתרץ דלפי שאין תנאי בנשואין דאלמא גם בנכנסה לחופה כן ולהכי לשי' הרמב"ם גם לפי המסקנא עיקר הטעם לפי שאין תנאי בנשואין ולהכי גם בנכנסה לחופה נאסרת שלא יאמרו א"א יוצא בלא גט ולהראשון נאסרת שלא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו משניסת משו"ה היכא דל"ש החשש דשמא יאמרו פסק הרמב"ם בפ"י ה"ט דהלכה אשתו הנשואה כו' אשתו מותרת וכ"כ המל"מ שם בהל' ד' בשי' הרמב"ם דס"ל דהעיקר הוא משום שלא יאמרו מחזיר גרושתו משניסת ולא משום קנס. [וזהו דלא כהנראה מהב"י בבדה"ב עיי"ש] ומצדד ג"כ בשי' הרמב"ם דקנס ל"ש רק בעד אחד ולדידן דקיי"ל אפילו בנשאת בב' עדים תצא מזה ומזה וע"כ הא דאסורה לראשון משום שלא יאמרו החזיר גרושתו משניסת יעו"ש ולפ"ז בשומרת יבם דל"ש שמא יאמרו צ"ל דגזרו משום דאתי לאחלופי וסגי לגזור רק היכא שהיתה איסור ביאה כמש"כ הראב"ד לחלק בין ע"א וב' עדים.
עוד יש לצדד בזה גם לפי ס' הנמוק"י דהיכא דעבדי איסורא גזרו בה רבנן דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה חשוב עביד איסורא משום דהוי יחוד הקרובה לביאה וי"ל עפמש"כ הטעם המלך בפ"י מהל' אישות בקונטרס כבוד חופה לצדד דרק יחוד של א"א ועריות אסור מן התורה ולא כן יחוד חייבי לאוין והובא ג"כ בפתחי תשובה אהע"ז סי' כ"ב דלא כהפרישה והב"ש בסי' כ"ב ועי' בעצי ארזים שם ולהכי גם יבמה לא הוי לשוק אף דמספ"ל אי קדושין תופסין מ"מ לא הוי עריות ואין בזה איסור יחוד מה"ת ולא גזרו בה רבנן היכא דלא עבדי איסורא מן התורה וכ"נ מלשון הרמב"ם בפ' כ"ב מהל' איסו"ב אסור להתיחד עם ערוה מהעריות כו' וחתן שפירסה אשתו נדה כו' ולא חשיב חייבי לאוין וכ"כ הסמ"ג בל"ת קכ"ו בקריבה המביאה לידי ג"ע הכתוב מדבר ומשמע שזהו בעריות דחיי"כ, ועי' ברא"ש בסוף נדה ועי' בתשו' הרשב"א סי' תקפ"ט ועי' פירש"י יבמות דמ"ז אסור לנו יחוד להתיחד עם א"א משום דקורבא מעריות ליכא בגר, אולם מסוטה ד"ז משמע דאיכא איסור יחוד בסוטה דהוי חיי"ל והעמודי אור כתב משום דטומאה כתיב בה כעריות וזה אינו דהא מיירי בספק סוטה ואפ"ל דלבעלה שאני דגם בה אבל בסתם חיי"ל ליכא איסור יחוד מן התורה גם אי נימא דיש איסור יחוד בחיי"ל מן התורה מ"מ י"ל דלא חמיר כא"א ולא גזרו בנכנסה לחופה גרידא כמו באשת איש.
ב
ויש לה"ר לזה דבשומרת יבם שנכנסה לחופה לזר לא קנסו רבנן דלא חמיר כא"א מגיטין ד"פ דמקשה הש"ס נשאו אין זינו לא לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה לא נישאו וה"ה לזינו והא דקתני נישאו לישנא מעליא נקט כו' וק"ל דמאי מקשה נישאו אין זינו לא דהוי משמע תרווייהו דבכלל זינו ג"כ נישאו כמש"כ התוס' לפרש כן והא י"ל דנשאו היינו נישואין גרידא נכנסה לחופה ולא נבעלה דזה לא הוי ידעינן מזינו דזינו אסורה מדרב המנונא אבל נישואין גרידא מהיכי תיתי וע"כ תני נישאו להורות דכל שהיו נשואין אסורה כדין האשה שהלכה בעלה למדה"י וניסת והא התם מלשון ניסת דייקו הראשונים דנכנסה לחופה ג"כ הדין כן וא"כ להכי תנא ג"כ בגיטין נישאו ויש בלשון נישאו נכנסה לחופה גרידא ועי' יבמות נ"ח נשאו זו וזו כו' ואף דמתניתין תני והולד ממזר מ"מ הא בלשון נישאו הכל בכלל וגם חופה גרידא ולהכי תני בלשון נישאו להורות דגם בנשואין גרידא תצא אע"כ צ"ל דפשוט להש"ס דלא נאסרת ביבמה לשוק ע"י נשואין גרידא משום דגם לרב המנונא לא קנסו רק היכא דעבדי איסורא וכמש"כ לחלק בין יחוד דא"א ליחוד דיבמה לשוק ובע"כ צ"ל דהחילוק הוא משום דעבדי איסורא גם לרב המנונא דמשום גזירה דשמא יאמרו שחלץ ואח"כ החזירה ועבר על לא יבנה גם בנתקדשה גרידא בדין שתיאסר מה"ט דל"ש לומר משום קדושי טעות או תנאי הי' בקדושין כמש"כ הרמב"ם לחלק בין קדושין לנשואין דהא ביבמה אין נפ"מ בזה דעכ"פ הרי חלצה ועובר בחזירתה על לא יבנה וגם אי נתבטלו קדושי זר עובר החלוץ בלא יבנה וע"כ צ"ל לרב המנונא הא דלא גזרינן כן בנתקדשה משום דלא עבדא איסורא לא קנסו רבנן [דבקדושין גרידא לרב המנונא דס"ל כרב דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק כמש"כ התוס' בסוטה די"ח וליכא בקדושי יבמה לשוק איסור כשארי חייבי לאוין ולדידן דמספק"ל כרב אי כשמואל ולשמואל למש"כ התוס' ביבמות דמ"ט דללאו הוא דאתי ולקי נמי על קדושין מ"מ כיון דקיי"ל דלא כרב המנונא ויבמה לשוק האיסור משום דמחלפי באשה שהלך בעלה למדה"י וא"כ נהי דעבדי איסורא בקדושין מ"מ לא החמירו ביבמה לשוק יותר מאשת איש] ולהכי גם יחוד חשוב בחייבי לאוין דיבמה לשוק לא עבדי איסורא כנ"ל.
ובזה י"ל קו' התוס' והרשב"א שהקשו אמאי לא מקשה ביבמות הלכה ונשאת זינו לו כדמקשה בגיטין ולמש"כ בהאשה רבה דגם בנשואין גרידא אסורה להכי תני נישאת לאשמעינן דגם נכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה וזהו החילוק בין נשואין להלכה ונתקדשה בסיפא אבל ביבמה לשוק דרק בביאה איכא איסור אבל בנישאת שנכנסה לחופה ולא נבעלה ליכא איסור דלהכי מקשה נשאו אין זינו לא וא"ש [והתוס' שהקשו כן משום דלא נתבאר בדבריהם דבנכנסה לחופה ול"נ אסור בא"א ואפשר דלא ס"ל כהריטב"א והנימוק"י וגם בא"א מותר כ"ז שלא נבעלה].
והרשב"א תירץ דבאשת איש אין חידוש דאין חילוק בין זנות לנשואין וכ"כ הרשב"א ג"כ דלהכי לא גזרו ביבמה שזינתה משום דמחלפא בא"א לפי דלא שכיחא ולפי הנראה בדעת הרשב"א בפשיטות דבזינתה תצא מזה ומזה וזה דלא כמש"כ המל"מ בפ"י מהל' גירושין בשי' הרמב"ם דבזינתה דל"ש שמא יאמרו שמחזיר גרושתו דהא אין איסור במחזיר גרושתו שזינתה דמותרת לבעל. ולפה"נ דהרשב"א אזיל בשי' הרי"ף דלפי המסקנא חזר מהא דשמא יאמרו אלא דעיקר כל היכא דעביד איסורא קנסוהו רבנן אבל מד' הרשב"א ביבמות דפ"ט מבואר דס"ל כגירסת הספרים דלא גריס אלא וכן דייק כן מדרש"י והביא שם שיטת הרי"ף יעו"ש. ואולי י"ל בשיטת הרשב"א דס"ל בעד אחד דדמי לפשיעותא כמש"כ הראב"ד בהא בודאי אפילו בזנות אסורה מצד קנס והא דשמא יאמרו דקנסו משום דעביד איסורא הוא בב' עדים דלזה איצטריך לגזירה דשמא יאמרו ולפ"ז אפשר דהיכא שניסת לשוק עפ"י ב' עדים וזינתה גם להרשב"א מותרת ורק בע"א אסורה.
ג
עוד נ"ל להביא ראי' דהיכא דחיישינן רק משום דאתי לאחלופי לא גזרינן בנכנסה לחופה ולא נבעלה כמשכ"ל, מיבמות דק"ט וכתובות דע"ג קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר א"צ גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני וקשה לרב אמאי א"צ גט משני מדרבנן והא האשה שהלכה בעלה למדינת הים תצא מזה ומזה וצריכה גט משני ודוחק לומר דא"צ גט מן התורה אבל מדרבנן צריכה גט מהשני, ויעוי' באס"ז כתובות שם א"צ גט לא מן התורה ולא מדרבנן בשם הריב"ש יעו"ש וכבר הרגיש בקושיא זו הגאון בעהמח"ס שער משפט בתשובת נחלת אבות ונסתייע מזו לדינא דבנשואי מזיד לא גזרו רבנן ורק היכא שנשאת בהיתר יאמרו א"א יוצאת בלא גט או כמו שמבואר בירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון אבל במזיד דאסורה מצד הדין לראשון אף שנשאת בדרך נשואין א"צ גט וכה"ג כ' התוס' ביבמות דמ"ט בד"ה סוטה שכ' ואין ראי' דהתם קנסוה כי היכי דתידוק אבל הכא אינו צריך לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה. [ועי' בבה"ט סי' י"ז ס"ק קס"ז מה שהביא בשם המהרלנ"ח לענין הולד ממזר בנשואי מזיד לאחר שגרשה הראשון דבכה"ג לא הוי ממזר דלא קנסוה רק בניסת בטעות].
וביבמות דצ"ב בתוד"ה נותן ספוקי מספק"ל להתוס' בשומרת יבם שניסת במזיד שכ' מתחלה דתצא מזה ומזה אפילו בנשואי טעות וכש"כ בנשואי מזיד דקנסינן לה טפי ואפילו את"ל בכשנשאה במזיד ל"ש למיגזר ולמקנסי' כי היכי דלא קנסינן לה בזינו משום דנשואי מזיד לא שכיח כמו זנות כו' וכמו"כ יש להסתפק בא"א אי צריכה גט משני בנשואי מזיד דהיי כזינתה דא"צ גט מהבועל וגם להיפוך י"ל דרק בשומרת יבם נסתפקו התוס' דהוא רק משום דאתי לאחלופי וע"כ במזיד לא גזרו בה רבנן דהוי מילתא דלא שכיחא וכמש"כ הרשב"א בגיטין דלהכי לא גזרו בזנות דשומרת יבם משום דאתי לאחלופי בא"א לפי דזנות הוא מילתא דלא שכיח אבל בא"א גזרו בכל גוני. ויעוי' בתשו' רעק"א סי' ר"ה בלשון השו"ע שכ' נישאת אפילו בשוגג וכש"כ מזיד והביא ד' הנמוק"י בשם הריטב"א דבנישאת בלא עדים הוי זנות בעלמא, ומשמע בפשיטות דבנישאת במזיד מותרת ליבם והעלה בזה הגרעק"א דד' הנמוק"י הוא לרב דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק ואין כאן מעשה נישואין הוי זנות בעלמא ומותרת ליבם אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דצריכה גט שם נישואין עלה ואינו כזנות בעלמא יעו"ש ולפ"ז י"ל דבא"א דל"ש ענין קידושין ונשואין אפשר דנשואי מזיד הוי כזנות בעלמא וא"צ גט מהשני.
אולם מד' הרשב"א בתשובה המובא בב"י סוס"י י"ז וז"ל נשאלתי רחל באה ואמרה פנוי' אני ונתקדשה לשמעון בשם פלגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתיחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים ואחר כ"ז נודע שהביא לה אחי' מבעלה הראשון גט לאחר זמן קדושי שני מה יהי' הדין, תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני כו' ומשנה שלימה שנינו ביבמות פ"ז כו' דכיון שנתיחדה אצלו לאחר הקידושין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה כו' יעושה"ט, והא התם שהיא היתה מזידה ולבעלה הראשון אסורה מדין תורה ול"ש כדי לברר איסורו כפי המבואר בירושלמי וגם לפי חילוק התוס' ביבמות מ"ט דל"ש לקונסה כדי שלא תזנה מ"מ פשוט להרשב"א שצריכה גט מהשני אלמא דאף בנשואי מזיד הדין כן, ואין להתעקש בד' הרשב"א שהצריכה גט לפי שנתיחדה עמו אחר הגרושין דהרי מתחלה אמר. שצריכה גט משני כדין מי שעמדה ונשאת כו' דהוא בתורת קנס ואח"כ הוסיף דגם מן הדין אסורה וצריכה גט יעו"ש, אם לא דנחלק ונאמר דדוקא היכא שהיא היתה מזידה והבעל השני שוגג והוי דרך נשואין להעדים שלא ידעו שהיא א"א ויאמרו אשת איש יוצאת בלא גט אבל באופן שידעו שניהם מקדושי ראשון ובזה אין זה נישואין גם בטעות וע"כ בקטנה שנתגדלה ונשאת א"צ גט אבל זה דוחק לחלק וכפי הנראה מד' תשו' הרשב"א דאין חילוק בין נשואי מזיד לשוגג וכן נראה מדרש"י יבמות דצ"ד בד"ה אלא דקמ"ל דאקלקולא דידה חיישי כגון מת בעלי דאי אתי בעלה אמרינן תצא מזה ומזה וכל קלקולי דמתניתין בה הרי דגם באיפן שהיא מזידה קנסוה בכל הדברים המבוארים במתניתין וכיון דאין חילוק לשיטתם בין נשואי מזיד לשוגג וגם בנשואי מזיד צריכה גט וקשה לרב אמאי א"צ גט מן השני ודוח"ל דלשון הגמ' דעמדה ונשאת לאו דוקא הוא והכונה בנתקדשה, (ובשו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף כ' שאם הי' ידוע שהיו לה ב' שערות קודם שבא עליה הוי קידושין גמורים שודאי בעל לשם קידושין ואם קדשה אחר לא היתה צריכה ממנו גט. ונקיט לשון וקדשה וע"ע בלשון הטור בסי' קנ"ה וכתב הרמב"ם דוקא שלא בעל כו' אבל אחר שגדלה ונתקדשה לאחר אפילו גט א"צ מן השני ומותרת לחזור לראשון ויעוי' בב"י שתמה על הטור מה השמיענו בזה בשם הרמב"ם ומה מלמדנו כאן ולפמש"כ י"ל דנתכוין בזה דדוקא בעל ונתקדשה לאחר אפילו גט א"צ מהשני אבל אם נשאת לאחר בכה"ג צריכה גט מן השני ואסורה לראשון אף שהיו רק נשואין גרידא, או דממעט בנבעלה דצריכה גט מן השני וצע"ק].
על כן נראה דבאמת אין חילוק בין נשואי מזיד לשוגג ואף דל"ש בהו הטעם בכדי לברר איסורו של ראשון ושלא תזנה וגם שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט כיון דידוע להם שנשאת באיסור מ"מ ניהו דלא שייך בהו הטעמים מ"מ צריכה גט משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכמו דגזרו ביבמה משום דמיחלפא בא"א, וכמ"כ באשת גיסו בדצ"ה משום דמיחלפא וה"נ גזרו במזיד אטו שוגג משום דמיחלפא בא"א שהלך בעלה למדה"י, ולפ"ז כיון דבאמת מצד עצמה בנשואי מזיד ליכא קנס חכמים רק משום גזירה דמיחלפא ולהכי לא גזרו רק בנבעלה שהי' ביאת איסור אבל בנכנסה לחופה גרידא לא גזרו וכמשכ"ל ד' הראב"ד לחלק בין ע"א וב' עדים דלא החמירו בגזירה דמחלפא כמו בא"א גופא, וע"כ בקטנה שהגדילה ועמדה ונשאת היינו שנכנסה לחופה ולא נבעלה א"צ גט מהשני דבנשואי מזיד הוא רק משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י לא גזרו בנשואין גרידא, ובזה י"ל ג"כ ד' הטור אה"ע סי' קנ"ב באומרת גירשני שלא בפניו דאינה נאמנת וא"צ גט מהשני אפילו אם ניסת עי"ז דמיירי בנשואין גרידא והריב"ש בתשובה סי' תק"ח שמשוה מזיד לשוגג לגמרי אף בנכנסה לחופה גרידא י"ל דשאני התם שחשבה שהגב"ע די להתירה וחשובה כשוגג יעוי"ש.
ד
שוב ראיתי הדברים מפורשים בריטב"א יבמות דק"י שכ' ואומר מ"ה ז"ל דדוקא נתקדשה אבל נשאת כיון דאיכא סרך נשואין בהכי דשני מדאורייתא הויא נשואים ובעי גט גמור מן התורה מתקלקלא בי"ג דבר דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י ולא דמי לאשה שנשאת בתחלה שלא כדין דלא קנסינן לה כל היכא דלא נבעלה דהתם כיון דנשואים שלא כדין מתחלה לאו כלום הוא ואפילו נבעלה א"צ גט אליו דבנבעלה קנסינן דהו"ל כזנות אבל היכא דהנשואין מדאורייתא בהא ודאי קנסינן עכ"ל מבואר מדבריו כמש"כ דהיכא דהוי א"א מה"ת בזה כ"ז שלא נבעלה א"צ גט ובנבעלה קנסינן אף בנשואי מזיד ואף דהריטב"א ס"ל דגם בנכנסה לחופה תצא וע"כ דנשואי מזיד שאני דבכה"ג דבנכנסה לחופה ול"נ לא קנסינן, וכן כ' הנימוקי בשם הריטב"א דבנשאת כיון דאיכא סרך נישואין מדאורייתא ודאי קנסינן נראה דוקא משום דחלו קידושי שני מדבר תורה אבל היכא דקדושי ראשון מדאורייתא לא נאסרה משום נשואי שני גרידא, והא שי' הנימוקי דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה אסורה בא"א ועכצ"ל דשאני נשואי מזיד, ומש"כ הנמוק"י בשומרת יבם לרב בנשואי מזיד היינו שנשאת בלא עדים מותרת ליבם דדמי לזנות [וכמש"כ הגרעק"א דלרב קאי דס"ל אין ק"ת ביבמה לשוק דהוי כזנות בעלמא ותחלת ד' הנמוק"י שכתב מעתה כל שנשאת בין ברשות ב"ד בין במזיד גמור תצא מן הבעל ואפילו יש לה בנים ואסורה ג"כ על היבם קאי לשמואל] ונראה מד' הנמוק"י דאפילו בנשואי מזיד ובא עליה ג"כ מותר ולא קנסוה לרב י"ל דאין סתירה לד' הריטב"א דדוקא בשומרת יבם דאסור משום לאחלופי מותר בנשואי מזיד אפילו בבא עליה משא"כ בנשואי מזיד בא"א בבא עליה אסור אבל בנכנסה לחופה ול"נ מותר כמבואר בחדושי הריטב"א ביבמות דק"י מקור ד' הנמוק"י, וביש"ש יבמות פי"ג סי"ט בפסקי דינים בדין הקטנה שלא מיאנה והגדילה ונבעלה או שיש עדי יחוד וניסת א"צ גט מן השני ומותרת לחזור לראשון עכ"ל מיירי בלא נבעלה דמותרת לחזור לראשון והא היש"ש ס"ל דאפילו נכנסה לחופה ול"נ תצא מזה ומזה ולמש"כ בניסת במזיד ס"ל כד' הריטב"א דבנכנסה לחופה גרידא לא נאסרה.
והנה מד' הריטב"א והנמוק"י מבואר דבקדושי קטנה שניסת לאחר כיון דאיכא בהו סרך נשואין דאורייתא תצא מזה ומזה אף בנכנסה לחופה ול"נ אולם מלשון רב אלפס ורא"ש שם וז"ל ודוקא שלא בא עליה שני קודם גירושי ראשון אבל אם בא עליה שני קודם גרושי ראשון אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם כאשה שהלך בעלה למדה"י וכן מלשון הרמב"ם פי"א מהל' גירושין הל' ו' שכתב ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה ומבואר בלשונם דדוקא בעל ולכאורה הא גם בחופה גרידא נאסרה לשיטת הראשונים הנמוק"י והריטב"א דבכל גווני תצא מזה ומזה, ובשי' הרי"ף י"ל דלא ס"ל כדעת הריטב"א דבנכנסה לחופה אסורה בא"א כמו שצידד כן בשיטת הרי"ף בס' עצי ארזים בסי' ט"ו אולם מדברי הרמב"ם בפ"י מהל' גרושין מבואר דבא"א שנשאת ע"י נשואין גרידא ונכנסה לחופה ולא נבעלה תצא מזה ומזה א"כ קשה בקדושי קטנה למה בעל שני דוקא הא גם בניסת גרידא ונכנסה לחופה ג"כ תצא מזה ומזה והא גם מצד נשואי מזיד כיון דהנשואים חלים מדאורייתא דמי ליבמה לשוק דהא מבואר בד' הרמב"ם והשו"ע אה"ע סי' קנ"ט דביבמה לשוק בנשואי מזיד גזרו וכמש"כ הגרעק"א בטעמא דמילתא משום דק"ת ביבמה לשוק וא"כ בקדושי קטנה דנשואין דשני חלין מדאורייתא בנשואי מזיד בדין שתאסר, אולם יש לומר בשיטת הרי"ף והרמב"ם דלהכי בעינן בקדושי קטנה בעל דוקא משום דאינו אלא איסורא דרבנן בקדושי קטנה ובזה לא החמירו בכניסה לחופה וכמשכ"ל בטעם הנמוק"י משום דעבדי איסורא באיסור יחוד של תורה ולא החמירו רק באיסור יחוד דעריות, והריטב"א והנמוק"י ס"ל דהשוו מדותיהן בשל דבריהם כשל תורה דכמו בשל תורה גם בנכנסה לחופה ול"נ אסור כמו כן בקדושי קטנה דמדבריהם (וכ"נ מדברי הירושלמי פרק האשה רבה לגבי אשתו של חרש שהלך בעלה למדה"י והלכה ונשאת לחרש או פקח ובהה"מ פי"א מהל' גרושין ה' ט"ו ועי' בס' הזכות שנסתייע מד' הירוש' לשי' הרי"ף דגם בקדושין דרבנן תצא מזה ומזה דלא כהראב"ד ויעוי' בביאור הגר"א אהע"ז סי' קנ"ה ומשמע לכאורה דאין חילוק בין אשת פקח או אשת חרש וגם ע"י נשואין גרידא נאסרת ולשי' הרי"ף והרמב"ם צ"ל דגם באשת חרש מיירי ע"י ביאה דוקא ולא ע"י חופה גרידא כמו בקדושי קטנה].
ה
שו"ר בתשובות מלבושי יו"ט ח"ב במה שפלפל בדין נשואי מזיד והביא שם דברי הבה"ג הלכות גיטין [ד' ווארשא דע"ט] דשילח גט וביטל את הגט באופן שאין בלשונו ביטול ואי ההוא גברא דקידשה קידושי בעלמא הוא דקידשה ולא נסבה א"צ גיטא מיני' ושריא לבעלה קדמאה ואי נסבה אסורה לבעלה קדמאה דכיון דלרצונה איבעלה הו"ל בעילת זנות ואסורה לי' דת"ר והיא לא נתפשה אסורה וכו' היכא דאסורה לקמא אסורה לבתרא דתנן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ונפקא מן גברא קדמאה בגט ושריא לעלמא ומן גברא בתראה ל"צ גט דזנות בעלמא זנאית ולא תפסי בה קדושין עכ"ל הבה"ג וד' הבה"ג צ"ע דהא בגיטין ד"פ שנינו ותצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ולפי הנראה מד' הבה"ג דדעתו דנשואי מזיד א"צ גט מהשני, ולמש"כ י"ל קצת בד' הבה"ג עפמש"כ הלח"מ בפי"א מהל' גרושין ה"ו בשיטת הראב"ד דשאני התם שנשאת מחמת שמת בעלה על פי השמועה אבל היכא שלא נשאת מחמת שמועה שמת בעלה לא מחלפי באשה שהלך בעלה למדה"י ולפמש"כ לצדד בנשואי מזיד דהוי כזנות בדין שלא נגזור רק משום דגזרו מזיד אטו שוגג משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י וגזירה זו הוא רק היכא שניסת מחמת שמועה שמת כמש"כ הלח"מ אבל לא היכא שניסת בגט בטל אבל בנשואי מזיד שאמרה שמת בעלה בזה אפשר דגם הבה"ג יודה משום דמחלפא.
והנה בדין הריטב"א והנמוק"י באשה שהלך בעלה למדה"י בנכנסה לחופה יש להעיר מד' תשו' הרשב"א סי' י' מה שתי' דפלטי בן ליש לא בא עליה יעו"ש ואכתי קשה דמ"מ נשואין מיהו הוה וא"כ בדין שתהי' אסורה לדוד ויעוי' בב"ש סי' קנ"ט שכתב דדוחק לומר דבימי דוד לא נגזרה גזירה זו וע"ע בתשו' רעק"א סי' ר"ו, ולמש"כ י"ל שסמך הרשב"א על מה שתי' מתחלה דהוי אונס טעות בדין שכסבורה היתה מיכל שנשאת לפלטי בהיתר מחמת שקדושי דוד אינם קדושין וכמו שהי' שאול סובר אלא דלא ברירא לי' להרשב"א היינו דס"ל להרשב"א דניהו דהוי אונס מ"מ מדרבנן הו"ל למיתסר משום דאתי לאחלופי באשת איש [דעצם הגזירה היתה באשת איש משום כדי שתדייק ולא באונס הוראה אחרת רק משום דאתי לאחלופי הו"ל לאסור] ועל זה כתב הרשב"א דהא לא בא עליה פלטי בן ליש ומשום גזירה דאחלופי לא אסרו בנכנסה לחופה גרידא וע"ע בתשו' הרשב"א ס' אלף קפ"ט ובד' הט"ז אה"ע סוסי' י"ז ובזה יש להאריך ואכ"מ הרי נתבאר דבקדושי קטנה שהגדילה ובעל בגדלותה וניסת לאחר ע"י חופה גרידא שא"צ גט מהשני וכן מבואר בד' הריטב"א והנמוק"י והיש"ש מפורש דבנשואי מזיד ע"י חופה לא תצא מזה ומזה, וע"כ הטעם דבנשואי מזיד משום אחלופא לא גזרו רק בנבעלה וכן מבואר שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דבקידושי קטנה שאינו אלא מדרבנן לא נאסרה ע"י נישואין גרידא ורק לכשנבעלה תצא מזה ומזה ונראה דלא השוו מדותיהן לאסור חופה כמו נבעלה, ולשי' הריטב"א והנימוק"י גם בקידושין דרבנן כמו בקידושי קטנה כל הדרכים האלו בה ואפילו בנכנסה לחופה לבד תצא מזה ומזה, אלא שמדברי הריטב"א והנמוק"י למדנו דכל היכא דאיכא סרך נשואין מדאורייתא גזרו גם בנשואי מזיד דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י וכי גם בקדושי דרבנן כמו בקדושי קטנה לשי' הרי"ף והרמב"ם דכל הדרכים האלו בה ה"ה בנכנסה לחופה ול"נ כן, ונסתר לפ"ז לכאורה היסוד שכתבתי דביבמה לשוק בנכנסה לחופה אינה נאסרת משום דבמיחלפא לבד לא גזרינן בחופה גרידא דהא ביבמה לשוק איכא סרך נשואין דאורייתא דהא ק"ת ביבמה לשוק מספק וכמש"כ הגרעק"א דלהכי ביבמה לשוק גם בנשואי מזיד גזרו דשייך מיחלפא בא"א ומחמת זה נסתר ג"כ חידוש הכנסת יחזקאל דבב' עדים דמינס אנסה דאינה נאסרת ביבמה לשוק דמשום מיחלפא לבד לא גזרו כמש"כ הראב"ד באשת גיסו דהא ביבמה לשוק איכא סרך נשואין דאורייתא, וגם מש"כ לחלק דדוקא ביחוד של עריות גזרו ולא בחיי"ל הא מבואר בד' הריטב"א והנימוק"י דגם בקידושין דרבנן כיון דאיכא סרך נשואין דאורייתא תצא מזה ומזה אפילו בנכנסה לחופה.
ו
אולם אחרי התבוננות נראה דזה אינו דמש"כ הריטב"א והנמוק"י בקדושי קטנה דכל דאיכא סרך נשואין דאורייתא גם בנשואי מזיד דחופה גרידא גזרו היינו רק בדין מזיד דטעמא דמילתא דל"ש בהו לאחלופי דהוי זנות בעלמא ואין על זה סרך נשואין ולא גזרו ולהכי היכא דאיכא סרך נשואין דאורייתא אין חילוק בין מזיד לשוגג וכל הדרכים האלו בה, משא"כ בדין ב' עדים שחידש הכנס"י משום דמינס אניס ולא פשעה כלל לא קנסו רק היכא דאיכא שמא יאמרו אבל משום אחלופי לא חיישינן להכי אע"פ שנתפסו הקדושין מספק ויש בזה סרך נישואין מ"מ לא קנסו בזה משום איחלופי כל היכא דליכא שמא יאמרו, ומה"ט גם בנכנסה לחופה גרידא דלא עבדי איסורא יותר מב' עדים ורק איסור יחוד כל דליכא שמא יאמרו לא גזרו משום איחלופי, וגם מש"כ לסתור דהא מקדושי קטנה דאאמד"ר ג"כ כל הדרכים האלו בה ומכש"כ ביבמה לשוק יש לחלק מקדושין דרבנן דהא בקדושי חרש מבואר בירוש' דדמי לקדושי פקח דכל הדרכים האלו בה לפי שלא חילקו בדבר בין קדושין של תורה לקדושין דרבנן דמ"מ הויא אשת איש ואילו ביבמה לשוק פליגי בירוש' ולחד מ"ד ס"ל דזה חולץ וזה מקיים ומובא בתוס' יבמות דצ"ב ועי' בתוס' יבמות דנ"א ד"ה אי דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון יעוי"ש והא הרמב"ן מדמה להא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין ולר"מ הולד מהזר מדרבנן ג"כ אע"פ דביבמה לשוק אין הולד ממזר לכו"ע הרי דרבנן הוי כשל תורה ממש. וע"כ צ"ל דשאני איסור אשת איש דהכל אחד הוא והא דקאמר בדצ"ב דכל היכא דמיתסרא מדאורייתא גזרו בה רבנן נראה כיון דעצם זנות בא"א איסורו מדבר תורה אלא דהקדושין דרבנן גזרו בה רבנן משא"כ ביבמה לשוק דעצם זנות לא מתסרא מדאורייתא ולהכי גם בקדושי קטנה לשי' הרי"ף והרמב"ם לכשבעל תצא מזה ומזה ומש"כ האבני מילואים בסי' ל"א לחדש בפחות משו"פ כיון דהוי הוראה בטעות ומדין תורה מותר לא קנסו בזה דתצא מזה ומזה משום דקדושי פחות משו"פ אאמד"ר ולא מתסרא מדאורייתא הוא תמוה ודבר זה תלוי במחלוקת הרי"ף והראב"ד בקדושי קטנה דק"י המובא ברא"ש שם דלשי' הראב"ד צריך לחלק מחרש כמש"כ הלח"מ בפי"א מהל' גירושין ועכ"פ מבואר בד' הרי"ף והרמב"ם דאף בקדושי קטנה תצא מזה ומזה לכשבעל, וע"ע בשעה"מ בפ"ד מהל' אישות הל' י'] וה"ה בנכנסה לחופה כמש"כ הנמוק"י דלא חילקו באשת איש והשוו מדותיהן לגמרי וחדא גזירה וקנס הוא ולא משום דמיחלפא אלא דזה גופא גזירה שגזרו חז"ל בא"א אבל ביבמה לשוק דהוא סוג איסור אחר ורק משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י בזה י"ל דלא גזרו רק לכשבעל ולא בנכנסה לחופה.
וביותר י"ל לפמש"כ בתשו' רעק"א סי' פ"ו דהא דאמרו בטעם דתצא מזה ומזה דשמא יאמרו גירש הראשון זה שייך לאוסרה על הראשון דהוי כמחזיר גרושתו אבל מ"ט אסורה להשני וצ"ל דלהשני שנישאת לו אסורה בלא"ה דקנסוה לדון כאלו זינתה במזיד דאסורה לבועל ורק לאפוקי מבעלה הראשון בזה לא הי' ראוי לקנוס לדונה כמזידה אלא דוקא במקום דשייך חששא דשמא יאמרו גירש ראשון ונמצא מחזי"ג ולהכי לקדושין קטנה דהוי עכ"פ א"א מדרבנן דיינינן כאילו זינתה במזיד ותצא מזה ולהראשון הא בלא"ה אסורה כדין מחזי"ג ולהכי גם בסרך נשואין גרידא קנסו משא"כ בשו"ג דליכא איסור זנות לבעל ולבועל וגם שמא יאמרו ליכא ורק דאיכא משום איחלופי בא"א ולהכי בב' עדים לא קנסו כמש"כ הכנס"י ומה"ט גם בנכנסה לחופה לבד לא גזרו ואם שבד' הריטב"א והנמוק"י דס"ל דגם בקידושין דרבנן כיון דאיכא סרך נשואין דאורייתא מיחלפא בא"א ואף בנכנסה לחופה גרידא ואפשר דלדידהו גם ביבמה לשוק שניסת כן יש להסתפק בדבר כמשכ"ל אבל בשי' הרי"ף. והרמב"ם דס"ל בקדושי קטנה דבנשואין גרידא לא נאסרה אע"פ דאיכא סרך נשואין דאורייתא ע"כ משום דס"ל דבנשואי מזיד לא גזרו בכה"ג או דלא דמי לא"א מן התורה א"כ לשיטתם מהראוי דגם ביבמה לשוק בנכנסה לחופה לבד לא גזרו עכ"פ מצינו חילוקים בד' הראשונים בנכנסה לחופה בנשואי מזיד ובקדושי קטנה ומה"ט יש לחלק ג"כ ביבמה לשוק דלא דמי לא"א, העולה מזה לדינא מש"כ הב"ש בסי' קנ"ט סק"ז אפילו לא בא עליה לדבר פשוט יש מקום עיון בזה, ונראה דהוא ספיקא דדינא שנסתפק הב"י וכבר הראיתי פנים מסבירות להלכה ואי אפשר להכריע ספיקו של הב"י כי מה כחינו יפה בזה, אלא שי"ל דיותר מספק לא הוי ואם נשאה לא תצא דהא הוי סד"ר דלא איתחזק איסורא דאיסור יבמה לשוק חלף הלך ע"י חליצה והאיסור הוא איסור אחד מצד גזירה וקנס והוי ספיקא דדינא בדרבנן.
ז
ויש להוסיף עוד ולחקור לשי' הנמוק"י והריטב"א והריב"ש דבנכנסה לחופה לחוד ג"כ תצא מזה ומזה אם נכנסה לחופה בנדתה או שהיתה אילנית [כמבואר בסי' ס"א בשם תשובת הרא"ש] אי בכה"ג תצא מזה ומזה ולמש"כ הלח"מ בשי' הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין דלפי המסקנא עיקר החילוק בין קדושין ונשואין לפי דיש תנאי בקדושין ואין תנאי בנשואין [והובא לעיל אות א'] א"כ בחופת נדה לשי' הרמב"ם דלא הוי חופה ולא הוי נשואה ושפיר אפשר לבטל הקדושין ע"י תנאי וכמו"כ לשי' הנמוק"י משום דכיון דעבדי איסורא קנסוה רבנן היינו משום דהוי יחוד הקרובה לביאה דחופת נדה או חולנית אין זה יחוד הקרובה לביאה ולא חשוב עבדי איסורא.
ולכאורה יש להשיב ע"ז מד' הפוסקים דס"ל דאין באלמנה קנין חופה עפ"י הירוש' הני דכנסי ארמלתא בשבת כו' כמובא בתוס' יומא י"ג ולשי' הפוסקים דחופה היינו יחוד הראוי לביאה באלמנה בעינן ביאה כמש"כ הב"ש בסי' ס"ד סק"ו ולפ"ז באלמנה ובעולה. לא הוי נשואה עד שבעלה ויקשה לפי"ז דאין מקום לדינו של הריטב"א והנמוק"י בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהא לפי מה שנשאת בטעות שחשבה שמת בעלה עפ"י עדות העד א"כ לא הוי נשואה כלל בכניסה לחופה וא"כ לשי' הרמב"ם דהעיקר הוא לפי שאין תנאי בנשואין ואין תנאי בחופה והא באלמנה ליכא חופה כלל ועכצ"ל לפ"ז דאף דעל פי דין לא היתה נשואה כלל מ"מ שמא יאמרו איכא דהעולם לא ידעו שלא נבעלה וכיון שנכנסה לחופה חשובה אצלם כנשואה ואיכא שמא יאמרו, אלא שאין הכרח לזה דהרמב"ם לא הביא כלל החילוק בין בתולה לאלמנה כהירוש' וכמש"כ הב"ש שם דמד' הרמב"ם נראה דאין חילוק וגם באלמנה חופה קונה ולשי' הסוברים דלא מהני חופה יפרשו בזה כמש"כ הנמוק"י משום דהוי קרובה לביאה וחשוב עבדי איסורא וע"כ החמירו בזה וממילא אף דלא הוי נשואה גם לפי הטעות מ"מ חשוב עבדי איסורא וכ"ז בחופת היתר אבל בחופת נדה וחולנית שאינה קרובה לביאה לא קנסו:
ח
ובגוף החקירה בכיוצא בזה העיר בתשו' מהר"א בן ששון סי' קע"ג הובא בשעה"מ בהל' אישות בקונט' חופת חתנים סי' ה' שנסתפק בהא דקיי"ל בשו"ע סי' מ"ו דמי שיצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ובא אחר וקדשה מגרש ראשון ונושא שני ודוקא בשקידשה ולא כנסה אבל כנסה אסורה לו אחר שגירשה הראשון ומסתפק בזה בנכנסה לחופה וידעינן בבירור שלא נבעלה כגון שבאו עדים ואמרו שלא זזה ידם מתוך ידו אי חשוב כביאה לאוסרה עליו והביא מההיא דיש חופה לפסולות ודחה ושוב כתב כיון שאינו אלא מדרבנן ומצאנו לרבינו והרי"ף שסוברים דחופת נדה לא חשיבא חופה בנ"ד שהיתה נדה הו"ל ספק דרבנן ולקולא, והשעה"מ השיב על זה באריכות אי בנכנסה לחופה חשוב כבעולה דבר תורה והביא שזהו מחלוקת הראשונים ולד' התוס' בכתובות דמ"ט הוי כבעולה ממש ולד' הר"י והריטב"א ל"ה כבעילה והביא ג"כ לד' התוס' כתובות כ"ט במחזיר גרושתו ובנידון מוהר"א ששון כתב דנראה דלכו"ע כל שנכנסה לחופה ולא נבעלה לא חיישינן דע"כ ס"ל להתוס' דחופה כביאה אלא גבי יש חופה לפסולות וכיו"ב דמן הדין קדושין תופסין והלכך חופתה נמי הוי חופה והו"ל נשואה וחשוב כביאה משא"כ ביצא עליה קול שנתקדשה ונכנסה לחופה ולא נבעלה הא ודאי פשיטא דמגרש ראשון ונושא שני דממ"נ אם לא נתקדשה לראשון כלל הר"ז מותרת ואם נתקדשה לראשון חופה דשני לא חשיבה חופה כלל דאטו נשואין תופסין בעריות והו"ל כמי שלא נשאה ולבסוף מסוק דהדין דין אמת ולא מטעמו זהו ת"ד השעה"מ והובא ג"כ בפ"ת ס"י.
ותמיהני על השעה"מ בזה שכ' שאם נתקדשה לראשון חופה דשני לא חשיבא חופה כלל דהא זהו הדין דהנמוק"י והריטב"א בר"פ האשה רבה דגם בנכנסה לחופה גרידא נאסרת, ובנידון המהר"א ששון שיצא קול שנתקדשה וצריכה גט מהראשון מדרבנן והוי כא"א מדרבנן א"כ לכאורא דזהו דינו של הנמוק"י בקדושי קטנה שכ' בשם הריטב"א דכיון דנשואין דשני מדאורייתא הוא מקלקה בי"ג דבר [אלא שאם נתברר שהקול הראשון אמת ונתקדשה לראשון ובזה אם כנסה השני דהוי נשואי מזיד אצלה דלא חלים הנשואים והוי כזנות בזה יש מקום לעורר כמשכ"ל דבנשואי מזיד לא גזרו רבנן בחופה היכא שידוע של"נ וכמש"כ הריטב"א ביבמות דק"י בשם מ"ה].
והנה מה שזכר בזה המהר"א ששון יש חופה לפסולות מבואר כן בלשון הריטב"א ביבמות דפ"ט בשם מ"ה שכ' רישא דעבדי איסורא לא סוף דבר דעבדי איסורא שנבעלה ממש אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה דהא לא שרי בסיפא אלא כשנתקדשה בלבד וכן אתה אומר בדר"י בן כיפר דכל שנכנסה לחופה נשואה הוי ואסורה לראשון דכל היכא דביאה פסלה חופה פסלה וכדאמרינן גבי יש חופה לפסולות עכ"ל, ולפי הנראה כונתו בזה על הא דריב"כ דהוי כבעולה ממש וכמש"כ התוס' בכתובות דמ"ט אבל בודאי דל"ש איסור חופה בדין סוטה דרק טומאת זנות אוסרת אלא די"ל דכמו דקנסוה חכמים דביאה פוסלת ואוסרת היכא שניסת בטעות ה"נ קנסוה על חופה וגבי קנס דרבנן דתצא מזה ומזה קנסוה גם בנשואין של חופה אי מטעם דאין תנאי בנשואין או לפי דהוי עבדי איסורא דקרובה לביאה [ובדין דריב"כ דמחזיר גרושתו לאחר שנכנסה לחופה מבואר בדהתוס' כתובות דכ"ט דכל זמן שלא נבעלה אין איסור מחזיר גרושתו ולכאורה נראה בשיטתם דאף שכ' בדמ"ט דנכנסה לחופה חשיב כבעולה מ"מ י"ל דדוקא לענין סקילה וחנק הוי גזיה"כ דנכנסה לחופה דין נשואה ובעולה עלה ובחנק משא"כ במחזיר גרושתו לר"י ב"כ דילפינן מאחרי אשר הוטמאה ובזה לשון הוטמאה ל"ש על חופה כמו בסוטה וא"ש סתירת ד' התוס' שהעיר השעה"מ אלא שאין לבנות דייק עדהתוס' כתובות דכ"ט דהא תמוה דהא בבעל גם ביאה שלא כדרכה הוי ביאה ועי' הפלאה שם דגורס בדהתוס' אי נמי וכ"כ בשו"ת נובי"ת אה"ע סי' וא"כ דהתוס' אליבא דרבנן] ועכ"פ גם בד' הריטב"א מבואר לפי דהוי נשואה וכדאמרו ביש חופה לפסולות וכ"ז בחופה דמשוי לנשואה אבל בחופת נדה דלא משוי נשואה [וכמו שחילקו הפוסקים בין חופה לפסולות דרוצה לבוא באיסור ובין חופת נדה שאי"ר לבוא בנדתה או בשארי החילוקים] ובזה לא קנסו [ובודאי נראה דגם ביש חופה לפסולות אם היתה חופת נדה שאי"ר לבוא באיסור כיון דלא הוי נשואה ממילא אינו פוסל ג"כ], וזהו שנסתפק המהר"א ששון בחופת נדה דניהו דקנסו חז"ל בנשואין לפי הטעות שהיא נשואה אבל בחופת נדה דלשי' הפוסקים דלא הוי נשואה גם לפי הטעות לא היתה נשואה וגם למש"כ הנמוק"י משום דחופה קרובה לביאה הא חופת נדה לא הוי קרובה לביאה ולא גזרו בזה ודמי לנתקדשה גרידא והוי ספק דרבנן לקולא כמש"כ המוהר"א ששון.
ט
והנה בדבר הנאמנות אי נאמנים הבעל והאשה לומר שלא נבעלה, לכאורה הא אמרינן ביבמות דקי"ב דגם בנסתרה אין לו טענת בתולים מבואר דגדולה חזקה דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לקידושין ולהוציא ממון ואף שלא ראינו שנתיחדה ד' הרא"ה כמעט בלי חולק דכיון שדרים כאיש ואשה א"צ עדי יחוד ובודאי נבעלה אלא דמ"מ גם בזה דעת רש"י ביבמות שם דבשניהם מודים שלא נבעלה צריכה חליצה, ויעוי' בתשו' הגר"ח מוולאזין בס' חוט המשולש סי' י' שכ' בשי' רש"י דאף דהוי נגד חזקה דהתנהגות דסוקלין ושורפין על החזקות וכל ענין דרוב בעילות אחר הבעל הוא מצד חזקה דהתנהגות מ"מ דעת רש"י דברי מהני נגד חזקה ולדעתו זהו שי' רש"י בכתובות דכ"ב וזהו שי' הרשב"א והפנ"י שם דכל אדם לגבי עצמו נאמן נגד חזקה ויעו"ש שמחלק בין דבר שבממון דאינו נאמן נגד חזקה ובין איסורא דמהימן אלא שרבו החולקים ע"ד רש"י עיי"ש.
אלא דבנ"ד לדבריהם שהיתה חופת נדה אף שאין עדים על זה מ"מ יש להם נאמנות ע"ז שאינו סותר שום חזקה דלא איתרע חזקת כשרות וצדקות שלהם דהא לא היו חשודים לפי שניסת בשוגג וגם החשוד על הקל אינו חשוד על החמור, ועי' ברמב"ן יבמות דקי"ב שכ' וז"ל ועוד אמאי אינו נאמן לומר לא בעלתי אפילו לאחר שלשים וכי במקום איסורא מי לא מוקים אינש אנפשיה אפילו כל ימיו וכו' הרי דבמקום איסור נאמן, והרדב"ז בתשו' ח"א סי' שנ"א הובא במל"מ פ"י מהל' גירושין כתב שאם פירסה נדה ונתיחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עברי על איסור כרת ואפילו ראינו שנבעלה אין חוששין שמא בעל לשם קידושין דהא ל"ש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר על איסור כרת לא חש על בעילת זנות, ועי' באבני מילואים סי' ל"ג מש"כ שהרשב"א בתשובה סי' קפ"א הובא בב"י סוס"י י"ז חולק על זה דהא מבואר בדבריו דכיון דנתיחדה עמו אחר הגירושין של ראשון אמרינן הן הן עדי יחוד אע"פ שאסורה עליו מעשה נ דונטמאה, ולכאורה לד' הא"מ תמוהים ד' הרדב"ז שסותר א"ע ממש"כ בח"ד סי' רע"ז כד' הרשב"א יעו"ש, ונראה דשאני בנידון הרשב"א דהא מיירי שקידשה בתחילה וכנסה לתוך ביתו כאיש ואשה שניסת אליו במזיד וגם אחרי שנתודע אליו שהיא א"א ואחרי הגירושין שהתה אצלו כבתחילה כאיש ואשה ולא הוציא את הרשעה מתוך ביתו [והא אמרו מתיחד אדם עם אחותו ודר עם אמו הרי דחלוק דירה מיחוד] ולהכי אמרינן דכיון שמתיחד עמה בפני עדים אמרינן הן הן עדי יחוד כו' ועי' ביבמות דק"ז בתוד"ה טעמא, ומש"כ הרדב"ז דאפילו נבעלה אין אנו חוששין שמא בעל לשם קידושין דהא לא חש על איסור כרת ולא חש ג"כ על ב"ז וזה סותר ד' הרשב"א ודברי עצמו בסי' רע"ז צ"ל דשאני נדה דאיסור כרת חמור ומדלא חש על זה אינו חשש ג"כ על בעלת זנות משא"כ באיסורים שוים, ובנ"ד בחופת נדה שנתקדשה מהכ"ת שנחשוד בכשרים ובודאי יש להם חזקת צדקות ונאמנים שלא הי' רק חופה גרידא מצד הדין כבשארי איסורים והא העדות לאחר הגירושין והחליצה אי מותרת להנשא לכתחילה מצד קנס דרבנן הוי איסור ולא הוי דבשב"ע ונאמן גם הבעל. וגם בדשב"ע דרבנן היכא דלדברי העדים לא הי' דבשב"ע נאמנים כמש"כ בסי' ה' אות ח' וכיון דנאמנים שהי' חופת נדה ולא הוי נשואה לשי' הרמב"ם ומותרת לחזור לו דדמי לנתקדשה בשוגג.
י
ומה שיש לפקפק בזה הוא משום די"ל דנהי דנאמנים לגבי עצמן דלא הוי נשואה כלל מ"מ העולם שאינם יודעים מדבריהם הרי מוחזקים אצלם בנשואה ואכתי איכא שמא יאמרו וביחוד למש"כ הלח"מ דנראה משי' הרמב"ם דהטעם הוא משום דאין תנאי בנשואין ואיכא שמא יאמרו, מ"מ י"ל דגם לשי' הרמב"ם לא גזרו רק היכא שהיא נשואה באמת לפי הטעות שמת בעלה, וביותר י"ל דמה שקנסו בנכנסה לחופה ולא נבעלה הוא משום לא פליג דסתמא בנשואין שיש סתירה יש ביאה והשוו חכמים בנשואי חופה גרידא וכל שהיא נשואה עפ"י דין לפי הטעות הרי היא בכלל הגזירה אבל כל שאינה נשואה עפ"י דין לא גזרו, אולם לשי' הפוסקים דאלמנה אין חופה קונה רק ביאה אי אפ"ל כן כמשכ"ל ולדעתם עיקר החילוק, משום דעבדי איסורא דהוי יחוד הקרובה לביאה אבל בחופת נדה מה"ט חשוב לא עבדי איסורא, גם אי נימא דהשוו חכמים מדותיהן וכל שהיא נשואה בעיני העולם משום לא פלוג אסרו באשת איש אכתי י"ל דדוקא בא"א גזרו משום לא פלוג אבל ביבמה לשוק דהאיסור הוא משום דמחלפא בא"א לא גזרו בזה באופן דלא הויא נשואה כלל דהוי כגזירה לגזירה.
ולענין הלכה י"ל בעיקר הדין דנכנסה לחופה ולא נבעלה בא"א שהובא מהנמוק"י בשם הריטב"א יש להסתפק אם הוא מוסכם מכל הפוסקים יעוי' בס' עצי ארזים סי' ט"ו שרוצה לכוין בד' הרי"ף דלא ס"ל הך דינא וכן נראה מד' תשו' הרשב"א בסי' י' שכ' דפלטי בן ליש לא בא עליה אע"פ שהיתה נשואה [ועי' בתשו' ושב הכהן סי' ובשו"ת חוט המשולש להגאון מוהר"ח בסי' י"ג], גם לפי הכרעת הרמ"א דבא"א אסור בנכנסה לחופה ול"נ י"ל דדוקא בא"א ולא ביבמה לשוק וכמש"כ עפ"י שי' הראב"ד דמחלק בין ע"א לב' עדים וכמש"כ הכנס"י להתיר בב' עדים ביבמה וכמו שנתבאר בארוכה הטעמים בזה ולהכי השמיט הרמ"א בשומרת יבם הדין דבנכנסה לחופה ול"נ, גם י"ל דדוקא חופה דדמי לנשואה גזרו בה רבנן וכמש"כ המוהר"א ששון בכה"ג להקל בחופת נדה אבל בזה שאי"ר לביאה לא גזרו בה רבנן ואף שדרו ביחד מ"מ כיון שאינה נשואה עפ"י דין ויש להם נאמנות ע"ז לא גזרו בזה, ולמעשה בנ"ד כתבתי לברר הדברים אחרי שהוא שעת הדחק גדול שיש מקום גדול לסמוך על זה ושלא למחות בידם וכת"ר יעשה בזה כדעתו הרחבה, ומצד מה שנתקדשה בשוגג אין לחוש, דהא המקדש לא ידע כלל שיש יבם והמתקדשת היתה אומר מותר דכסבורה לפי שהיו לה בנים ומתו אינה זקוקה לחליצה, וכמבואר בטו"ז יו"ד סי' צ"ט דאומר מותר הוי שוגג, ויעוי' בב"ש סי' קע"ח ס"ק ד', ובתשו' רעק"א סי' ר"ה, ועכ"פ מצד הקידושין י"ל דהוי שוגג ממש דבכה"ג מותרת להמקדש לכתחילה וכמבואר בסי' קנ"ט ס"א בהג"ה.