אזני יהושע· רבי יהושע סיגל
אזני יהושע · שאלה ב
נשאלתי על דבר המלבושים אשר אנו נותנים פה לחייטים לעשות אותם או קונים מן בעלי המלאכה כל מיני כלים וידוע שהמה הבעלי מלאכה ישראלים מחללי שבת ועושין מלאכתן בשבת אם מותר להשתמש באותן כלים ומלבושים דהא ידוע דאנן פסקינן כר"י במבשל בשבת דהיכא שעבר במזיד אסור לו לעולם ולאו דוקא מבשל דהוא הדין בכל המלאכות כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבת ה' כ"ג דכל כיוצא בזה וגם למי שנעשה בשבילו יש לעיין דהוי כמו לעצמו, אשר כבר כתב כן המ"א או"ת סי' שי"ח ולא העלה הלכה ברורה בזה, ובפרט היכא שמשיג שכר עבור עבודתו זה הוי בודאי כעושה לעצמו ואי נימא שאסור ליקח ממנו המלבוש שייך הענין קנס שאסרו לו לעולם אבל אם נקח ממנו ונשל' לו בדמים עבור מלאכתו שעשה עבורנו בשבת א"כ אין לו זה הקנס שאסורה לו לעולם, גם אי נימא אפילו כדעת אלו שמותר למי שנעשה בשבילו דלא דמי להמבשל בעצמו עוד צריכין אנו לידע אי עכ"פ צריכין להמתין בכדי שיעשה או מותר לו מיד כמו לכל איש דפסק המחבר דמותר למ"ש מיד:
תשובה
הנה בש"ע או"ח סי' שי"ח סעי' א' מבואר הדין דמבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם וכתב המ"א בס"ק ב' וז"ל ונ"ל דלמי שנתבשל בשבילו דינו כמו הוא עצמו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישינן שיאמר לעכו"ם לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עכ"ל המ"א, והנה דבריו אלה המה ממש בב"י יו"ד סי' צ"ט וכשאני לעצמי לא זכיתי עדיין להבין דברים אלו דמה אין אדם חוטא ולא לו שייך כאן חדא הא במזיד מיירי כאן א"כ הוא פושע לחלל שבתות אף שלא היה בעבורו וא"כ נראה באיש הזה שחטא ולא לו ויש לחוש מעתה שיאמר ישראל זה עוד הפעם להפושע שיבשל בשבילו והוא הפושע יעשה זאת דהא חזינן שכבר עשה כן שבישל בשבת בשביל אחר ולא דמי כלל להא דבבא מציעא ה' ע"ב דהתם הרועה אינו נחשד כלל לרעות בשדה אחר בהמות של אחרים אבל כאן הא חזינן שחטא ולא לו ויש לתקן שלא יעשה פעם שנית כמעשהו הראשון. ובזה גופא אמרתי להקשות על הא דכתב המ"א שם בריש ס"ק ב' לענין בכדי שיעשה וז"ל דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישינן שיאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו עכ"ל, וזה הוא ג"כ תמוה מכח קושיא זאת דהא במזיד מיירי א"כ בודאי ישמע לו דהא הוא פושע שכבר חילל שבת במזיד ודברי הט"ז מדויקין יותר שיש לפרש דבריו דלא נחוש שיצוה אותו ישראל אחר פעם אחרת לבשל בהדיא עבורו כיון שהוא חמור אצל כל ישראל אבל דברי המ"א תמוהים הצריכים ישוב גדול:
ושנית יש להקשות הא יש לחוש שיאמר לישראל לבשל בשבת עבורו וישלם לו שכר טירחא ולא שייך עוד סברת אין אדם חוטא ולא לו, [ועי' ברמ"א יו"ד סי' צ"ט מ"ש בשם האו"ה דהיכא שמשלם לו עבור הביטול הוי כלעצמו] והנה אמרתי לכאורה להביא ראי' לדקדק מן הש"ס דאף למי שבישל בשבילו דינו כמו לעצמו והוא מהא דאמרינן במזיד לא יאכל דלר"מ לא יאכל במ"ש ולר"י לא יאכל עולמית איך שייך לומר הדין על מי שעבר במזיד וחלל שבת אם יאכל או לא יאכל הא לא ציית לך כיון שחילל שבת במזיד א"כ לא יבוא לשאול על אכילתו, ואי נימא שכל הדין מיירי אחרי ששב מרשעתו ובא לשאול על דבר זה לענין אכילה, אך זה הוא דוחק גדול לאוקמה בכה"ג אשר ע"כ מוכרחים אנו לומר ולפרש שדין זה של במזיד לא יאכל שייך רק למי שנתבשל בשבילו שיש לו ג"כ זה הדין של מי שעבר ובישל והוא יבוא לשאול אם מותר לי או אסור ושייך שפיר לומר דבמזיד לא יאכל ויהי' הוכחה מכאן דמי שנתבשל בשבילו יש לו זה הדין כמו זה שבישל כיון דכל דינא דהש"ס של לא יאכל שייך רק עליו כמ"ש:
שבתי וראיתי בדברי הירושלמי דתרומות פ"ב ה' ג' וכפי המבואר שמה לא תהיה לנו הוכחה כלל ויסתעף מזה גם לענין דינא הרבה, דהנה גרסינן בירושלמי שם ר"ש בשם ר' אבוהו בשוגג באיסור ובמזיד באיסור ומפרש המבאר בפ"מ דהא דקתני במתני' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל היינו ששגג באיסור שלא ידע שאסור לעשות בשבת הלכך לא קנסו אותו ובמזיד באיסור קנסו אותו ולא יאכל דאילו ידע שאסור לעשות אלא ששגג ולא ידע שהיום שבת לא בעי ר"ש לאוקמה משום דס"ל דבכה"ג שידע מן האיסור הוה לן למקנס שוגג אטו מזיד הלכך מוקי לה דכולה מיירי שידע משבת אלא ששגג בהאיסור ולא שייך כאן למקנסי' שוגג אטו מזיד ואמר עוד שם בירושלמי אר"י מתני' אמרה כן המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל במזיד לא יאכל בשוגג באיסור במזיד באיסור עכ"ל הירושלמי ומפרש המבאר על הוכחה זו דמדכללונהו להמעשר ולהמבשל בחדא בבא דקמ"ל בהא כמו דבמבשל בשבת ודאי ששגג באיסור והזיד באיסור מיירי דבידע שמלאכה זו אסורה אלא ששגג בשבת מסתברא דלקנסיה שוגג אטו מזיד הואיל ועבר על מלאכה מאבות מלאכות אלא ע"כ דשגג במלאכה שלא ידע שבישל אסור לא קנסו בזה אטו מזיד וא"כ ה"ה במעשר בשגג באיסור והזיד באיסור עכ"ל, ואני בעניי לא הבנתי ראי' זו מה שהוכיח ר"מ דמתני' אמרה כן לפי פירוש המבאר דמה הוכיח ר"י לדברי ר"ש בשם ר' אבהו דאמר מסתבר בשוגג באיסור והזיד באיסור והוכיח לו מן המתני' משום דהמתני' על כרחך מסתברא דמיירי גג באיסור והזיד באיסור, מה מסתברא יותר בדברי המתני' מן מה דמסתבר ליה לר"ש בשם ר' אבוהו הא הוא מיירי בסתם ואמר כן מצד הסברא וה"נ במתני' נאמר סתם ונרצה לפרש כן מצד הסברא ואיך מביא ראי' מן סברא חיצונית מה דלא נכתב במתני' כלל על סברא חיצונית מה דאמר ר"ש הוכחה כזו לא מצינו בכל הש"ס ואיך אמר מתני' אמרה כן:
אשר ע"כ נלפע"ד לפרש באופן אחר ההוכחה דאמר ר"י מן המתני' לפי מ"ש לעיל, והוא שגם לר"י בירושלמי היה קשה לו הפירוש בהמתני' שאמרו במזיד לא יאכל איך שייך לומר אזהרה על מזיד שהוא מחלל שבת והוא פושע כעובד עכו"ם איך שייך לומר דלא יאכל הא לא יבוא לשאול כלל כיון שהוא פושע, ע"כ מוכיח לו ר"י דעל כרחך צריכין לפרש האי דבמזיד לא יאכל היינו שהי' מזיד באיסור אבל מ"מ שכח שהיום שבת ולא היה פושע מ"מ שיהי' כל כך שלא יבוא לשאול דהא כשנזכר שהיום שבת בא שפיר לשאול על התבשיל וזאת אין לומר דכוונת מזיד היא שהזיד בשבת שידע שהיום שבת והו' שוגג באיסור שלא ידע שזה הוא אסור ונקרא כה"ג במזיד ובשוגג מקרי ששגג שהיום שבת ומ"מ ידע שזה אסור לעשות בשבת, זאת לא מסתבר כלל לומר עוד בהיפך דבהזיד בשבת נקרא מזיד ובשוגג בשבת והזיד באיסור יהי' נקרא שוגג דא"כ יציבא בארעא וגיורא וכו' ועל כרחך כיון דאי אפשר לפרש מלת מזיד שהזיד בכל אנפא משום הקושיא הנ"ל דהא לא יבוא לשאול ע"כ צריכין לפרש שהזיד באיסור ושגג בשבת ונקרא זאת מזיד כיון שהזיד באיסור נקרא שפיר מזיד וממילא גם כונת המתני' דבשוגג יאכל ג"כ ששגג באיסור ואמר שפיר מתני' אמרה כן דבשגג באיסור והזיד באיסור מדקתני במזיד לא יאכל וכהנ"ל דלא שייך זאת באופן אחר והוא פירוש אמת ויציב בדברי הירושלמי לפע"ד:
וכיון שכן בטלה מעתה ההוכחה הנ"ל שהוכחתי מן הש"ס מכח קושיא הנ"ל דהא לא יבוא לשאול דכל דין זה מיירי רק למי שנתבשל בשבילו דמעתה אין כאן הוכחה עוד דהא קושיא זו מתורצת באופן אחר לפי דברי הירושלמי דכיון דמיירי רק בשגג באיסור והזיד באיסור אבל מן שבת הי' שכח א"כ מיירי שפיר הדין למבשל עצמו אם בא לשאול אח"כ כשנזכר שהיום שבת ומן מי שנתבשל בשבילו לא מיירי הסוגיא כלל:
והנה לכאורה יש לדקדק מרש"י כתובות ל"ד ע"א ד"ה יכול אפילו בשוגג דכתב מפורש השוגג ששגג בבישול שלא ידע שהיא שבת הפך דברי הירושלמי אלו אכן באמת ניחא דשם קאי רש"י על הדאורי' אליבא דר"י הסנדלר דדרש מן מחלליה דבשוגג אינו אסור בישול שבת ע"כ פירש שפיר דאפילו כה"ג דשגג דלא ידע שהיא שבת ג"כ מותר מדאורי' בישול שבת משום דלא שייך ביה מחלליה מות יומת, ובאמת לר"י הסנדלר אי נימא לדידי' בישול שבת דאורי' א"כ אפילו ידע היום שהוא שבת וגם ידע שדבר זה אסור בשבת רק ששגג בכרת או במיתה ג"כ מקרי שוגג לדידיה דעכ"פ לא הוי מן כלל זה דמחלליה מות יומת שרק באופן זה אסרה התורה לדידי' מעשה שבת ולא באופן דלא שייך ביה הכלל דמחלליה, וזה גופא הוא צ"ע על רש"י שם דלא אמר שם בכתובות רבותא יותר גדולה שאם שגג בבישול שלא ידע שהוא במיתה ואפשר משום דאטי כי רוכלא לחשוב וליזל לחשוב כל מיני השגגות, אבל דברי הירושלמי והנ"ל המה אליבא דר"מ ור"י דלדידהו הוי מעשה שבת רק מדרבנן בין בין לטעמי' דרש"י חולין ט"ו משום שלא יהנה מן מעשה שבת בין לדבריו כתובות הנ"ל משום קנסו שוגג אטי מזיד וגם קנסו במזיד אבל מ"מ הוא רק דרבנן ע"כ הוא מחלק שפיר בין השגגות לענין זה הדרבנן וככל מ"ש, ומשו"ה לא תליא האי דבשוגג יאכל בפלוגתת ר"י, ור"ל שבת ס"ט ע"א מה נקרא שוגג דשם פליגי בדאורי' וכאן מיירי מה שתיקנו דרבנן דבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל דכונה אחרת בדבריהם כמ"ש בירושלמי ואחרי העיון צ"ט על הרמב"ם והטור וש"ע שסתמו דבריהם דבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל ולא כתבו איזה מקרי שוגג לענין זה אי דוקא שגג באיסורין או אפילו שגג בשבת ומן סתימת דבריהם נראה דכל ענין שוגג הדין כן דיאכל ובירושלמי הנ"ל הא מבואר לא כן, מה דאמר ר"י ממתני' דתרומות מוכח כן כדבריו שיש חילוק בשגגות ואי תימא דדברי הירושלמי המה רק על המתני' דתרומו' שהיא אליבא דר"מ דבמזיד לא יאכל עד למ"ש אבל לפי מה דפסקינן כר"י דבמזיד לא יאכל עולמית ולר"י דלא יאכל עולמית על כרחך הוי הפירש מזיד גמור בין בשבת בין באיסור שידע הכל והזיד לפשוע דמשו"ה לא יאכל עולמית, אכן אם כה נאמר. א"כ מי יאמר לנו דפליגי ד"מ ור"י דילמא תרוייהו ס"ל בשיטה אחת רק דר"מ מיירי בשגג באיסור והזיד באיסור ור"י מיירי בשגג בכל והזיד בכל וע"כ כיון דהש"ס שלנו וגם בהירושלמי שם מביא הברייתא דפליגי ר"מ ור"י על כרחך סבירא להו דשניהם מיירי באופן אחד וכמו שמפרש הירושלמי כונת שוגג ומזיד אליבא דר"מ ה"נ הוי זאת הכונה אליבא דר"י כל אחד לפי דינו וא"כ נשאר הצ"ע על הפוסקים שסתמו דבריהם, אבל מ"מ מן דברי הירושלמי מבואר בלי שום חולק דמיירי דוקא בשגג באיסור והזיד באיסור:
וכיון שזכינו לכל זה יתישבו מעתה שפיר גם דברי המ"א הנ"ל שהמה דברי הב"י ביו"ד סי' צ"ט דלא תקשה עוד עליהם מ"ש דשייך שפיר החשש שיאמר לישראל לזה עוד הפעם שיבשל בשבילו וכמו שחטא בפעם זאת ולא לו, כן יחטא עוד הפעם, ומעתה מיושב שפיר כיון דכונת מזיד היא שהזיד באיסור אבל מ"מ מן שבת היה שכח א"כ לא שייך עוד שיאמר עוד הפעם לישראל זה דהא לאו בכל שבת ושבת ישכח מן שבת, וכן מתורץ בזה גם מ"ש המ"א שם לענין בכדי שיעשה שהבאתי לעיל דהכל מתורץ שפיר לפי מ"ש בס"ד, אכן לפי זה תסתעף ממנה חומרא גדולה. דאף לפי דברי טעמי הב"י הנ"ל שיצא מדבריו היתר למי שנתבשל בשבילו כמ"ש המ"א דכל זה הוא רק בהזיד באיסור ושכח שהיום שבת אבל מי שבישל במזיד גמור בכל הענינים והוא מחלל שבת בכל כונתו באופן זה ודאי אסור למי שנתבשל בשבילו כמו להמבשל בעצמו אם היה בא לשאול דהא לא שייך עוד חלוקי המ"א הנ"ל מדברי הב"י וכמ"ש לעיל שזה נראה כעת לפי כל מ"ש לדין פשוט ואינו צריך לפנים שהוא אסור לו לעולם לפי מה דפסקינן כר"י:
שוב שמתי אל לבי דממ"נ אינו אסור לעולם למי שנתבשל או נעשה בשבילו דאי נימא לתרץ דברי המ"א שכונתו כאן במ"ש דאין אדם חוטא ולא לו היינו משום דבפעם הראשון ג"כ לא היה חוטא גמור אף שעשה במזיד אבל מ"מ הי' נשכח ממנו שהיום היא שבת שע"כ לא חיישינן שיעשה עוד הפעם זאת בשביל חבירו דהא לעולם לא ישכח שהיום הוא שבת ובמזיד גמור בודאי לא יחטא ולא לו ולפי זה ע"כ הפירוש בדברי המ"א שם בריש ס"ק ב' לענין בכדי שיעשה ה"נ הוי זאת כונתו דאי יאמר בפעם אחרת לנכרי הוא יצרוך להמתין בכדי שיעשה ומה יועיל לו המלאכה בשבת ואי שיאמר לישראל הא לא ישמע לו ג"כ מטעם הנ"ל דישראל זה לא עבר גם בפעם ראשון במזיד גמור רק הי' לו שכחת שבת ע"כ לא ישמע לו פעם שנית דהא לעולם לא ישכח בשבת ובמזיד גמור בודאי לא ישמע לו ע"כ אינו צריך האחר להמתין בכדי שיעשה אפילו במזיד וממילא ידעינן מזה דהיכא שהי' באמת מזיד גמור הישראל שבישל אזי צריך האחר להמתין בכדי שיעשה דלא שייך עוד לומר שלא ישמע לו עוד הפעם, וכיון שכן ממ"נ מותר במבשל בשבת בשביל אחר מותר ממ"נ להאחר אחר זמן בכדי שיעשה דאי הי' המבשל רק מזיד באיסור אבל הי' נשכח מן שבת א"כ אין לאסור להאחר לעולם מכח חילוק המ"א הנ"ל מן הב"י יו"ד סי' צ"ט דהא אין אדם חוטא ולא לו ע"כ בודאי לא יעשה עוד ישראל זה כזאת בשביל אחר וכמו שפרשתי לעיל ואם הי' המבשל במזיד מזיד גמור צריך האחר ע"כ להמתין כדי שיעשה כמו בנכרי דהא לא שייך לומר דלא ישמע לו וכמ"ש לעיל וכיון שצריך האחר להמתין בכה"ג בכדי שיעשה א"כ שפיר מותר למי שנתבשל בשבילו אחר זמן בכדי שיעשה דהא לא שייך עוד לחוש שיצוה פעם אחרת לבשל בשבילו לזה הפושע שבישל היום בשבילו דמה הנאה יהי' לו מזה הא יהי' מוכרח להמתין בכדי שיעשה וכמו בנכרי שכתב המ"א לפי דברי הב"י ביו"ד סי' צ"ט הנ"ל דהכל אחד הוא לפי זה א"כ ממ"נ מותר זה שנתבשל בשבילו אחר הכדי שיעשה אפילו אם בישל המבשל במזיד דבאיזה מזיד שבישל המבשל בשבת מותר למי שנתבשל בשבילו למ"ש אחר זמן כדי שיעשה, ולפי זה תליא זה הדין שאנו עוסקים בו במה שאסור בכה"ג לאחר בכדי שיעשה וכמו שבארתי בס"ד:
והנה המ"א בריש ס"ק ב' כתב על הא דמתיר המחבר למ"ש מיד וז"ל דוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישינן שיאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו ואף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו תוס' חולין דף ט"ו עכ"ל המ"א והמחה"ש הוסיף עוד על דבריו דתמוה לו דברי הב"ח שכתב דלרש"י צריך בכדי שיעשה והא בתוס' כתבו להיפך ובער אני ולא אדע מה היה קשה לו בדברי הב"ח יותר מן דברי הב"י גופא שכתב דלרש"י וה"ג ורמב"ן צריך להמתין בכדי שיעשה, אולם כשאני לעצמי תמוהין לי דברי המ"א גופא מ"ש דאפילו לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת מ"מ הכא שרי דבמילתא דלא שכיח לא גזרו תוס' חולין ע"י, ואני לא אדע איה הוא המקום שכתבו התוס' כן בחולין ט"ו וע"כ הוא מ"ש בסוף ד"ה מורי להו כר"מ שהקשו על השוחט בשבת שהי' לו חולה מבעוד יום והבריא דהיינו באופן שלא היה מוקצה כי כן מיירי המתני' לפי סוגית הש"ס שם איך מותר למ"ש מיד לפי פשטות המתני' ועל זה תירצו דהוא מילתא דלא שכיח ולא גזרו לרבנן וע"כ כונתם שם דזאת היא מילתא דלא שכיח שיהי' לו חולה מבעוד יום שיהי' בו סכנה ויבריא בשבת שע"כ בכה"ג לא גזרו להמתין בכדי שיעשה אבל בסתם מבשל בשבת דלא צריכין לאוקמה בהיה לו חולה מבעוד יום, דהא בלא"ה לא הי' מוקצה משום דראוי לכוס על זה לא כיונו התוס' כלל לומר דהוא מילתא דלא שכיח ולא גזרו בה רבנן דהא עיקר הגזירה שלא יהנה ממלאכת שבת היה רק על ענין זה ואיך שייך לומר בכה"ג דמשום מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן כיון שעיקר הגזירה היא רק בזה ואיה מצא בתוס' שיאמרו כן ואדרבא בפ' אין צדין דף כ"ד ע"ב שמפלפלו התוס' בדברי רש"י מ"ש משום שלא יהנה ממלאכת שבת ולא הזכירו מזה כלום. ואף דשם מיירי לענין נכרי מ"מ לא הזכירו מזה לומר ולבאר שיטת רש"י דבישראל אף רשיי מודה וכדומה לזה שע"כ כתבו שפיר הב"י והב"ח דלשיטת רש"י שסובר הטעם משום שלא יהנה ממלאכת שבת סובר גם כאן בישראל דאינו מותר למ"ש מיד וצריך להמתין בכדי שיעשה [ובאמת צ"ע לפי טעם זה לפי פרש"י אמאי אוסר ר"י לו לעולם הא כיון דמן התורה שרי לדידי' מעשה שבת ומדרבנן אסור משום שלא יהנה מן איסור א"כ אם המתין בכדי שיעשה אינו נהנה עוד ממעשה שבת ומה ענין שייך לאסור לו זה המאכל אחר זמן הכדי שיעשה יותר מכל פירות עולם דהא המאכל אינו נעשה בשבת רק מה שנתבשל לאחר זמן כדי שיעשה הא בטל הנאת הבישול ומה לו עוד, והנה רש"י בחולין ט"ו כתבו דלא אסרו לעולם לר"י שהיא ג"כ משום קנס וכן כתב ג"כ בחולין קט"ו ע"א ד"ה מעשה שבתו ואולי דר"י לטעמי' בבכורות כ"ט ע"ב במתני' דקנס שם התירא אטו איסורא וע"ש בדף ל' ע"א וא"כ לפי מה דפסקינן שם כר"ש דלא קנס במים ומלח אמאי פסקינן כאן כר"י דאסור לו לעולם ואפשר משום חומרא דאסור שבת קנסינן טפי ופסקינן כאן כר"י דלו לעצמו קנסינן אפילו בהתירא]:
אכן בזה הטעם גופא שכתב רש"י על הבכדי שיעשה שהוא משום שלא יהנה ממלאכת שבת יש עדיין לדקדק בו הרבה דהא דברי רש"י חולין ט"ו סותרין עצמן מכל וכל למ"ש בכתובות ל"ד וכמ"ש הרש"א ג"כ בסוגיא זו דחולין ט"ו הגירסא ישנה שמצא בפרש"י והדברים מסוכסכים מאוד דכאן בחולין פרש"י על ר"מ דבשוגג יאכל בו ביום ובמזיד לא יאכל עד שתחשך ובכדי שיעשה וכן גם לאחרים משום דלא מימטי' הנאה מאיסורא ועל ר"י פרש"י בשוגג יאכל במ"ש הוא וכן האחרים משום דעבירה מיהו איכא ובעינן בכדי שיעשה דלא נימטי הנאה מעבירה ובמזיד ג"כ אסור לאחרים עד אחר זמן בכדי שיעשה משום דלא נמטי הנאה מעבירה ולא אסור לעולם משום דקנסוהו רבנן ור"י הסנדלר סובר ג"כ כר"י דבשוגג יש עבירה וקנסוהו לו לעולם דקנסוהו שוגג אטו מזיד ולאחרים לא קנסו ובמזיד אסור לכל עולמית משום דמעשה שבת אסור מקרא יליף לה ובכתובות ל"ד פרש"י על ר"מ דבמזיד לא יאכל הוא לעולם היפך הנ"ל בחולין דבמזיד לא יאכל הוא עד אחר זמן בכדי שיעשה, ועל ר"י פירש דבשוגג יאכל למ"ש רק הוא משום דקנסוהו שוגג אטו מזיד אבל אחרים משמע דיאכלוהו בו ביום, והוא מן הקצה אל הקצה מן מה שפירש בחולין וגם מצד הסברא הוא סותר עצמו בפירושו דשם בחולין מפרש סברתם משום דלא ליתהנהו מעבירה וכאן מפרש סברת פלוגתתם בקנסו שוגג אטו מזיד וכמו שאמר בפירוש בהסוגיא דגיטין נ"ד וכל האחרונים עברו על זה במהירות גם מו"ז הפ"י מתרץ זאת כלאחר יד דכאן בחר לו רש"י לפרש לפי האמת ולא לפי הענין המדובר שם בחולין והמה דברים אשר לא נחה שקטה בהם נפש כל איש המבקש אמת לאמיתו:
והנה המרש"א בהסוגיא דחולין האריך קצת בכמו אלה לפרש הגרסות השונות שמצא בדברי רש"י וכתב דפרש"י בחולין אזל אליבא דרב דוקא ולרב הכא דדייק לי' איסורא ליומא לו ולאחרינא דומיא דיוה"כ ע"כ דלר"י נמי לא יאכל לו ולאחרינא קאמר אית לן למימר ע"כ דטעמי' לאו משום דקנוס שוגג אטו מזיד דלאחרינא ליכא למיקנס אלא דטעמי' משום דכיון דעבירה מיהו איכא אסור בו ביום לו ולאחרינא דלא נמטי' הנאה מעבירה וכו' וכו' וההיא סוגיא דהנזקין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא ס"ל הך דרב דהכא דקאמר טעמי' דר"י משום דלא יתהנה מעבירה דלהאי טעמא לא קשיא כלל דר"י אדר"י התם אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד היא ולא חש תלמודא וכו' וכו' עכ"ל המרש"א והנה אם כי דבריו אלה ראוים המה למי שאמרם מ"מ עדיין לא הסביר לנו עיקר הדבר אמאי לא ניחא ליה לרב לאוקמי הכא ואמאי לא ניחא להו להש"ס בפ' הנזקין להסכים לדברי רב דבכ"ז לא ידעינן עוד במה פליגי אלו הסוגיות:
אשר ע"כ נלפע"ד דבאמת תליא זאת בפלוגתא ישנה מה דפליגי אלו האמוראי בעלמא ובכל אחת מן הסוגיות לפי דברי המ"ד דמיירי שם מפרש רש"י שפיר בכל אחד לפי ענינו ובכונה מיוחדת, דהנה בגוף הענין של שוגג כתב המ"א בס"ק ג' וז"ל עשה על פי הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח, ויש לעיין מעתה איך הדין בעשה בשוגג שלא הי' לו ידיעה מעולם כגון בתינוק שנשבה או גר שנתגייר [אשר נמצא פה ממין זה הרבה מאוד שאין להם ידיעה שהוא איסור דאורי' לבשל בשבת או לעשות מלאכה המפרנסת אותו ואת בני ביתו ונחשב אצלם מניעת מלאכה בשבת אף בהנוגע לפרנסתן כמידת חסידות כי כן הרגילו מנעוריהם] ונלע"ד דתליא בפלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל דפליגו בשבת ס"ח ע"ב דרב דרב ושמואל סברי התם דהיכא שלא הי' לו ידיעה מתחילה מקרי שוגג ור"י ור"ל סברי דכה"ג מקרי אנוס וכמו שפרש"י שם ד"ה פטור וז"ל דקסברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא עכ"ל רש"י, והנה לפי זה הא דאמרינן במבשל בשבת לחלק בין שוגג למזיד אליבא דרב ושמואל ע"כ גם בלא הי' לו ידיעה מעולם ג"כ הוי דינא דשוגג כל אחד מהתנאי לפי מה דס"ל דהאגם זה נכלל במלת בשוגג לפי שיטת רב ושמואל, והנה בשוגג כזה לא שייך עוד לומר דקנסינן שוגג אטו מזיד וכמו שפירש הרשב"א חולין ט"ו וכל שאר הפוסקים שהוא משום דאתי להערים שיעשה במזיד המלאכה בשבת ויאמר שוגג אני וכמו דאמרינן בשבת ל"ח וכן בירושלמי דתרומות הנ"ל שיאמר שוכח אני הא בשוגג שהוא כגונא דלעיל לא שייך לומר זאת וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש הטעם אליבא דרב דמשו"ה בשוגג לא יאכל משום דקנסינן שוגג אטו מזיד דבשוגג לפי שיטת רב לא יתכן זאת כהנ"ל וע"כ שפיר הוכרח רש"י לפרש בחולין שהיא אליבא דרב הסוגיא שם שהטעם של שוגג ולא יאכל הוא רק מטעם דלא ליתהנהו מעבירה ולא מטעם דקנסו שוגג אטו מזיד:
אבל בכתובות ובמרובה דאזלא הסוגיא שם אליבא דר"ל דאמר בכתובות ל"ג ע"ב הא מני ר"מ הוא דאמר לוקה ומשלם וכן שם בכתובות ובמרובה אליבא דר"י דאמר בטובח ע"י אחר ור"י ור"ל לשיטתם דסברו בשבת הנ"ל דתינוק שנשבה לא מקרי שוגג רק אנוס א"כ על כרחך לדידהו הא דשוגג דמבשל בשבת דפליגי התנאי הוי הכונה בשוגג של שכחה ושפיר שייך לומר באלו השגגות דקנסו שוגג אטו מזיד שלא יבוא להערים ולומר שוכח אני וע"כ פרש"י שפיר בכתובות ובבא קמא שהיא משום קנסינן שוגג אטו מזיד וכמו דאמרינן בגיטין נ"ד מה דבחולין הסוגיא שהיא אליבא דרב לא הי' יכול לפרש כן כהנ"ל, ומתורץ מעתה כל סוגיא בפני עצמה כל אחד לפי שיטתו בט"ט ודעת והיא כפורחת עלתה ניצה, אשר מטעם זה גופא מיושב על נכון הא דמוקמינן בגיטין הנ"ל משום דקנסו שוגג אטו מזיד משום שגם בגיטין הא אזלא הסוגיא לפי מה דמתרץ רב נחמן בר יצחק שם נ"ג ע"ב דכ"ע היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והיא כדברי ר"י שם בדף נ"ג ע"א דלא כחזקיה א"כ לר"י מתורץ שפיר דפליגי בקנסו שוגג אטו מזיד וככל מ"ש. וגם רש"י ידע שפיר מזה ע"כ בחולין ט"ו דאזלא הסוגיא אליבא דרב הי' מוכרח לפרש משום שלא יתהנו מעבירה ממלאכת שבת וככל מה שבארתי בס"ד:
נמצא לפי זה לענין דינא לפי מה דפסקינן בשבת ס"ח הנ"ל כרב ושמואל ולא כר"י ור"ל משום דמהמתני' שם נסתעיי' לרב ושמואל ע"י ברמב"ם פ' ב' מה' שגגות ה' ו' ובלח"מ שם א"כ יסתעף מזה דעל כרחך אליבא דאמת הטעם במבשל בשבת משום שלא יהנה ממלאכת שבת ולא משום דקנסו שוגג אטו מזיד וכמ"ש הפוסקים שיטת רש"י אליבא דאמת שהיא כן ואף דרש"י בעצמו כתב בשאר מקומות שהיא מטעם קנסא מ"מ לענין הלכה על כרחך סובר רש"י שהוא מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת וכמ"ש בחולין ס"ו ולא כמ"ש בכתובות ובבא קמא משום דלענין הלכה ע"כ לפי מה דפסקינן כרב ושמואל שבת הנ"ל בהכרח צריכין לפסוק הטעם במבשל בשבת משום שלא יהנה ממלאכת שבת וכמ"ש, ואולי דמשום זה גופא לא הביאו הרמב"ם והטור והש"ע הא דירושלמי דתרומות הנ"ל לחלק בין השגגות לבין שגג באיסור לשגג בהזמן שהיום שבת משום שגם הם סברו דסתמא דירושלמי הנ"ל שמחלק כן היא רק אליבא דר"י שהוא סתמא דירושלמי ומסדרו דס"ל שהיא מטעם קנסא ע"כ מחלק בין השגגות דבכה"ג ששכח שהיום שבת מקרי מזיד לענין זה אבל לפי מה דפסקינן כרב הנ"ל א"כ הוי הטעם משום שלא יהנה ממלאכת שבת וע"י בלח"מ ה' שבת פ' ו' ה' כ"ג שכתב הוא ג"כ שיטת הרמב"ם משום שלא יהנה ממלאכת שבת ורק במזיד גמור אסור לו לעולם משום דר' יהודה קניס התירא אטו איסורא וכהנ"ל בבכורות כ"ט ע"ב אבל בשגגות אין חילוק לפי טעם זה שהיא משום שלא יהנה ואין לחלק כלל לפי טעם זה דהא כל אנפי שוין ובכולם שייך טעם זה דמשום שלא יהנה ממלאכת שבת לאסור עליו:
ואי תקשה לפי זה מעתה תשוב לנו הקושיא איך שייך לומר במזיד לא יאכל הא לא יבוא לשאול אותנו כיון שהוא מזיד גמור וכמו שהקשתי לעיל, ואפשר לומר דהא גופא קמ"ל שרק איהו לא יאכל לעולם אפילו כשישוב מרעתו וישאל, אבל לאחרים אוכלין אפילו למי שנתבשל בשבילו ודינו כמו כל אחד שלא נתבשל בשבילו שמותר לו אחר שבת בכדי שיעשה לפי שיטה זאת משום שלא יהנה ממלאכת שבת והא דפסק הרמב"ם דמותר לאחר במ"ש מיד לא הוי טעמו משום דס"ל שהאיסור הוא מטעם קנס ולא קנסו לאחר, זה אינו כמ"ש דלדידי' לא הוי טעם האיסור משום קנס והיא דהתיר לאחר במ"ש מיד היא מטעם אחר דאף אי נימא משום שלא יהנה מ"מ סובר דבמ"ש מותר מיד מטעם דכיון דהא דפוסק כר"י לגבי ר"מ כאן לא הוי מטעם הלכה רק מטעם חומרא משום דנפישי ע"ה וכמ"ש הרי"ף עי' בב"י או"ח סי' שי"ח שכן דעת הגאונים אבל מעיקרא דדינא סובר דהלכה כר"מ בזה ע"כ די לנו להחמיר רק לו אבל לא לאחרים בכדי שיעשה וכמ"ש הדרישה בסי' שי"ח ס"ק א' סברא זאת ויתישב הכל על נכון:
וממילא למי שנעשה בשבילו הא תהי' חומרא זו קולא למענו דאי נימא שאסור לו במ"ש בכדי שיעשה לא תהי' אסור לו לעולם וכמ"ש המ"א הנ"ל בסי' שי"ח ס"ק ב' לענין נכרי דהא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה א"כ לא יאמר עוד בפעם אחרת לעשות עוד הפעם בשבילו וה"נ בישראל אף אי נעשה בשבילו מ"מ אם יצטרך להמתין בכדי שיעשה לא תהנה לו עוד מלאכת שבת ולא יאמר עוד הפעם לעשות בשבילו וכיון שיסתעף מזה להקל לו בודאי אמרינן דאסור לו בכדי שיעשה ומותר לו לעולם דהא מה דאסרינן לו לעצמו לעולם הוא ג"כ רק מטעם חומרא משום דנפישי ט"ה ודי בזה מה דאסרינן לו לעצמו מה דלא שייך זאת במי שנעשה בשבילו אחרי דמחמרינן לזה שצריך להמתין בכדי שיעשה וכיון דמקלינן בזה לאחרים אף בלא כדי שיעשה מטעם דלאחרים לא מחמרינן כלל כר"י כהנ"ל מקלינן ג"כ למי שנעשה בשבילו אחרי החומרא של כדי שיעשה כדי שתהי' מן חומרא זו קולא לאיש זה שלא עשה בעצמו שום איסור כמובן. כנלפע"ד להלכה שצריך להמתין בכדי שיעשה זה שנעשה בשבילו ואח"כ מותר לו כמו לכל ישראל, ואפילו לדעת הרמ"א ביו"ד סי' צ"ט דהיכא שמשלם לו הוי כלעצמו היינו שם במבטל דהא נהנה מ"מ מן הביטול אבל כאן אם מצרכינן אותו לזה שישלם להמתין בכדי שיעשה אין לו הנאה מזה מאומה מן מה שעשה הפושע בשבת ואין כאן איסור עליו עוד כיון שהמתין בכדי שיעשה:
ועי' ברמב"ם וברע"ב פירוש המשנה תרומות פ"ב ה' ג' שהיא ממש שיטת ר"י והם מפרשין שם המתני' כן' והא המשנה היא אליבא דר' מאיר דהוא סתם משנה מה דלא מצינו פלוגתא דר' יודא רק בברייתא וכלשון זה דמתני' סובר ר"מ בהברייתא ואיך יפרשו הם בדר"מ הא דסובר ר"י בהברייתא והוא חמוה לכאורה וגם התוס' יו"ט שתק על זה מבלי לדקדק כלל ולא מצאתי מענה על זה אם לא דנימא דס"ל להרמב"ם שגם ר"מ סובר דבשוגג לא יאכל הוא עד מ"ש ובמזיד לא יאכל עולמית ולאחרים מותר במ"ש מיד. רק בזה פליג עם ר"י דלר"מ מותר בשוגג לאחרים לאכול אפילו בשבת ולר"י אסור בשבת לאכול לאחרים אפילו בשוגג וצריכין להמתין עד מ"ש כמו הוא עצמו, והנה ראיתי בפ"י גיטין נ"ג ע"ב ד"ה המבשל בשבת שהקשה שם על לשון התוס' ומתרץ כזאת שהתוס' כוונו לדחות אלו הדברים שלא נפרש כן משום שיש הוה אמינא לומר שר"מ ור"י אינן מחולקין רק בדינא דלאחרינא בשבת גופא היכא שעשה בשוגג ואחר המחילה מכ"ת העלים עיניו שזה היא באמת דעת הרמב"ם במשנה תרומות הנ"ל וכן היא דעת הרע"ב שם שע"כ צריכין לפרש כן כמ"ש והכל מיושב ומכיון על צד היותר טוב בס"ד: