אזני יהושע· רבי יהושע סיגל
אזני יהושע · סימן ד
שאלה
לדבר הלכה. בדבר היין שנוגעין המחללי שבת בפרהסיא אשר בעו"ה ישנם פה רבים העושים מלאכה בשבת ולא להכעיס אך מענה בפיהם כי אם לא יעשו מלאכתם לא ימצאו אופן אחר איך להחיות נפשם ונפש בני ביתם והיא רק לתאבון ונשאלתי איך לדון בנגיעתם היין ומורגל בפי הכל דמחלל שבת כיון שהוא כעכו"ם לכל דבר ממילא אוסר יין בנגיעתו כמומר גמור וכעכו"ם האוסר יין בנגיעה:
תשובה
הנה יסוד הדין בזה הוא בב"י יו"ד סי' קי"ט שהתחיל להעתיק שם מתשובת הרשב"א סי' ת"ל ותרפ"ו ומסיים שם מפיה"ר יונה ששמע מחכמי צרפת כי מומר לע"ז והוא הולך ממקום למקום ובעיר אחרת מאמין הע"ז בפני הנכרים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי מן הסתם הוא נכנס בתורת יהודי ואינו עושה יין נסך והטעם כי הע"ז מילתא דמסתבר שהיא שקר וכשאומר שמאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע ואינו מאמינו בלבו וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב טוב לפי שאמונתנו אמונה היא וטובה ואמתית ומילתא דמסתברא הוא אבל מומר לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רז"ל הוא מין ויינו יי"נ עכ"ל והנה רבים יחסו הדברים האלה להרשב"א וחשבו כן מצד שהב"י פתח ראשית דבריו בשם הרשב"א בתשובה ובין החושבים האלה הוא ג"כ המל"מ בפ' ג' מה' שגגות ה' ז' שכתב שם דברי הב"י אלו בשם הרשב"א ובמחילה מכ"ת לא ראה הדברים בגוף התשובה של הרשב"א יש בהתשובה שהתחיל הב"י להעתיק בשם הרשב"א לא נמצא יותר רק עד דנאמן על שאר איסורין והשאר הוא מפ' הר' יונה כמ"ש הב"י בלשונו עוד מפי הר' יונה, ובאמת לענין דינא אין נ"מ מזה שעכ"פ כתב הב"י בשם הר' יונה דבמומר לע"ז לענין יינו יי"נ מחלק בין הוא מומר בכל המקומות בין הוא מומר בעיר אחת ובעיר אחרת אינו כן, ולענין מחלל שבתות בפרהסיא מסיים דהוא מין ויינו יי"נ ונראה מדבריו דמחלל שבתות כה"ג שבעיר אחת הוא כן ובעיר אחרת אינו כן אין להתיר משום זה כלל דהא כתב אבל מומר לחלל שבתות וכו' וזה הוא באמת תמוה דמלבד שהוא תמוה להבין כוונתו מ"ש לענין מומר לע"ז להתיר באופן זה מצד שאינו מאמין בכל המקומות כאשר אבאר לק' בס"ד גם תמוהים המה דבריו מה שהבדיל מומר לחלל שבתות מן מומר לע"ז להחמיר עליו מה שלא מצינו בשום מקום שמומר לחלל שבתות יהיה עוד גרוע מן מומר לע"ז דהא לא אמרו רק דהרי הוא כעכו"ם אבל לא שיגרע עוד מעכו"ם, וא"כ צריכין לומר גם במחלל שבתות דהיכא שבעיר אחת הוא מחלל שבתות ובעיר אחת אינו מחלל שבתות ונזהר מן חילול שבת מפני שיש לו פרנסה בלא"ה שאינו כעובד ע"ז גמיר רק כעובד ע"ז בעיר אחת ובאחרת אינו עובד שאינו עושה יי"נ כמ"ש להחליט דינו כן וא"כ מה אבל שכתב:
והנה בגוף הדין שכתב בע"ג גופא דבכה"ג אינו עושה יי"נ צריכא עדיין בירור למען הבין דבריו הנראים לכאורה כחידה סתומה בכל מה שמבאר כאן בסברא כיון שע"ז היא שקר ואמונתינו היא טובה ואמתית וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב טוב, כל זה לא נבין לכאורה הא מ"מ זינן שהוא עובד ע"ז באיזה מקומות כמ"ש שהוא מאמין הע"ז בפני הנכרים וע"כ בעבודתו אותה או שאומר אלי אתה בפני הנכרי א"כ הוא עובד ע"ז גמור, וע"כ צ"ל שדברי ה"ר יונה אזלו לפי מה דאמרינן בסנהדרין ס"א ע"ב דפליגי אביי ורבא בעובד מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור ואנן פסקינן כרבא לגבי אביי וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' עכו"ם, כרבא ומקיל עוד יותר ע"ש ואף לדברי הראב"ד שם מודה דמיראת אדם פטור, וכיון שכן נוכל לכון שיטת ה"ר יונה הנ"ל דס"ל הא דמומר לע"ז עושה יי"נ הוא רק במומר מדעתו ורצונו אבל מאהבה ומיראה אינו עושה יי"נ דלא הוי עובד ע"ז גמור כיון שפטור עליה [ועי' בתוס' סנהדרין שם ובתוס' שבת ע"ב ע"ב שכתבו כמה אופנים לחלק בזה אכן מדברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל נראה דלא ס"ל החלוקים אלו] אשר ע"כ במומר כזה שכתב הוא אין אנו יודעין אם מה שעובד ע"ז הוא מיראה ומה שאומר בעיר אחרת שהוא ישראל הוא אמתית או דילמא בהיפך שמה שעובד ע"ז בפני הנכרי לבו אליה ומה שהוא ישראל בפני ישראל הוא מאהבה ומיראה בפני הישראל ועל זה אמר שפיר סברתו דודאי אמרינן דמה שעובד ע"ז כונתו מאהבה ומיראה ומה שהוא ישראל כונתו אמתית דהא הסברא מסכמת כן מפני שהוא שקר וכשאומר שהוא מאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע ע"כ כיון שעבודתו לע"ז הוא רק מאהבה ומיראה אינו נחשב כעכו"ם לעשות יי"נ כן נראה מבואר כונתו:
נמצא שיטתו בזה דמי שהוא עובד ע"ז ואין עליו חיוב מיתה אף שהוא עובר איסור דאורי' כמו במאהבה ומיראה שהסכימו הפוסקים דמ"מ אסור מדאורי' עי' בתוס' הנ"ל ובכ"מ פ"ג מה' עכו"ם הנ"ל אך כיון שאין עליו איסור מיתה אינו נחשב עוד כעכו"ם גמור לכל פרטיה ואולי דלא כללא הוא בכל אופן שיעבוד ע"ז מה שאינו חייב עליה מיתה. דנוכל לומר דבאופן אחר כשפטר על עבודה כזו מן מיתה אבל אסיר מדאורי' הוי שפיר מומר לעכו"ם והרי הוא כעכו"ם וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז רק שבאופן זה היכא דאינו חייב מיתה מטעם שאין מחשבתו על זה ואינו מודה בה בלבו, באופן זה אמרינן דאף שעבר על איסור דאורי' או שעבר על ונקדשתי כמ"ש התוס' הנ"ל או על לאו לא תעבדם עי' בתוס' שבת ע"ב ע"ב מ"מ כיון שאין לבו לע"ז אסר מטעם זה הוא פטור מן מיתה לא נחשב במעשה כזו שהוא בלא כונה. לאינו נחשב בה כעכו"ם גמור:
אכן לפי זה תמוה לי הסוגיא בחולין ד' ה' דאמר רבא מומר אוכל נבילות לתיאבון מותר לאכול משחיטתו ומסייע לי' הש"ס מן התוספתא דהכל שוחטין ואפילו ישראל מומר ודחה הש"ס דכונת מומר בהתוספתא דמיירי מן מומר לע"ז וכדרב ענן דמומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו ועל כרחך נוכל לפרש שגם רב ענן מיירי בעובד ע"ז לתאבון דומיא מה שרצה הש"ס לכוון אליבא דרבא דכונת התוספתא מומר לאכול נבלות היינו לתאבון ה"נ נוכל לומר לפי מה שמדחה הש"ס כדרב ענן וכונת מומר היא לע"ז ג"כ נוכל לפרש לע"ז לתאבון. וכן נראה מן מה שהביא סייעתו מהא דאחאב דעל כרחך היה כמה שהיו עובדין ע"ז בימי אחאב רק מאהבה ומיראה כמו שאמרו שם בגמרא דטמורי היו מיטמרי מאיזבל, וע"כ צ"ל דהוכחתו של רב ענן היה משם דעכ"פ בע"ז לתאבון מותר לאכול משחיטתו. ומעתה לפי זה מה מקשה הש"ס שם בדף ה' ומסקו בתיובתא על רב ענן מהא דמכם ולא כולכם להוציא את המומר וכו' וכו' אלמא מומר לע"ז הוה מומר לכל התורה כולה מה קושיא היא זו הא רב ענן מיירי בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דומיא דרבא בלתאבון והברייתא דמכם ולא כולכם שאמרו חוץ מן המומר ומנסך את היין וכו' כונתם במומר לע"ז שלא מיראה ולא מאהבה ומה תיובתא שייך בזה לפי דברי הר' יונה הנ"ל אלא ע"כ דהי' פשיטא להו לבעלי הש"ס דלענין מומר לע"ז אין חילוק כלל בין מאהבה ומיראה כגונא דאחאב ואיזבל שאנשיהם היו יראים מהם בין שלא מאהבה ומיראה דבכל אופן בע"ז הוה מומר לכל התורה כולה מטעם שבכל אופן בזה עובר על דאורי' והרי הוא כעכו"ם אשר על כן מסקו על רב ענן בתיובתא ואיך מחלק הר' יונה בזה:
ועוד יותר תמוה לי על המחבר גופא שכתב בש"ע ג' סעיפים בדין זה ביו"ד סי' קי"ט והמה כולם תמוהין מן הש"ס הנ"ל והוא דבסעי' ט' כתב שגר שחזר והמיר מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגנו [וע"כ כונתו במלת שחטא היינו ג"כ לע"ז דומיא דגר שחזר והמיר] ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת ואינו אוסר יין במגעו, ובסעי' י"א כתב האי דינא הנ"ל שאם בעיר אחת מאמין ובעיר אחרת נכנס בב"י ואומר שהוא יהודי אינו עושה יי"נ, ובסעי' י"ב כתב לענין האנוסים שאין בידם להמלט למקום שיוכלו לעבוד ד' סומכין על שחיטתם ואינן אוסרין יין במגען עכ"ל א"כ מבואר שיטתו בכל הג' דינים אלו שהיכא דעובד ע"ז מיראה אינו כעכו"ם ושחיטתו כשרה וזאת היא תמיה מן הש"ס הנ"ל בחולין דמסיק בתיובתא על רב ענן הא נוכל לפרש דרב ענן מיירי במומר לע"ז מחמת יראה וככל מה שבארתי. וכן קשה גם מדבריו גופא שפסק לעיל בסי' ב' סעי' ה' דמומר לעכו"ם הרי הוא כעכו"ם לענין שחיטה ולא חילק כלל בין מיראה לבין מרצון וסתם דבריו כי לעולם שחיטתו אסורה באין חילוק כלל גם על פסק הרמ"א צריך לי עיון גדול והוא שכתב ביו"ד סי' קכ"ד סעי' ט' על דברי המחבר במ"ש שם לענין האנוסים דנאמנים לענין יי"נ על של אחרים וכתב הרמ"א וז"ל ואינן אוסרין במגען ודוקא אותן שדרין עדיין בין העכו"ם ועושין עבירות בפרהסיא מפני אונם רק בצנעה נזהרין ואפשר להם לברוח על נפשם רק שממתינים משום ממון או כיוצא בו עכ"ל א"כ מבואר בדבריו דאף אלה שיוכלו להמלט על נפשם רק תאות הממון ימנע אותם מלהמלט אינם כעכו"ם ואינן אוסרים יין במגען, ובסי' קנ"ז סוף סעי' א' כתב לענין עובד ע"ז באונס שפטור וז"ל ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד עכ"ל והוא תמוה דכיון שנקרא עובר במזיד אמאי פסק בסי' קכ"ד הנ"ל דבכה"ג אינו אוסר יין במגעו הא הוא עובד ע"ז גמור וגם המחבר בסי' קי"ט הנ"ל בסעי' י"ב הא פסק דדוקא באין בידם להמלט אזי אין אוסרין האנוסים יין במגען והרמ"א שתיק לי' וע"כ דאודי לי' בזה וכאן בסי' קכ"ד פוסק דאפילו יוכלו להמלט רק מפני תאות הממון אינן בורחין אינן אוסרין יין במגען, והוא תמוה מאד:
שבתי וראיתי בב"י וד"מ סי' קכ"ד והתבוננתי כי כונה אחרת יציק בדברי הרמ"א הנ"ל ואינן לקוחים כלל מדברי הד"מ כי בדבריו בד"מ כתב ג"כ היפך ממ"ש כאן ברמ"א וז"ל בד"מ אות ג' כתב הריב"ש בסי' ד' בשם הרשב"א דמי שהמיר א"ע מחמת יראה אע"פ שהו"ל ליהרג ולא לעבור מ"מ אם עבר ישראל הוא ושחיטתו מותרת ואין אוסרין במגען יין עכ"ל הרשב"א אמנם צריך להבין אם בצנעא שלא במקום יראה עובד אז הוי מומר גמור אע"פ שמתחלתו אונם ולכן אלו האנוסים הנשארים בארצות השמד דינן נמי הכי אם הם מתנהגים בכשרות בינן לבין עצמן ושאין בידם לצאת להמלט על נפשם הרי הם כישראלים גמורים ואם עוברים ברצון על אחת מן העבירות הרי הוא מומר לאותו דבר ואם עובדים כו"ם או מחללין שבת בפרהסיא דינן כשאר עכו"ם עכ"ל וכן כתב לק' סי' קנ"ז בשם הרמב"ם דלא כתשובת הרד"ך שכתב דאם המיר א"ע תחלה מחמת יראה ונשאר אח"כ ביניהם אע"ג דיכול להבריח את עצמו אינו רק מומר לתאבון הואיל ולהנאתו קא עביד עכ"ל הד"מ א"כ מבואר בדברי הד"מ שהעתיק דברי הריב"ש בתשובה כמ"ש הב"י הנ"ל בסי' קי"ט שכתבתי, והיא היפך ממ"ש הוא בעצמו כאן ברמ"א, אשר ע"כ ראיתי מיד כי דברי הרמ"א כאן אינן לקוחים מדבריו בד"מ אך המה לקוחים מהתשובות שכתב הב"י סי' זה שגם המה צריכין ביאור וז"ל הב"י סי' קכ"ד בד"ה כתב רבינו ירוחם, כתב הרשב"ץ על האנוסים בתחילת אונסם שע"פ שיכולים לברוח אם יש שום צד לתלות עיכובם שם אם מפני הפסד ממון או מפני דבר אחר אינן אוסרין במגען עכ"ל ואח"כ כתב בשם הריב"ש שהאנוסים שלא היו יוצאים מפני שלא היה להם ממון שיספיק להוצאות שצריך להם ולבני ביתם והמה מתעכבין עד יפתחו להם שערי הצלה ובינתיים נזהרים מהעבירות זולת במקום סכנה אינן פסולים וכו' וכו' אבל נאמנים על של אחרים עכ"ל:
והנה כאשר נעיין בראשונה בדברי הרשב"ץ נראים כתמוהים במ"ש אם יש צד. לתלות] עיכובם שם אם מפני הפסד ממון או מפני דבר אחר אינן אוסרין במגען דזה הוא תמוה דהכי העובד ע"ז מחמת ממון ג"כ אינו נחשב לעכו"ם לאסור יין במגעו דזה הוא דבר חדש שלא כתב הב"י עבור שום פוסק ואף אי נימא דדעת הרשב"ץ היא באמת דכל עובד ע"ז מחמת איזה סיבה מאהבה ומיראה אינו נחשב כעכו"ם וכמ"ש לעיל לכון בדעת הרבינו יונה א"כ תקשה עליו ג"כ זאת הקושיא גופא שהקשתי מהא דתולין על הרבינו יונה, גם מ"ש בשם הריב"ש שהאנוסים שאינם יוצאים מפני שלא הי' להם ממון שיספיק וכו' שמ"מ נאמנים על של אחרים א"כ אינם כעכו"ם גמורים והוא בודאי חמוה דהא הריב"ש כתב בעצמו בשם הרשב"א דאם הוא עובד ע"ז מחמת יראת נפשות אזי הוא כישראל כמ"ש הד"מ הנ"ל בשמו וכן העתיק הב"י ביו"ד סי' קי"ט בשמו אבל משום עניני ממון הרי הוא כעכו"ם וכאן כתב שאפילו המה מומרים עדיין מפני ענין ממון מ"מ נאמנים עדיין על אחרים:
אשר ע"כ עבור כל ואת צריכין אנו ע"כ לומר שלענין דינא כולם לענין אחד ולדין אחד נתכונו, והוא דזה הוא לעולם כלל מיוחד דעובד ע"ז אפילו משום איזה סיבה שהיא ולא נתכון כלל בלבו להאמין בה מ"מ הרי הוא כעכו"ם לענין שחיטה ויי"נ דאפילו לפי מה דפסקינן דעובד מאהבה ומיראה פטור ולענין אהבה בודאי לא הוי סכנת נפשות ומ"מ פטור היינו לענין לפטור ממיתה, אבל כעכו"ם מ"מ נחשב לענין שחיטה ויי"נ דמ"מ הוא עובר אדאורי' בע"ז אפילו כה"ג וכמ"ש לעיל, וכן כתב הב"י מפורש דק' בסוף סי' רס"ח וז"ל דמאי לתיאבון שייך בחזר ועבד עכו"ם דלא שייכא לתאבון אלא בגזל ועריות ומ"א שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן ועוד דלא חילקו בין לתאבון ולהכעיס אלא בא' משאר מצות אבל עכו"ם שהמודה בה ככופר בכל התורה וכל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם כדאיתא בפ"ק דחולין וכך הם דברי הרמב"ם בפ' י"א מה' גזילה עכ"ל הב"י ביו"ד סי' רס"ח, וכן נמי היכא שעובד ע"ז מיראת נפשות ואין לו אופן להמלט הוי נמי לכ"ע כישראל גמור והא דכתב הרשב"ץ אם יש צד לתלות עיכובם אם מפני הפסד ממון כונתו כמו שדייק בדבריו שם על האנוסים בחחלת אנסם שבתחילת אנסם נתעכבו שם ולא ברחו מפני הפסד ממון ונתרשלו לברוח עד כי אכף עליו האונס להתנכר מחמת יראת נפשות אזי הוא שפיר כישראל שאינו אוסר יין במגעו דהא מ"מ כשנעשה מומר היה מחמת נפשות, אבל אם אינו בתחילת האונס רק אחר שנאנס ויש בידו לברוח ואינו בורח מחמת הפסד ממון אזי מודה גם הוא דהרי הוא כעכו"ם כדברי הרמב"ם שהביא הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז הנ"ל, וכן גם מ"ש הריב"ש שהאנוסים שאינם יוצאים מפני שלא היה להם ממון שיספיק להוצאות כונתו ג"כ שבלאו זה המעות אינם יכולים לצאת בשום ענין משום שיכחדו וישארו מ"מ בין הנכרים א"כ לא הוי זאת מפני תאות ממון רק הצלת נפשות כמו בחחלת האונס שע"כ כתב שפיר דמ"מ נאמן עדיין על של אחרים אבל היכא שיכול להמלט ואינו רוצה להמלט מפני איזה ענינים של תאבון בזה הוה לכ"ע כעכו"ם גמור ועושה יי"נ, ועתה אחר כל זה נבין שפיר מ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ד סעי' ט' שאם אפשר להם לברוח על נפשם רק שממתינים משום ממון וכיוצא בו אזי הם נאמנים על של אחרים, דבריו לקוחים מעתה מדברי הריב"ש הנ"ל וכונתו מ"ש שממתינים משום ממון היינו שאין להם ממון על הוצאות הדרך וכיוצא בו שקשה להם לברוח מחמת איזה חסרון להם על הדרך שאז עדיין הוא כישראל, אבל לא יכול לומר שממתינים משום ממון היינו שקשה להם לאבד פה ממונם שבאופן זה בודאי הוא כעכו"ם לכל דבר כמ"ש הב"י הנ"ל וכמו שמוסכם מכל הפוסקים ככל מה שבארתי והרמ"א קוצר כאן בלשוני, ויש מקום לטעות בדבריו אשר כל מעיין יראה שדבריו לקוחים מן הריב"ש שכתב הב"י ופירש הדברים ע"כ המה כמ"ש וככל הנ"ל:
ומיושב מעתה נמי הא דחולין הנ"ל שהקשתי מקשה הש"ס על רב ענן מן הברייתא דמכם ולא מומר הא נוכל לתרץ דרב ענן מיירי בעובד ע"ז מיראה ע"כ שחיטתו כשרה, ולהנ"ל מיושב שפיר דהא רב מנן מייתי ראיה מן גברי דאחאב ובאחאב אפילו אותן שהיו עובדים ע"ז מיראה היו ג"כ מומרים דהא היו עכולים להמלט על נפשם תחת מלכות יהושפט דהא אין המלכות מקפידים היה אז וכיון שהיו יכולים להמלט שלא לעבוד ע"ז ומ"מ עבדו פ"כ אפילו עבדו מחמת אונס נפשות נחשבים ג"כ כעכו"ם גמורים לפי מיש וכיון שרב ענן מביא משם ראי' להתיר שחיטת עכו"ם ע"כ ס"ל דכל עובד ע"ז אפילו שלא באונס ג"כ שחיטתו מותרת דהא התם אפילו אלו שהיו באונס ג"כ נחשבים כאין אונס מטעם שלא ברחו ורב ענן מתיר משם שחיטת עובד ע"ז ע"כ ס"ל דלעולם שחיטת עובד ע"ז מותר אפילו עובד ע"ז שלא באונס ומקשי שפיר מן הברייתא דשחיטת מומר אסור ומסקי בתיובתא, שאין באמת מה לתרץ בזה דלפי הפסק שחיטת עובד ע"ז פסולה ויינו יי"נ אם לא כשעובד מחמת יראת נפשות ואין לו עצה להמלט מזה שאז אף שעובר על העשה דונקדשתי אבל מ"מ נחשב כישראל כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז:
ואגב אמרתי להעיר בהא דאמרינן סנהדרין צ' ע"א ללכת זו מ"ע בה זו מצות לת"ע ואי סלקא דעתך בע"ז עשה בע"ז היכא משכתת לה, והוא תמוה דהא משכחת שפיר עשה בע"ז בכל העבודות היכא שאונסין אותן מחמת נפשות שאין עליהם עוד לאו רק עשה דונקדשתי והמדיח מסית את הרבים היכא שרוצין להרגם אם לא יעבדו ע"ז והוא מסית אותם שיעבדו ולא יהרגו ומה קושיא שייך עשה בע"ז היכא משכחת לה, הא משכחת שפיר, ואי תימא שהיה קשה להם לומר כן דהיכא שהדיח את הרבים שיעברו ולא יהרגו שיהי' חייב המדיח מיתה עבור זה, זה אינו דהא המקשה רוצה לומר ולהוכיח מכח קושיא זאת דאפילו בשאר מצות כשהדיח לעבור על איזה מ"ע חייב המדיח מיתה א"כ נוכל שפיר לומר בע"ז כה"ג במ"ע שעובר ואינו ליהרג, ואולי משוס דהמ"ע של ונקדשתי אינה מיוחדת על ע"ז דוקא דהא נכלל בה כל עניני קדושת השם ואפילו בשאר מצות כשהיא בפני עשרה מישראל ע"כ מיתרצו דקאי אעשה דונתצתם שהיא יותר מיוחד בע"ז, ועוד נוכל לומר לפי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התורה דהיכא שעבר ולא נהרג עבר על מ"ע של קדושת השם וגם על לת"ע של חילול הסם א"כ אי אפשר לפרש ללכת זו מ"ע של קדושת השם דהא איכא נמי לת"פ עמה כן היא לפע"ד בפשיטות שאין כאן קושיא כלל:
נחזור לעניננו דלפי כל זאת אולי נבין מעתה שפיר דברי ה"ר יונה שכתב הב"י בסי' קי"ט הנ"ל דהיכא שבעיר אחת מאמין בע"ז ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי שאינו עושה יי"נ ומכח סברתו שע"ז היא שקר וכשאומר שהוא מאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע, דמעתה אולי נוכל לפרש כונתו דאמרינן מכח חזקה שהע"ז היא שקר שבודאי מה שעבד שם ע"ז בין הגוים היה באונס מחמת יראת נפשות דהא חזינן דכשבא בעיר ישראל אומר שהוא יהודי ע"כ מחזקינן אותו לאונס ומשו"ה אינו עושה יי"נ כמ"ש כל הפוסקים הנ"ל דהיכא שהי' מחמת יראה אף דעבר על הא דיהרג ואל יעבור מ"מ עדיין דינו כישראל כן נוכ לכון גם כונתו בדינו זה שהוא מוסכם לדעת כל הפוסקים וככל מה שבארתי, ויתישב שפיר גם מה דמסיק אבל מומר לחלל שבת בפרהסיא שאינו מאמין בדברי רז"ל הוא מין ויינו יי"נ, דהיינו במחלל שבת כה"ג שבעיר אחת של גוים הוא מחלל שבת ובעיר ישראל אינו מחלל שבת לא נוכל להחזיק עוד שבודאי מחמת אונם חילל השבת, שיכול להיות שמחמת הפקירות שלו חילל השבת בפרהסיא משום שעל זה לא שייך עוד לומר דמילתא דמסתבר הוא משום שבעיני ההמון אין כל כך מסחבר חילול שבת כמו מ"ז ומשו"ה חיישינן שלהאבין חילל השבת בפרהסיא או להכעיס ולא מחמת אונס והרי הוא כעכו"ם כן נוכל לכון כונת דברי הרבני יונה:
אכן אחר העיון הדק היטב נראה כי נם זה קשה מאד לכון בדבריו. חדא שלא הזכיר כלל בדבריו אונס ואדרבה דכתב שעושה כן להנאת יצרו, עוד קשה גוף הסברא מ"ש כיון שע"ז היא שקר בודאי אינו מאמין בה, מה לי מזה שאינו מאמין בה הא מ"מ נוכל לומר שעובד אותה מטעם איזה הנאת עצמו בממון וכדומה ולא מחמת אונס נפשות, וא"כ מה לי מזה שאינו מאמין בלבו בע"ז הא כבר כתבתי מדברי כל הראשונים הנ"ל דאפילו אם אינו מאמין בלבו מ"מ היכא שיעבוד אותה בלא אונם נפשות הרי הוא כעכו"ם גמור ואפילו אם הוא עובד מצד איזה הכרח אם אינו הכרח סכנה נחשב בעבודתו לעכו"ם ומלבד זאת אתמה גם בהא שהעתיק המחבר דין זה בסי' קי"ט סעי' י"א שכתב רק בהא דעובד ע"ז שבעיר אחת מאמין ובעיר אחרת וכו' דאינו עושה יי"נ ומדוע לא העתיק גם מה שמסיק הר"י אבל המחלל שבת בפרהסיא עושה יי"נ, ואף דנוכל לומר שסמך עצמו על הא דלעיל ביו"ד סי' ב' סעי' ה' הנה גם שם לא ביאר ברחבה, וגם כשהעתיק כאן העתיק חצי דבר ותצי השני העלים ומה היה קשה בעיניו להעתיק הכל מה שהוא עוסק עתה בדינים אלו, וניכר לעין כל שבודאי כונה מיוחדת יצוק בזה, אשר ע"כ נלפע"ד לבאר עוד יותר בדברי הפוסקים מה שקשה עוד הרבה מאוד, ואחרי ההשגה בענין זו אשר ארוכה מארץ מידה נלע"ד לבוא עד תכונתה בסיד:
הנה המ"א באו"ח סי' קפ"ט ס"ק א' יצא להקשות ולתרץ והוא לפי מ"ש התוס' סנהדרין ע"ב ע"ב דמומר אינו בכלל בן ברית א"כ אמאי כתב הרמ"א בא"ע סי' קמ"א סעי' ל"ג דמומר דינו כפסול עדות דאורי' תיפוק ליה שאינו בן ברית ואינו נעשה שליח דהא דרשינן מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב, ומתרץ דהתוס' סנהדרין מיירי במומר להכעיס וכדמסיים טעמא דמורידין ולא מעלין וזהו דוקא בלהכעיס כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ח והא דא"ע מיירי הרמ"א בלתאבון ומסיים בצ"ע והנה דבריו אלה המה באמת כנים ואמתים לענין דינא דלענין מורידין ולא מעלין צריך להיות דוקא מומר לע"ז להכעיס ואפילו בעובד ע"ז אם אינו עובדה להכעיס אינו בדין מורידין וכו' כמבואר בלשון המחבר ביו"ד סי' קנ"ח סעי' בי, ואם שבדברי המחבר שם נוכל עוד לדחוקי נפשי דקאי מלת להכעיס על עושי עברות ולא על עובדים לעכו"ם, אולס מדברי הרמ"א שם הא מבואר שכונתם בהא דלהכעיס היא על עובדי ע"ז ג"כ והא שכתב הרמ"א במומרים שממרים עצמם לעכו"ם ומטמעים עצמם בין העכו"ם לעבוד ע"ז כמותם הרי הם כמו מומרים להכעיס ומורידין ולא מעלין, א"כ מבואר שאפילו במומר לע"ז לענין מורידין צריך להיות להכעיס דוקא אבל לתאבון אף דהרי הוא כעכו"ם גמור לכל דבר אבל מ"מ לא לענין מורידין והוא ממש כדברי המ"א הנ"ל:
ועתה תמוהים לפנינו דברי הב"י ביו"ד סי' רפ"ח הנ"ל שתמה על הרב המגיד בפ' י"ג מה' איסורי ביאה במה שפירש בדברי הרמב"ם במ"ש לענין השבת אבידה שגר שחזר לעבוד ע"ז משיבים לו אבידתו ופירש הה"מ שעובד ע"ז לתיאבון ותמה הב"י דמה חילוק יש בעובד ע"ז בין לתיאבון לבין להכעיס הא לעולם הוא כנכרי ואסור להשיב לו אבידתו, והאריך לבאר מכל המקומות שאין חילוק בע"ז בין לתאבון ובין להכעיס עד שדחק עצמו בפירוש הרמב"ם דהאי מחזיר לו אבידתו לא קאי אגר שחזר לעבוד ע"ז, והנה לפי מ"ש שגם לדעת המ"א היא כן דלענין מורידין גם המחבר גופא מודה שיש חילוק בין לתאבון לבין להכעיס א"כ מה הקשה כאן על הה"מ ועל הרמב"ם הא דבריו בפ' י"ג מה' איסורי ביאה צודקים שפיר דהנה התוס' בע"ז כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה כתבו וז"ל תמה מה פריך דילמא לעולם אימא לך דמורידין ואפ"ה משיבין לו אבידתו דהא במסור אע"פ שממונו אסור לאבד ביד משום דילמא נפק מיני' וכו' ואפ"ה מורידין וי"ל דש"ה דמההיא קרא דמרבינן השבת אבידתו ילפינן השבת גוף בישראל והשבותו לרבות אבידת גופו וכמו דאיתרבי ישראל איתרבי לכולהו בין לממון בין לגופו עכ"ל התוס' וא"כ לפי דברי תוס' אלו שהוכיחו מקושית הש"ס שם דממונו הוא במדרגה אחת עם גופו דכל היכא שאין מורידין גופו חייב להחזיר לו ממונו דמן מקרא אחד ילפינן על שניהם, ממילא נשמע לנו דבעובד ע"ז לתאבון שאין מורידין כמ"ש המחבר בעצמו ביו"ד סי' קנ"ח הנ"ל וכמ"ש המ"א ממילא גם ממונו אסור וחייב בהשבת אבידתו וא"כ דברי הה"מ בפירוש דברי הרמב"ם המה צודקים מאד דכאן מיירי בלתאבון ומה הקשה הב"י דאיך מצינו בעובד ע"ז חילוק בין להכעיס בין לתאבון הא הוא בעצמו מחלק כן לענין מורידין בסי' קנ"ח הנ"ל [והנה מה שהקשה הב"י בקושיא הראשונה איך שייך בע"ז לתיאבון כבר תירץ הב"ח שם והראה לדעת מהש"ס סנהדרין ס"ג ע"ב שגם ע"ז שייך לתאבון החוש מעיד על זה] וכמו שהחילוק לענין מורידין הוא בין העובדי ע"ז ה"נ הוי זה החילוק גופא לענין השבת אבידה וכמ"ש בתוס' הנ"ל דלשניהם דין אחד ואין כאן קושיא כלל על הרמב"ם והה"מ וביותר פליאה בעיני על המל"מ בפ' י"א מה' גזילה ה' ב' שהביא דברי הה"מ בפ' י"ג מה' א"ב הנ"ל וכתב עליהם והם באמת דברים תמוהים עד מאוד, ואיך לא שת אל לבו למה דפסק המחבר ביו"ד סי' קנ"ח דלענין מורידין בעינן דוקא להכעיס ולענין השבת אבידתו כתבו התוס' ע"ז הנ"ל דחד דינא אית לי' עם מורידין וא"כ אין כאן תמיהה גדולה, ובאמת בלא"ה אין כאן קושיא כל כך על דברי הה"מ לפי מ"ש בפרישה ביו"ד סי' ב' וכן פסק להלכה בסמ"ע חו"מ סי' רס"ו דבפעם אחת אפילו בע"ז בעינן פרהסיא דוקא ובלא הפרהסיא דינו כשאר עבירה ע"ש ואי נימא שגם שיטת הה"מ היא כן בודאי אין כאן קושיא כלל מה שמכון בדברי הרמב"ם לחלק בין לתיאבון לבין להכעיס כיון דמיירי שלא בפרהסיא ובפעם אחת דדינו כעובר שאר עבירה, אולם הש"ך יו"ד סי' ב' חולק על זה דאפילו בפעם אחת ובצינעה בע"ז הוא כעכו"ם ע"ש א"כ י"ל שגם דעת הב"י היה כן ע"כ הקשה קושיתו הנ"ל, אבל הא שכתבתי משום שיש לחלק בין להכעיס לבין לתאבון הוא תמוה על הב"י כיון שהוא בעצמו מחלק כן בסי' קנ"ח ביו"ד:
אשר עבור כל זאת אין חכמה ואין עצה לתרץ שיטת הב"י רק באופן זה דצריכין ע"כ לומר שהב"י ס"ל לענין כל הדברים ואפי' לענין מורידין דבע"ז אין חילוק בין להכעיס לבין לתאבון שהכל אחד הוא לדידיה ומ"ש בסי' קנ"ח סעי' ב' מלת להכעיס קאי על שאר עבירות ולא על ע"ז וכמ"ש לעיל דמדברי הב"י אין כאן הוכחה לדברי המ"א הנ"ל, אולם הרמ"א בודאי ס"ל דאפילו בע"ז בעינן להכעיס כמ"ש מפורש בסי' קנ"ח סעי' ב' וכמ"ש לעיל דמדברי הב"י אין כאן ראי' רק מדברי הרמ"א והמ"א באו"ח סי' קפ"ט הא אזיל לתרץ דברי הרמ"א ומחלק שפיר בין להכעיס ובין לתאבון, והיא באמת גם שיטת הרב המגיד בפ' י"ג מה' אסורי ביאה לחלק גם בע"ז בין להכעיס לבין לתאבון, ואי תקשה לפי זה מה שאמרו בש"ס ע"ז כ"ו סמי מכאן מומר מטעם דקסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא ואי נימא דבכל עבירות אפילו בע"ז בעינן נמי להכעיס דוקא א"כ אמאי אמרו בכללם אבל המינים שכונתם במלת מין הוא עובד ע"ז כמו שפרש"י היה להם לומר אבל העוברי עבירות כיון שכל עבירות שוים לענין זה ואפילו ע"ז בעינן דווקא להכעיס ואמאי נקטו דוקא העובדי ע"ז, אכן על זה י"ל בפשיטות דהחילוק הוא מ"מ בין ע"ז לשאר עבירות דבע"ז סתמא היא להכעיס שאין כאן לתאבון מבורר בסתמא ולא לתאבון בפשטות הענין בע"ז ע"כ הוי לעולם להכעיס עד שיתברר לפנינו בבירור גמור שהיא לתיאבון וכמו שהקשה הב"י הנ"ל בקושיתו הראשונה איך שייך בע"ז לתאבון ואף דמשכחת שפיר כמ"ש הב"ח הנ"ל אבל מ"מ אין אנו דנין בסתמא לומר כן אבל בשאר עבירות היא בהיפך דבסתמא היא לתאבון עד שיתברר לפנינו שעבר להכעיס וראי' לזה מהא דגיטין מ"ז ע"א שאמרו לו שאכל נבלות אמר שמא לתאבון אכל עד שהעידו לו בבירור שאכל להכעיס אלמא דבשאר עבירות בסתמא היא לתאבון ובע"ז בסתמא היא להכעיס עד שיתברר לפנינו בשניהם ההיפך:
נמצא מעתה לענין דינא לשיטת הב"י אין חילוק כלל בע"ז בין להכעיס לבין לתאבון דהוא כעכו"ם גמור לעולם אפילו לענין מורידין כמ"ש ביו"ד סי' רס"ח ולשיטת הה"מ והרמ"א והמ"א אפילו בע"ז היכא שיש בירור גמור שהוא לתאבון אינו כעכו"ם גמור, רק דבסתמא אמרינן שהיא להכעיס שע"כ לענין מורידין שהיא ספק רציחה אף בסתמא חיישינן שמא הוא לתאבון וממילא הוא כן גם לענין השבת אבידתו דהא הא בהא תליא כמ"ש התוס' ע"ז הנ"ל שע"כ כתב הרמ"א שפיר בסי' קנ"ח דאותן שנטמעו בין הגוים אין כאן ספק כלל שיהי' לתאבון שע"כ אפילו לענין מורידין מחזקינן בהם שהיא להכעיס אבל בלא נטמעו אזי לענין מורידין מספקינן שאולי המה לתאבון ולשאר דברים מחזקינן לעולם שהיא להכעיס אם לא שיש בירור גמור שלא היה להכעיס משא"כ בשאר עבירות דמחזקינן לעולם בלתאבון אם לא שהיה בירור גמור שהיא להכעיס, והא דכתב המ"א באו"ח הנ"ל שהרמ"א בא"ע מיירי בלתאבון אף דלענין שאר דברים מחזקינן לעולם בע"ז בלהכעיס אם לא היכא שיש בירור גמור להיפך ואם הרמ"א מיירי באופן שנתברר בבירור גמור שהוא מומר לע"ז בלתאבון לא היה לו לסתום כל כך אפשר לומר שמפני זה גופא כתב הפ"מ שם על המ"א וז"ל והחילוק שכתב בין להכעיס או לתאבון אפשר לחלל שבתות מיירי עי' בב"י ביו"ד עכ"ל שזה הוא תמוה דהא נודע לנו לכלל גמור דמחלל שבתות כאילו עובד ע"ז וכבר הראיתי דברי הפ"מ אלו לאנשים שונים ולא נגלה לי פרושם, אכן להנ"ל נבין שפיר שגם להפ"מ היה קשה לו דאיך משכחת על נקלה שיהיה ע"ז לתאבון וכהקושיא הראשונה של הב"י ביו"ד סי' רס"ח הנ"ל ואף שיש במציאות מ"מ הוא קשה למצוא כן וא"כ היה לו להרמ"א להזכיר בפירוש ואיך נוכל לכון בסתימת דברי הרמ"א כזאת ועל זה כתב שפיר דאפשר במחלל שבתות מיירי שהיא ג"כ תחת שם מומר לע"ז ומ"מ נוכל למצוא בזה בנקל שיהיה לתיאבון מחמת שכר להרויח במלאכתו כמו שנראה פה לעינינו בעו"ה וכדומה לזה ותיקן שפיר במ"ש ואפשר לחלל שבתות מיירי, ומובן הכל על נכון שדברי המ"א המה שרירין וקיימין לשיטת הרמ"א שכן היא גם דעת הה"מ בפ' י"ג מה' א"ב לכון בדברי הרמב"ם כן:
ואפשר שזו היא ג"כ דעת הרד"ך שהביא הד"מ ביו"ד סי' קכ"ד אות ג' שהבאתי לעיל דמשו"ה ס"ל דאע"ג דיכול להבריח את עצמו אינו רק מומר לתיאבון הואיל ולהנאתו קא עביד שגם הוא ס"ל דאפילו בע"ז לתיאבון אינו כמומר וסובר שזה הוא לדעתו בירור גמור שהוא לתיאבון אבל הרמ"א אף דסובר ג"כ דבע"ז כשיש בירור גמור שהיא לתיאבון אינו כעכו"ם אבל מ"מ סובר דכה"ג אינו בירור שהיא לעולם לתיאבון ואדרבה לדידיה כשנטמע בין העכו"ם הוא בודאי להכעיס אפילו לענין מורידין בהנ"ל ומובן שפיר פלוגתתיה עם הרד"ך, אמנם כן יש עדיין מצד אחר לומר הסברא בהיפך דיש מחלל שבת בפרהסיא שמסתבר עליו לומר בסתמא להכעיס עוד יותר מעובד ע"ז והיא באופן שכתב הרבינו יונה הנ"ל דהיכא דבעיר אחת מאמין בפני הנכרי בע"ז ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי ומכח סברא דידיה דמסתבר שהע"ז היא שקר וכשאומר שמאמין בה הוא עושה להנאת יצרו הרע ואינו מאמינו בלבו וכשהוא אומר לנו שהוא ישראל הוא אומר בלב טוב לפי שאמונתנו וכו' וכו' ע"כ מסתבר הרבה לומר שהוא רק לתאבון אבל במחלל שבתות בסתמא אין כאן סברא לומר כל כך שהוא לתיאבון מפני שאין מסתבר כל כך לדידיה שלא יחלל שבת ע"כ באופן זה יש צד לומר דחילול שבת גרע בסתמא מן ע"ז בסתמא כה"ג, ואולי שזו היא באמת כונת הרבינו יונה שהבאתי לעיל שגם הוא ז"ל ס"ל כדעת אלו הפוסקים הנ"ל דאפילו בע"ז היכא שנתברר לנו שהוא לתיאבון אינו כעכו"ם גמור רק דבסתמא אמרינן בע"ז שהיא להכעיס וככל מ"ש ע"כ כתב דבכה"ג אמרינן בודאי בע"ז שהיא לתיאבון אבל במומר לחלל שבתות אפילו כה"ג שבעיר אחת מחלל ובאחרת בין יהודים אינו מחלל מ"מ אמרינן ביה דהוי להכעיס משום דלא שייך בחילול שבת זאת הסברא שכתב שם לענין ע"ז וככל מה שבארתי ונבין שפיר דברי ה"ר יונה הנ"ל לפי שיטה זאת:
אכן הב"י שהביא גם דברי הר' יונה אלו להלכה בש"ע ע"כ לשיטתי' אי אפשר לפרש כן דהא הוא ס"ל שאין חילוק בע"ז כלל בין לתיאבון בין להכעיס כמ"ש וא"כ דברי ה"ר יונה המה תמוהים עדין לשיטת הב"י וככל מ"ש לעיל דכיון שהוא עובד ע"ז מה לי שיש בירור שאינו מאמין בה בלבו הא מ"מ הוא עובדה ואין הולכין בזה אחר מחשבתו כיון שגם לתיאבון הרי הוא כעכו"ם לשיטה זאת, והנה עלה בדעת אחד מן הלומדים לבאר לי את דברי ה"ר יונה דמיירי במי שאינו עובד ע"ז רק שמאמין בה בפני הנכרי שמאמית אותה בפני הנכרים שהע"ז הוא אלוהות ובפני ישראל אומר שהוא יהודי ואינו מאמין בע"ז כלל ע"כ אינו עושה יי"נ דמסתבר כדבריו שאינו מאמין בה כלל, ובאמת גם זה אינו דהא מבואר ברמב"ם בפ' ב' מה' עכו"ם ה"ו דכל המודה בעכו"ם שהיא אמת אע"פ שלא עבדה הר"ז מחרף ומגדף את ד' וכו' ואחד העובד עכו"ם ואחד המגדף את ד' שנאמר וכו' ובפ"ג ה' ד' כתב המקבל עליו אחד מכל מיני עכו"ם באלוה חייב סקילה ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה וכן כל כיוצא בדיבור זה חייב, ואפילו חזר בו בתוך כ"ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל והיא מהש"ס סנהדרין, וא"כ מה מהני לן אם נפרש שרק מאמין בה בע"ז אבל אינה עובדה הא מ"מ הוא נחשב לעובד ע"ז ואפילו בדיבורו לבד נחשב לעובד ע"ז והרי הדברים ק"ו דמה כשחוזר בו אפילו תוך כ"ד נחשב לעובד ע"ז וחייב סקילה מכ"ש כשחוזר בו בעיר אחרת, ובעיר אחת אומר אלי אתה ובעיר אחרת אומר לא כן שבודאי הוא עובד ע"ז אפילו לענין סקילה, סוף דבר לא מצאתי מענה לדברי הר' יונה הנ"ל שהביאם הב"י אם לא דנימא שכל דבריו סובבים רק על הא דכתב לענין עשית יי"נ ולא לענין שאר דברים כגון שחיטה וביטול רשות וכתיבת ס"ת וכדומה, וכאשר אבאר בס"ד:
הנה המחבר פסק ביו"ד סי' קכ"ד שגם מומר יינו יי"נ והוא מדברי רבינו ירוחם שכתב בשם רבינו מאיר והביאם בב"י בד"ה כתב ר"י בשם ר"מ לדבר פשוט אשר בש"ס לא מצינו לפע"ד מפורש דין זה רק ממשמעות והוא באמת דבר שיש עדין לעיין בזה לפי דעתי הדלה והקלושה וצריכה רבה דהנה בראשונה יש להוכיח דין זה מהא דכותים בחולין דף ו' ע"א דמפני שמצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדין אליה. ע"כ גזרו על יינם ואף שהמה גירי אמת לפי מה דסברינן עתה כמ"ש התוס' שם ה' ע"ב ד"ה ר"ג ובית דינו, שנית מצינו בחולין דף י"ג דמין פתו פת כותי יינו יי"נ ושם נראה דמיירי במין ישראל דאי בעכו"ם הא לעולם אסור פתו ויינו, ושלישית מצינו בחולין דף ד' ע"ב דאמרינן מ"ש שתייה דאמרינן מומר לע"ז וכו' וכן שם הכי השתא שתייה סתם יינם הוא ועדיין וכו' וכו' א"כ מוכח מכל זה דבמומר לע"ז יינו יי"נ ואחר העיון קצת יש לתמוה בזה דלפי מה דאמרינן בע"ז לק' שאסרו יינם משום בנותיהן וכמו שמבאר הר"נ שם כל זה בשם הרמב"ן וכמ"ש ביו"ד בסי' קכ"ג דמשום יי"נ לבד לא היה להם לאסרם רק העיקר משום בנותיהן א"כ הדעת והסברא נותנים דבמומר שאין כאן איסור חיתון עם בנותיו וראי' לזה מהא גופא שמביא הש"ס חולין ד' ע"ב להוכיח מן יהושפט דשחיטת מומר כשר עד דמדחו שאין כאן הוכחה שאכלו אנשי יהושפט משחיטת אנשי אחאב, ה"נ יש להוכיח מזה הראיה גופא שאין עליה תשובה עוד שאין איסור חתון במומר דהא יהושפט התחתן עצמו עם אחאב ואין לך ראיה גדולה מזו, גם אמרינן בדף י"ג בחולין ות"ק אשתו לא מפקיר גם לא מצינו בכל הפוסקים שיאמרו דחיתון אסור במומר ואדרבה מצינו עוד בהיפך בהאחרונים והיא לענין פתן של מומרים שרוצין להתיר משום דבמומר אין כאן איסור בנותיהן עי' בפ"ת יו"ד סי' קי"ב וכיון שכן בודאי אין לאסור הסתם יינם של מומר כיון דלא שייך חששא דבנותיהן שגזרו על יינם משום בנותיהן והיכא דלא שייך בנותיהן אין כאן הגזירה על יינם והוא תמוה לכאורה בהסוגיות הנ"ל דנראה משם שגם במומר אסור סתם יינו כמו בנכרי:
והנה בהא דכותי חולין דף ה' יש עדיין לחלק ולומר דלא מיבעיא למ"ד גירי אריות הן בודאי אין ראי' דמומר של ישראל אסור יינו אלא אפילו לפי מה דסברינן שם דגירי אמת הן מ"מ יש לחלק לפי מ"ש התוס' שם דף ד' ע"א ד"ה מצות כותי וכן הוא בתוס' גיטין דף י' בשם פירקי דר"א דגזרו עליהם ביחוד ועל פיתן משום שהיו מבטלין בנין בהמ"ק בימי עזרא, א"כ ה"נ לענין יינם נוכל לומר זה גופא דמשום שבטלו בנין ביהמ"ק גזרו על בנותיהן ועל יינם ואף דבימי עזרא לא גזרו רק על פיתן מ"מ אח"כ גזרו גם על בנותיהן כדאמרי' קדושין ע"ה ע"ש דהלכה כר"א במתני' שם ע"ד גם לענין כותי ועי' בטור א"ע סוף סי' ד' וב"י שם מ"ש על הרמב"ם שלא הביא הא דר"א בכותי, וממילא נאסר גם יינם, ואגב אמרתי להעיר הזה הא דאמרינן בחולין הנ"ל משום שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים ור"א חייש למעוטא ע"כ צ"ל דלאו מצד הדין אוסר ר"מ אלא מטעם גזירה אפילו לר"מ וכן מפורש בלשון הש"ס דגזרו רובא אטו מיעוטא ולמה להו לומר שגזרו רובא אטו מיעוטא הא ר"מ חייש למעוטא גם בעלמא בלא שום גזירה ועל כרחך צריכין לפרש דאף שמצאו להם דמות יונה על הר גריזים מ"מ היכא שהכותי הוא ברחוק הדרך מן הר גריזים ואין חשש עליו כלל שהוא מן הר גריזים א"כ היה להם להתיר לקנות ממנו פת ויין, ומ"מ אסרו בימי ר"מ ור"ג משום שגזרו רובן אטו מיעוטן והגזירה יכולה להיות שג"כ היתה משום הפסול הראשון שהיה בהם בימי עזרא וכמ"ש, ונפלאתי זה על הנ"מ בפ' ב' מה' אבות הטומאה הי"ו שכתב וז"ל אי קשיא על דברי רבינו הא קשיא שכתב שבבלל עכו"ם נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן שזו מניין לו שהרי איסור שחיטתן מדכתיב וזבחת נפקא וכו' עכ"ל ואני אראה ולא אבין מה שייך לשאול שזו מניין לו הא היא גמרא מפורשת כאן בחולין ה' משום ע"ז שמצאו להם בהר גריזים, ומטעם וזבחת לא היו נאסרים דהא סברינן דגירי אמת אם ומשום שמצאו אותם שכדין ע"ז ע"כ גזרו על כולם וכמ"ש והם ממש דברי הרמב"ם אלו שלקח הדברים מן דברי הש"ס, ודברי הכ"מ המה תמוהין:
ומיושב בזה במ"ש לעיל תמיהה רבה אשר מעולם לא היה ביכלתי להבין סוגית הש"ס כאן והיא במה דאמרינן שם בחולין הנ"ל בהסוגיא והלך ר"א וסיפר הדברים לפני ר' אמי ור' אסי וכו' למאי אי לשחיטה ויי"נ מהתם גזרו בהו רבנן וזה הוא תמוה לפע"ד דרש"י מפרש מהתם גזר ר"מ על היין, והא דגזר ר"מ היא משום דחייש למעוטא כמו שאמרו לעיל ואנן הא לא פסקינן כר"מ דלא חיישינן למעוטא ועי' רש"י לק' י"ג ע"ב ד"ה אין רוב א"כ מה קושיא יש על האמוראים מהתם גזרו מהא דר"מ כיון דאנן לא פסקינן כלל כר"מ בהא דחייש למעוטא, אכן להנ"ל מיושב שפיר דכיון שאמרו בלשונם דגזרו רובם משום מיעוטן ואף שטעם גזירתם היה משום דסברו כר"מ דחושש למעוט ואנן לא סברינן כן מ"מ כיון שהיה בזה ענין גזירה ואפילו היכא דלא שייך חשש מיעוט וכל היכא שהוא ענין גזירה אין ביכולת עוד לב"ד אחר לבטל הגזירה אלא א"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין כידוע ע"כ מקשו שפיר מהתם גזרו והוכרחו לתרץ שהגזירה הראשונה לא נתקבלה עד דאתי ר' אמי ור' אסי וגזרו עוד הפעם ומיושב שפיר פירוש הסוגיא:
היוצא לנו מזה דמכותים אין כל כך ראיה משום דבהם גזרו על פיתן עוד בתחילה בימי עזרא מטעם רשעתם כמ"ש בפירקי דר"א שהביאו בפוס' הנ"ל וצריכין מעתה להשיב להא דחולין י"ג הנ"ל שאמרו במין שיינו י"נ אכן גם משם אין כל כך ראיה דהא כונת מרן הוא שהוא אדוק לע"ז וכל מחשבתו היא רק לע"ז כמו שאמרו שם שאף שחיטתו היא זבחי עכו"ם ואסיר בהנאה משום שסתם מחשבתו היא רק לע"ז כמבואר וע"כ אפילו בלאו חששא דבטפיהן יש לחוש על יינם שהוא נסך גמור משום דכל מחשבתו היא לע"ז, ועל כן תשאר לפנינו רק ההוכחה מהא דחולין ד' ע"ב באחאב שאמרו שסתם יינם עדין לא נאסר ובאמת גם הסוגיא הזאת היא תמוהה דלמה להו למימר שסתם יינם עדין לא נאסר והיה להם לומר בפשיטות דאפילו היה נאסר כבר סתם יינם ג"כ היה מותר לאנשי יהושפט לשתות מיין דאנשי אחאב דהא סתם יינם נאסר רק משום בנותיהן וכיון דיהושפט התחתן עצמו עם אחאב ממילא גם יינו היה מותר לו ואי נימא שהתחתן עמו באיסור א"כ אין כאן ראיה להתיר לנו גם האכילה והשתייה מהא דאכלו ושתו מן אחאב דהא נוכל לומר כיון שזה היה באיסור גם האכילה והשתייה היו באיסור ומדביאין ראי' מני' א"כ לא אמרינן שעשה באיסור א"כ מה סתם יינם היה שרך אז כיון שגם בנותיהן לא היו אסורות להם וגם כמ"ש לעיל דבמומר לא שייך איסור חיתון כמו בנכרי (ועי' ברמב"ם פ' י"ג מה' איסור ביאה ה' ט"ז ובנחמיה י"ג פסוק כ"ו ע"כ צ"ל שגם שם היה הגירות בשביל דבר ע"כ הקפיד נחמיה) ואולי אפשר לתרץ זאת שבאמת היו יכולים לתרץ גם באופן זה, אולם כיון שהש"ס דחה לגמרי ראיה זו באופנים אחרים בכמה ע"כ לא חשו לומר משום זה שצריך פילפול לס רא ודחו בדברים פשוטים א"כ אין כאן הוכחה גמורה אליבא דאמת לפי מה שמדחה הש"ס הא דרב ענן אמר שמואל לענין שחיטה אין כאן הוכחה גמורה דכמומר לע"ז שיהיה יינו יי"נ:
אך מדלא מצינו גם היתר מפורש לזה, ע"כ היה פשוט לר"י בשם רבינו מאיר שהביא הב"י שגם מומר יינו יי"נ והוא משום לא פלוג דכיון שגזרו בכל עכו"ם הוא הדין במומר לעכו"ם כיון דלא מצינו היתר מבורר, כן נלפע"ד וממילא אסור גם מנעו דאף שמגע עכו"ם היתה גזירה מאוחרת כמ"ש הרשב"א והרא"ש מ"מ היה להם לכלל פשוט בנכרי דכל היכא שיינו אסור גם מגעו אסור כמ"ש המחבר סי' קכ"ד סעי' ו' לענין עכו"ם שאינו עובד ע"ז והוא ע"כ כמ"ש הר"נ ע"ז פ' ר' ישמעאל לענין כחו של עכו"ם וז"ל אלא דאחמירו רבנן משום בנותיהן אפילו היכא דלא שמעינן דנסך ועיקר אסורא דידהו במגען דשייך ביה תקלה דבנותיהן עכ"ל ומבואר מדבריו שאפילו מגען הוא משום בנותיהן ובנכרי כל היכא דשייך רק בנותיהן אסור אפילו במגען אשר ע"כ אפילו בישראל מומר כיון דיינם אסיר משום לא פליג כמ"ש ה"נ מגען משום הלא פליג זה, ובאמת לענין גר תושב גופא לענין מגע הוא דבר דתליא במחלוקת דלאו כ"ע שוין בזה כמבואר בש"ע סי' קכ"ד סעי' ב' שדעת הרשב"א לאסור ודעת התוס' ורא"ש להתיר עי' בב"י ריש סי' הנ"ל וע"כ דדעת התוס' ורא"ש אינה כמ"כ הר"נ הנ"ל שגם מגע הוא משום בנותיהן דאי משום בנותיהן א"כ הא שוה מגע ליין שלהם אפילו בגר תושב, וע"כ ס"ל דמגע הוא מטעם חשש מנסך לע"ז וכמ"ש הר"נ בשם הרמב"ן פ' ב' דע"ז מ"ש לעיל בסי' קכ"ג. והנה לעניין גר תושב פסק הב"י כדעת הרשב"א ודלא כתוס' ורא"ש מטעם שהר"נ והר"י מדחין ראיות התוס' ע"כ כתב שיש לחוש לדברי הרשב"א לחומרא לענין שתיה במגע גר תושב:
ומעתה כיון שכן נבין שפיר דברי רבינו יונה הנ"ל מה שגם הב"י מודה לו לזה דבכה"ג אפילו לדעת הב"י אין לחוש עוד למגען ביין שלנו לאסור אותו בשתיה שזו היא כונת הרבינו יונה מ"ש לענין מומר דלפי מה שבארתי דבמומר לא שייך כלל בנותיהן ויין שלו הוא ג"כ אסור רק משום תשש משום לא פלוג ועדיף מגר חושב דבגר תושב שייך זו הגזירה של בנותיהן כמו בכל נכרי וכאן לא שייך זאת ומכ"ש מגעו דבודאי הוא איסור קלוש מאוד, אכן יש לאסור מ"מ מגעו משום חשש נסך דדילמא מין הוא שאדוק לע"ז ומבואר בש"ס חולין י"ג הנ"ל דמין יינו יי"נ וגם על מגעו יש חשש הזה דכל מחשבתו לע"ז ע"כ כתב שפיר הרבינו יונה דינו דהיכא שבעיר אחת מאמין בע"ז ובעיר אחרת הוא יהודי שבודאי יש סברא כיון שהע"ז היא שקר ואמונתינו היא אמתית שבודאי אינו מאמין בה בלבו ע"כ אינו אדוק בה בודאי שתהיה כונתו לנסך ומשו"ה אפילו אי נימא שיינו אסור בשתיה היינו רק משום הלא פלוג אבל שיהיה עושה יי"נ במגעו בזה אפילו הרשב"א מודה דכה"ג אינו עושה יי"נ במגעו דהוא עדיף מן גר תושב שאוסר הרשב"א מגעו דבג"ת עכ"פ הוא נכרי ויינו אסור מצד הדין ואולי גם מגעו ס"ל דאסור משום זה גופא משום בנותיהן וכדברי הר"נ הנ"ל אבל במומר לע"ז באופן זה שהוא בודאי לתיאבון אף דלענין דברים שינים הוא כעכו"ם גמור וכמו שבררתי לעיל אבל לענין יי"נ אפילו ביין שלו היא רק חומרא ומגעו ביין שלנו הוא מותר לגמרי ע"כ כתב הר"י שאינו עושה יי"נ היינו במגעו אבל המחלל שבת בפרהסיה בזה ס"ל שאינו עובר בכלל זאת הסברא לומר זה גופא כמו בע"ז מפני שאמונתם היא שקר ואמונתנו היא אמת וככל מ"ש לעיל, שיכול להיות לדעתו המשובשת שהשבת אינה צריכה לו כלל ולדעתו לא היה צריך להיות כלל בעולם יום מנוחה כדעת הכופרים ימ"ש ע"כ אפילו הוא באופן שבעיר אחרת בין יהודים הוא מחזיק בשבת אין כאן עוד הוכחה שבלבו הוא שלא לחלל שבת דלא שייך בזה אותו דבר המסתבר מ"ש בע"ז ומשו"ה מחזקינן ליה מ"מ כמומר גמור להכעיס דמהא שאינו עובר בעיר אחרת של יהודים אין כל כך ראיה שאינו להכעיס כמו שיש ראיה וסברא בענין ע"ז דבשבת באופן זה אין הוכחה לפנינו שהיא רק לתאבון כמו שיש שמוכיחין לנו מזה בע"ז וככל מ"ש ע"כ לענין שבת בכה"ג דיינינן ליה עדיין כלהכעיס ואסיר אפילו מגעו ביין שלנו כיון דלענין יי"נ במומר להכעיס בודאי חיישינן אפילו במגעו לכ"ע דשם מין עליו מה שהוא מפורש בש"ס חולין י"ג הנ"ל שיינו יי"נ וממילא גם מגעו אסור באופן זה כנלע"ד פירושו הברור לדעת הב"י בכל מ"ש:
נמצא לפי זה שגם לענין חילול שבת אם נודע בבירור באיזה אופן שהוא עובר רק לתיאבון אזי גם בחילול שבת אינו אוסר יין במגעו דהא ה"ר יונה לא אמר רק דמזה שבעיר אחרת אינו עובר אין כאן בירור שהוא לתיאבון כמו שהוא בכה"ג בע"ז בירור מזה אבל אם יש בירור אחר שעובר רק לתיאבון והוא באופן שאנו רואין פה בעו"ה דמה שהוא משום מלאכה ופרנסתו הוא עובר אבל ענין אחר כמו לעשן בשבת אף שהוא רגיל בזה כל ימות החול מ"מ מונע עצמו מלעשן בשבת א"כ ניכר בבירור שמה שהוא עובר הוא רק לתאותו ולדעתו הנמבזה דבלא"ה לא יהיה לו במה לפרנס נפשו, במחלל כזה אף הר"י מודה שאינו עושה יי"נ במגעו, ומשו"ה ניחא שפיר מה שהעתיק המחבר להלכה בסי' קי"ט סעי' י"א דברי הרבינו יונה הנ"ל ולא סיים מ"ש הטעם על זה רק סתם דבעיר אחת מאמין בע"ז ובעיר אחרת נכנס בין היהודים ואומר שהוא יהודי אינו עושה יי"נ אף דפסק בסי' ב' לענין שחיטה ובעלמא דלא מקילין כלל בע"ז לחלק בין האופנים וע"כ משום דלענין מגעו ליי"נ מיקל טפי דלענין מגעו לעשות יי"נ במגעו הוי עיקר החילוק בין להכעיס לבין לתיאבון והיינו הטעם גם כאן משום דעבודתו לע"ז היא לתיאבון וממילא ידעינן שגם לענין חילול שבת וכדומה כל היכא שיש רק מקום לומר שהוא לתיאבון אינו עושה יי"נ שע"כ לא העתיק גם סוף דברי הר"י שלא הוצרך להעתיק משום שהוא דבר שנדע בעצמנו מתי יתברר לנו שהוא לתיאבון ומתי לא יתברר לפנינו, ובאופן שיתברר לפנינו באיזו הוכחה שהיא לתיאבון כמו בע"ז בגונא שכתב הוא אזי גם בחילול שבת אינו עושה יי"נ, ודי לו במ"ש דבריו אלה, או אולי נוכל לומר דמשו"ה לא סיים בדברי הר"י משום דאולי לא היה ישר בעיניו לדינא מסקנת דברי הר"י משום דלדעתו קיל מאוד דין מגע מומר ביין שלנו וככל, מ"ש לעיל ע"כ לא העתיק זאת לדינא דלדידי' אין להחמיר אפילו באופן זה בחילול שבת במגעו ביין שלנו יהיה איך שיהיה נראה מבואר דעת המחבר ואפילו דעת הרבינו יונה שהביא דאפילו בע"ז ובחילול שבת כל היכא שיש בירור שהוא עושה זאת לתיאבון אינו אוסר יין במגעו דלענין איסורין במגעו כ"ע מודין דאפילו בע"ז ושבת יש לחלק במומר בין להכעיס לבין לתאבון:
נמצא לפי זה לענין דינא דידן מה שנשאלנו עליו בתחילה היא כן לענין פסק הלכה דלא מיבעיא לדעת הרמ"א והרב המגיד הנ"ל בודאי מחלקינן לענין כל הדברים במומר אפילו לע"ז בין להכעיס ובין לתיאבון כמו שבארתי לעיל אלא אפילו לדעת המחבר ודעימיה שבע"ז אין חילוק כלל כמו שסתם ביו"ד סי' ב', היינו רק לענין שחיטה וכדומה אבל לענין לעשות יי"נ אפילו לדידיה יש לחלק בין להכעיס לבין לתיאבון דבלתיאבון מבורר אינו עושה יי"נ במגעו וממילא גם במחלל שבת בפרהסיה הוא כן דהא היא כעובר ע"ז אבל לא גרע ממנו ולשניהם דין אחד כן נראה לע"ד מבואר מכל מ"ש ובררתי דעת הפוסקים בזה בס"ד:
והנה עלה בדעתי להקשות בהא דפסקינן דפקות נפש דוחה שבת, אמאי ? לדחי שבת לפקוח נפש דהא המחלל שבת הרי הוא כעכו"ם היינו כעבד עכו"ם במעשהו זה א"כ כמו בעכו"ם אמרינן יהרג ואל יעבור ה"נ צריכין לומר במחלל שבת וכמו שאין להתרפאות בע"ז אפי' אם ימות כן נמי הי' לנו לומר שאין לחלל שבת אפילו לחולה שיש בו סכנה ואנן הא פסקינן דאפילו לאחרים מותר לחלל שבת עבור החולה שיש בו סכנה ואפילו בפרהסיא, ובע"ז הא פסקינן ביו"ד סי' קנ"ח דאפילו ביש בו סכנה ימות ואל ירפא עצמו בע"ז ומ"ש שבת מע"ז לפי הכלל דכיילינן בעלמא דהמחלל שבת הרי הוא כעכו"ם, ואף למאן דס"ל דשבת הותרה לחולה ולא דחייה עי' בב"י או"ח סי' שכ"ח דפליגו בזה הרמב"ם והרשב"א מ"מ קשה זה גופא דאמאי הותרה אי משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם הא מ"מ קשה מנ"ל דהאי וחי בהם קאי אשבת דלמא קאי אשאר עבירות לבד משבת וע"ז דהא כמו דאמרינן דהוחי בהם לא קאי על ע"ז דבע"ז אמרינן אפילו שימות בהם ה"נ לא קאי הוחי בהם על חילול שבת, וביותר תמוהים לי דברי הש"ס יומא פ"ה ע"ב דאמרינן שם דלדשמואל לית להו פירכא הא אדרבה כולהו ילפי על שבת בפרט א"כ ליכא עלייהו פירכא כמו שיש לפרוק על שמואל דיליף מן וחי בהם שיש עליו פירכא דילמא האי וחי בהם ולא שימות בהם לא היתה כונת התורה כלל על שבת כמו שלא היתה כונתה בזה על ע"ז דבע"ז ימות ולא ירפא עצמו בע"ז ה"נ בשבת היא כן:
אשר ע"כ אמרתי לתרץ לפי מה שכתבו בתוס' סנהדרין ע"ת ע"ב ד"ה לא דהא במחלל שבת הוא ככופר בעיקר משום דכופר במעשה בראשית א"כ נוכל לומר לפי זה דהיכא שמחלל שבת מחמת אונם שהוא חולה שיש בו סכנה והכל רואין את זה לא שייך עוד לומר שהוא ככופר במעשה בראשית דהא הכל רואין שהוא אינו מחלל מחמת כפירתו במעשה בראשית וא"כ לא דמי בכה"ג לע"ז דבע"ז הוי המעשה בעצם ענין מיקר שם ע"ז אבל כאן בשבת דהמעשה בעצם לא הוי ענין ע"ז רק משום שמורה שעשהו שהוא כופר במעשה בראשית ובכה"ג ביש בו סכנה והוכרח לעשות משום הסכנה שלו אין כאן הוראה בזה שהוא כופר במעשה בראשית ומשו"ה לא הוי עוד כה"ג החילול שבת זה כע"ז רק כשאר עבירה ומשו"ה דרשינן שפיר גם על זה וחי בהם ולא שימות בהם, ולפי זה יש לדון מעתה גם בכל מחלל שבת לתיאבון היכא דניכר לכל שהוא לתיאבון לא הוי עוד כעובד ע"ז דהא ניכר שאינו כופר במעשה בראשית רק למלאות תאותו עושה ואת ואינו עושה להכעיס ובאופן זה נוכל לומר שאינו ככופר בכל התורה שוב התבוננתי דזה אינו דגם כל הקושיא מעיקרא ליתא שבאמת אמרו על דרשא דשמואל מן וחי בהם טבא חדא פילפלא חריפתא ממלא צנא דקרי' דהא לכל התנאי למדו שם על שבת דמותר במקום סכנה מן דרשא דפסוקי שבת גופא ואת זה מדחו שם בהסוגיא משום דמכל הלמודים אלה נשמע לנו רק ודאי אבל בספק עדיין לא שמענו ועל זה בא שמואל ולימד מן וחי בהם א"כ אין עוד להקשות מנ"ל דהאי וחי בהם קאי אשבת דילמא שבת הרי הוא כע"ז דהא חזינן מן הפסוקים שהביאו התנאים שהמה מפורשים רק אשבת שגילתה התורה בהם דלודאי סכנה דוחין שבת וגילתה התורה בפירוש דלענין זה לא הוי שבת כע"ז וכיון שגילתה התורה דלא נימא לענין סכנה ששבת הרי היא כע"ז בא שמואל מעתה שפיר ואמר דלפי זה נשמע לנו גם ספק פקוח נפש שדוחה שבת מן וחי בהם ולא נוכל עוד לומר דשבת לא נשמע מן וחי בהם משום דדמי לע"ז דהא חזינן שלענין זה גילתה התורה בפירוש דלא נדמה שבת לע"ז וא"כ ממילא אין כאן ראיה עוד גם לענין לתיאבון מ"ש לעיל דנוכל לומר שהיא גזה"כ הא דפקוח נפש דוחה שבת ולא מטעם הברת דברי התוס' סנהדרין הנ"ל, ואין כאן ראי' עוד דניחא סברא כזאת גם לענין לתאבון:
אכן כל זה הוא לענין שאר הדברים לענין שחיטה וכדומה שאין לחלק במחלל שבת בפרהסיא בין לתאבון בין להכעיס אבל לענין מגע יין כבר בארתי מכל צד דבלתאבין גמור בבירור אין כאן איסור כלל במגעו אף במחלל שבת בפרהסיא ומגעו ביין שלנו מותר וככל מ"ש לעיל דלא גרע מע"ז וגם בע"ז כה"ג אין כאן איסיר במגעו וכהחבואר בש"ע בהמחבר יו"ד סי' קי"ט סעי' י"א, ואף הדברים קצרים שכתב הר"י אבל במחלל שבת היא לא כן והטעם כמו שפרשתי לעיל בכונת דבריו גם זאת לא העתיק המחבר ומורה בידיו דלא ס"ל זאח החומרא כלל ולדידיה הכל חד הוא דבע"ז ובמחלל שבת בשניהם היכא שהוא לתאבון אינו אוסר יין במגעו והדבר ברור כשמש לפע"ד:
ועוד ראי' לזה נלפע"ד מהא דקראים שכחב הרש"ל שאינן אוסרין במגען יין שלנו הובא בט"ז סי' קכ"ד ס"ק ב' אף שהמה מחללי שבתות דכיון שאינן סוברין הל"ט מלאכות ממש כהקבלה האמחיח שלנו א"כ המה מחללי שבת בפרהסיא ומ"מ פסקי הב"ח והרש"ל והט"ז שאינן אוסרין יין במגען, ואף דהש"ך בנה"כ חילק על זה לענין קראים היינו ממשמעות דברי הפוסקים שכתב דלדעתו אינו משמע כן מדברי הדיעות שהביא הוא ז"ל אבל בהיפך ממש לא מצא באיזה פוסק ואפילו בדברי הב"י שהביא בשם הר"י הנ"ל בסי' קי"ט כתב הש"ך דלכאורה לא משמע כן מדבריו אבל לא החליט בודאי שמדבריו לא נראה כן וע"כ שגם הוא ז"ל הרגיש מה שוש קושי ענין בדברי הר"י הנ"ל שהביא הב"י, א"כ לא נשבוק החלטת הרש"ל והב"ח והט"ז עבור ספיקו של הש"ך ובפרט בדבר שאינו חמור מה שבזמנינו אפילו בנכרי גמו' קל איסורו ממה שהיה בזמן הגמרא שאסור רק בשתיה ולא בהנאה ועי' בבדק הבית ריש סי' קכ"ד ועי' בדרישה באותו הסי' ס"ק א' שהסכים ג"כ לדברי הרש"ל וכתב טל יינם שהוא אסור משום דלא קפדו על מגע עכו"ם או משום חתנות היינו משום דהיה מספקא ליה אי שייך בהם איסור חתנות, ואולי אף לפי מ"ש לעיל דבמומר אי איסור של חתנות, אכן המה גרועים לענין זה דכיון שין יאמינו בדברי חז"ל יש לחוש גם על בניהם. שהמה מן פסולי עריות דהא בתו מאנוסתו ילפינן רק מן גז"ש הנה הנה זימה זימה מה שהם יבעסו בזה ועי' יבמות ט"ז וקדושין ע"ו ע"כ מספקא ליה להדרישה גם על איסור חתנות עמהם, ובדברים אלה נפלאו ממנו דברי הפ"מ ביו"ד סי' קי"ב בש"ע ס"ק ב' שכתב פת קראים אסיר דמחלל שבת הוי כגוי ע"ש ולפי מ"ש לא הצריך לומר הטעם משום מאלל שבת דהא איסור פת הוא משום חיתון ובקראים אסור החיתון משום ספק ממזר וכמ"ש ואולי משום חילול שבת לא הי' כלל איסור חיתון כהנ"ל ועכ"פ עדיפא הוה לי' למימר מכח איסור ערוה איסור חיתון וממילא אסור גם פיתן, ואולי אי לאו ענין גוי לא הוה אסור פיתן דהא בממזרים גמורים לא אסרינן פיתן משום בנותיהן ע"כ אמר משום דמחללי שבח, אב מ"מ נלפע"ד דאי משום מחללי שבת לבד בלאו איסור עדזה לא היינו יכולים לאסור פיתן כמ"ש דבמומר אין כאן איסור חתנות כן נלפע"ד בס"ד:
ש
ועוד ראי' נלפע"ד לכל מ"ש דבכה"ג אינו אוסר במגעו את היין והיא מהא דאמרינן בתולין מ"א דמנסך יין של חבירו שאינו אוסרו משום דאמרינן לצעורי קא מכוין וכן פסקינן ביו"ד ובחו"מ וע"כ הא דאמרינן בחולין הנ"ל דמומר לע"ז ולנסך יין הרי הוא כעכו"ם לכל דבר היינו במנסך יין שלו אבל בשל אחרים מכח החוקה שבודאי אינו מאמין לע"ז והיא כסברת הר"י הנ"ל משום שחזקתה שקר ואמונתינו אמיתית ע"כ אמרינן מכת חזקה זאח דודאי לצעירי קא מכוין ולא כיון באמת לע"ז, והנה יש לכאורה להקשות מה לי דלצעורי קא מכוין הא הוא המנסך נחשב ע"כ לפובד ע"ז דהא עשה עבודה בפומבי לע"ז שניסך יין בפניה ובעושה איזה עבודה לע"ז לענין דידיה שיהי' נחשב עובד ע"ז אין חילוק כלל בכונחו כמ"ש לעיל מן דברי הרמב"ם וכל הפוסקים דלא משגחינן על כונת הלב, דכל שהוא מיקר שם אלילים במעשהו או בדבריו הרי הוא כעכו"ם וחייב על מעשהו זה באין אמתלא כלל כמו המשתחוה לבהמת חבירו שהוא בסייף והבהמה מותרת, וא"כ קשה דאמאי לא יהיה היין אסיר ממילא דמה לי שלא חשב במגעו לע"ז רק לצעורי הא מ"מ היה כאן מגע עכו"ם או מומר לעכו"ם שנגע ביין ישראל והיין נאסר במגע עכו"ם, ואם תרצה לומר ולתרץ דפעם הראשון אינו נעשה מומר שיהיה מגעו מגע עכו"ם וכמ"ש התוס' חולין פ' א' על השוחט בשבת זה אינו דהא האי דינא שאינו אוסר יין של אחרים בניסיך משום דלצעורי מכוין אין חילוק כלל בהדין אם עושה כן פעם אחח או אפילו עשר פעמים ולעולם אמרי' מצד הדין שהין מותר משום דלצעורי מכוין אם לא שהוא מומר בלאו הכי שעובד ע"ז אבל בהא דמנסך יין של חבירו לע"ז אין היין נאסר בלי שום חילוק משום דאמרינן בחזקת כונתו דלצעורי מכוין ואין היין נאסר אפילו מטעם מגע מומר לעכו"ם, א"כ היא ראיה ניצחח דאפילו במגע מומר או ישראל העובד ע"ז במגע זה אם יש לנו החלטה גמורה שאין כונתו במגעו לע"ז אינו אוסר היין ואף שהוא חייב ונחשב לעובד ע"ז מ"מ אין אוסר יין שלנו במגעו ומכ"ש בשאר הדברים שהוא רק נחשב כעובד ע"ז ולא עכו"ם ממש על אחת כמה וכמה היכא שיש לנו החלטה בבירור שאינו חישב במגעו לע"ז כלל ואף מומרותו בעבירת שבת היא רק לחיאבון וכמ"ש לעיל שניכר זאת בבירור שהעברתו היא רק לחיאבון מחמת חימוד ממין דודאי אינו אוסר יין שלנו בנגיעה, ואף שיינו אסיר לנו מכמה טעמים מכח חשוד ועוד טעמים אחרים אבל מגעו ביין שלנו אין איסור כלל, והיא לפע"ד ראי' ברורה וגמורה להתיר מגע מומר לחלל שבתות לתאבון ביין שלנו, והיא לנו קילורין לעינים ואורה של ראיה זאת היא כאור החמה הולכת ואור עד נכון היום ועי' בתשובת הריב"ש סי' ד' ויש עדיין לפלפל הרבה בדבריו שם לפי כל מ"ש, אך הפיסקים לא העתיקו כל דבריו כאשר הם להלכה עי' בדבריהם בסי' קכ"ד ובמ"ש הוא ז"ל, ועוד חזון למועד: