אורים ותומים, תומים· רבי יהונתן אייבשיץ
סימן עב
א מפני שהוא כמו ריבי' הסמ"ע כתב כמו ריבי' ולא ריבי' גמור הואיל וגוף הלואה לא נתרבה בו ואין זה נכון דהא הלואה בחצר והתנה עמו לדור בו ג"כ אין הלואה מתרבה ומ"מ הוי ר"ק אלא הואיל ומרויח השכירות ה"ל הלואה מתרב' וא"כ אף כאן רק עיקר הטעם דנקט כמו ריבי' משום דלא התנה בפי' בשעת הלואה שיהי' יכול להשתמש במשכון בחנם. ואפי' התנה כן בפי' מ"מ לדעת רוב פוסקים הואיל דהוי משהון ומשכון ליומא ממכר הוא לית בי' משום ריבי' קצוצה זולת דעת הרמב"ם דמחלק בין בית לשדה ולשיטתו אם התנה במשכון מטלטלין דדמי לבית ה"ל ר"ק ועיין י"ד סי' קע"ב מ"ש שם:
ב כמו ריבי' כתב הסמ"ע ואם עבר והשתמש בו אם הוא דבר דלא קיימי למיגר אע"ג דגברא עביד למיגר תלי' במחלוקת הפוסקים בש"ע י"ד סי' קס"ו אי חייב לצאת י"ש או לא וכ"כ הש"ך ואני לא הבנתי איך מדמה משכנו בית דלא נפחת בתשמישו דקימ"ל ביתא מייתבי יתיב למשכון מטלטלין דלא ימלט דנפחת בתשמישו וא"כ הא מבואר לקמן סי' שס"ג ס"ד דבמקום דנפחת אפילו פ"א אף דלא קיימא לאגרא חייב לשלם הכל ואף כאן חייב לשלם הכל ואפילו דלא הוי ר"ק מ"מ מוציאין ממנו בדיינים דה"ל גזל כמ"ש הש"ך בי"ד סי' קס"ו ס"ק ה' ע"ש אם לא דהתנה עמו דתלי' במחלוקת כמ"ש בס"ק הקודם במשכון אי הוי א"ר או ר"ק ע"ש:
ג אבל אם התנה מתחילה שרי פי' בנכייתא כמ"ש הסמ"ע ומקור דין זה מפירש"י במלוה צריך למשכון דפירש"י להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מהחוב והולך ע"ש ומזה למדו דכל כה"ג מותר. והש"ך בס"ק ד' הקשה דא"כ ה"ל שוכר גמור ומ"ט דר' אליעזר דס"ל דה"ל ש"ח ולכך ביקש לפרש ברש"י פי' דוחק ולדעתי אין לדין הנ"ל שורש דמה בכך דהתנה מ"מ מידי חשדא לא נפיק דאיכא דידע בהא ולא בהא ואף לדבריו לא הבנתי מ"ש זה משדה המשכנת' בנכיית' דהוא מותר ומ"ש זה דאסור ולמה איכא במטלטלין יותר חשד מן מקרקעות. ומשכנת' בקרקעות מותר אפילו בלי שטר וה"ה למטלטלין והדבר מבואר בספר אסיפת זקנים לריטב"א על הא דתנן מותר להשכיר משכונו של עני וכו' דלעצמו לא ישכיר משום חשדא אם לא שהתנה כן בשעת הלואה דמותר ומבואר להדי' כמ"ש הרמ"א. ובגוף הקושי' של הש"ך בפירש"י דה"ל שוכר כבר קדמו להקשות כן הראב"ד הובאו דבריו בחדושי ריטב"א לב"מ וכ"כ א"ז הנ"ל ותי' דמיירי שלא נתן לו רשות להשתמש רק על זמן מוגבל ובתוך הזמן ה"ל כשוכר רק דמיירי דעבר הזמן ההוא ותו ליכא לחיובי משום שוכר וע"ש. ואמת כי הריטב"א כ' שהוא דחוק מ"מ קצת נראה כי גם דעת רש"י בזה דהא הקשה התורת חיים ברש"י דפי' הא דתנן בברייתא אבל הלוהו אלף זהובים בשטר והניח עליהם משכון וכו' דמיירי בשעת הלואתו רק הואיל ולקח שטר א"כ משכון דנקט ליה תו ל"ל לזכרון נקטי' וע"כ לגוביינא והקשה הת"ח הא למסקנא איירי כל הבריי' במלוה צריך למשכון א"כ מה הוכרח דנקטו לגוביינא הואיל ונקט משכון נוסף על השטר דהא נקטו כדי לשמש בו. אבל לפי הנ"ל ניחא דהא לא לקחו להשתמש בו רק לזמן ובאותן הימים הוא ודאי ש"ש רק לאחר שעבר זמן והמשכון בידו חזר הדבר דלמה תופס המשכון ולמה אינו מחזירו ללוה הא בידו שטר ולא שייך לזכרון אלא דתופסו לגוביינא וא"ש. (ועיין מ"ש בס"ק בדברי ראב"ד בזה) אך עם כל זה נראה ליישב קו' הראב"ד בדרך פשוט וא"צ לדוחקו של הראב"ד והוא דבדף פ' ע"ב אמרי' דלכך אומן ש"ש משום דבההיא הנאה דשביק כ"ע ומוגיר לי' לדידיה הוי ש"ש ופרכינן א"ה שוכר נמי בההיא הנאה דשביק לי' לכ"ע ומוגיר לי' לדידיה הוי ש"ש ולמה קאמר ר"מ ש"ח וכו' וקאמר הגמרא טעמא אחריני באומן א"א כדמחליף וכו' ור"מ באמת ס"ל שוכר ש"ש ולפ"ז לא מבעיא להך שינוי כדמחליף דקם הך טעמא הן באומן והן בשוכר מכח הך טעמא דשביק לכ"ע וכו' אלא אפי' להך תי' דאית באומן טעמא אחרינא מ"מ בשוכר למ"ד שוכר ש"ש י"ל הך טעמא כקו' הגמרא באמת דשביק לאחריני ומוגיר לדידי'. ולפ"ז תינח בשוכר דעלמא דשכיחי שוכרים ויכול להשכירו לאחר ואוגיר לדידיה ה"ל בהך הנאה ש"ש אבל זה שמשכירו לא בשביל שכר גרידא רק שמשכנו לו בשביל הלואתו רק הוא מתחסד עמו לשכור היינו כדי שיהיה פוחת והולך בחובו א"כ בזו לא שייך ברור הך טעמא דשביק לכ"ע וכו' וכי שכיחי המלוי' כ"כ ובפרט שיתחסדו עמו לגבות הלואה בשכר ולכך לא הוי רק ש"ח וא"ש ונכון לענ"ד ופשוט. אבל עכ"פ דינו של רמ"א באמת מכל צ לית בה פקפוק:
ד ויש מחלקין וכו' הקשה הסמ"ע דבי"ד סי' קע"ב דמותר לכתחילה להלות על ספרים או מקומות בה"כ ולהשתמש בהן בלי נכייתא ותי' דשם התנה מתחילה אבל כאן מיירי דלא התנה בתחילה. ועוד הקשה הסמ"ע דנראה אף לדעת זו מתחילה אסור לשמש בו רק בדיעבד לא ה"ל שולח יד בפקדון דקסבר מצוה קעבי' ואילו לקמן בסי' רצ"ב פסק רמ"א דת"ח שהפקידו אצלו ספרים מותר לקרות בהן ולהעתיקן ותי' הסמ"ע דכאן במשכון גרע דיש חשש איסור ריבי' עכ"ל. ולפי דבריו בתי' הזה א"כ כל ענין איסור כאן משום חשש ריבי' א"כ יפה טען הש"ך על תי' ראשון דמחלק דלכך מתיר בי"ד להשתמש בו הואיל והוא מצוה דמיירי דהתנה לכתחילה דאם באנו לחשש ריבי' יותר חל איסור ריבי' במתנה בעת הלואה דדמי לר"ק מריבי' שאח"כ ומשתמש בלי תנאי דה"ל כריבי' מאוחרת ולכך כ' הש"ך דהך דיעה דמתיר שם לכתחילה לאו הוא דעת הראבי"ה כי אם דעת מהרי"ל ואגודה שהם מתירים אפילו לכתחילה הואיל והוא מצוה ע"ש. ובכל זה אין מעלה ארוכה דלמה העלים הרמ"א כאן דעת מהרי"ל מאחר שהביא בי"ד לעיקר דברי מהרי"ל דמותר לכתחילה וכאן לא הביא רק דעת ראבי"ה דבדעבד לא מקרי שולח יד בפקדון והעלים הך דיעה דאפילו לכתחי' מותר ומה ראה רמ"א על ככה. ולכן ברור דרמ"א לא מיירי כאן כלל מאיסור ריבי' ואין כאן מקומו ובי"ד מיירי דהתנה עמו וא"כ ליכא גזל דהתנה עמו וברשות משתמש ולכך דעת מהרי"ל הואיל ואבק ריבי' התירו לצורך מצוה דמותר לכתחילה אבל כאן לא מיירי דהתנה כלל ולא הרשהו כלל וא"כ ליכא ריבית אבל הרי זו גזל דמשתמש בשל חבירו שלא מדעת ופשיטא דלכתחילה אסור רק בדיעבד אי הוי שולח יד בפקדון בזו נחלקו וס"ל לראבי"ה הואיל וטעה דחשיב מצוה קעביד לא מקרי שולח יד ולק"מ. ואי קשה קו' שני' הא אי לא איירי מאיסור ריבית הא לקמן בסי' רצ"ב מתיר לכתחילה מלבד דיש לחלק בין ספרים שיש דוגמתן בבית או לא דספרים דדוגמתן בבית מקדם אף המרדכי לא התיר. כמבואר לקמן בסי' רצ"ב ועיין במרדכי וי"ל דכאן איירי בספרים שיש לו דוגמתן בבית מקדם. אף גם נראה הא מבואר שם במרדכי הטעם הואיל והפקידן אצל ת"ח ש"מ דסביר וקיבל שיקרא בהן כי לא יבוזו לגנב כי יגנוב וכו' וה"ל כמפקיד מעות אצל שולחני וזה שייך בפקדון דכל ארץ לפניו להפקידן בידן ומסרן לת"ח שחזקה שיקר' בהן ש"מ דסביר וקיבל ולאו גברא קפדנא הוא. משא"כ במשכון דקמא קמא דנמצא לו להלות מלוה ממנו ומי שכיח יותר למלוה על ספרים כ"א ת"ח ומילתא אלבשייהו יקירא ואין כאן חזקה דאין מקפיד והדרן לדינא של תורה מבלי שולח יד במלאכת רעהו ולק"מ:
ה בין שמשכנו אחר הלואתו וכו' הרב הש"ך בס"ק ט' האריך לברר כדעת רש"י דאם משכנו שלא בשעת הלואה ברשות ב"ד כמש"ל בסי' ל"ז דקימ"ל כר"י דב"ח קונה משכון אף לענין אונסין מתחייב ולכך העלה דמצי הלוה לומר קים לי כרש"י וסייעתו וע"ש ואני אומר אף שאיני כדאי להכניס ראשי בזה ומה כחי כי אייחל להכריע במקום שנחלקו אבות עולם מ"מ נראה דסוגי' דעלמא דלא כרש"י וסייעתו דנראה דרש"י אזיל לשיטתו דתופס לעיקר כפי' בברייתא לחלק בין הלוהו בשטר לבלי שטר דאם תופס לגוביינא לכ"ע הוי ש"ש רק נחלקו דר"א ס"ל דלא לקחו רק לזכרון גרידא ולכך בשטר מודה ר"א דחייב כש"ש דלקחו לגוביינא כמ"ש רש"י וקשה א"כ שלא בשעת הלואתו פשיטא דלקחו לגוביינא דהא נחית למשכנו ע"י שליח ב"ד בשביל חובו וא"כ ל"ל קרא דר"י דב"ח קונה משכון מולך תהיה צדקה הא בלא"ה מסברא הוי כמו מלוה בשטר שש"ש דבשלמא לר"י ל"ק ל"ל דר' יצחק הא הוא ש"ש מחמת שיטוח וניעור ופטור מפרוטה דר"י דמה בכך שיש לו שכר פרוטה מ"מ לא הוי ידעי' דהוא שלו לקדש אשה משא"כ לפירש"י דלכך הוי ש"ש דנקטיה לגוביינא והוי כשלו וא"כ אף בזה ה"ל כשלו לקדש אשה כיון דאמרי' אי הוי באחריותו לש"ש יכול לקדש בו וקשה שפיר אבל לר"י אינו אלא ש"ש בעלמא ואין לו יד במשכון וכי שומר שכר בעלמא יכול לקדש אשה ופשוט. לכך פירש"י דקרא אתי' לקני' גמורה דיהיה שלו אפילו לאונסין (ומה שהקשו ע"ז דגמ' ביקש לאוקמי ר"ע שאמר ש"ש כר"י תי' הש"ך דחוק ועיין מ"ש בזה בס"ק כ' בישוב נכון ופשוט) וזהו לשיטתו אבל התוס' ורוב מחברים לא ס"ל כפירש"י דתליא בגוביינא כמבואר בסברתם וא"כ מדהא ליתא הא נמי ליתא ואמרי' כפשוט' של הגמ' דאינו אלא ש"ש. ועוד נראה דרש"י מפרש הא דתנן אבל הלוהו בשטר וכו' אשעת הלואתו והתו' הקשו ע"ז ומפרשי' על שלא בשעת הלואתו וכל הפוסקים בכלל לא זכרו דין זה לחלק בין מלוה בשטר ולקח משכון או מלוה ע"פ ולקח משכון. ואילו ס"ל כפירש"י ה"ל להביאו וכי תימא מאי נ"מ הא קימ"ל כר"ע ובכל משכון הוי ש"ש משום פרוטה דר"י הא ליתא דהמלוה לישראל מומר דלא שייך פרוטה דר"י דלא מצוה קעביד ומ"מ לשיטת רש"י בהלוהו בשטר דלאו לזכרון כי אם למשכון נקטיה ולגוביינא ה"ל ש"ש דאפי' ר"א מודה בה וכהנה טובא דלא שייך בי' פרוטה דר"י א"ו דס"ל כתו' דשטר דנקט לאו דוקא והעיקר הפי' במשכון שלא בהלואתו וקניה מדרי"צ וזהו הביאו כ"ע. וא"כ דהפי' בבריי' כמ"ש בתו' דמשכנו שלא בשעת הלואתו וכי נחלק בפי' אבד דאבד דקתני ברישא יהיה פי' דוקא בגניבה ואבידה אבל לא באונסין ואילו בסיפא יהיה פי' דאבד אפילו באונסין ולסטי' מזויין וזהו א"א לומר בחד ברייתא שני פירושים. וע"כ מוכח כתו' וא"כ יפה כתב בס' כה"ג בשם כמה גדולים מחברי' דלא מצי למימר קים לי בזה כי כפמ"ש סוגין דעלמא דלא כוותי':
ו ה"ז ש"ש כתב הסמ"ע בשם רשב"א הטעם דבאותו זמן כשהלוה אילו היה מזדמן עני היה פטור מפרוטה צדקה וא"כ בשכר האי פרוטה נעשה ש"ש על המשכון כ"ז שאצלו המשכון וכ' הש"ך בס"ק יו"ד דאפילו כבר נפרע ולא החזיר המשכון מ"מ דעת רשב"א דהוי ש"ש וכ"מ מדברי הטור ורא"ש ומחבר סעיף מ"ג ע"ש. והנה הרב הש"ך דעתו דרשב"א והרא"ש עולים בדעת אחת ולבבי לא כן ידמה דדעת רשב"א משום פרוטה דשעת הלואה א"כ אף דפרע ולא קבע לי' זמן אימת יבוא ליטול משכונו ויכול ליטלו כל שעה מ"מ הוי ש"ש כמ"ש הש"ך להדיא דלא דמי לאומנו' טול את שלך וכו' אבל דעת רא"ש דלא משום הך פרוטה בשעת הלואה נעשה ש"ש רק משום דכל זמן שהמשכון אצלו צריך לשטחו ולנערו ובאותו זמן פטור וא"כ דוקא בקבע לו זמן שיבא ליטול משכונו ולא מקודם א"כ אף קודם הזמן חיוב שטוח וניעור עליו דאין בעל המשכון יכול לבוא לשטחו ולנערו ולכך המלוה חייב בשיטחו וניערו והוי פרוטה דר"י משא"כ כשיש רשות ביד הלוה ליקח משכונו אימת שירצה אין כאן חיוב על המלוה לשטח ולנער המשכון כמו גבי פקדון דיכול המפקיד לנערו וכמ"ש הרא"ש א"כ תו ליכא ש"ש. והדבר במחלוקת והרב מחבר דסתם לקמן בסעיף מ"ג כהרא"ש לחלק בקביעות הזמן א"כ ליתא לרשב"א. והנה יש עוד נ"מ לדינא בין רשב"א להרא"ש אם בשעת הלואה לא היה שייך פרוטה דר"י כגון שהיה מומר ואח"כ חזר בתשובה א"כ לשיטת רשב"א ליכא כאן פרוטה דר"י משא"כ להרא"ש היה חיוב שטוח וניעור וכן אם נתן לו משכון אחרי שהלוהו. וכמו כן להיפוך אם אמר לו כל זמן שתרצה לבוא ולשטח ולנער המשכון בוא ואתן לך ברשותך לשטחו ולנערו א"כ תו ליכא ש"ש לדעת הרא"ש ולדעת רשב"א הוי ש"ש ולכאורה מתי' המחברים הנ"ל בס"ק ג' דמלוה הצריך למשכון דמיירי דגבל זמן שיהיה אצלו להשתמש בשכר ותו עבר זמן ולא מצי לשמש בי' מוכח כרשב"א דלהרא"ש למה ס"ל לר"א דהוי ש"ח דלהנאתו מתכוין תינח בשעת הלואה הא לאח"כ כשעבר זמן והוא משטחו ומנערו אז ואז אילו בעי עניא ריפתא הלא פטור דמה הנאה יש לו אז דכבר כלה זמן שכירות אך לפמ"ש בס"ק י"ז בשם ריטב"א אם אין תחילת הלואה מצוה תו לא שייך מצוה ופר"י בשטוח וניעור ע"ש א"כ לק"מ דכיון דתחילת הלואה לר"א ליכא מצוה דלהנאתו אף סופו בשטוח וניעור לא משוי' ש"ש וגם הך דינא דאם היה מומר בשעת הלואה אף דחזר אח"כ לא הוי שיטוח וניעור בכלל פר"י וצ"ע. איברא דיש לדחות דמתוס' בב"מ דף פ"ב ד"ה נימא וכו' דכתבו דאם טעם דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אין טעם לחלק בין דשוה משכון כדי חוב או לא דאדרבה יותר המצוה במלוה על משכון דאינו שוה. ואח"כ כתבו ועוד דלפי גי' הספרים א"כ היה משמע כר' יוסף ואין הלכה כר"י משמע להך תי' ועוד דיש מקום לחלק אף בדר' יוסף בין שוה ללא שוה וכ"כ הרב מהרש"א להדיא בפ' הכונס בשמעתי' דשומר אבידה דלשיטת רש"י אף לר"י לא שייך דיהיה ש"ש בדלא שוי' וכיון לתי' התוס' במ"ש ועוד וכו' דמשמע לר' יוסף לא נעשה ש"ש בדלא שוה המשכון כדי הלואה והדבר תמוה בעצמותו דמה חילוק יש בזה ועיין בספר אסיפת זקנים דהביא גם כן סברא זו בשם כמה מחברים והביא דתמהו רבים מה הבדל יש ע"ש אבל נראה דתליה במחלוקת הנ"ל דהא הרא"ש בתשובה הנ"ל בסעיף מ"ג כתב להדיא לחלק בין משכון לפקדון דבפקדון יכול המפקיד בעצמו לנערו משא"כ במשכון דאין מניחו ללוה ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"מ כשלוקח המשכון לבטוח ולגוביינא דהיינו לבטחון אבל כשלוקח רק המשכון למזכרת בעלמא ושלא יכול לכפור א"כ על זמן מה וקטן לנערו הלא יכול למסור לו בעדים או נגד כת"י שלו וכהנה דברים רבים לרגע אחד שלא ישכח זכרונו וכי ישכח או יכפור ברגע אחד שמוסר לו רק לנערו ולחזור ולהביאו וזה פשוט. וא"כ א"ש דודאי אם אמרי' דפרוטה דר"י הוא משום מצות הלואה א"כ פשיטא דאין חילוק בין אם המשכון שוה אולא שוה בכדי חוב וזהו כוונת התוס' בתי' ראשון אמנם בהך תי' ועוד נמשך התוס' לפמ"ש בשבועות דף מ"ד ע"ב ד"ה ור"י דמשום פרוטה בשעת הלואה שהוא בפ"א לא שייך הנאה דיכול להיות שלא יבא עני אבל במשכון שהוא הרבה פעמים שצריך לעסוק בשיטוח וניעור ע"ש. וא"כ לפירש"י דבי' אנו קימי' דס"ל בדשוי' נקטו לגוביינא משא"כ בדלא שוי נקטו לזכרון דברים ואם כן בשלמא בשוי' איכא פר"י דאין מאמינו ללוה שיהיה משטחו ומנערו דהא נקטו לגוביינא ולכך הוי פרוטה דר"י משא"כ בדלא שוי' הלא נקטו רק לזכרון בעלמא ומניחו ללוה לשטחו ולית בי' משום פרוטה דר"י והוי ש"ח לכ"ע וא"ש דברי התוס' ומהרש"א ולכך בס"ד דאמרי' בדשמואל קמפלגי אמרי' דל"פ בדשוי דזהו לרבה דאליביה אמרי' בדשמואל פליגי כמ"ש התוס' וי"ל בדשוי לא פליגי אבל באוקומתא אחרינא דנחית לומר הכל דאליבי' דר"י עכצ"ל דפליגי בדשוי דבדלא שוי אף לר"ע הוי ש"ח כמ"ש וס"ל לתוס' דאף ר"ע ס"ל בדלא שוי הוי לזכרון רק מכל מקום ס"ל אינו משמט מדר' יצחק ובהא נחלקו ת"ק ור"י נשיא ולכך התוס' דהקשו לרש"י הקשו מלר"א אם היה משכון נגד כילו ולא הקשה בפשיטות בשוי' ס"ל לר"ע משום פרוטה דר"י ש"מ לאו לגוביינא א"כ אמאי אינו משמט לעולם יהיה משמט וקו' גדולה לרש"י אלא לפמ"ש ניחא די"ל אף דהוי לזכרון מ"מ ס"ל אינו משמט מדר' יצחק ולכך הקשו לר"י נשיא דס"ל מ"ש לזכרון משמט א"כ כולו נמי ישמט דבזה לא יחלקו במסקנא ר"א ור"ע רק במלוה צריך למשכון ודוק. ובהא יש ליישב במה שכתבו התו' שם ב"מ ד"ה לא דכ"ע כו' דכתבו לפירש"י ל"ל דכ"ע אית להו דשמואל וכגון דפי' דלא יפסיד דא"כ לא היה חולק ר"ע. ונתקשה המהרש"א שם ב"מ ובשבועות ודבריו סתומים קצת אבל תמצית קושייתו כך בממ"נ אם בהך תנאי ואמירה שלא יפסיד פקע דין שומרים א"כ אף ש"ח אינו נעשה ואינו חייב בפשיעה לשיטת תוס' החולקים ארמב"ם וס"ל דלא הוי מזיק בידים וא"כ שבועה זו לר"א דישבע שלא פשע מה טיבו הא אין לו דין שומרי' ועכצ"ל דבאמירה זו לא פקע דין שומרי' והוי דינו כש"ח לר"א וחייב שבועה וא"כ אף לר"ע דינו כש"ש וחייב לשלם דמ"ש ש"ח לר"א או ש"ש לר"ע. וזהו כוונת קו' מהרש"א והיטב להקשות. אבל לפי הנ"ל יובן דס"ל לתוס' דעיקר אוקימתא בגמ' דכ"ע לית לי' דשמואל היא משום הך אוקימתא דבדר"י פליגי וכמ"ש תוס' בדבור הקודם ד"ה נימא ופשוט. וא"כ הא דהקשו התוס' דהל"ל כ"ע ס"ל דשמואל רק כדפי' שלא יפסיד אין הכוונה שאומר כן להדיא דא"כ פקע דין שומרי' לכ"ע אפילו לר"א וכל תנאי שבממון קיים ולא איירי הבריי' בכך רק כוונתו שאמר שאין לוקחו לגוביינא רק לזכרון דברים בעלמא וא"כ פקט דינו דשמואל דכל דינו דשמואל דלקחו לגוביינא כמ"ש רש"י וכדמשמע שם בשבועות דלכך אינו משמט כל החוב דאלו נקטו לזכרון משמט ע"ש אבל באומר דנקטו לא לגוביינא רק לזכרון דברים פשיטא דלא שייך דינו של שמואל דיפסיד אלפא זוזי ע"י אבידת קתא. וא"כ חזרו הדברים לדין שומרים ולר"א הוי ש"ח וישבע ולר"ע הוי ש"ש וישלם דמי שויה המשכון וקו' התוס' שפיר ולזה תי' התוס' דא"כ לא היה חולק ר"ע דייקא דטעמו דר"ע משום פרוטה דר"י ואילו אמר להדיא דלוקחו לזכרון א"כ הרי מחזירו לשעה לשטחו ולנערו ותו ליכא פרוטה דר"י דה"ל כמו פקדון וכמ"ש מקדם ומודה ר"ע דאינו ש"ש ודייקו התוס' שפיר דוקא דלא יחלוק ר"ע (ובחדושי הארכתי בזה בדברי תוס' ומהרש"א באופנים שונים ולמה התוס' בב"מ כתבו דלא יחלוק ר"ע ובשבועות כתבו דאין טעם לדברי ר"א ולהיות כי הדברים ארוכים ולא נ"מ רבתי לדינא מאנתי לכותבם) דברי תוס' נכונים וברורים וא"ש. וגם דברי רש"י דפי' נימא ר' יוסף תנאי ופירש"י דלרבה ודאי תנאי ולכאורה קשה הא לרבה י"ל בדשמואל פליגי כמ"ש התו' באמת אבל לר"י ל"ל בדשמואל פליגי דעדיין ר"א דל"ל דשמואל מ"מ יפסיד כנגד משכון משום פרוטה דר"י וע"כ דתנאי אבל לפ"ז א"ש דאם ר"א ל"ל דשמואל והטעם כמ"ש רש"י להדיא דס"ל לר"א דנקטו לזכרון דברים בעלמא וא"כ אף פרוטה דר"י ליכא כמ"ש דמחזירו לזמן מה לשטחו ולנערו ותו לא הוי ש"ש כמו בפקדון וא"ש וע"כ צ"ל דלא קאי הך מילתא דשמואל א"כ לרבה ודאי תנאי וא"ש ואיירי בדשויה דאז לכ"ע לגוביינא ושייך ביה כדר"י אבל בלא שוי' לכ"ע לזכרון ולית ביה דר"י כן י"ל לשיטת רש"י ודוק. ויהיה הטעם הן לרשב"א והן לרא"ש מיושב מה שהקשו אם משכנו שלא בהלואתו לא הוי רק ש"ש ל"ל הך דר"י דב"ח קונה משכון ת"ל דה"ל ש"ש מכח פרוטה דר"י וכבר כתבתי לעיל דקמ"ל לענין קדושי אשה אבל בלא"ה לא קשה דלשיטת רשב"א הא כל הדבר נעשה בעת הלואה ומאז נעשה ש"ש לעולם ובזו לא שייך כן דבעת הלואה לא היה לו המשכון. ולשיטת הרא"ש דהוי ש"ש משום שטוח ונעור ג"כ לא הוי בזו ש"ש דהא מחזיר הכר בלילה ומחרישה ביום וכיוצא בזה א"כ בזו אין חיוב על המלוה לשטחו דיכול לשטחו ולנערו בעת חזרה וא"כ לא הוי ש"ש מטעם דר"י רק מכח רי"צ ב"ח קונה משכון וא"ש. ובזה י"ל גם הך תי' במלוה צריך למשכון דפי' דהוא רק על זמן ועבר זמן י"ל דס"ל גם כרא"ש ולא קשה הא צריך לשטחו ולנערו אח"כ די"ל דס"ל תרתי הן טעמו של רשב"א והן טעמו של הרא"ש וס"ל ודאי סתם משכון אמרי' דלא לקחו לזכרון דאם לזכרון משכון ל"ל הא יכול ליקח ממנו שטר או כת"י אך ה"מ בסתם משכון אבל במלוה צריך למשכון שפיר אמרי' דלקחו לא לגוביינא ומאמין ללוה רק לקחו היותו נצרך לו רק בזמן הלואה מ"מ הוי ש"ש מטעמו דרשב"א ובזוחולק ר"א וס"ל דאז להנאתו עושה ולית ביה פרוטה דר"י ולאחר זמן שגבל להשתמש כיון דאמרי' דלוקחו לזכרון ה"ז מחזירו ללוה לעת הצורך לרגע כהנ"ל ולית ביה מצות שטוח וניעור כמ"ש ולכך לא הוי ש"ש. ולכן דינים הנ"ל צ"ע כי מסתימת מחבר משמע הכל כהרא"ש:
ז וי"א דאם פי' וכו' פירש הסמ"ע בס"ק יו"ד דס"ל להנך וי"א כדעת הגאונים דהלכה כר' יוסף ולא כשמואל רק ס"ל כגי' רש"י דמילתא דשמואל בסתם וא"כ י"ל בהא אין הלכה כשמואל אבל באומר להדיא שמקבל המשכון בכל החוב לכ"ע אבד קתא אבד כל החוב (ובדרישה כתב דהש"ע מיירי באומר להדיא דמקבל אחריות אבל בסמ"ע כתב דאין הלשון מש"ע משמע כן והנכון אתו בכל אופן) והב"ח והש"ך השיגו דלא אשכחן מאן דס"ל הכי ואולי ס"ל לסמ"ע הא רש"י דס"ל לרבה ודאי תנאי ש"מ דס"ל דאין הלכה כרבה וכ"כ התוס' בב"מ להדיא דף כ"ט ד"ה והוי וכו' ע"ש ורש"י ס"ל להדיא דלכך לא הוי ש"ש לר"א משום דלא נקטו לגוביינא ולכך ביש בידו שטר דמוכח דמשכון דנקט לגוביינא הוא לכ"ע הוי ש"ש וא"כ במפרש ואומר אע"פ שאינו שוה מ"מ קבלתיו דאומר להדיא דנקטו לגוביינא לכ"ע הוי ש"ש והיינו אבד קתא דמגלא וכו' וכ"כ התוס' שם ד"ה נימא בגי' ופירש"י דאמרי' אי בדשוי מ"ט דר"א דטעמיה דהוי ש"ש לכ"ע מטעמא דשמואל דחשיב כאילו פי' אבד המשכון אבד מעותיך וכו' הרי אף דר"א לית ליה דשמואל דהא אמרי' בהך אוקימתא בדשמואל פליגי מ"מ בדפירש מודה ר"א וזהו אף לדידן דלא קימ"ל כשמואל מ"מ במפרש הרי הדין כר"א ואף דנאיד הגמ' מהך ואמרי' אף בדשוה פליגי היינו דלא אמרי' דהוי כמפרש אבל במפרש גופי' אפשר לכ"ע מועיל. אך כל זה דוחק דהדין אמת כמ"ש ברש"י אם פי' דלכ"ע הוי כש"ש דהא נקטו לגוביינא אבל רק נגד דמי שווי של המשכון אבל לא דיאבד כל אלפא זוזי באבידת הקתא אם לא דמפרש להדיא דיפסיד כל החוב וכמש"ל אבל לא באומר קבלתיו ולכך כתבו התוס' דה"ל כמפרש נגד שווי המשכון דיפסיד החוב אבל לא במפרש קבלתיו לגוביינא דמה בכך כיון דלא קימ"ל כשמואל אין מועיל במה דנקטו לגוביינא רק נגד דמי שיווי של המשכון:
לכן היותר נכון כמ"ש הש"ך דהוא דעת ר"י דס"ל הלכה כשמואל רק הגי' כמ"ש ר"ח שמואל איירי בדפי' דאע"פ שאינו שוה כדי כל החוב מ"מ קבלתיו ובזו הלכה כוותי'. וזהו וי"א דכתב רמ"א. איברא דקשה דהרמ"א העמיד הגהתו בדברי מחבר דפוסק כר"י משום פרוטה דר"י הוי ש"ש וסתם אפילו במלוה צריך למשכון מדלא חילק וכמ"ש הש"ך להדיא ס"ק יו"ד וכמש"ל. וא"כ איך אפשר דהלכה כשמואל דהא ר' אליעזר אומר ישבע ויטול בממ"נ או דיהיה חייב באחריותו נגד המשכון מטעם דר"י או מטעם דקימ"ל כשמואל ואף דלא פירש ה"ל כדפירש מה שכנגד המשכון כמ"ש תוס' להדיא דכן מוכרחים אנו לומר אי קימ"ל הלכתא כשמואל דאל"כ ה"ל לימר כ"ע אית להו דשמואל וא"כ בממ"נ יתחייב לר"א ועכצ"ל דר"א לא ס"ל כשמואל ולא ס"ל פרוטה דר"י וא"כ ר"ע דפליג ומחייב או דפליג וס"ל כשמואל או דפליג וס"ל פרוטה דר"י אבל ודאי דלא נימא שני פלוגתות דס"ל כשמואל וכר"י דמהכ"ת נימא שני מחלוקת בתנאים בענין אחד והוא נגד סוגי' הש"ס בכל דוכתי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ א"א לומר דהלכה כשמואל וכר' יוסף דודאי כחד מיניהו ס"ל לר"ע כר"א והתוס' דתמהו דלמה ר"ח לא פוסק הלכה כשמואל אף דספ"ב דב"מ הביא התוס' בשמו דקי"ל לר"ח הלכה כר' יוסף הוא משום דיש במלוה צריך למשכון לכ"ע הוי ש"ח וברייתא איירי בכה"ג ולכ"ע לא שייך ביה פרוטה דר"י רק פליגי בדשמואל והלכה כר"ע אבל לומר דגם בצריך למשכון הוי ש"ש והלכה כשמואל קשה כהנ"ל. ואולי י"ל כי אמרי' בסתם כנגד דמי שווי משכון ה"ל כמפרש היינו בדלא צריך למשכון אמרי' מסתמא קיבלו להיות לגוביינא ובטחון לקצת מעותיו דאל"כ למה קיבלו ואי לזכרון הלא יכול ליקח כת"י וכדומה אבל במלוה צריך למשכון א"כ ודאי י"ל דלקחו לזכרון רק הא דנקט משכון דטעם דצריך ליה אבל לא לגוביינא כלל ולא הוי אפי' כנגד שווי המשכון כמפרש עד דיפרש להדיא וא"כ א"ש די"ל כ"ע אית להו דשמואל הן ר"א והן ר"ע רק במלוה צריך למשכון ובסתם לא שייך מילתא דשמואל ופליגי אי הוה ש"ש משום פרוטה דר"י וא"ש והא דקאמר כ"ע לית להו לשמואל היינו בס"ד דאמרי' בדר' יצחק ב"ח קונה משכון פליגי ולא במלוה צריך למשכון וא"כ ל"ל דס"ל כשמואל כמ"ש התוס' דסתם ה"ל כמפרש בשווי המשכון וא"ש ודוק וצ"ע. והנה י"ל להנך פוסקים דס"ל כגי' רש"י דשמואל איירי בסתם וא"כ יפה כתבו התוס' דל"ל כ"ע ס"ל כשמואל ובדפירש דא"כ מ"ט דר"ע. וא"כ קשה למה לא פסקו הלכה כשמואל דהלכתא כוותי' בדינא ובפרט דר"נ ס"ל כוותי' והלכתא בדיני כר"נ. ואי דס"ל מכמה ראי' בגמרא דהלכה כר"י הא י"ל דתרוויהו אמת דודאי מחלוקת בשניהם לא אמרי' כמש"ל אבל הא י"ל כמש"ל דלכ"ע בצריך למשכון ליכא פרוטה דר"י והוי ש"ח ואיירי הבריי' בכה"ג ופליגי בדשמואל ור"ע כשמואל וי"ל שניהם נכונים להלכה שמואל ור' יוסף וצריך לימוד לכאורה. וצ"ל אחד מב' אופנים או דבלא"ה הקשה מהרש"א שם בתו' לגי' רש"י דגריס אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א אלא בדלא שוי וכדשמואל וכו' ופי' התוס' דבשוי לכ"ע נקטו לגוביינא והקשה המהרש"א איך יחלקו המקשן ותרצן בסברא דמקשן ס"ל כ"כ לדבר פשוט עד דשאל מ"ט דר"א ותרצן אמר דכ"ע ל"ל דשמואל ובדשוי פליגי בדר"י ואיך יחלקו מהיפוך להיפוך ועוד הקשה נימא בהך סברא מחולקים ר"א ור"ע בסברת המקשן ותרצן והניח קו' זו בצ"ע. ולכן נראה כפמש"ל כי אמרי' סברא זו דלגוביינא נקטו בדשוי היינו בדלא צריך למשכון דאמרינן למה לקח משכון אלא לגוביינא ולכך לקח משכון בשויו אבל אם צריך למשכון לא אמרינן דלקחו לגוביינא וא"כ ליתא לדינו של שמואל דס"ל לרש"י דכל הטעם של שמואל דנקטו לגוביינא כמ"ש רש"י להדיא ולפ"ז בלא"ה י"ל בגמרא דפריך לימא ר"י תנאי היא ויש להבין מה זו שאלה חדשה נימא ר' יוסף תנאי משממ דמקדם ס"ל דכ"ע כר"י וקשה אדרבא לכל אוקומתא דמקדם הן דפליגי בדשמואל או דפליגי בדר' יצחק כ"ע דלא כר"י דהא לולי ב"ח קונה משכון היה אף ר"ע מודה דהוי ש"ח ודלא כר' יוסף ומזו נראה למדו הנך רבוותא דהביא המ"מ בפ"י מהל' שכירות דס"ל לשמואל אבד קתא אפילו באונס אבד כל החוב וקשה מנ"ל הא ועוד הקשה הלח"מ איך אמרי' בדשמואל קמפלגי א"כ מני מתני' דהא במשנה קתני ש"ש ולא דחייב באונסין אלא דדייקי מהא דקתני לימא ר' יוסף תנאי משמע דמקדם אתי' כ"ע כר"י וזהו א"א כמ"ש ולכך פי' בהך אוקימתא דאמרי' בדשמואל קמפלגי היינו כ"ע אית להו פרוטה דר"י והוי ש"ש רק אבד דקתני בברייתא היינו באונס כמ"ש הרמב"ן והש"ך לשיטת רש"י ור"א ל"ל דשמואל ור"ע אית ליה ומתני' ר"א היא וא"ש והא דאמרי' דמתני' כר"ע היינו למסקנא דקי"ל בצריך למשכון פליגי וליתא לדשמואל (וכן י"ל באוקימתא בדר' יצחק פליגי לשיטת רש"י דחייב באונסין) והא דפסקו הנך רבוותא כשמואל כיון דסוגי' דגמ' מחוורתא ר"ע היא דלא כשמואל די"ל בתר דחדית לן גמרא דשבועות דמשנה דשבועות בדפי' לגי' רש"י שלא יפסיד אף הך משנה דב"מ איירי כך ומ"מ דין שומרי' במקומו כמ"ש מהרש"א ולכך הוי ש"ש לכ"ע ומיושב הלשון במשנה דשבועות אבד דקתני ואצ"ל אבד בפשיעה ואתי' המשנה אף כר"א ודוק: וצ"ל בהך אוקימתא בדרי"צ קמפלגי שפיר ה"א כ"ע כר"י ואיירי בצריך למשכון ולכ"ע הוי ש"ח ולכך פליגי דרי"צ וכו' אבל כי קאמר פליגי בדרבה ור"י פריך שפיר לימא ר"י תנאי וכו' וא"ש. ולפ"ז מיושב קו' מהרש"א דודאי בהך אוקימתא בשמואל פליגי איירי אליבא דרבה כמ"ש התוס' דלרבה איירי הך אוקימתא בשמואל פליגי ומכ"ש לפמ"ש דלר' יוסף ע"כ איירי בצריך למשכון דתרי מחלוקת לא אמרי' כמ"ש וא"כ לא שייך דינו של שמואל כמ"ש דהא אין כאן ראיה דנקטו לגוביינא רק לקחו לצרכו ולפ"ז דקאי זו אליבא דרבה ולא איירי בצריך למשכון שפיר פריך הגמ' אי בדשויה מ"ט דר"א דודאי לקחו לגוביינא ולק"מ אבל כד נאיד הגמ' מהך אוקימתא דפליגי בדשמואל והיינו אליבא דר' יוסף דלרבה אמרי' בדשמואל פליגי וע"כ איירי כמ"ש בצריך למשכון וא"כ שפיר אמרי' אף בדשוי פליגי ולא קשה מ"ט דר"א הא ודאי נקטו לגוביינא דבצריך למשכון לא לקחו לגוביינא ואין כאן מופת ע"ז כמ"ש ול"ק מ"ט דר"א וא"ש. וא"כ גם דברי קו' שניה של מהרש"א מיושב דנימא כ"ע ל"ל דשמואל רק פליגי בדשוי ובסברת מקשן ותרצן פליגי דאליבא דמאן נימא הך אוקימתא לרבה הא ס"ל הלכתא כשמואל ואיך נימא ר"א ור"ע לא ס"ל כשמואל ויהיה שמואל דלא כמאן ואם הקו' לר"י דלא ס"ל כשמואל כמ"ש התוס' הא לר"י צ"ל דמיירי בצריך למשכון אי נימא דפליגי בסברא שכתב מהרש"א דאל"כ בלא"ה ש"ש מפרוטה דר"י הא תרי מחלוקת לא אמרי' כמש"ל וע"כ בצריך למשכון דהוי ש"ח א"כ איך נימא ר"ע ס"ל כסברת המקשן הא בצריך למשכון אף המקשן מודה דאין מוחלט דנקטו לגוביינא דלמשכון הוא צריך ולכך לקחו ומכ"ש אי ליתא דשמואל וא"ש. ובזה יש ליישב ג"כ קו' התוס' על רש"י בד"ה ד"ה דהקשו לרש"י דס"ל דלכך הוי לר"א ש"ח הואיל ונקטו לזכרון בעלמא א"כ למה אמרי' דאם שוה המשכון כנגד מעותיו לכ"ע אין משמט ע"ש דלפי הנ"ל לכאורה לק"מ דאליבא דמאן הקושיא אי לרבה הא רבה מוקי לפלוגתא כס"ד דבדשמואל פליגי ובהך אוקימתא אמרי לגי' רש"י אי בדשוי שעור זוזי מ"ט דר"א דודאי נקטו לגוביינא וא"כ לק"מ דבאמת בדשוי הוי ש"ש לר"א ובדין שלא ישמט ואי לר' יוסף הא אוקמה בצריך למשכון ולכך אפילו בדשוי הוי ש"ת כמ"ש אבל התם גבי שמיטה לא איירי בצריך וא"כ בדשוי נקטו לגוביינא ולכ"ע אין משמט ואולי קו' התוס' דה"ל לפלוגי שם בשמיטה בצריך למשכון או לא ואין זה קו' אלימתא לרש"י ואפשר קו' התוס' להא דאמרי' לימא בדר"י תנאי וקשה איך אפשר א"כ סיפא הלוהו בשטר מה מפרשית לי' ואי כפרש"י תקשי שמיטה די"ל דגם רש"י עלה ברוחו לפרש כפי' התוס' דקאי שלא בשעת הלואה רק להך אוקימתא במלוה צריך למשכון ס"ל לרש"י שלא בשעת הלואתו בלא"ה מותר לשמש בו כמ"ש הש"ך לפירש"י וא"כ מהכ"ת ינכה א"כ מה אריא שלא בשעת הלואתו אף בעת הלואתו בכה"ג דאין צריך למשכון הוי ש"ש וכן להך אוקימתא דשמואל ג"כ קשה לפרש שלא בעת הלואתו דלא יהיה אבדו דרישא וסיפא בשוי כמ"ש התוס' בשבועות ולכך פירש"י פי' שלו ולק"מ אבל בס"ד דבר"י פליגי באמת אמרי' בסיפא כפי' התוס' ובחדושי הארכתי בזה ביותר. וג"כ אמרתי דלזה נתכוונו התוספות שבועות דף מ"ד ד"ה לא בדשוי כו' דהקשו ג"כ דנימא בדשוי דמר סבר דתפיס ליה בשביל החוב ומר לא ס"ל וכו' וכתבו לפיר"ת דפי' מילתא דשמואל בדפי' ניחא וכו' וקשה א"כ לגי' רש"י איך מיושב ודוחק לומר דהתוס' הניחו בצ"ע לגי' רש"י וה"ל לתוס' להוכיח מזה דגי' ר"ת עיקר. ולמה טרחו התוס' מקדם לישב גי' רש"י אבל לפי הנ"ל ניחא דלגי' רש"י בלא"ה לק"מ דלרבה ניחא לן לאוקמי דשמואל כר"ע דהלכתא כוותיה ולר"י הא איירי בצריך למשכון ולא שייך לומר דתפס בשביל החוב. אבל לפיר"ת דמיירי בדפי' שפיר קשה אילו ידוע לגמ' דרבה ס"ל הלכתא כשמואל א"כ מנלן דילמא גם ר"י ס"ל כן ומוקי ליה בצריך למשכון ולכ"ע לא שייך פרוטה דר"י. ולא שייך לומר מש"ל דבצריך ליתא לסברת שמואל דזהו לרש"י דס"ל בסתם אבל לר"ת דמיירי דמפ' קבלתיו בכדי חובי א"כ אף בצריך יתכן דאין לנו אלא כפי מאמרו ופיו ענתה בו דנקטו לגוביינא ולא דנין כאן מאומד הדעת. ועכצ"ל דלא מסתבר כשמואל ורבה גופי' אילו ה"ל אוקימתא אחריני הוי חולק אדשמואל רק דחיק ומוקי אנפשי' הואיל ול"ל אוקימתא אחריני וא"כ שפיר פריך התוס' הא אית ליה כקו' דפליגי בסברא בדשוי' וע"ז תי' התוס' דאף לפר"ת לק"מ כמ"ש הטעם דאין סתם עדיף ממפרש וכו' וא"ש ולכך לא הקשו קו' זו לרש"י כלל. גם בהך סברא דהא דאמרי' בדרי"צ פליגי הוי אמרי' דכ"ע אי' להו דר"י רק בצריך למשכון וס"ד דלכ"ע לית ביה פרוטה דר"י יש לישב מה שטענו על רש"י דס"ל בדרי"צ חייב אפי' באונסין א"כ לס"ד דאף בשעת הלואתו איירי איך קתני ש"ש במשנה ועיין בא"ז והש"ך מה שדחקו ולפי הנ"ל י"ל כך דהא העלה הש"ר לדרי"צ דב"ח קונה משכון לאונסין ע"כ מותר הב"ח להשתמש בו דקני ליה ולכך חייב באונסי' דכל הנאה שלו ע"ש וזהו באין צריך למשכין בשעת הלואה ולא פסק עמו בנכייתא אבל בצריך למשכון ופסק עמו בנכייתא דלכך ס"ל לר"א דהוי ש"ח הואיל ופסק בנכייתא ולפ"ז דנותן לו שכר משימוש א"ה לא ה"ל שואל דהא אין כל הנאה שלו ופשיטא דלא הוי רק ש"ש ושפיר קתני מלוה על משכון ש"ש ולק"מ דבנותן שכר שימוש מודה רש"י דאין חייב באונסין. היוצא מזה הוא הדבר שכתבנו דהא אף דקימ"ל כר"י יכולים לומר כ"ע אי' להו דשמואל ובמלוה צריך למשכון פליגי וכו' כאוקימתא דגמ' ולא הוי קשה משמואל כלל דבצריך למשכון שמואל מודה דלא נקטו לגוביינא והוי מצי למימר כ"ע אי' להו דשמואל ומדלא אמר כן ש"מ דלית הלכתא כשמואל כסוגין בכל הש"ס. וא"כ שפיר פסקו הפוסקים דלא כשמואל ואין להקשות א"כ בדצריך למשכון לא שייך מילתא דשמואל א"כ הא דפרכינן שבועות מהך משנה סלע הלויתיך וכו' ומוקמי' ליה בדפי' למה לא מוקמי' בצריך למשכון כסתם בריי' ומשנה בהאומנין כמ"ש התוס' דמיירי בכה"ג דאל"כ לא יחלוק ר"י וליתא לדשמואל דר"ל דצריך למשכון היינו בנכייתא א"כ הלוה שטוען ברישא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה הוא תובע מהמלוה מעות דהא חובו אין סלע דהיה עליו נכייתא וא"כ הא דקתני בסיפא סלע הלויתני ושתים היה שוה דהוא תובע למלוה והמלוה כופר דהוי המלוה פטור הא כבר הך בבא ברישא הוא דלוה תובע ממלוה ודוחק לומר דמיירי דנאבד תיכף בעת שלוה ולא עלה עליהם נכייתא כלל דזהו דוחק שיהיה ברגע תיכף אבידה ואינו מצוי. ולכך ניחא לי' לאוקמי בגווני אחריני בדפריש ולא איירי בנכייתא כלל וא"ש. וזהו מה שנר' ליישב אמנם הר"ן בחדושיו לשבועות וכן שארי מחברים תי' בשם הרמב"ן דהך מילתא דשמואל אין ענין להך פלוגתא דרבה ור"י כלל דשמואל לא אמר דכמו שהוא חייב באחריות מן דמי שויו של המשכון כן מתחייב באחריות כל החוב דאבד קתא אבד אלפי זוזי אבל למר כדאי' ליה לרבה דחייב כשפשע בקתא ה"ה דמתחייב באחריות כל החוב כשפשע בקתא ולר"י בגניבה ואבידה וא"כ שפיר המ"ל דכ"ע אי' להו דשמואל ובדר"י פליגי דר"א דס"ל דהוי ש"ח א"כ אבד המשכון בגניבה ואבידה ישבע שלא פשע ואם אין נשבע באמת מאבד כל החוב ולר"ע דס"ל כר"י הפסיד כל החוב ומדלא אמר כן ש"מ דלית הלכתא כשמואל. ודבריו בנויום על אדני השכל ובינה אבל צריך תלמוד דהא בס"ד בעינן לומר בדשמואל קמפלגי ולא בדרבה ור"י קמפלגי כלל דתרתי פלוגתות לא אמרי' א"כ בממ"נ אי אבידה דבריי' בפשיעה איך ישבע לר"א ואי אבידה דגניבה כדתנן במשנה ש"ש למה הא אף דס"ל לר"ע כשמואל מ"מ לא יחייב דהא ה"ל ש"ח ולמה משוי ליה ש"ש ודוחק לומר דס"ל לרמב"ן בפשט הגמ' כמו שחשבו קצת לפרש דברי מהרש"א בשבועות דהקשה לגי' רש"י נימא משנה אתי' אף כר"א בדלא פי' דהוי ש"ש ופליגי בדפי' שלא יפסיד וכו' ורוצים לפרש דבריו דנימא כ"ע אי' להו פרוטה דר"י רק מיירי באמרו שלא יפסיד ובדשמואל פליגי ר"ע אי' ליה דשמואל אמרי' תנאי היא למעט דינו של שמואל שלא יפסיד כל החוב אבל עכ"פ על שווי המשכון הוי ש"ש כר"י ור"א ל"ל דשמואל וא"כ תנאי דלא יפסיד מה טיבו וע"כ אף על דמי המשכון דלא יפסיד בגניבה ואבידה וכן י"ל בתוס' דכתבו ועוד דמשמע דבר"י יש חילוק בין שוי ללא שוי והדבר תמוה כמש"ל ס"ק וי"ו די"ל כך אלימא בדשוי מ"ט דר"א הא הוי פרוטה דר"י ול"ל בדפירש שלא יפסיד דא"כ מ"ט דר"ע אלא בדלא שוי ופי' שלא יפסיד ר"ע אי' ליה דשמואל א"ה הכוונה היה שלא יפסיד כל החוב הואיל ולא שוי וש"ש במקומו ור"א ל"ל דשמואל וע"כ שלא יפסיד למעט דין שומרים אתו ולכך כד נייד הגמ' מהך דפי' דשמואל א"כ אמרי' דברייתא לא איירי כלל דפי' שלא יפסיד ולכך אף בדשוי איירי וא"ש רק דא"כ הכל כר"י וע"ש בתוס'. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ן בס"ד ס"ל לגמרא דכ"ע כר"י ס"ל דאח"כ פריך גמרא לימא ר"י תנאי היא וכהנ"ל רק בס"ד ס"ל דמיירי דפי' שלא יפסיד ובהא קמפלגי ר"א ל"ל דשמואל א"כ התנאי למעט גניבה ואבידה ור"ע ס"ל כשמואל והתנאי היה למעט דלא יאבד אף יותר מדשוי כנ"ל. אך דברים הללו רחוקים מפשט הגמרא אם אפשר דנתכוון לו המהרש"א מ"מ בפשט הגמ' רחוק וגם א"כ לא טען הרמב"ן על רש"י דס"ל בדרי"צ אף לאונסין מהא דאמרי' בדר"י פליגי והא ש"ש קתני די"ל ג"כ דהא השתא כ"ע אית להו דר"י רק בדפירש שלא יפסיד ולכך ר"ע דאית ליה דרי"צ י"ל דתנאי היה על פסידא דאונסין דלא יהיה נדון כשואל וש"ש הוי ור"א ל"ל דרי"צ וא"כ התנאי ע"כ היה על פסידא דש"ש. ולכן היותר נראה דס"ל לרמב"ן הא דאמרי' בגמ' בצריך למשכון ס"ל לר"א דלאו מצוה קעביד דלהנאתו קמכוון ה"מ אם אין אומר בפי' שמקבל אחריותו בכל החוב ויאבד קתא דמגלא יאבד אלף זוז אבל בהתנה כן הא זו לא הוי צריך מחמת הנאתו ואין זה אלא טוב לב שכוונתו למצוה לישב דעת הלוה ומצוה היא זו ואף לר"א הוי פרוטה דר"י אך זהו אם מועיל אבל אי ליתא דשמואל א"כ דבריו כאינם ופטומי מילי בעלמא הן לגי' ר"ת דשמואל בדפי' א"כ חזר הדבר לר"א דלהנאתו נתכוון וזהו כוונת הגמרא לימא בדשמואל פליגי והיינו דכ"ע אית להו פרוטה דר"י רק בצריך למשכון איירי ולכ"ע אמרי' להנאתו מתכוון בסתם רק כאן בדפי' שיפסיד כל החוב ולר"ע דס"ל דשמואל א"כ דבריו קיימי' וא"כ הרי הוא ש"ש מחמת פרוטה דר"י ואף בכל החוב מפסיד בגניבה ואבידה אבל ר"א ל"ל דשמואל א"כ י"ל להנאתו מכוון ואינו ש"ש כלל ואף כנגד המשכון לא הוי רק ש"ח וישבע וכו'. וזהו די"ל ג"כ בכוונת התוס' דהקשו בב"מ ושבועות לגי' ר"ת דנימא כ"ע אית להו דשמואל בדפי' ואתי' המשנה ככ"ע והם פליגי בדלא פי' ותי' דס"ל לגמ' דמה דמשכון שוה הוי כפי' וכו' ע"ש. וקשה דקארי ליה מאי קארי ליה אם ס"ל בדלא פי' אף בדמי שוי לא הוי ש"ש כלל לר"א א"כ בדפי' שיאבד כל החוב עדיין מנלן דהוי ש"ש דילמא רק ש"ח וקיבל על עצמו דאם יפשע דיתחייב באחריות כל החוב ואי דאיירי דבאמת פי' שמתחייב בגניבה ואבידה א"כ מאי אריא דקתני מלוה על המשכון ש"ש שואל נמי הוי כפי תנאי דהא הכל הולך כפי מאמר פיו וע"כ דמיירי דאמר בסתם. וא"כ קשה מנ"ל דנתכוין לש"ש ול"ל דהואיל דפי' דנקטו לגוביינא ולא לזכרון לכך הוי ש"ש דהא התוס' לא ס"ל סברת רש"י דתלי' בזה אם נקטו לגוביינא כמ"ש משמיטה. ועכצ"ל דס"ל הנגד חובו הוי ממילא ש"ש וא"כ כשפי' הרי אחריות כל החוב עליו כמו אחריות דמשכון בשוי דהוי ממילא ש"ש וא"כ קשה דקארי ליה מאי קארי ליה. אבל לפי הנ"ל ניחא די"ל בצריך למשכון פליגי ור"א ס"ל להנאתו מתכוון אבל המשנה איירי בדפי' ובזה אף ר"א מודה דלא אמרי' להנאתו והוי ש"ש מפרוטה דר"י ולכך הוי ש"ש בכל החוב אף דקאמר התם מפרוטה דר"י וא"ש ולכך יפה הקשו והתוס' דחו בתי' דלא אמרי' כן וממילא כנגד דמי משכון ה"ל ש"ש וה"ל כפי' דמקבל אחריות ש"ש עליו:
ח שמקבל המשכון בכל החוב הרמ"א תפס לעיקר כפי' התוס' דפי' שמואל בדפירש דאמר שמקבלו בכל החוב ולא כפי' השני דאמר להדיא דאם יאבד דיפסיד כל החוב דס"ל כה"ג לכ"ע מהני דכל תנאי שבממון תנאו קיים. וא"צ למילתא דשמואל כלל וכ"כ הב"י להדיא דבכה"ג לכ"ע מהני דהוי תנאי שבממון מיהו מדברי רבינו הב"י אין ראיה דאיהו לשיטתו אזיל דס"ל לקמן בסימן ר"ז סעיף י"א דמחול לך לא הוי אסמכתא ובזו הוי כמחול לך כמ"ש התוס' בב"מ להדיא אבל לרמ"א דס"ל שם דאף במחול לך שייך אסמכתא צ"ל דשם הטעם כמ"ש הב"י דהואיל דהוי אסמכתא לגבי מוכר אף לגבי לוקח הוי אסמכתא משא"כ כאן דהוא רק לגבי מלוה והוי כמחול לך ומועיל. אך הב"ח וש"ך כתבו דהוי ספיקא דדינא דאולי אמת כמ"ש התוס' דנחלקו בשמואל בדפי' ואמר להדיא שיפסיד מעותיו ומ"מ פליג ר"א דהוי אסמכתא וא"כ ה"ה למה דלא קימ"ל כשמואל הוי אסמכתא. ויש להבין להך פירושא דס"ל לתו' כנגד דמי שויו של המשכון הוי כאילו פי' א"כ מ"ט דר"א דבממ"נ אי אתה אומר דבסתם אף כנגד דמי שוי של המשכון לא הוי כפי' דמקבל אחריות א"כ איך אמרי' הואיל וס"ל לשמואל בפי' מפסיד אף כנגד דמי משכון ה"ל להפסיד אע"פ דלא פי' מה ענין זה לזה כאן פי' דמקבל אחריות וכאן לא פי' דמקבל אחריות וע"כ צ"ל דה"ל כאילו פי' דמקבל אחריות בעד שוי המשכון א"כ קשה מ"ט דר"א הא פי' דמקבל אחריות ואסמכתא ליכא כיון דלא גזים וה"ל מתנה ש"ש או ש"ח להיות כשואל דמהני ליה ולית ביה משום אסמכתא וכמ"ש הרמב"ן בסוף מס' ב"ב ע"ש ובב"י סימן ר"ז והיה מתחלה עולה ברוחי דלקמן פריך ב"מ דף צ"ד על הא מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים וקאמר ר"י אפילו תימא בשלא קנו מידו בהאי הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד וזהו בסתם שומרי' דעלמא אבל במלוה על המשכון מה הימנותא אדרבא הוא המלוה האמין ללוה המעות ולקח המשכון ולי' כאן הימנותא מלוה למלוה כלל וא"כ אף בהא דפי' להתחייב יותר מכפי הראוי ה"ל גזים. דהא ש"ח הוא ואיך יתחייב כש"ש בדברים. ודוחק לומר הימנו דיכול לישבע שנגנב באונס דזהו לא שכיח ובמקום רבים צריך לברר וגם אי מתנה כשואל מה הימנו אלא דזה לא נראה דא"כ שמואל דס"ל דבעי לקמן במתנה ש"ח להיות כשואל בקנין איך יועיל במה דמתנה להיות מפסיד כל החוב יותר מדמי משכון בתנאי בעלמא בלי קנין דהא אמרי' סתם לשמואל בדפי' מבלי זכר קנין כלל. ועוד מה דוחקו דתוס' לפרש בהך ברייתא דקתני אבל הלוהו בשטר וכו' דאיירי שלא בשעת הלואה דלא ידעו טעם לחלק בין שטר לבלתי שטר ולא פי' דודאי נגד דמי שוי ה"ל כפי' רק דמ"מ לא קני' דה"ל דברים דלא שייך דהימנו ולכך ס"ל לר"א ישבע ויטול אבל בהלוהו בשטר על אלף זהוב' ולקח משכון ולא נזכר בשטר המשכון דנתן אם כן המלוה לא האמין ללוה דהא שטרו בידו וכמ"ש רש"י משא"כ הלוה האמין למלוה דהא יכול לתבוע חובו בשטר ולכפור במשכון. וא"כ שפיר אמרי' בהך הנאה דמהימן משעבד נפשיה בדמי משכון דלא גזים ולכך ס"ל אף לר"א דהוי ש"ש (ובחדושי הארכתי בזה דרך חדוד בכוונת דברי תוס' דאפשר לומר דזהו הפי' לרש"י רק מה דמפרש רש"י שטר לגוביינא הוא לשמואל דס"ל לקמן קנין ובלא"ה צריך לחלק בין הך לדלקמן ולכך פירש"י לשמואל פי' שלו ולשמואל ל"ק משמיטה כהנ"ל ולכך הקשו התוס' ממשנה ותי' הלוהו על משכון לא משמע בשטר והיינו לפי' רש"י דבשטר נקט משכון לזכרון ולא שייך הלוהו על משכון אבל לאידך פי' שייך שפיר אף בשטר וקשה שפיר) וע"כ צ"ל מה דמתנה בשעת הלוואה ומתן מעות דאם יפסיד המשכון דיהיה החוב מחול מעיקרו לכ"ע א"צ קנין ולא שייך ביה קו' הגמ' במה בדברים דהא יכול למחול מה שבידו לחבירו. (ובזה אמרתי בחדושי ליישב דברי בה"ג כמ"ש התו' בשמו שמעתא הנ"ל ד"ה דברי הכל דס"ל במילתא דשמואל דוקא בדליכא שטרא אבל בדאיכא שטרא לא קני ולכאורה אין טעם לזה ודברי תו' דחוקים אבל לפי הנ"ל ניחא דהא בדברי' לא קנה רק מתורת מחילה דה"ל כמחול לך ולא בעי קנין ולא הוי אסמכתא אבל דעת בה"ג כרבינו ישעיה בטור סימן י"ב דבשטר לא מהני מחילה בלי קנין וא"כ לא הוי כמחול לך והוי אסמכתא ולכך מחלק בין שטר לאינו שטר וא"ש. ויש לבעל ה"ג קצת ראיה דהא דפרכינן בשבועות על שמואל מסיפא דמשנה סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה ולא פריך מרישא סלע הלויתיך ושקל היה שוה וכו' ולשמואל מה קטען הלא יהיה שוה רק פרוטה אבד מעותיו ולכך לבה"ג לק"מ די"ל דילמא מיירי בשטר ולא שייך דינו דשמואל. ולכך פריך מהך בבא דקתני חייב שבועה כמו מודה מקצת ועיין לר"ע מברטנורה ויתר מפרשי משניות א"כ ל"ל דהוי לי' שטר דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ולית כאן ש"ד וא"ש ודוק) . ולפ"ז הדרא קו' הנ"ל לדוכתא ולכן צ"ל דבשלמא אם אמרינן דלא הוי אסמכתא במפרש כי כך אמדו חז"ל כי בלב שלם גמר ומשעבוד נפשיה לבל יקרה ללוה תקלה המוסר לו משכונו א"כ אמרי' ה"ה בסתם ה"ל כמפרש שמקבל אחריות בדמי שוי של משכון לפחות אבל אם אמרי' דהוי אסמכתא ש"מ דאמרי' דאין לבבו שלם להבטיח ללוה א"כ איך נימא בסתם דמסתמא דעתו היה כנגד מעותיו קיבל אחריות הא אף במפרש אמרי' דאין דעתו שלם כ"כ בבטחון עם הלוה עד דהוי אסמכתא וא"כ איך נימא בסתם ה"ל כקיבל נגד שוי המשכון. ובזה יש להבין במ"ש התוס' שם בב"מ ד"ה נימא וכו' דהביאו התוס' הגי' אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א וכו' והאריכו תוס' לפלפל מ"ש שוה ומ"ש לא שוה ולכך העלו דכך הפי' לימא בדלא שוי קמפליגי בדשמואל פי' אף בדלא שוי וה"ה בדשוה וכו' ועדיין לא מיישבים התו' מה דקאמר בגמ' אי בדשוה מ"ט דר"א ובאמת בשבועות מוחקים התוס' גיר' הנ"ל אבל בב"מ לא מוחקים התוס'. וכן הקשה המהרש"א מה נחלקו המקשן ואוקימתא בתרייתא דאמרינן אף בדשוה פליגי אבל לפי הנ"ל ניחא דכך המשך הגמ' והכל לגי' ר"ת דשמואל איירי בדפי' וקאמר הגמ' נימא בדשמואל קמפלגי דאי בדשוי ופי' ודלא כשמואל רק כיון דשוה ופי' פשיטא דמהני דהא מתנה ש"ח להיות כשואל ולא גזים מ"ט דר"א דודאי מהני אלא בדלא שוי וא"כ גזים והוי אסמכתא לר"א ובזו פליגי כמ"ש התו' רק קשה לתוס' הא י"ל אף בשוה פליגי ובסתם דתלי' כמש"ל אי במפרש הוי אסמכתא או לא ולזה קאמרי התו' דאף בדשוה נמי מחלוקת והיינו בסתם כיון דאמרי' בדשמואל פליגי וא"ש הגי' דמתחלה דמיירי במפרש להדיא ודלא כשמואל פליגי פשיטא דלא יחלוק ר"א ולכך באוקימתא אחריני דאמר' בדרי"צ או בדר"י פליגי דלא מיירי כלל מן מפרש פשיטא דאין הבדל בין שוה ללא שוה ופשוט ולק"מ ולכך נראה הא דבשבועות קאמר הגמ' אי בדשוי מ"ט דר"א ולא בב"מ משום דלכאורה אין טעם למש"ל דקאמר הגמ' אי לא ס"ל כשמואל רק דפירש דקיבל אחריות ובדשוה לא גזים דעדיין קשה אי סתם אמר דילמא מפשיעה קיבל דהא עדיין לא אסיקין ממילתא דשמואל או ר' יצחק או רב יוסף ואי במפרש דמקבל אחריות גניבה א"כ ה"ה במקבל אחריות אונסין ומה אריא ש"ש דנקט אבל שם בשבועות אין זכר מהך משנה דמלוה על משכון ש"ש רק מבריי' דקתני אבד וי"ל באמת באונס כמ"ש רמב"ן וש"ך בישוב דברי רש"י ולכך שפיר י"ל במפרש. ולהביא משנה דב"מ הוצרך להאריך פריך בקצרה מ"ט דר"א משא"כ בב"מ דעלה קאי דמוסב הכל במשנה דקתני ש"ש ל"ל כלל בלי מילתא דשמואל ובמפרש דלכך קאמר תיכף הגמ' לימא בדשמואל קמפלגי ודוק. ואפשר לומר הו"מ אי מפרש להדיא אבל לפיר"ח דאמר קבלתי ולא איירי מזה מפרש להדיא כלל א"כ ל"ל מ"ט דר"א דלא ס"ל באמירה קבלתי לגוביינא יתחייב באחריות ולכך התו' בשבועות דהעתיקו הך פי' באומר קבלתי מחקו הגי' אבל בב"מ דלא זכרו כלל מהך דר"ח רק מפרש להדיא לא מחקו הגי' ודוק:
ט ואם נאנס המשכון וכו' כתב הסמ"ע בס"ק י"ג דוקא דאין הלוה מכחישו וא"י אם באונס או לא אבל אם מכחישו ואמר שבפשיעה היה או הוא ברשותו נשבע הלוה היסת ופטור ודייק ליה דהטור והמחבר נתנו טעם דחייב לשלם משום דה"ל א"י אם פרע הרי בטוען ברור פטור והא דנתנו בעה"ת והטור לקמן באות כ"ג הטעם דלכך בטוען ברי ששלחת בו יד פטור מכח מגו דפרוע משמע במקום דליכא מגו לא מהימן הוא דבמקום דאין מגו היה צריך הלוה לישבע עכ"פ ש"ח. והש"ך השיג דמשמע בבעה"ת וטור להדיא דצריך מגו דוקא אבל בלי מגו אינו נאמן וכ"כ הב"ח והא דנתנו הטעם דלכך חייב משום דה"ל א"י אם פרעתי התם אפילו בדאיכא מגו חייב כיון שאינו יודע עכ"ל. ואמת בדברי בעה"ת שער מ"ט בסוף ח"ב משמע להדיא כדברי הש"ך דהא דנאמן הלוה משום מגו הוא דנאמן אלא דעם כל זה לא הבנתי טעמו דמ"ש דנאמן פרעתי או לקחת המשכון בחובך דהא ידוע דהיה לו משכון והפרישה בעצמו בטור אות כ"ג חזק מדבריו של סמ"ע וכתב ג"כ דצריך מגו דלולי כן ה"ל החוב ברור לב"ד וענין משכון איך נעשה בו ספק לב"ד ולא הבנתי כלל בכל פרעון נימא כן ואדרבא כאן חוב בלתי מבורר כיון דיש בידו משכון והלוה טוען ברי ששלחת בו יד וזה יותר ספק לב"ד כי כל זמן שאין מוציא משכון מידו אין חובו מבורר מסתם חוב בלי פקפוק דחוב ברור לב"ד והפרעון ספק לב"ד משא"כ במשכון דגם חוב אין ברור דהא יש כאן משכון. וגלל כן פסק הטור באות כ"ח ביורש שמוציא שטר ונזכר בתוכו משכון וא"י כיצד נעשה במשכון לא אמרי' דישבע היורש בשטרו דהשטר ודאי ופרעון ספק אלא כיון שהיה משכון על החוב אין כאן חוב ברור בלתי משכון. והעיקר מה שלא הבנתי מה הבדל יש בין כל המשכון למקצתו אם המשכון אינו והמלוה אומר שקל היה שוה ולוה אמר סלע אין להוציא מיד הלוה כלום וברור אפילו ליכא מגו דפרעתיו כנראה מסתימת כל הפוסקים דלא חלקו כלל בכך ועיין לקמן סעיף ט' והטעם דהלוה טוען ברור דאינו חייב לו ואילו חלוקים בכל המשכון דהמלוה אומר באונס נאבד דה"ל כאומר המשכון אינו שוה כלום והלוה אמר בפשיעה וא"כ הרי זו כנגד דמי הלואה כפרעון לא יהיה הלוה נאמן בלי מגו ומי יתן אדע מה הבדל יש בין הכל לחלק. וכמו דשם הדבר ספק לב"ד כן כאן לענין אונסין ואם אמרו בזה דאין ענין נשבע ונוטל אף בשוי המשכון נימא כן הלואה שלם ובמשכון אם תתבע למלוה שומר שלך לשלמו ישבע כמה היה שוה וישלם כמו שארי שומרים ולא יותר. ולכן באמת הב"ח נתן בטור טעם דלכך בטוען הלוה אתה מכרתו בעי מגו משום דמכירה הוא טענה גרוע למי מכר ואנה הוא הלוקח יבא לב"ד הרי מודה בטוען טענה שאינו גרוע כגון שפשע בו וכדומה א"צ מנו והש"ך נסתייע מדברי הב"ח ונהפוך דהב"ח ס"ל כסמ"ע ולכך לא השיג עליו. ולכן ברור דהך מגו דנקט לאו דוקא ולא נאמר רק לרווחא דמילתא כמבואר לקמן בסעיף כ"ט דהעתיק הך דינא והשמיט סיום דברי הטור דאית ליה מגו רק כתב סתם דנאמן ואילו ס"ל לרבינו מחבר דבעינן דוקא מגו ובו תלוי עיקר נאמנותו של הלוה לא היה נמנע להביאו ואיך השמיט העיקר אלא ברור דס"ל דמגו ל"ד וכן נכון ואמת וכל דברי מחבר מזוקקים כניתנו מסיני:
י אין המלוה נותן וכו' כתב הש"ך בס"ק י"ז דאף שלא בשעת הלואתו אין משלם היתרון שיש במשכון מכדי חובו ואף דנעשה ש"ש מדרי"צ מ"מ לא נעשה ש"ש יותר מכדי חובו כן דעת מהר"ם במרדכי והש"ך חולק והביא דעת שערים דר"א דס"ל מלוה על משכון הוי ש"ח ומ"מ בלאחר הלואתו הוי ש"ש אפילו ביותר מכדי חובו ולא ידעתי מה צורך לשערים מר"א גופי' ש"מ דכפי שבררתי לעיל בס"ק וי"ו דאפילו לדעת הרא"ש במשכון שלא בשעת הלואתו לא שייך פרוטה דר"י ומכ"ש לדעת רשב"א וא"כ איך כ' הרי"ף וכן הרמב"ם פ"י מהל' שכירות והמחבר דהוי ש"ש בין בשעת הלואה ובין במשכנו לאחר הלואה הא דיניהם אינם שווים דבשעת הלואה דשייך פרוטה דר"י אפילו ביתרון של המשכון חייב אבל לאחר הלואה מחמת ר' יצחק הא אינו חייב ביתרון ועכצ"ל דנם משום דב"ח קונה משכון חייב באחריות כל המשכון וא"כ מינייהו נשמע להפוסקים כרבה ושמואל דכי בשביל שחולקים בזה לפסוק כרבה יחלקו בדברי רי"צ עד היכן מניע קנינו ושכר צדקה שלו אם בכדי החוב או ביותר נמי מה ענין זה לזה הא לא בהא תליה כלל. ואם רוב גדולי מחברים ס"ל דקונה כל משכון לחייב באחריות א"כ דברי מהר"ם יחיד בזה דאין זה תלי' כלל בהך דשמואל. ואמת כי לפמ"ש רש"י דלכך קונה משכון דלגוביינא נקטו שלא בשעת הלואה א"כ זהו לא שייך ביתרון מכדי חובו אבל רוב פוסקים חולקים על הטעם זה כמ"ש מהר"ם גופיה טעמו של התוס'. והש"ך ביקש לומר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי הוי ש"ש אף על מה שמשכון שוה יותר מחובו ולא כן משמע בריטב"א כמ"ש הא"ז בשמו והבאתיו לקמן ס"ק כ"ב באריכות דהקשה ל"ל דר' יוסף ת"ל דתפס ליה אזוזי ותי' דאיצטריך דר"י למהוי ש"ש אפילו מה דמשכון שוה יותר מכדי חובו ש"מ דהך סברא דתפס אזוזי אין מספיק ליתר מחובו שיתחייב באחריות וצ"ל אף אומן דתפיס לי' אאגרא ג"כ מתחייב בכל החפץ ששוה ודאי יותר מכדי שכרו. דגבי משכון לא ניחא ליה למלוה ליקח יותר ואילו הוי לוה הבטיחו במשכון כדי חובו בשופי ג"כ הוי מתרצה ויתר ל"ל אבל באומן לפום ענין החפץ כן ענין שכרו וא"כ ניחא ליה בכל החפץ ודוק. אבל מ"מ גם מדברי הריטב"א מוכח דרי"צ איירי אפי' יותר מכדי חובו דאל"כ עדיין קשה ל"ל כדרי"צ לימא משום דתפיס אזוזי וע"כ צ"ל כתי' ריטב"א דגם משום דרי"צ מתחייב בכל המשכון ועיין לקמן ס"ק כ"ב במ"ש בהא דאמרי' בדשמואל פליגי. ובהכי ניחא להנך דס"ל תפיס לאחר הלואה ה"ל ש"ש מטעם דתפיס ליה אזוזי כמש"ל ס"ק כ"ב דקשה נ"ל לגמ' משום דרי"צ וכמו שהקשה הרא"ש בפ"ק דקידושין דלפי הנ"ל ניחא דאיצטריך ליתר מכדי חובו. מיהו זהו בלא"ה יש לדחות במשכנו שלא בשעת הלואתו דחייב להחזירו לעת צורכו לא מקרי תפיס ליה אזוזי אף דאין נעשה מטלטלין אצל בניו בשביל זה לא נעשה ש"ש כיון דצריך למיעל ומיפק בהחזרה ואינו תפיסה גמורה ודוק. ואני חשבתי שיש כמעט לדעת הש"ך ראי' ברורה מדברי הגמ' דהא בחד אוקימתא בגמ' איכא טעמא דש"ש משום דרי"צ דאמרו אף בשעת הלואתו ודעת רמב"ן דאף באמת קאי ע"ש ברשב"א ורמב"ן. וקשה א"כ יהיה הך מילת ואבד המשכון דנקט במשנה דשבועות מוסב לתרי פירושי' דברישא שאין המשכון שוה בכדי החוב והמלוה תובע יתרון יהיה פי' אבד בגניבה ואבידה דהא הוי ש"ש ובסיפא דהמשכון שוה יותר והלוה תובע יתרון יהיה לדעת מהר"ם ע"כ פי' ואבד דהתחיל במשנה בפשיעה דהא אין המלוה על היתרון רק ש"ח וא"כ ארכביה הך אבד המשכון אחרי רכשי א"ו דאף ביתרון מכדי חובו הוי ש"ש וא"ש דאבד מיירי בגניבה ואבידה וכן להך אוקימתא בדר' יוסף פליגי וכן לרבה י"ל דהמשנה לא שייך בדשמואל הן לגי' רש"י והן לגי' התוס' וגם לא ס"ל בדרי"צ כמ"ש הרמב"ן. א"כ הוי ש"ח ואבד בכל המשנה בפשיעה איירי אבל לפי שיטת מהר"ם קשה ולכן הנכון וברור כדברי הש"ך:
יא ללוה היתרון ואם המשכון שוה בפחות מכדי החוב אין מפסיד היתרון אם לא שהתנה להדיא שמקבלו בכל החוב כגי' התוס' דשמואל איירי בדפירש ואם לקח משכון שלא בעת הלואה והתנה כן דעת רבינו ב"י דלא מהני ולא אמרי' שלא בשעת הלואה אבד קתא אבד אלפא זוזי כלל. ונסתייע מדברי התוס' דבשבועות ומהגהת הרא"ש ובאמת מדברי תוס' דשבועות אין ראיה וזכר כלל כמ"ש הב"ח ופרישה אך בדברי הגהת הרא"ש בפרק האומנין דכתב להדיא אם אבד המשכון אבד כל מעותיו אפילו היתרים על המשכון אבל שלא בשעת הלואתו לא אבד אלא כנגד המשכון משום דרי"צ אבל דשמואל נראה דלא שייכי אלא בשעת הלואה וכן משמע מפר"י דפוסק כשמואל עכ"ל והרי ממש מבואר כב"י והב"ח לא הזכיר דבר מהך הגהה. איברא דהקשה הב"ח מה טעם יש בדבר לחלק בין שעת הלואה לאח"כ לכאורה קו' עצומה היה אמנם נראה דהתוס' כתבו שבועות ד"ה מתני' וכו' דלכך לא הוי אסמכתא ולא דמי למשחק בקוביא דהתם לא הפסיד אבל הכא שהפסיד משכון גמר בדעתו להפסיד כל החוב וכו' עכ"ל וצריך פי' דמה מפסיד משכונו הא הוי ש"ח וצ"ל דקאי על הלוה דהלוה מפסיד משכונו אף הוא המלוה גמר בדעתו מוחלט להפסיד כל החוב וכן הוא הפי' הנכון בתוס' וצ"ל הא גם אם אוביר ולא אעבד אשלם אלפא זוזי מפסיד הנותן מה שהיה השדה ראוי לעשות וצריך לחלק בשלמא התם אף דיהיה אסמכתא מכל מקום לא יפסיד מה שהוא ראוי לעשות כמ"ש הרא"ש ורי"ף דמכל מקום משלם במיטבא אבל בזו אי אתה משוי' ליה לאסמכתא כל דבריו וקבלתו בטילי' כמ"ש התוס' לר"א דמי א"ל קני לגוביינא וא"כ יפסיד הלוה משכונו ולכך אמרי' דאומרו בלב שלם וכל דבריו קיימי'. וזה ברור בפשט התוס' וא"כ ה"מ בשעת הלואתו דלולי קבלתו ה"ל ש"ח ומפסיד הלוה משכונו משא"כ שלא בשעת הלואה דכנגד המשכון לכ"ע הוי ש"ש מדרי"צ א"כ אין הלוה מפסיד כלום וא"כ מה שמקבל היתרון הוא רק גוזמא כקובי' וכדומה והרי אסמכת' ולכך סבירא ליה להגהת הרא"ש דאינו מועיל וא"ש. ובזה יש להבין במ"ש התוס' בשבועות דנימא מתני' ר"א היא ובדפירש מודה ר"א לשמואל ותירץ התוס' כנגד דמי משכון ה"ל כפי' וכו' וכתבו בהכי ניחא דלא אמר כ"ע אית להו דשמואל בדפירש ופליגי בדלא פי' וכו'. ולכאורה קשה היינו קושי' ראשונה והיינו קושי' אחרונה דאם אמרי' כ"ע אית להו דשמואל אתיא מתני' אף כר"א וכן להיפוך דאי מתני' אף כר"א ע"כ דכ"ע אי' להו דשמואל ובב"מ לא כתבו התוס' כלל הך קושי' דנימא מתני' ר"א הוא רק דהל"ל כ"ע אי' להו דשמואל והשמיטו זאת ועיין במהרש"א שעמד בזה והעיקר מה שמקשי' איך א"ל במשנה בדפירש וכ"ע מודים דא"כ איך יחלוק ר"י אר"א ור"ע. אבל נראה לפמ"ש א"כ אין מקום לקו' דנימא בדפי' כ"ע אי' ליה דשמואל וכי פליגי בדלא פי' וס"ל לר"ע מכל מקו' הוי ש"ש מטעם דרי"צ או דר"י דא"כ יקשה מ"ט דר"ע בדפי' דאבד כל מעותיו הא ה"ל אסמכתא ואי דהלוה מפסיד המשכון הא לא מפסיד דהא אף בלי אמירתו הוי ש"ש לר"ע בכדי המשכון ולא מתוקמ' מילתא דשמואל אלא אי סבירא ליה כרבה דהוי זולת קבלתו ש"ח וצ"ל באמת להך פי' ל"ק קו' זו רק קשיא לפי' השני שאמר התו' דלא נחלקו באסמכת' רק מיירי שאמר סתם קבלתיו ואסמכת' לכ"ע לא הוי דהוי מחול לך ובזו שפיר קשה ולכן בב"מ הקשו כן דשם נתן התו' טעם משום דמחול לך ולא הטעם הנ"ל דמפסיד המשכון אבל לטעם דמפסיד המשכון לק"מ אבל לעומת זה מן משנה קשה דנימא בדפי' כ"ע מודים דאין לך אלא כפי שהתנה ואי קשה כנ"ל הא הוי אסמכתא ז"א בשלמא סתמא דגמ' לא מ"ל כ"ע אית להו דשמואל דהא אנן קי"ל אסמכתא לא קני' וקשי' כנ"ל אבל סתם משנה בפ' א"נ דף ס"ה וס"ו דמוקי ליה דסבירא ליה כר' יוסי דאסמכתא קניא א"כ ודאי בחד מסכת לא יהיו הסתמים סותרי' אהדדי וא"כ אף הך התם משנה המלוה על משכון סבירא ליה דאסמכתא קניא וא"כ שפיר לכ"ע הוי ש"ש דתנאי שבממון קיים ולכך פליג ר"י דר' יהודא לשיטתו דסבירא ליה בב"ב אסמכת' ל"ק. והקשה תוס' על נכון ותי' התוס' דה"ל כאלו פי' ובזו כתבו והשתא א"ש כלומר לכל התי' ואין צריך לסברא הנ"ל משום אסמכתא דאפי' לתירוץ השני ג"כ לק"מ ולכן התוס' בב"מ דלא הזכירו הך תי' הואיל והפסיד המשכון לא הקשו הך קו' דנימא המשנה ככ"ע דיש לומר יחלוק ר' יהודא ודוק. ומזה נראה להצדיק דברי הגהת דברי רבינו ב"י ולכן לדינא צל"ע:
יב היתרון הש"ך הביא דברי מרדכי שהוא תשובת רש"י אשר ענינו בקצרה כך ראובן משכן חפץ לשמעון ושמעון ללוי ולוי נתנו במתנה ליהודא כי אמר שמעון ללוי שקבע זמן לראובן לפדותו ואם לאו יהיה מוחלט לו ופסק רש"י דזה הוי אסמכתא ולכך יחזור יהודה החפץ לראובן וראובן ישלם ליהודא מה שחייב לשמעון ואם יטעון יהודה שכבר מכרו או שאין בידו מחויב לישבע כמה היה שוה ואע"ג דקימ"ל כר"א דאמר במלוה אומר סלע הלויתני ושקל היה שוה והלוה אמר ג' דינרים היה שוה דשבועה גבי לוה היא דמ"מ הוא ואר"א זה נשבע שאין ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה משום דלא קים ליה למלוה לפי שאינו שלו מ"מ כיון דיהודא היה סבר דהוא שלו במתנה קים ליה בגוי' כמה היה שוה ונשבע כדין כל הנשבעין שבתורה עכ"ל ותמה הש"ך דמה ענין דחשב דהוא מתנה אפילו הוא מלוה גרידא ג"כ נשבע כמה היה שוה ונפטר כדאמרי' להדיא שם בגמ' פרק המפקיד רק בהא דאמרי' שם דלוה מאמין למלוה שאין ברשותו ולא מהימן לי' בכמה היה שו' משום דלא קי' לי' אבל שיהי' שבועה נעקר ממלוה לא ס"ד כלל ולכן הניחו בצ"ע: וחוב' עלינו לישב דעת רש"י והגדולים שהעתיקו דבריו לכן נראה דס"ל לרש"י מה ראה רב אשי על ככה לחלוק אשמואל ור"י ויתר אמוראים דסבירא להו דעקרוהו רבנן שבועה מלוה ושדי' אמליה מחשש דשמא ישבע הלוה וכו' ופי' דשניהם נשבעים מה דדחוק במשנה דישאל כי נשבע תחיל' במה דלא נזכר מקדם שבועת המלו' שאינו ברשותו כלל ואין זכר לו וסבירא לי' לרש"י דס"ל לר"א לדוחק דיקחו חכמים שבועה מלוה להטילו למלו' מחשש ח"ה שמא ישבע וכו' מה שגבי מלו' יש יותר חשש שבועות שוא דישבע כמה הי' שו' מה דלא קים לי' ובקל טועה בשויו ודי כשהשבוע' גבי מלוה מי הוא השליט ליטול ממנו השבוע' והוא צועק קי' לי' אבל מהכ"ת לעוקרו מהלו' במקום חשש הלז' ולכך סבירא לי' לר"א דלא עקרוהו רק שניהם נשבעין ובזה יובן שיעור דברי רש"י דפסק דייהודא מחויב לישבע כמה הי' שוה וכוונתו ואם אין יודע חייב לשלם דה"ל מחויב שבוע' דודאי פרוט' הי' שו' יותר ואין ידוע כמה מחויב לישבע ומתוך שאיל"מ. וע"ז כתב רש"י אע"ג דקי"ל כר"א וכו' משום דלא קים לי' פי' הואיל ולא קים לי' לא סבירא לי' לר"א דעקרוהו חכמים שבוע' מלו' למלו' ואם כן דכך הסדר דלא קים לי' ואין המלו' מדקדק לדעת שוי המשכון אם כן איך נאמר דה"ל מתוך שאיל"מ הא לא ה"ל למידע ובמקום דלא ה"ל למידע לא שייך מתוך שאיל"מ. וע"ז כ' רש"י דיהודא דסבר דהוא שלו קי' לי' בגוי' וה"ל למידע ומתוך שאיל"מ ואתי שפיר והדברים ברורים רק קיצר בלשון במה דקאמר מחויב לישבע הכוונ' ואם אמר א"י מחויב לשלם דה"ל מתוך שאיל"מ וע"ז סובב כל הדברים וא"ש. דכל הכוונ' דחייב לישבע ואי א"י משלם. והמעיין במרדכי יראה דלכך נתכוון דוודאי א"י כמה הי' שו' דהא אין ברשותו וע"ז קאמר דישבע שאין ברשותו ומחויב לישבע כמה הי' שו' וזה אין ידוע לו ומחויב לשלם ובהכי ניחא הא דתובע ליהודא ולא ללוי דהא כ' רש"י שם בתשוב' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואם לוי אינו יודע לוי ישלם כמו שתבעו ראובן דלא מהני שבועת יהודא לגבי לוי דיכול לומר את מהימנ' בשבועה ואידך לא מהימן וכמ"ש הש"ך גופי' דלכך לא שייך שומר שמסר לשומר הואיל ויהודא משלם וניחא מה שמשלם אבל מה שנשבע בשווי יתבע ללוי לא בעינ' שבועת יהודא אלא דזהו טובתו של ראובן לתבוע ליהודא דלגבי לוי אלו טען א"י היה פטור דלא ה"ל לידע כיון דבמשכון בא לידו ולא קי' לי' ולכך תובע ליהודא דהוא ה"ל למידע והדבר מוכח כמ"ש. ומה שהשיג הש"ך על הגהת מהר"ם טיקטין יפה השיג וכנים דבריו כמ"ש באורים ע"ש. אבל יצא לן הדין לדעת הפוסקים לקמן סעיף י"ב דאף במשכון אמרי' דהוי לי' למידע אם כן יכול לתבוע ללוי ואם אין לוי יודע אף שיהודא יודע יכול לומר איהו לא מהימן לי וחייב לוי לשלם וזה ברור:
יג יותר כו' כ' הסמ"ע ה"מ במלו' על משכון ישראל אבל המלו' לישראל על משכון של כותי ולוקח עליו רבית כיון דהוא כמלו' לכותי עצמו דישראל הוא רק שלוחו של גוי דאלת"ה איך שקיל מני' ריבתא אם כן בשביל ריבית ה"ל ש"ש גמור וחייב לשלם אפילו מה ששוה ביתרון אם לא כשיש דינא דמלכותא מבלי לפרוע היתרון דאז פטור הישראל וכדינהם דנין לי' ומהר"י לב ז"ל נסתפק בזו והנלענ"ד כתבתי עכ"ל והש"ך כתב דמהר"י לב לא דיבר בנדון זה כלל רק מיירי משכנו של ישראל לחבירו בהיתר עסקא וכדומה והספק הואיל ואין הרווח ברור דאם יהי' הפסד בעסקא לא שקול מידי וגם אין הרווח בא מחמת המשכון רק מחמת הלוא' ולכך נסתפק וכו' עכ"ל. ושותא דמרנן אלו לא ידענא דבמשכון ישראל מגוי בריבית הסכימו שניהם דה"ל ש"ש ומשלם אפילו היתרון וטעמם נסתר' לכאור' דהא אם כן דישראל שומר לגוי הא אין דין שומרי' לגוי דרעהו כתיב בפ' וכן מבואר לקמן סי' ש"א ס"א והוא לשון הרמב"ם ואפשר דאפילו בפשיע' פטור לדעת התו' וסייעתו לעיל סי' ס"ו דכל היכי דליכא דין שומרי' לא מתחייב בפשיע' דלא מיקרי מזיק בידי' ואמת כי יש מקום עיין בר"ן בפ"ק דפסחים פי בדברי רש"י דנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל דאם הוא באחריות ישראל דחייב לבער דלא מיירי דקיבל בפירוש אחריות רק בסתמא ומ"מ ישראל חייב באחריותו כדאמרי' בב"ק הכניס שורו לחצר בעה"ב וכו' דחייב באחריותו והדבר תמוה בשלמא בישראל יש דין שומרים אבל בגוי הא ליכא דין שומרים ופשיטא דצריך קבלה להדיא ולחד תי' בתוס' ב"מ דף כ"ח ד"ה אר"י וכו' משמע דהיכי דאפי' משבוע' פטור דאין בו דין שומרים לא מהני קבל' גרידא כ"א בקנין וכמו כן יש להבין במ"ש הריב"ש בתשוב' סי' ת"א דאסור לישראל לקנות בפסח חמץ לגוי מגוי במעותיו של גוי דגוי השני לא קנה וגם ישראל אין דעתו לקנות אסורא. אם כן ה"ל חמצו של גוי ראשון ואחריותו על ישראל וקש' למה הא אין דין שומרי' לגוי ולכן היה נרא' קצת מדברי תוס' בשבועות דף מ"ד ד"ה שומר וכו' דכתבו כיון דקימ"ל כרבה ושמואל אם כן ישראל שהלו' לנכרי על חמצו אסור בהנא' בלא דרי"צ ורבנן אמאי פליגי שהרי חייב באחריות כש"ש מכח שמואל וע"כ צריך לומר דבעינן אחריות דאונסין נמי אבל אחריות דגניב' ואביד' גרידא אין זקוק לבער וכתבו אבל אי אמרי' הלכ' כר' יוסף אין צריך לומר דבעינן אחריות אונסין לענין חמץ דאצטריך דרי"צ לאסור חמצו של נכרי המושכן ביד ישראל משום דפרוט' דר"י לא שייך בנכרי דליכא מצוה ועוד אפי' ש"ש גמור לא מחייב לנכרי דכתיב רעהו ואיכא למעוטי נכרי כמו להקדש וכו' עכ"ל הרי מורה לשון התוס' ואיכא למעוטי וכו' וגם מדכתבו שני סברות דפרוט' דר"י לא שייך דלא פסיק לי' בהחלט דממעטינן מרעהו ובאמת אין ראי' לו מגמ' והרמב"ם למדו מן מכילתא כמ"ש המ"מ ע"ש. ולכך בחמץ חששו להחמיר ואולי יש דין שומרי' בגוי' כיון דלא מצינו לו ראי' מן גמר'. ועכ"פ לא חל טענת רבינו ב"י על הטור בא"ח דהצריך דוקא שקיבל ישראל בפי' אחריות וטען עליו רבינו ב"י מהך דברי ר"ן ולק"מ דהטור סבירא לי' לקמן ש"א כרמב"ם דהעתיק הפקיד בידו כשהיה גוי ונתגייר לית בי' ד"ש ומכ"ש בגוי גמור ולכך צריך קבלה להדיא וכן דעת הרא"ש כמ"ש ואין בזה ספק ופקפוק אך אם מפסיד מה שהי' חובו בזו יש כאן ספק דהא התוס' כתבו לשמואל דאבד קתא אבד חובו אף בגוי שייך כן ולכך הוצרכו לומר דהא דבעי' טעמא דר"י דב"ח קונה משכון משום דבעי' אחריות דאונסי' ש"מ דסבירא לי' לתוס' אף דאמר' מלו' על משכון הוי ש"ש ואין שמיר' לנכרי' מכל מקום מתחייב דהא נגד שוי אשכון הוי לי' כפי' דמקבלו באחריותו נגד משכון וכל תנאי שבממון קיים ואפילו בנכרי אבל נרא' כי דין זה צל"ע ולאו ד"ה היא דפשיטא לפי תי' התוס' בשבועות דלכך איצטריך הך דרי"צ משום דבעינן אחריות אונסין א"כ לפי דקימ"ל בא"ח סי' תמ"א דאחריות גניבה ואבידה לכ"ע חייב לבער א"כ קו' התו' במקומו וע"כ צ"ל דאף דקימ"ל דשמואל היינו דמקבל על עצמו ד"ש ומכ"ש לפי שאכתוב לקמן סעיף ו' דהך הנאה משוי ליה ש"ש לשמואל דיש בידו משכון ולכך קתני ש"ש והרי הוא בגדר שומרי' ואילו דין אחר בו לא הוי למתני סתם המלוה על המשכון ש"ש. אלא אפילו לדברי תו' פסחים דף ל"א ע"ב ד"ה שקונה וכו' דכתבו דכל שמעתא איירי שלא קיבל ישראל אחריות להדיא וא"כ ל"ק קו' התוס' מ"מ הא קשה לתוס' ל"ל לגמ' לחדש בהא דפליגי בחמצו של נכרי ביד ישראל בפלוגתא דרי"צ וכו' מה דלא מצינו בשום דוכתי ביה מחלוקת נימא דפליגי בשמואל דהא למסקנא דקי"ל כרבה בהא פליגי ר"א ור"ע ור' מאיר דס"ל עובר הוא דס"ל דמלוה על המשכון ש"ש והיינו דס"ל כשמואל (ועיין קדושין דף ח' ע"ב תוס' ד"ה מנין כו' בו מבואר דת"ק דר' יהודה דאמר מלוה על משכון ש"ש הוא ר"מ) וא"כ חייב באחריות ות"ק ס"ל דלא כשמוחל ולא הוי אפי' ש"ח ולכך אינו עובר. ומנ"ל לומר דקיבל בפי' שלא באחריות ובזה לא שייך תי' מהרש"א מ"ש שם בפסחים דא"כ ה"ל למתני בפקדון חדא דבפקדון צריך למתני דקיבל עליו בפי' אחריות ובקנין דהא אין דין שומרי' לגוי ויותר נוח ליה למתני דלא איירי במתנה רק סתמא דמילתא הוי באחריות משום דשמואל. ועוד עיקר פלוגתא במשכון אי איתא לשמואל או לא כמו דאמרו דפליגי בדר"י ובפקדון לא פליגי ולכך סיפא גוי המלוה לישראל אף דגוי חייב משום הך דשמואל מ"מ גופו של חמץ של ישראל ומה בכך דחייב באחריותו דהא מכאן ולהבא גובה ולכך עובר ויש כאן תי' מרווח ביותר. ולכן צ"ל דס"ל לתוס' כדעת הפסקים הובא ברא"ש פ"ק דפסחים חמצו של ישראל ברשות גוי ויש לגוי אחריות עליו אין ישראל עובר וא"כ קשי' ליה סיפא דקתני נכרי שלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר למה הא הגוי חייב באחריות מכח שמואל וא"כ מה בכך דגופו של חמץ לישראל ולכך הוצרך הגמ' לומר דמיירי דלא קיבל אחריות כלל וכך היה התנאי וא"כ צ"ל דפליגי בדרי"צ וא"ש. ואי קשי' מה דוחקי' דמשנה לומר דאיירי במעכשיו לימא דמתני' כר"ע דס"ל כשמואל ובסתם איירי ולכך נכרי שהלוה לישראל ה"ל חמצו של ישראל ברשות ואחריות גוי ומותר משא"כ להיפוך ישראל שהלוה לגוי כיון דחייב באחריות אסור ולא שייך כאן תי' מהרש"א דהל"ל פקדון דלא ביקש לומר דמקבל בפי' רק קתני מילתא דסתמא הוי אחריות וכמש"ל וגם קמ"ל מילתא דשמואל לאפוקי תנא החולק וסתם משנה כר"מ דאית ליה דשמואל הא ל"ק די"ל דס"ל לתוס' כהר"נ דאף דאמרי' חמצו של ישראל ברשות ואחריות גוי אינו חייב מהתורה מ"מ מדרבנן אסור וא"כ א"א לאוקמי ברישא נכרי שהלוה וכו' דמותר מהך טעמא דמ"מ מדרבנן אסור אבל בבריי' שפיר קשה אי ס"ד דמיירי בסתם ואיתא לשמואל איך קתני נכרי שהלוה לישראל ד"ה עובר דהיינו בל יראה (ודלא כנראה ממהרש"א) למה הא מהתורה מותר וא"ש דברי תוספות ומדוקדקים בגמרא:
אך כל זה אם אמרי' כמש"ל דחמצו של ישראל ברשות גוי ואחריות גוי אינו עובר אבל לפי מסקנת הפוסקים הרא"ש והטור והש"ע א"ח סימן ת"מ דעובר א"כ הקו' הנ"ל קמה כנד ואין פותר אלא כמ"ש דאף הך דשמואל שייך בדין שומרים ובגוי ליתא ובהכי ניחא דברי הרא"ש דכתב בישראל שהלוה לנכרי דבעי' דאמר ליה הנכרי מעכשיו והניח משכונו ביד ישראל ואז עובר וכתב דמיירי דלא קבל ישראל אחריות דאי קיבל אפילו בלי הלואה חייב וקשה דא"כ אף בנכרי שהלוה לישראל ל"ל משכנו בידו של גוי ומעכשיו ונתן הרא"ש הטעם דאל"כ הא חייב ישראל באחריותו וקשה לימא ג"כ דמיירי דאין באחריות ישראל ואצ"ל דמשכנו בידו של גוי ובאמירת מעכשיו סגי. אבל לפי הנ"ל א"ש דלא מיירי הרא"ש דא"ל בפי' דאין מקבל אחריות דהא סתמא קתני במשנה רק גבי נכרי שהלוה לישראל וישראל א"ל אם לא אפדנו מעכשיו יהיה קנוי לך הכוונה אם יהיה אז ראוי לפדות אבל אם יקרה ביה אסון לא שייך לגוי (וכן דעת המ"א דהקשה בא"ח סימן תמ"א ס"ק ג' דמה מועיל מעכשיו ומשכון ביד גוי וגוי שהלוה על חמצו של ישראל הא אילו נאנס המשכון היה ישראל חייב לשלם כמבואר בח"מ סימן ע"ב וכו' ולכאורה דבריו תמוהים כיון דא"ל אם לא אפדנו קנוי לך מעכשיו וא"כ ודאי כשיקרהו אסון דלא יפדהו א"כ למפרע שייך לחלוטין לגוי ובשלו נאנס ואין זה ענין כלל לסי' ע"ב בח"מ. ולכן צ"ל ג"כ כמ"ש דכי חל מעכשיו כשלא יקרהו אסון לפדותו אבל אם אין בעין לפדותו לא חל קנין מעכשיו) וא"כ פשיטא דחייב באחריותו ולא שייך אין שומרים לגוי דאם יקרהו אסון הרי הקנין של גוי בטל ולכך צ"ל ברשות גוי ומעכשיו והדבר יותר מסתבר ממ"ש במ"א דודאי אדעתא דהכי נחית לקנין הגוי שישמרנו ישראל כדרך שומרים ואם לאו אין דעתו לקנות למפרע ומהכ"ת יקנה והמשכון בידו דישראל והוא יפשע בו ויניחנו במקום הפקר כיון דאין בו דין שומרים. ולכן ברור דחייב לשומרו ולכך בעינן תרתי הרהינו ומעכשיו משא"כ בישראל שהלוה לגוי סתמא הוי שאין מקבל אחריות דאין שומרים לגוי ולא אתא הרא"ש לומר אלא למעוטי דלא יאמר בפי' מקבל עלי אחריות אבל סתמא ה"ל שאין בו אחריות וא"ש ולא מיירי הרא"ש דהתנה שאין בו אחריות ולק"מ. ולפ"ז יצא לנו לדינא דאפילו נגד מעותיו לא הוי שומר בשל גוי דאין בו דין שומרי' ולא יהיה אלא ספיקא דדינא הממע"ה אף כי לענ"ד ברור לדינא דאין דין שומרים כלל אפי' בדשמואל כדמוכח מגמ' והרא"ש. ועתה נשוב לדברי מרן הש"ך דכתב בלוה בעסקא והניח משכון יש מקום ספק אי הוי ש"ש הואיל ומרוויח בהלואה וגם בזה לא הבנתי דהא כל ענינו של עסקא הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ועל החצי פקדון נאמן נאנסו כנודע וא"כ אימת יהיה זה המלוה ש"ש על המשכון בשעה שמקבל הלוה מעות עיסקא דמקדם אין כאן התחלת הלואה ולא התחלת שכר רק אז בעת נתינת מעות בעיסקא אז הוחל להיות ש"ש ולעומת זה שלוה מקבל ממנו פלגא פקדון וא"כ ה"ל שמירה בבעלים שמור לי ואשמור לך ואפילו פשיעה בבעלים קימ"ל דפטור ואמת כי חוזרים הדברים למ"ש מקדם דודאי יתרון מהמעות או אפילו כנגד המעות למאן דלא פסק כשמואל רק מכח פרוטה דר"י ובשמירה בבעלים לא שייך זה אבל למאן דפוסק כמו שמואל א"כ נגד חובו י"ל לפי שיטת התוס' דאפילו בגוי מהני אף דאין בו ד"ש משום דה"ל מתחייב בפי' א"כ אף בשמירה בבעלים דמ"ש זה מזה ולכן כמו שהנחתי למעלה הדין בצ"ע אף זהו כמוהו בכל אופן. אמנם אי ראובן הלוה לשמעון בעיסקא ולוי נתן לראובן בשביל שמעון משכון שאינו מאמין לשמעון א"כ ראובן שומר של לוי שקיבל ממנו משכונו ושמירה בבעלים ליכא דהא העיסקא ביד שמעון ולא ביד לוי בזו נראה דהוי ש"ש דהא מרוויח בקבלת המשכון דעי"כ מלוה לשמעון ומקבל שכר עסקא ומה שנסתפק הש"ך דהא אין ברור שירוויח לא הבנתי הא מ"מ הך ספק רווח הוא שוה פרוטה בהחלט דאדם יתן לו פרוטה אם יאמר כשיזדמן לו רווח שיהיה שלו א"כ דהך דספק רווח הוא ש"פ בהחלט הרי כאן ש"ש בודאי בשביל פ"א והגע עצמך פרוטה דר"י וכי ודאי יבואו ענים באותו שעה שעוסק במשכון ועוד אם ישבע שלא באו ענים יפטור מגניבה ואבידה אלא ברור הך ספק כשיבואו עני' שיפטור ש"פ בהחלט ומכ"ש בזה בעסקא דקרוב לשכר ורחוק להפסד ומכ"ש מה שאמר הטעם דאין זה רווח על המשכון כ"א על הלואה דלא הבנתי דהא חדא בחברתה מישך שייכי לולי המשכון לא היה מלוה וראיה לזה מהלוהו פירות דס"ל לר"י דהוי ש"ש ואף דאין רווח על המשכון רק על הלואה אלא הדבר כמ"ש דחדא בחברתה שייכי ובירושלמי אמרי' למה לר"י מלוה פירות ש"ש דאדם רוצה ליתן כמה שילוה פירות ויתן לו משכון עליו וא"כ ה"ה זה דאדם רוצה ליתן כמה שילוה מעותיו בעסקא ויהיה לו משכון על דמיו והיא היא. ומכ"ש לפי מ"ש התוס' והרא"ש דלכך לא אמרי' דלא הוי ש"ש הואיל ותפיס ליה אזוזי משום דאם לא ילוה א"צ לכל זה אבל זה דצריך לכך להשתכר בו ה"ל כמו אומן דתפיס ליה אזוזי ולא שייך תי' התוס' ורא"ש ולכן תמהני דהש"ך גופי' לעיל ס"ק ט"ז תפס זה הסברא נעיקר דשלא בשעת הלואתו דלא שייך תי' התוס' אמרי' דה"ל ש"ש הואיל ותפס ליה אזוזי ומכ"ש בכה"ג דמרויח בהלואתו ותופס אזוזי דה"ל ודאי ש"ש וזה ברור. ואם ראובן קיבל שקל משמעון להלות ללוי והוא הלוה ללוי במשכון דזה מותר ולא ה"ל רבית הואיל ולא מטי מיד לוה למלוה ה"ל ש"ש לכ"ע דהא מתהני בקבלת המשכון ע"י הלואה והיינו כמו הלוה פירות דג"כ אין הרווח בגוף משכון רק מ"מ הלואה בא מכח משכון וכמ"ש דתפיס אזוזי וזה ברור:
יד ומספיקא לא מפקינן ממון וכתב הש"ך לפי מה דהעלה בס' תוקפו כהן דמצי לומר קים לי כהך רבווהא בהא ולא קים ליה בהא א"כ אם תפס המלוה אפילו רק כנגד מעותי י"ל קים ליה הלכתא כרבה ולית הלכתא כשמואל דהיינו דהוי כאילו כו'. ודבריו תמוהים דאמת אתו דיכול לומר קים ליה בזה ולא בזה אטו מי שאומר נכון בזה יהיה מוכרח שכל שמעתי' יהיה מכוונים. אבל במה דתלי' זה בזה אי אפשר לומר בחד אסבור ובחד לא כיון שהוא כשלהבת בגחלת וע"ז נאמר כסיל בחושך הולך ואם כן אי נאמר הלכה כרבה וצ"ל הא דקתני במשנה ור"ע דס"ל דהוי ש"ש משום דס"ל כשמואל וקשה א"כ למה אמר כ"ע נ"ל דשמואל ולמה לא אמר כ"ע אית להו דשמואל וכמ"ש תוס' וצ"ל דסתם הוי כמפרש כמ"ש התו' (ואף דכתבנו כמה סברות בחדושינו וכן לעיל מ"מ אין לנו לחדש דין ולומר קים ליה רק מה שבא בתו' ובמחברים) וכל מפורשים וכן מסתבר דהוי כמפרש ועיין מש"ל דתמהני בתוס' דקארי ליה איך קארי ליה דהדבר מוכרח כמ"ש התו' בתי' שלהם וא"כ איך יאמר קי' ליה דלא הוי כמפרש א"כ מוכח דלית הלכתא כשמואל וא"כ הלכה כר"י ולא כרבה ולכן דברי הש"ך צל"ע בזה דודאי אי הלכה כשמואל צ"ל כנגד המשכון הוי כמפרש כדעת רוב מחברים ואי הלכה כרבה אף כשמואל הלכה:
טו והפקידו ללוה הב"ח כתב דרבינו בריך בהגהת מרדכי חולק ע"ז והנכון אתו והש"ך כתב זהו הכל למאן דפסק כרבה וכשמואל וכי אמר שמואל כל זמן שמשכון בידו אבל כשמחזירו ללוה תו לא שייך מילתא דשמואל אבל למחבר וסייעתו דפסק כר"י פשיטא דהוא הוי ש"ש ולוה שהופקד אצלו הוי ש"ח ועיין לעיל סי' ס"ז שכתבתי דנראה דמהר"ם ס"ל כרבינו ברוך דחולק אדין זה ומתו' בשבועות דהקשו מהא דאמרי' שם בחמצו של ישראל ונכרי דפליגי אי ב"ח קונה משכון ולא אמרי' דישראל חייב באחריותו משום דשמואל ותי' בתי' שונים כמש"ל בס"ק י"ג ע"ש ולא פי' בפשוטה דקשי' ליה לגמרא אילו הוא ביד ישראל מ"ט דמ"ד אינו עובר כמ"ש התוס' בעצמו אלא הא מתחלה ס"ד דלא מסרו לישראל כלל רק שעבודו של ישראל עליו כמ"ש רש"י להדיא א"כ אף בתר דמשני בשהרהינו אצלו היינו דמסרו לישראל בתורת משכון אבל הישראל החזירו לגוי ואינו ברשות ישראל כלל וא"כ מחמת מלוה על משכון ש"ש מדשמואל ליכא כדעת ר"ב רק פליגי אי ב"ח קונה משכון וכיון דאית ביה קנין אפילו הוא ברשות הלוה לא פקע קנינו וכמ"ש רבינו ברוך להדיא דלכך שלא בשעת הלואתו אין נעשה מטלטלין אצל בניו הואיל ואית ביה קנין מדרי"צ וע"ש בהגהת מרדכי באריכות ולא ק"מ ועכצ"ל דמכל מקום לא פקע חיובו דש"ש דשמואל אפילו חזר והפקידו אצל לוה. איברא דאיני מבין אמת דהוא ביד הלוה רק פקדון מכל מקום הא קימ"ל המפקיד מעות מותרין דמותר להשתמש בהו מכח האי הנאה הוי ליה ש"ש ועיין מ"ש בסעיף ד' באריכות. ואם כן הא מלוה לא קנהו כלל רק שומר עליו וגופו של לוה וכשמפקידו ללוה פשיטא דלוה יכול להשתמש בו כחפצו דמאן מעכב להשתמש בשלו וכי קרינן ביה שלא שלח ידו במלאכת רעהו הא הוא שלו ואין למלוה עליו קנין רק ש"ש הוא והרי להשתמש בו יותר מותר ושכיח מן מעות מותרים ולמה לא יקרא לפחות שומר שכר ודוחק לומר הואיל ומשתמש בשלו א"כ לא שייך בהך הנאה דמותר לשמש ה"ל שומר שכר דהא בשלו משמש. דזהו הנאה דהיה חוזר להפקיד אצלו כדי שיוכל לשמש בו דאילו היה ביד מלוה לא היה יכול לשמש בו ובהאי הנאה דמסר חפץ בידו שיכול לשמש בו לצורכו ה"ל שומר שכר. וכן מוכח מדברי הרא"ש בקדושין דהקשה למה לי הטעם במשכון שלא בשעת הלואה דה"ל שומר שכר מדרי"צ תיפוק ליה דהוי שומר שכר הואיל ותפס אזוזי וע"ש מה שתי' וקשה הא איצטריך אם נגנב או נאבד בעת החזרה ללוה דזהו לכ"ע ברשות מלוה קאי הואיל וקני' מדרי"צ כמ"ש הגהת מרדכי להדיא בזה דקאי ברשותו דמלוה הואיל ויש בו קנין משא"כ אילו הטעם הואיל ותפיס ליה אזוזי כשהוא ביד הלוה מה תפיס יש לו במשכון ופטור כמ"ש ר"ב בהגהת מרדכי להדיא ופשוט. אלא דס"ל לרא"ש הואיל והחזירו ללוה לשמש בו לצורכו כר בלילה ומחרישה ביום א"כ ה"ל שואל והוא חייב באחריותו א"כ עדיין אנ"מ דלעולם כשמחזירו ללוה אין המלוה חייב בגניבה ואבידה ולכן נראה דמיירי שאין המשכון שוה אלא בכדי חובו ונפחת ע"י תשמישו וא"כ אם מסרו ללוה בתורת פקדון אסור ללוה אף דגוף משכון שלו לשמש בו דמפחית המשכון משויו והרי מקלקל בטחונו של המפקיד על המשכון ומפחיתו ואסור התשמיש בו. אבל במשכון ששוה יותר מכדי חובו או שאינו נפחת בתשמישו כלל ודאי דמותר לשמש בו הלוה בשלו וא"כ עכ"פ נעשה ש"ש וצ"ע
טז וגם הבגדים ההם דאלו החזיקה הבגדים הללו בידה והיה אומרת שלא משכן הבעל ברשותה היתה נאמנת במגו דהחזרתי אבל עכשיו שהבגדים ביד המלוה אמרי' מסתמא ברשותה והסכמתה משכנם הבעל סמ"ע וכ' הש"ך דהיינו בבגדים שהכניסה לבעל אבל בבגדים שעשה לה הבעל דעת רשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ע"ג בא"ע דרשות ביד בעל למוכרן ולהשכינם ע"ש. ולפי הטעם אחד שנתן רשב"א בתשובה דיש בו משום תקנת שוק א"כ לא ידעתי מה הבדל יש בין בגדים שעשה לו או הכניסה לו סוף כל סוף תקנת השוק איכא ואי נימא דלא היה לו להלות על בגדים הנכרי' שהם של אשה א"כ אף בבגדים שעשה לה יהיה ג"כ זה דמי יכיר ויבחין בבגדים אם הם מבעל עשוי' או משבח בית אביה וא"כ לעולם צריכה להחזיר המעות שלוה ולכן כל דברי רשב"א בתשובה ההם הם הכל בתורת ספק מי ימר ולא בדרך החלט ולכך כשהם ביד המלוה א"י להוציאם מידו אבל כשאשה תופסת בהם אין להוציא מידה כי לא אמרו הרשב"א בדרך החלט והממע"ה. שוב ראיתי בחדושי רשב"א לב"ק דכתב על האי דאסקינן כר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא (דמ"ש הש"ך דלמדו רשב"א מהא דאמרינן כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו תמהני הלא הך לא קאי רק אמסקנא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא) דפי' רשב"א בחד פי' דלאחר שקנאו במעותיו דעתו קרובה לאשתו ובניו ונתכוון לזכות להם ולקנותם ולפי' זה א"כ א"י למוכרו ולמשכנו דהא כבר זכה להם אבל עוד פי' כתב הרשב"א דלא משום הקנאה אלא משום דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו להקדישן וכתב וזה נ"ל עיקר ולפי' זה יכול למוכרן וא"כ א"ש מש"כ הרשב"א ואולי כי נבוך בשני פרושים אף שכתב נ"ל עיקר כפי' השני מ"מ הא כתב שני פירושים ואין להוציא מיד מוחזק ובאמת הא בהגהת הרא"ש בב"ק שם מבואר דא"י כלל למוכרן וכן הביא ב"י לקמן בסי' צ"ז בעה"ת בשם רמב"ן כפי' הראשון דהבעל זיכה להם תיכף בקנין וא"כ א"י כלל למוכרן. רק יש מחלוקת בין פוסקים בין בגדי חול לבגדי שבת וי"ט כמבואר לקמן בש"ע בסי' צ"ז סכ"ו ע"ש ואף בכאן המחלוקת דמ"ש:
יז נעשה עליו שומר בתשובת מהר"ם פאדווא שממנו מקורו של הדין הזה מבואר כך דמחמת פרוטה דר"י אין שומר כלל כי ליכא מצוה ומ"ש דנתן משכונו לגוי או משכון של ראובן כי הוא פורע חלקו ברווח שיהיה לגוי אלא מחמת שמואל אבד קתא כו' ה"ל שמעון ש"ש על משכונו והיינו בכדי חובו. והקשה הש"ך מה ארי' דנותן ריבית לגוי אפילו אינו נותן כלום לגוי מ"מ קשה מה ש"ש בפר"י יש כאן דמה נ"מ לראובן שנתן משכונו או משכון של ראובן ותי' הש"ך דאיירי דגוי אין רוצה לקבל משכון של ראובן ולכך הוצרך הוא ליתן משכונו. ודבריו בלתי מובני' א"כ פשיטא דשייך פר"י גבי שמעון דמ"ש דמלוה לראובן מעות על המשכון או דהיה משאיל לו חפצו על המשכון כדי שיגיע לו עליו מעות מן גוי כי הגוי לא חפץ להלוות אם לא שיתן לו משכונו א"כ ה"ז מצוה גמורה דהמציא לעני מעות בהלואה ומ"ש מהלוה מעות ולכן נראה דכתבו מהר"ם הואיל ונתן ריבית וכו' די"ל כיון דגוי אינו מכיר כלל לראובן ולא היה לו עסק כלל עם ראובן רק שמעון לוה מגוי ונתנם לראובן א"כ נימא שמעון הוא הלוה מגוי לעצמו והוא אח"כ הלוה לראובן והרי הוא מלוה של ראובן על משכון כי הא ראובן לא ראה הגוי ואין לו עסק עמו והר"ז כשאר מלוה על משכון ומה נ"מ אם לקח מעות הלואה מכיסו או בהקפה מגוי. ולבטל טענה זו כתב מהר"ם כיון דנתן רווח לגוי וא"כ אלו שמעון יחשב מלוה לגבי ראובן איך אפשר ליקח רבי' מישראל אחיו וע"כ צ"ל דהוא שמעון שליחות דראובן קעביד והגוי הוא המלוה וראובן הלוה ושמעון שליח של ראובן וא"כ ליכא מצוה בחליפי משכנות דאף על משכון של ראובן היה הגוי מלוה. ועוד הקשה הש"ך אף דמתחילה בעת הלואה ליכא פרוטה דר"י מ"מ עכשיו שמשכון של ראובן בידו הא מחויב לשטחו ולנערו ואז פטור מריפתא לעני' ותי' הש"ך כיון דחשב ראובן שיתנה לגוי ולא יהיה בו שטוח וניעור ומ"מ אין מקפיד אף שמעון פטור משיטוח וניעור כמו דאם המפקיד עם הנפקד במדינה דאין הנפקד מחויב לשטח ולנער וכו' עכ"ל ודבריו בלתי מובנים דאין הנושאים שוים דהתם כיון דסיפוק בידו לשטח וללער ולהשגיח בשלו ואין עושה אבידה מדעת היא ואין תו חיוב על הנפקד אבל זה שהיה צריך למעות ובע"כ הוצרך להשכין חפצו ברבי' אצל גוי אם כי לא יהיה משוטח ומנוער מה ה"ל למעבד וא"כ אם יש סיפוק ביד ישראל לשטחו ולנערו לא יהיה זה בכלל מצות השבת אבידה נשתקע הדבר ולא נאמר ולכן נראה דהואיל דמשלם לגוי רבית אף על הגוי אפילו בדיניהם מוטל לשטח ולנער ולשומרו מכל פחת ונזק כיון דמקבל רבית עליו להשגיח בשמירתו. וא"כ תו לא הוי מצוה דאם נתן משכון של ראובן לגוי היה הגוי משטחו ומנערו וא"כ ג"כ א"ש מ"ש מהר"ם כיון דגוי לקח רבית דזולת זה לא היה ענין שטוח וניעור מוטל על הגוי והוי קשה קו' הש"ך: שוב ראיתי באסיפת זקנים שהביא קו' בשם ריטב"א כל מקבל פקדון יהיה ש"ש מפרוטה דר"י מחמת שיטוח וניעור (והיינו כשאין המפקיד במדינה) ותי' שומר שאינו תחילתו מצוה אף בשטות וניעור לא נעשה ש"ש דאנן סהדי דהוי כפי' איני ש"ש אבל שומר אבידה ומלוה על משכון דתחילתו משום מצוה אמרי' דמתחילה ועד סוף דעתו להיות ש"ש ואף בשטוח וניעור אמרינן פרוטה דר"י ע"ש ולפ"ז כאן דמתחלה לא נעשה מצוה כמ"ש מהר"ם א"כ אף שטוח וניעור אין משוי ליה ש"ש. וצ"ע כי מתשובת הרא"ש הביאו הטור ס"ס זה משמע קצת לא מן השם הזה רק בפקדון יכול ליתנו למפקיד וצ"ע ועיי' מש"ל סק"ו:
יח כאלו הלוהו כו' כתב הסמ"ע והש"ך בשם תשו' הר"ן וזהו תמציתו ראובן השאיל לשמעון ספר ושמעון נתן לו ספר למשכון ודאי אם ראובן צריך לספר של שמעון כמו שצריך שמעון לספרו פשיטא דלא הוי שואל כדאמרינן השאילני ואני אשאל לך אלא אפילו לא היה ראובן צריך כלל לספרו של שמעון ולקחו רק למשכון מ"מ לא נעשה שמעון שואל שיתחייב באונסין כי אין כל הנאה שלו דהא ראובן קעביד מצוה בהשאלת ספר וא"כ פטור מריפתא לענים ואף הוא נהנה ואין כל הנאה לשמעון ולא הוי רק כשוכר זהו תמצית דברי ר"ן בתשובה סי' י"ט. וכתב הש"ך א"כ לדידן אי תפס ראובן י"ל דלא קי"ל כר"י וחייב שמעון באונסין דה"ל שואל וזה נכון אלא שיש לתמוה דגם בכל שואל חפץ לחבירו והוא נותן עליו משכון א"כ המשאיל חייב בשיטוח וניעור המשכון פטור מפרוטה דר"י ואין כאן כל הנאה שלו. וא"כ קשה קושי' הר"ן באותו תשובה עצמה למה קתני השאילני ואני אשאל לך הוי רק ש"ש לתני רבותא טפי השאילני ואני אתן לך משכון ל"ה רק כש"ש. וצ"ל דס"ל להר"ן כריטב"א שכתבתי בס"ק הקודם כל שתחילתו אין מצוה אף דאח"כ מצוה בשיטוח וניעור מ"מ לא הוי ש"ש ולכך בשאלה דעלמא אין בתחילתו מצוה. אך אין זה מספיק דבשלמא דלא יתחייב בגניבה כש"ש שפיר כתב הריטב"א דס"ל כהתנה שלא יהיה בשביל פרוטה דר"י ש"ש אבל סוף כל סוף נהנה בפרוטה דר"י וא"כ אין כל הנאה של השואל ודוחק לומר דאף ע"ז אמרינן דהוי כהתנה דמ"מ יתחייב כשואל דזהו דוחק בתכלית דתנאי זה צריך להיות מצד שואל. ולכן היותר נראה דס"ל להר"ן כרשב"א דעיקר פרוטה דר"י הוא בשעת הלואה דאז פטור מליתן ריפתא לעני' וכמש"ל סק"ו באריכות וא"כ בשואל חפץ שאינו ס"ת וספרים אין אז בעת הלואה מצוה כלל ואז לא פטור מריפתא לעני' ותו לא שייך פרוטה דר"י וצ"ע ועכ"פ לדעת רשב"א דבהך פרוטה בשעת הלואה דמפטר מעני' הוי ש"ש כל משך הלואה א"כ לסברת הר"ן המשאיל ספר לחבירו אין השואל חייב באונסין דהא בשעת שאלה אלו אזדמן עני' הוי פטור א"כ אין כל הנאה שלו ואפילו לא לקחו משכון תמורתו רק בשאלה תיכף מטו הנאה למשאיל ולא כן משמע לקמן סי' שמ"ב דמשמע להדיא השואל ספר חייב באונסין אם לא דנתקלקל מחמת מלאכה ומזה ראיה למש"ל סק"ו דהעיקר דלא כרשב"א ועיקר פרוטה דר"י לא בשעת הלואה רק אח"כ בשעת שטוח וניעור וצ"ע: וברור דעובדא דר"נ היה דתחילה השאילו ספר ואח"כ נתן לו שמעון משכון דאי הדברים כהווייתן כמ"ש הר"ן דזה השאילו וזה נתן לו משכון בפ"א הא ה"ל שאילה בבעלים ואפילו מדין ש"ת פטור וא"צ כל פלפולו של הר"ן ועכצ"ל דלא קיבלו שמירה כאחד.
יט אפשר דאפילו בנתינת רשות וכו' דברי' אלו הם אמורים לתשובת רשב"א וכתב דיש לדמותן לדמי אבידה דקימ"ל מותר לשמש בהן וחייב באונסין והש"ך בס"ק ל"א כתב דיש להבין ספקו דהא הוא שואל גמור דכל ששאל חפץ מחבירו אע"פ שלא נשתמש בו ה"ל שואל ומתחייב באונסין ולכן ביקש לומר שאני הכא דאפשר דלא הוי שואל דנעשה בשביל מעותיו שהיה אצל המשאיל אבל במפקיד חפץ ואח"כ נתן לו רשות לשמש בו לכ"ע הוי שואל. דלא דמי למעות מותרין דשם לא נעשה בפי' שואל ודבריו דחוקים דלא יהיה כל הנאה שלו כיון דמיירי דאחר הלואה נתן רשות כמ"ש הש"ך גופי' וגם איך כתב לדמותן לדמי אבידה כיון דיש חילוק אם אמר בפי' שישתמש בו או שבלא"ה מותר. אבל באמת א"צ לזה כי הדברים פשוטים כי גדר השואל הוא דהשואל גילה דעתו דרוצה בזה להשאילו והלה הסכים עמו ומשאיל אז תיכף נעשה שואל כשמשך או נסתלק הימנו המשאיל תיכף קם ליה ברשותו. אבל כשהמלוה לא ביקש ממנו שישאילו רק הוא הלוה בא מעצמו ונתן לו רשות להשתמש בו וא"י אם המלוה קיבל א"ע כך להכניס עצמו בדבר הלזה להיות חייב באונסין ומה בכך שהוא הרשהו אולי אין רצונו בכך ולכך י"ל דלא הוי שואל. וכ"כ בספר אסיפת זקנים לב"מ דף כ"ט בשם הר"ן דלכך במפקיד מעות מותרין דקימ"ל מותר להשתמש בהן ומ"מ קי"ל כר"נ דלא הוי שואל דאמר נאנסו לא התם טעמא שאין אדם נעשה שואל בע"כ ודלמא אין דעתו להיות שואל ע"ש. וזהו דייקא הלשון של רשב"א וש"ע בנתינת רשות בלבד הרצון דהמלוה לא גילה דעתו רק הוא נתן רשות א"כ י"ל דמי למעות מותרין ולא הוי רק ש"ש או יש לדמות לדמי אבידה ודייקא מדמי אבידה דשם ג"כ לא גילה השומר אבידה רשות דניחא לי' בתשמישו ורצונו ומ"מ אמרי' דהוי שואל וא"כ ה"ה הכא וא"ש דלמדו מדמי אבידה דשוה בכל דברים והדברים ברורים. אבל באמת המפקיד חפץ לחבירו ונתן לו רשות להשתמש בו לא זו דקודם שימוש אינו רק ש"ש כמו מעות מותרין דקי"ל כר"ן דלא הוי רק ש"ש אלא אפילו אם כבר נשתמש בו י"ל דמ"מ לא הוי שואל כיון דאתה אומר בשכר הנאת שימוש הוי ש"ש א"כ אף שנשתמש מ"מ הא אין כל הנאה שלו דהא בשכר שימוש היה מתחילה ש"ש על החפץ והוי כנותן למשאיל פרוטה בשביל שהשאיל לו הא לא הוי שואל ואם השאיל לו חפץ בתנאי שישמור לו חפץ אחר הא לא הוי שואל דאין כל הנאה שלו ואף זה כיוצא בו ובגמרא דקי"ל במעות מותרין לר"נ נאנסו לא דמשמע לאחר שימוש הוי חייב באונסין לק"מ די"ל דשם במעות נעשה מלוה ומלוה להוצאת ניתנה ופשיטא דחייב בכל אונסין וא"צ לטעם דכל הנאה שלו במלוה אבל בחפץ דהדר' בעיני' דצריך כל הנאה שלו וזהו לא שייך בזה וא"כ י"ל דלא הוי שואל כלל ומי יוציא מעות מספק ודו"ק: איברא עדיין קשה מ"מ הא דמי לדמי אבידה לגמרי לדעת הרשב"א דפוסק במלוה על משכון כר"י דש"ש וא"כ מה זה שנסתפק בו הרשב"א ודברי הש"ך הנ"ל המה דחוקים. וי"ל בשני אופנים אחד דודאי מעות תיכף כשיגיע לרשותו של השומר ה"ל מלוה דהא אם תיכף בא בעל אבידה אין מחויב ליתן לו הנך דמים בעין אבל יכול להחליפן כמ"ש התו' שם ב"מ דף כ"ט ד"ה והוי שואל וכו' דלישנא דשואל לאו דווקא רק ה"ל תיכף מלוה עליו ולכך במעות הקדש אעפ"י שלא הוציא מעל מטעם זה ולכך הוי תיכף שואל ולוה משא"כ במשכן חפץ דהדרא במיני' וגוף הכלי ברשות הבעלים ואין לשואל בו אלא הנאת שימוש וכל זמן שלא נשתמש בו אעפ"י שמותר לשמש קי"ל דלא מעל בשל הקדש עיין ב"ק דף ע"ט בתו' ד"ה תקנו ע"ש משום דעדיין עומד ברשות המשאיל א"כ י"ל דלא הוי רק ש"ש ולא שואל וזה ספיקו של הרשב"א אבל העיקר נראה דהרשב"א ס"ל כר' אפרים וסייעתו דלכך דמי אבידה הוי שואל ודמי פקדון ש"ש משום דשם בלא"ה הוי ש"ש משום הנאת פרוטה דר"י ובצירוף הנאת שימוש נעשה שואל אלא דדבריו צריכין ביאור דיפה טענו התו' והרא"ש וכי בשביל ששכרו כפול יהיה שואל וא"כ אם אתה מרבה לש"ש שכרו יעשה שואל. ונראה דודאי הא דהתירו חכמים בדמי אבידה לשמש ולהוציאן בלי רצון ודעת בעל אבידה וצריך טעם דהא הוא לבעל אבידה גריעותא גדולה דפתאום יבא ואין כסף ולהוצאה נתנה אולי ילך לטמיון וכדומה וכל אשראי ספק אתא ואפילו בזוזי דיתמי טרחי חז"ל שלא לעשות כן אם לא מחשש דיכלה קרן של יתומים וצ"ל דאמדו חז"ל דזהו טובתו של בעל אבידה להתיר לו השימוש כשירצה אך לעומת זה יהיה חייב באחריותו של האבידה וניחא ליה לבעל אבידה בכך רק תינח אם כבר נשתמש בו אבל למה התירו קודם שנשתמש ובא בעל אבידה שיוכל להחליפן ונעשה מלוה עליו כמ"ש התו' ואפילו בעל אבידה צועק וצ"ל דזהו ג"כ לטובתו של בעל אבידה כדי שיהיה תיכף אפילו קודם שהוציא מעות חייב באחריות המעות וכ"כ באסיפת זקנים בשם ריטב"א דלכך התירו השימוש כדי שיהיה טובת בעל האבידה שיתחייב באחריותו אך תינח אם אמרינן דעי"כ נעשה שואל אבל אם יהיה ש"ש עדיין לא הועילו לומר דיהיה שלו תיכף דבלא"ה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י ומה הועילו בזה כלל וא"ש דברי ר"א גבי פקדון דהוי מקדם ש"ח זהו טובתו של המפקיד שישתמש בו הנפקד ויעשה ש"ש בהאי הנאת שימוש משא"כ באבידה אלו לא נעשה שואל לא התירו חז"ל דיהיה ברשותו וע"ז היה תנאי ב"ד דהא ש"ש בלא"ה הוא וכי בחנם נוקמי ברשותו ולכך היה תנאי ב"ד שיעשה תיכף שואל וא"ש ולק"מ מקושי' התו' ובשביל כך ע"כ התירו תיכף שיהיה שלו שיתחייב כשואל. וזהו יותר נאות מסברת הראב"ד הן בסברא כי מה בכך דהנאתו מרובה ואם אתה מרבה בשכר כל יום אין שואל והן דא"כ בהך סברא לא מחלק רבה ור"י וכמ"ש אח"כ בישוב דברי רמ"א וא"כ הא דפריך אבדו קתני ומשני כדאמר רבה בליסטין מזוי' וכו' ופירש"י לקמן גבי בני עיר ששלחו וכו' וקשה למה נטר לפרש אבדו בהך משנה הלא בהך משנה דדמי אבידה דקתני אבדו ה"ל לרבה לפרש אבדו בליסטי' דהא אף לרבה נאנסו חייב לכך מיאנו התוס' בפי' זה ולפמ"ש ניחא דלרבה באמת א"צ לומר אבדו בליסטי' וכו' דאליבי' הוי רק ש"ש. עכ"פ ראיה ברורה לדברי הש"ך לקמן סי' ע"ג דאף לר' נחמן דאמר נאנסו מ"מ אותן דמי' א"צ להחזירן אף שעדיין לא הוציאן דהא ר"א פסק כר"נ ומ"מ דייקינן הואיל ונתנו רשות שא"י לחזור ולתבוע המעות ודוק. ובהכי ניחא דיש מקום לישב דברי הרמב"ם פ"ז מהל' מעילה שפסק במפקיד מעות מותרין אצל שולחני והוציאם שניהם לא מעלו לא השולחני דהא הוציא ברשות ולא הגזבר מעל דהא לא אמר לו להוציא. והקשה הכ"מ הא במשנה הובא בפ' המפקיד דף מ"ג מבואר דאם הוציא מעל הגזבר ומהר"י קורקס תי' דקשי' ליה לרמב"ם קו' התו' שם ד"ה מאי ארי' וכו' מהא דאמרינן נתן לספר לא מעל עד דמשיך אף שמותר להשתמש במעות וכו' ולכך דח' ליה להך משנה מהלכה ודבר זה דחוק בעצמותו וכי בשביל קושי' אשר שערי תי' לא ננעלו מצדי צדדים ידחה הרמב"ם המשנה נגד ברייתא מהלכה ולפי הנ"ל נ"ל ישוב נכון דיש להבין דרש"י בדף הנ"ל ד"ה מותרין פי' דלכך מעל דה"ל כנותן רשות וה"ל שלוחו. דמי דוחקו לרש"י לפרש מטעם שליחות דהוא דוחק דהא לא אמר לו להוציאן רק הרשאה בעלמא ולא פירש הטעם כדאמרי' לקמן בב"מ דף צ"ט המשאיל קורדם של הקדש מועל ומשאיל לפי טובת הנאה שאומדים כמה אדם רוצה ליתן בשביל זה שישאל לחבירו ומוכ"ש שיש טובת הנאה במשאילו כסף היוצא בהוצאה. בשלמא לקמן לא קשה דה"ל לרש"י לפרש משום שלוחו דשם איירי בשאילה גרידא אפילו לא בקע בו עדיין השואל מעל הגזבר וצ"ל דתיכף נהנה משא"כ כאן ה"ל לומר משום טובת הנאה ולכן נראה דס"ל לרש"י בשלמא שם דהשואל ביקש ממנו השאילני קורדם א"כ גלי דעתיה דניחא ליה ויש כאן טובת הנאה למשאיל משא"כ כאן מתחילה כשנתנו לו מותרין לא היה אז שום גילוי דעת מהנפקד דרוצה וניחא ליה בתשמישו רק הוא הרשהו לשמש וזהו לטובתו של המפקיד כדי שעי"כ יתחייב הנפקד באחריות וכך אמדו חז"ל דעתו של המפקיד דניחא ליה בשימוש אפס שעי"כ יתחייב באחריות ולכך התירו באבידה השימוש וא"כ איך יהיה בכלל טובת הנאה מהנפקד למפקיד דכל הענין שהפקידו מותרין לא היה רק לטובתו ולא לטובת הנפקד דמי יימר דניחא ליה אז השימוש כשירצה ולעומת זה יתחייב תיכף באחריות אפילו עדיין לא שימש בו כלל וא"כ לא שייך כאן טובת הנאה דבעת נתינה לא היה טובת הנאה ולכך צריך רש"י לפרש דה"ל שלוחו והנה הרמב"ם לא ס"ל דה"ל שלוחו כמש"ל וכמ"ש הרמב"ם להדיא דהא לא צוהו רק ס"ל הטעם כמש"ל בגמ' דה"ל טובת הנאה רק קשה הא ליכא טובת הנאה כמ"ש דהא נתכוון לטובתו שיתחייב באחריותו וזהו צ"ל אף לר"י קורקס דהרמב"ם דחה המשנה מהלכה ומ"מ טעמא בעי הא יש כאן טובת הנאה וצ"ל כמ"ש דליכא טובת הנאה אך זה תינח בהדיוט אבל בהקדש דלית ביה דין שומרים ש"ח אין נשבע ש"ש אין משלם וא"כ הא דהרשהו לשמש הוא רק לטובת הנפקד וא"כ פשיטא דיש בו טובת הנאה ולכך מעל ואי קשה הא כיון דמעל נפיק לחולין וחזר עליו דין שומרים ז"א בשומרים בעינן תחילת נתינה בחיוב כמ"ש הרמב"ם וטור סי' ש"א מסרו כשהוא גוי ונתגייר מ"מ לית ביה דין שומרים דתחילת נתינה לא חל בו ד"ש ואף בהקדש תחילתו היה הקדש ולכך מעל הגזבר וא"ש. אך זהו לדינא של תורה ושל משנה דתנן בהקדשות ש"ח א"נ וכו' אבל בתר דתקנו חכמים כדאמרי' בב"מ דף נ"ח דתקנו שלא יהיו אדם מזלזלים בהקדשות ולפמ"ש הרמב"ם בהל' שקלים משמע אף על ש"ש היה תקנה שישלם כמו בהדיוט א"כ חזר הדבר שאין בו טובת הנאה כי ע"י כך נתחייב באחריותו וא"כ לק"מ דהך משנה דנתנו לבלן וכו' דמשמע הא לספר לא מעל נשנית אחר תקנה דדין שומרים להקדש כמו להדיוט כהך מתני' דשקלים בני עיר ששלחו וכו' והך משנה אם הוציאן מעל הגזבר נשנית כמו המשנה דזהב ואלו דברים שאין נשבעין וכו' קודם תקנה לד"ת ולכך מעל הגזבר כיון דאין בהקדש ד"ש וכהנ"ל ולכך בתר תקנה ליכא טובת הנאה וגם דין שליח ליכא ולכך לא מעל הגזבר כלל ודברי הרמב"ם ברורים ונכונים. ובהאי יש ליישב נמי דפסק הרמב"ם בהל' מעילה נתנה לספר נכרי מעל אבל לישראל לא מעל דמחוסר משיכה והקשו הא לר"י בישראל מעל דדמי' קוני' כדאמר רבא קרא ומתנתא מסייע ליה לר"ל וי"ל דבלא"ה עמדו התוס' הא רבא סבירא ליה להלכה כר"י ואיך מייתי סייעתא לר"ל אבל כבר הקשה באסיפת זקנים מה קושי' לר"י מנתנו לספר עכשיו דתקנו חז"ל דלא יקנו דמי' אם כן עקרוהו לקנין של תורה ולכך לא מעל אך י"ל דקשה ליה לגמ' קו' התו' כיון דלר"י מעות קונים אם כן מותר המוכר לשמש במעות דבזה לא עקרוהו כמ"ש התוס' בזה ימעול הואיל ומותר לשמש והוא חייב באונסין לכ"ע אפילו לר"כ כל כמה דלא קיבל מ"ש לשיטת הרי"ף ורמב"ם ועיין מש"ל סי' ע"ו אך הא אינו קשי' דהא ליכא טובת הנאה כמ"ש ואי דבהקדש שאני דלמא לאחר תקנה נשני' אמנה ר' יוחנן משני על הך קושי' דבני עיר ששלחו שקליהן וכו' ר"ש היא ור"א משני תקנת חכמים שלא יזלזלו וכו' אם כן ר"י לא סבירא ליה הך תקנה וא"כ א"ש דרבא אמר לשיטת ר"י מתניתא סיוע לר"ל דל"ל דמעות קונים דימעול בטובת הנאה של שימוש דהא אינו חייב באחריות ההקדש אבל רבא להלכה סבירא ליה כר"א דאף בהקדש חייב באחריות וליכא טובת הנאה ולכך לא מעל הן הן דברי רמב"ם בספר ישראל לא מעל דמחמת שימוש מעות הא ל"ל טובת הנאה ומחמת קנין הא אפקיעו חז"ל לקנין משא"כ בספר גוי דסבירא ליה דגם מעות קונות ואם כן מעל מתורת קנין ודוק:
ואחרי שבררנו כל זה בדברים ברורים יפה נסתפק הרשב"א וספק עצום הוא לרשב"א אם בנתינת רשות לשמש במשכון הוי ש"ש דמ"ש מותרין בפקדון דיש לו ג"כ רשות לשמש ומ"מ קימ"ל נאנסו לא חייב ולמה בזו אף באונס יתחייב ואי דכאן בלא"ה זולת השימוש הוי ש"ש כיון דקימ"ל כר"י מלוה על המשכון הוי ש"ש בזו קו' התוס' נצבה וגם קמה פה דכי בשביל דמוסיף שכרו יהיה שואל ובזו לא שייך התי' מ"ש דא"כ למה נתנו לו רשות להשתמש בכדי דזהו אם הב"ד נותני' לו רשות אבל בזו דלא הב"ד רק בעל בעצמו נותן לו רשות להדיא ולא באומד הדעת כלל. וכי אנו אחראין לדעת טעמו ומה נ"מ לנו אם היה צורך בנתינת רשות או לא סוף כל סוף קושי' התוס' במקומו. וכי בשביל שהרבה להפריז שכרו יעשה שואל ואם הוא בעצמו מרבה שכרו ויפריז לבעל המשכון לשומר שכרו ליתן שכר שמירתו וכי בשביל זה יהיה שואל ואף זהו כמוהו וספק עצום הוא זה עד שכמעט הוה הדעת נוטה מבלי לחייבו באונסין מספק. אך בלא"ה הקשה הש"ך להרב דס"ל לעיל דהוי ש"ח אם כן לא נעשה רק ש"ש בנתינת רשות כמו מותרין דפקדון. וכבר קדמו הסמ"ע להקשות לקמן סי' רס"ז סכ"ה למה סתם רמ"א דדמי אבידה שמותר בהן השימוש דהוי שואל הא איהו סבירא ליה די"א כרבה דשומר אבידה ש"ח ודמי לפקדון לגמרי ע"ש דדחק. ונראה דרמ"א סבירא ליה עיקר דהתו' סבירא ליה כסברת הרי"ף ורמב"ם לא דאסקינן חד דרגא רק כראב"ד כמ"ש הרא"ש בשמו וכ"כ פוסקים אחרי' דפקדון הוא דסבירא ליה לר"נ דאין הנאת היתר תשמישו כ"כ אלים לשוי' שואל דמירתת פתאום יבא המפקיד לתבוע פקדונו משא"כ באבידה הואיל ולא בא עד עכשיו נגמר בדעתו שלא יבוא עד ימים מרובים ולכך אלים היתר הנאת תשמישו שנעשה תיכף שואל וא"כ סברא זו אין הבדל בין לרבה ובין לר"י ולכך סתם שם סי' רס"ז דהוי בדמי אבידה שואל דמקרב' הנאתן כמ"ש הראב"ד ולק"מ. ולפ"ז אף כאן במלוה על משכון לא זו דחזקה תוך למ"ד יום להלואה לא יפרע ולא מירתת שיבא ויפרע ויתבע משכונו וא"כ הנאת שימוש לל' יום משוי' ליה שואל אף גם בשלמא מעות שיהיה מוציאן בפרקמטי' וכדומה מירתת דאולי יבא המפקיד ויתבעו איך יהיה לאל ידו להחזירן ברגע ולכך מירתת לשלוח בהן יד משא"כ במשכן חפץ ומשתמש בו לצורכו אבל גוף החפץ בעיני' וכל רגע זימנא הוא כשיבא המלוה לשלם יאמר לו הרי שלך לפניך א"כ לא שייך כלל מירתת ודמי לכל אופנים לדמי אבידה ולכך הוי שואל ודברי רמ"א נכונים: