אור ברסלב

אורים ותומים, תומים· רבי יהונתן אייבשיץ

סימן מו

סימן מה

א או כתבתי ללות וכו' עיין אורים דפי' הב"י דטוען ממני נפל ואתה מצאתיו ולכאורה קשה איך פסק דנאמן דנפל במגו דמזויף דהא הרמב"ם פסק בהלכות גירושין פי"ב וכן הש"ע א"ע סי' קנ"ב סעיף יו"ד בגט שלא נתקיים רק ע"פ הבעל רק טוען ממני נפל ואתה מצאתיו דאינו נאמן וע"ש בכ"מ דכתב דאע"פ דיש לו מגו מ"מ לא מהימן וצ"ל דהוי כמו במקום חזקה אלימת' דלא אמרינן כן וא"כ אף כאן איברא ראיתי שם במ"מ דכתב על זה דלנפילה לא חיישינן שאין האסורים כדיני ממון עכ"ל הרי דעתו לחלק בין גט שהוא מילתא דאסור' לממון אך לא ידעתי טעמו איך נקל יותר באיסור א"א מן הממון ואולי ס"ל דרוב מזהרי זהירי ולא מאבדי' שטרותם רק אין הולכין בממון אחר רוב אבל באיסור' הולכין אחר הרוב וזהו דוחק גדול דאם הוא רוב אין אומרים מגו במקום רוב ולכן אפשר לומר דס"ל דבאיסור א"א כיון דהתירה תלוי בגט הוא הבעל נזהר בשמירתו למאוד לבל יהיה המכשלה כזו תחת ידו ולכך הוי חזקה אלימת' ולא אמרינן בי' מגו משא"כ בשטרי ממון אין משגיח כ"כ ואינו רק איבוד ממון בעלמא ואינו חזקה אלימת' ולכך נאמן במגו ועם כל זה צ"ע מנ"ל לחלק זה בלי ראי' מהש"ם. וכן משמע בגמ' בשנים אחזין בשטר דאמרינן דלוה טוען שלך היא ופרעתיך ולא אמרינן נמי שטוען הלוה כתבתי ללות ולא לויתי וממני נפל א"ו דאמרינן שם דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הלוה נאמן ובכה"ג אינו נאמן ואמת כי ראה זה מצאתי לאסיפת זקנים שכתב בשם הריטב"א על הא דלוה אמר שלך היא ופרעתיך וה"ה דיכול לומר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמי בשטרי אקניית' דמשעת קנין שעבד נפשי' אך מזה אין ראי' דכוונת הריטב"א לומר שיכול לומר לא לויתי ואתה אחזת בו אבל עכ"פ מוכח דבשטר קנין לא מצי למימר כתבתי ללות ואפילו טען שנפל דהא המוציא שטר הקנאה בשוק אי לא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה יחזיר ואיך ניחוש לטענתו במגו וכמ"ש הריטב"א:

ב אם יש בו נאמנות לא. יש להקשות א"כ הא אמרינן בכתובות דף י"ט במילתא דאר"י א"ר האומר שטר אמנה אינו נאמן ופריך הגמ' אי דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה ומשני כשאין כת"י יוצא ממקום אחר וס"ל לרב מודה בשטר שנכתב א"צ לקיימו ומנ"ל לגמ' הא ולא נימא דמיירי דיש בו נאמנות ולכ"ע אינו נאמן כמ"ש כאן בש"ע לדיעה זו ול"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמי סתמא דלישנא האומר שטר אמנה דמיירי בשטר שיש בו נאמנות דהא מוקי שם א"א לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו' וזהו ע"כ ביש בו נאמנות בשטר דאל"כ אפילו במקום שחב לאחרים נאמן המלוה כדלקמן סי' מ"ז להדיא וצ"ל או דבעל דיע' זו באמת לא ס"ל הך דלקמן בסי' מ"ז וכמ"ש הש"ך שם דמחלוקת רבוותא היא וס"ל דמסתמא שטר מיירי באין בו נאמנות ומ"מ במקום שחב לאחרים א"נ או דס"ל דבאמת המ"ל כה"ג רק הואיל והגמ' בלא"ה ידע דקושט' דמילתא דרב ס"ל מודה בשטר אין צריך לקיימו דכך אתמר משום דר"ה משמי' משני הכי וע"ש בתו' ד"ה וכדר"ה כו' דבזה יש לישב קושיא שלהם ודוק:

ג אין מקיימין שטרות בלילה כתב הסמ"ע והש"ך דאם המלוה והלוה שניהם מרוצים לקיים בלילה ה"ל כקבלוהו קרוב או פסול ויכול לקיים בלילה כמו בשאר דין. ואני חוכך בזה כיון דע"י קיום משוי' ליה שטרא לגבות מלקוח' משא"כ בלי קיום טענין להו מזויף כדלקמן סי' ק"ו ע"ש ואם כן מה מהני קבלת מלוה ולוה לחוב ללקוחות וכי הלוה שהאמין לקרוב או פסול דמכר שדהו בעדים יגבה מלקוחות ודאי לא מהני ואף זהו כיוצא בו כיון דשורש הדין דאין הקיום בלילה כלום איך יועיל רצוי הלוה להכשירו ולגבות מלקוחות ולכן נראה דאף הם לא אמרו רק בשטר ממרי"א הנהוג בפולין שהוא רק כת"י ואינו לגבות ממשעבדי רק מבני חרי מנכסי הלוה אבל בשטר שיש בו משעבדי לא מהני רצוי דלוה ומלוה:

ד קיום שטרות דרבנן הש"ך בס"ק ט' האריך אם הלוה טוען להדיא מזויף אם הוי קיום דרבנן או דאורייתא והאריך הש"ך בראיות רבות מתו' כתובות ורש"י ורשב"ם דמכל מקום לא הוי רק קיום דרבנן והשיג על הרמ"א דכתב בא"ע סי' מ"ב מצא כתוב בשטר פלוני קידש את פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שלא נתקיים אין לחוש לקידושין עכ"ל דהא ד"ת אין צריך קיום ואם כן הרי כאן קדושין של תורה. והנה נעלם מעיני הש"ך וכן מן הרשד"ם בא"ע סי' א' ומהר"י טייציאק הובאו דבריהם במהרי' אדרבי סי' קפ"ו מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין והביאו הש"ע סי' קמ"א סי"ג דשליח שהביא בארץ ישראל הגט דלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובא הבעל וערער דהגט מזויף ולא נתקיים הרי אינה מגורשת ותצא והולד ממזר וזהו מבואר בטוען מזויף ד"ת אינו גט כמ"ש דאין מגורשת והולד ממזר ודאי לפי דברי הש"ך אינו אלא ממזר דרבנן ולא הוי אומר דאינה מגורשת. וכבר עמד בזה הרב בית שמואל שם ע"ש. ואמת כי סוגיא דריש גיטין דפרכינן לרבא דאמר שאין עדים מצוין לקיימו ליבעי תרי ומשני בדין דבקיום שערות נמי לא צריך דאמר ר"ל עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונא הקילו קשיא לי' כי קשה הא כל טיבו של אמירה הוא דאם יבא הבעל ויערער דמזויף הוא דבלי ערעור הא מכשירין כמו בא"י ואם כן הא ד"ת צריך קיום וכן אמרו שם להדיא דאי אתא בעל ויערער פסיל לי' ומשני דמעיקרא מידק דייק ומשמע דלא על סברא זו לבד סמכינן דאם כן למה לנו הך דר"ל אלא דצריך צירוף הך דר"ל והך סברא דמידק דייק וקשה הא באתא בעל ומערער ד"ת צריך קיום ולכן היה נראה דהעיקר כמ"ש המ"מ בפ"ז מהלכ' גירושין שם. הלכה ב' דלכך הוי ודאי ממזר דהעמד אשה על חזקתה דאעפ"י שקיום שטרות דרבנן הכח שהבעל מערער וטוען ברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת בזה הדבר אמרינן העמד אשה על חזקתה הרי די"ל דס"ל דוקא כשאין כאן מי שמכחישו דהאשה אינה יודעת דבר אבל שם אע"פ שהאשה אינה יודעת מכל מקום השליח שהביא גט ואמר בפ"נ ונחתם הרי הוא דמכחישו וכיון דיש כאן הכחשה הדר הדבר לחזקתו דאמרינן ד"ת לא בעי קיום רק מדרבנן וא"ש ובזו היה מנוצלי' כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו הך דינא מ"ש הרמב"ם ומחבר בגט כי כאן בח"מ איירי דהמלוה מכחישו וטוען כי אין השטר מזויף ואם כן חזר הדבר דהוי קיום דרבנן. וכן עשיתי סמוכים לזה מדברי פירש"י בגיטין דף ה' דמוקמינן לרבה הא דתנן המביא גט בח"ל וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ דנתחרש דיתקיים בחותמיו הא אין בקיאין לשמה ומשני לאחר שלמדו ופירש"י דבס"ד ה"א הך שינויא אפילו אי אמרינן דרבה לית ליה דרבא ע"ש בתו' ד"ה אי הכי וכו' ע"ש וקשה אם כן למה צריך קיום בחותמים הא למדו ובקיאים לשמה ועדים מצוין לקיימו לית ליה אך לפי הנ"ל ניחא די"ל הא דרבה לא ס"ל דרבא משום דס"ל לא חששו רק לדבר דאם יערער הבעל הוי חשש פיסול של תורה כהך דאין בקיאין לשמה אבל בקיום דאף דיערער הבעל מזייף הוא אינו נאמן ד"ת רק מדרבנן ס"ל לרבה לא חשו לכך רק קשה הא כשהבעל יערער ואין מכחישו מהתורה בעי קיום רק הרי כאן שליח המביא גט דבלי ספק יכחישו דהוא נתן לו ואם כן ודאי דאינו מזויף דאין עשוי לקלקלו בידי שמים ולהא דילמא ימות או ילך לו השליח ס"ל לרש"י לא חיישינן כמ"ש רש"י בגיטין דף ב' ע"ב גבי דאתויה בי תרי וע"ש בתו' מה שכתב על רש"י ולכך ס"ל לרבה לא חששו לערער הבעל במזויף וה"מ כשהשליח יכול להכחישו אבל אם השליח נתחרש. דא"י להכחישו והוא בח"ל דאין עדים מצוים לקיים פשיטא דיש לחוש לערעורו של בעל מזויף ואין מי שיכחישו והרי הוא פסול ד"ת ולכך אף רבה מודה דחששו ולכך בעינן דיתקיים בחותמיו להשטר מערערו של בעל וא"ש. אך עם כל זה לא טען הש"ך כלום על דברי רמ"א א"ע סי' מ"ב הנ"ל דלא נזכר בדברי רמ"א דהמקדש טוען שקידש אותה רק סתם נמצא שטר קידושין והמקדש אינו בפנינו והיא טוענת מזויף פשיטא כיון דאין כאן הכחשה לאשה לכ"ע הוי קיום ד"ת וכל זמן שלא נתקיים אוקמינן אשה בחזקת פנוי' כמו בגט דאמרינן בחזקת א"א. וכל זה היה נראה לכאורה אך מדברי הרמב"ם פרק י"ב הלכה ג' מהלכ' גירושין דכתב בעל שאמר על גט מזויף והיא מכחישתו אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה נפשה מכהונה שהרי פוסלת עצמה בהודא' פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור עכ"ל והדבר מבואר דמהתורה אין גט כלל עד שהוצרך טעם לפיסול מכהונה משום דשויה נפשיה חד"א דאל"כ פשיטא דהרי הוא מגורשת ד"ת והכהן לוקה עליה משום לאו דגרושה וכאן הרי היא מכחישתו ומ"מ נאמן לומר דמזויף וזהו שלא כמ"ש לעיל בכונת המ"מ וצ"ל דמה שכתב המ"מ דהיא אינה מכחישתו לרווחא דמילתא כתבו דגם היא אינה מכחישתו אבל מודה אף מכחישתו מ"מ ד"ת בעי קיום וצ"ל הא דאמרינן גבי גט ד"ת א"צ קיום היינו בצירוף שני סברות חזקה דלא חציף אינש לזייף וגם שליח מידק דייק כדאמרינן בגמ' זהו דמשוי' ליה דבכה"ג אף ד"ת א"צ קיום או די"ל דבלא"ה יש להבין למה ודאי הגט בטל אולי ימצאו עדים לקיימו רק צ"ל דאיירי דטרחו למצוא עדים חפשו ולא מצאו ועיין בא"ע סי' קמ"א סל"ג ובב"ש ס"ק מ"ה ע"ש מ"ש בשם המ"מ וזהו בא"י דעדים מצוין לקיימו אם כן כשאין כאן עדים איתרע והרי זה בחזקת מזויף אבל בח"ל דאין עדים מצוין לקיימו אין כאן ריעותא דלא מצאו עדי קיום דהא המקום גורם דאין מצוים לקיימו ולכך אוקמינן בחזקתו ואמרינן דלא זייף וצ"ע. והנה הרב בית שמואל ביקש לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בלא"ה גט בעדי חתימה לאו ד"ת דה"ל מפי כתבם רק חכמים קבעו לגט וכל המקדש וכו' ולכך כל שאינו מקוים כתקנת חז"ל הן אמרו והן אמרו וחזר הגט להיות כשל ד"ת ודבר זה דחוק בתכליתו כי הדבר מבואר דודאי גט לכ"ע כשר ד"ת ועיין מש"ל בסי' כ"ח באריכות ולדבריו אם כן מה צורך חיפוי זמן לבת אחותו יגרש אותה בגט בע"ח דכשר לדעת הרמב"ם בלי ע"מ ואם כן הקדושין בטלי למפרע דכל המקדש אדעתה דרבנן וכו' ועוד אם יאמר כן ברמב"ם מה יאמר בטור דלא ס"ל בח"מ כרמב"ם דשטרות אין להם הכשר ד"ת ויחיד הוא הרמב"ם בדבר זה ומכל מקום העתיק דינים הנ"ל בא"ע סי' קמ"ב וסי' קנ"ג בלשון הרמב"ם בלי שינוי ולא הזכיר חולק כלל. ולעומת זה הטור והרא"ש דפי' בהא דאמרינן דאפילו עומד וצווח מקיימין השטר שלא בפני בע"ד הטעם משום דקיים שטרות דרבנן משמע אפילו עומד וצווח מזויף דאל"כ מה צווח על הקיום ומכל מקום ס"ל דרבנן והרי הדברים נראים כסותרים. ולכן היה נראה לומר דיש חילוק בין ד"מ לדיני גיטין וקדושין דבד"מ עדות בידיעה שלא בראי' מהני מפני דלא איברי סהדי אלא לשקרא אבל בקדושין לא מהני כמבואר בש"ע א"ע סי' מ"ב ס"ד דאפילו ידעו ודאי שנתן לה טבעת קידושין רק לא ראו הנתינה להדיא לא הוו קידושין דשם לא תלי' בקישט הדבר דהא אפילו שניהם מודים לא מהני וגזרת הכתוב אין דבר שבערוה פחות משנים (ועיין שם ב"ש ס"ק מ"ב וכמש"ל סי' צ' בדברי הרמ"ה) וא"כ י"ל אף זהו כמוהו ודאי חזקה לא חציף אינש לזייף ואם כן אומדנא דמוכח דודאי האמת רק הוא משקר וטען מזויף ולכך בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא הרי זה ד"ת עדות גמור והרי זה כמו עדות בידיעה שלא בראי' דכשר בד"מ משום דעכ"פ הדבר אמת ואף זה כמוהו אבל בעדות נשים דלא מהני אם הוא אמת רק צריך עדות ואם כן כשטוען מזויף אין כאן עדות דאיך נימא דהוא עדות מה שלא נתקיים והוא טוען מזויף ואין כחן בכלל דבר שבערוה דבעי שנים דהא העדות צריך להיות מבורר וכאן אין בירור דהא צווח מזויף ונראה דראיה שלהם לחלק מהך דאמרינן ריש גיטין הואיל ד"ת עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרו וכו' הקלו רבנן בעגונא וכו' ופריך הגמ' האי חומרא קולא דאי אתא בעל ומערער פסל ליה לגט וכבר נתקשו התו' והרשב"א בהבנתו דמה פסול יש כאן הלא קיום שטרות דרבנן ובעגונא הקלו רבנן לסמוך על ע"א וע"ש שנכנסו בדוחק לעז בעלמא אבל הרמב"ם וטור לא ס"ל רק ס"ל דס"ד בגמ' דכיון דאתא בעל וטוען מזויף הרי כאן בחזקת מזויף מהתורה עד שהגט בטל ואם כן איך יהיה ע"א נאמן ולא הימנ' רק במילתא דרבנן כדאמרינן שם אבל לא במילתא של תורה וס"ד דכל טיבו של האומר בפ"נ דהוי ע"א דכל כמה דלא אתא בעל אמרינן מסתמא האמת אתו דשלחו הבעל ואם כן אינו מזויף ומהכ"ת יבא בעל ויערער שלא נחשד דיטעון שקר אבל בבא וצועק מזויף הוא פסול ד"ת מהכ"ת יבא עד אחד להכשירו ואין ע"א נאמן באתחזק איסור של תורה ומשני הגמ' דכאן יש עוד חזקה דנותן לה בפני שנים מעיקרא מידק דייק וכו' ולכך הימניהו רבנן או דבצירוף הני תרי חזקה תו ליכא ביטול ד"ת וכמש"ל או דבכה"ג אלמוהו רבנן לתקנתם והאמינו לשליח אף דעקרהו ד"ת כדמצינו בכמה דוכתין ואם כן מוכח מזה דאם טוען מזויף דד"ת צריך קיום ואלו בב"ק איתא אפילו עומד וצווח אמרינן דמקיים משום דקיום דרבנן וש"מ לחלק בין הנ"ל בין מילתא דממון למילתא דאסורא וערוה. ולפ"ז דברי רמ"א בא"ע סי' מ"ב נכונים דלא הוי דבר שבערוה כהנ"ל אך מכל מקום צריך עיון להקל כי לפי משמעות התו' והרשב"א אפילו בכה"ג הוי דרבנן כמ"ש התו' בריש גיטין וצ"ע ומכל מקום לענין ממון לכ"ע הוי דרבנן. אבל אם עדים עצמם החותמים על השטר אמרו אין כת"י הוא זה אם ד"ת צריך קיום או לא בזו האריך מהרי"ק בשרש ע"ד לומר דגם בזה מתורה אין נאמנים וכל ראיה מן ירושלמי וגמ' אין בו ממש לומר דאין נאמנים ד"ת זולת הראיה דהביא מהך דשביעית דצריך על הא דאמר ר"י דעדים יכולים לומר דשטר מוקדם הוא ולא כן תניא רשב"ל עדים החתומים וכו' ומשני תמן אמרו בשלא חתמנו הכא אמרו על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ודייק מהרי"ק דע"כ איירי באין כת"י יוצא ממ"א דאל"כ לישני מילתא דר"י איירי באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז הוכחה הרבה הרב מהרי"ט בספר מהר"י אדרבי ומהרשד"ם להשיב ועיין בס' בני שמואל ואני לא ידעתי דודאי הוכחה זו יש לדחות בכמה אנפי אבל איך שמו אחר הדלת זכרון מחלוקת חכמי קדם הרז"ה והרמב"ן ורשב"א במה איירי הך דירושלמי אי נאמנים לומר מוקדם בכת"י יוצא ממ"א או לא ועיין לעיל בסי' מ"ג מ"ש בזה באריכות ואם כן לשיטת רמב"ן וסיעתו ע"כ הא דקאמרי ר"י דעדים מודיעים היינו באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז פריך מר"ל והיינו כמש"ל בסי' מ"ג וכמ"ש מדברי נ"י דהקושי' לר"מ דס"ל דאין נאמנים לפוסלו וע"ז משני תמן כשאמרו לא חתמנו כלל הרי דאין נאמני' לומר לא חתמנו. ולכן לא הבנתי כל דבריהם כי פשיטא לדעת רוב מחברים הך ירושלמי איירי באין כת"י יוצא ממ"א ומה הביאו ראיה מן הר"ש שהוא ס"ל בשיטת הרז"ה דאיירי בכת"י יוצא ממ"א אבל איך נימא לשיטת הרמב"ן. איברא נכון תי' ר' אביגדור הכהן דמה שאמר בירושלמי לא חתמנו פי' אנוסים היינו וכדומה אבל לא שמכחישים חתם ידם בטענת מזויף ומה שטען עליו מהרי"ק מי מכריחך לפי' זה. לא הבנתי דעכצ"ל כן דהא הירושלמי פריך לדינא דידן ולא לד"ת דפריך על מוקדם למה יהיה עדים נאמנים ולא כן תנן ר"ל וכו' וצ"ל ומה קושי' אמת ד"ת דלא בעי קיום אין להם מגו וא"נ אבל דין דמוקדם לדידן ויש להם מגו ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דלר' מאיר פריך דסבירא ליה אינם נאמנים וקשה א"כ מה משני תמן כשאמרו לא חתמנו וכי ס"ל לר"מ מדרבנן באמרם לא חתמנו ואינו מקוי' דאין נאמן בהא ליכא למ"ד ולר"מ אמר דלא מיהמני במגו אבל מודה באמרם לא חתמנו דבתר דתקנו רבנן קיום נאמנים. ועכצ"ל באמת דכוונתו לר"מ תמן באמרם לא חתמנו פי' אנוסי' היינו וכו' וס"ל לר"מ א"נ אבל במוקדם נאמנים כמש"ל בסי' מ"ג ותימא על מהרי"ק (או חכם קדמון בענ תשובה ההוא כמ"ש הש"ך והאמת אתו) דהביא ראיה דר"ש בפי' משנה פי' לא חתמנו דברים כהווייתן לא חתמנו כלל דאיך הרכיב הדיעות דהר"ש דמוקי לכל דברי ירושלמי בכת"י יוצא ממ"א שפיר מפרש דלא חתמנו כלל ג"כ אין נאמנים אם כת"י יוצא ממ"א אבל לפי' הרמב"ן ע"כ הפי' דאמרו לא חתמנו כדין כי אנוסי' וכדומה היינו דאל"כ וודאי דנאמני' לדידן ומה נ"מ בד"ת הלא המשנה דמוקדם פסול נשני' לדידן דתקנו רבנן קיום. אך מן תו' בפ"ב דכתוב' דס"ל דלכך ס"ל לר"מ דאפילו עדים אין להם מגו משום מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רש"י ור"י נתנו טעם דלכך א"צ לקיימו משום דאף דטען מזויף הוי דרבנן וא"כ מוכח לכאורה אף בעדים אמרינן דאי טענו מזויף אינו נאמנים ד"ת דאל"כ מ"ט לא אמרינן בעדים דיש להם מגו דמזויף דהא אצלם צריך קיום ד"ת ולכאורה תמה על הש"ך שהביא ראי' מהך תו' דאי טען הלוה מזויף דאינו נאמן ד"ת והסכים בעדים דנאמן ד"ת וא"כ הקושי' הנ"ל במקומו דלמה לית להו מגו. ועיינתי בתו' וראיתי שיש לכוון דבריו הנ"ל בתו' דכתבו ד"ה מודה בשטר כו' הטעם די"ל שירא פן יכחישו ובמקום אחר פירש"י משום קיום שטרות דרבנן וכו' וכן נראה לר"י וכו' והדבר צריך ביאור דכלל התו' שני תירוצים כאחד דאי הטעם משום דמירתת א"צ לטעם הואיל והוא דרבנן וכן להיפוך ואם באמת הן שני תירוצים בתו' הל"ל אי נמי או ועוד נר' וגם כיון דלתי' השני הסכים ר"י מה צורך לתי' ראשון. ולכן נראה דהא העלו התו' דמגו דבי תרי לא אמרינן אך הא דנאמנים במגו בשאין כת"י יוצא ממ"א היינו מגו דאי בעי שתקי ופי' הר"ש בס' הכריתות בדיני מגו דאין שניהם מכוונים דעתם אבל לשתוק שניהם מכוונים ואולם הש"ך לקמן בדיני מגו כתב דא"צ לזה דכי אמרינן מגו דבי תרי לא אמרינן היינו כשאחד צריך לעדות חבירו אבל במגו דמזויף הא כל אחד יכול לומר חתם ידי מזייף ובטל השטר וכ"כ הנ"י בפ' חזקת בשם ר"י הזקן (ועי' מש"ל בסי' זה ובדיני מגו סי' פ"ב) והנה נ"מ יש בין הנך ב' סברות הוא דלפי הטעם הר"ש דכל הטעם דלשתוק מכוונים עדותן א"כ מה מגו יש להם דיאמרו מזויף הא הוי מגו בי תרי וצ"ל מגו לשתוק דשתקי ואי שתקי א"כ אין צריך קיום ד"ת דהא לא טעני מזויף וד"ת א"צ קיום רק מדרבנן בעינן קיום וא"כ לא הוי מגו כמ"ש התו' דכיון דד"ת א"צ קיום אבל לפי' הש"ך אף בזו יש לכל אחד מגו לטעון על חתימתו מזויף וא"כ כיון דטוען הוא מזויף צריך קיום ד"ת דמ"ש דב' טועני' על חתימתן מזויף או אחד טוען על חתימתו מזויף וא"כ שפיר י"ל מגו דמזויף דהא בעינן בטוען כן ד"ת קיום. והנה כמו כן לפי תי' התו' דירא דיכחישהו העדים ודאי אם בניהם אומרים לא חתמנו לא שייך מירתתי אם יהיו מוכחשי' דמה בכך מה חזית דהם אומרים אמת או אלו תרי כמאה ואיך אפשר דיבאו לידי הכחשה ובפרט אם שותקים לא שייך זו אך אם עד אחד טוען מזויף שפיר יכול לבא לידי הכחשה בבוא שנים ויעידו דחתום ושפיר י"ל דמירתת וא"כ א"ש דברי תו' ושני תי' צריכין בממ"נ מה מגו יש להם אם המגו דישתקו שניהם וא"כ ליכא כאן חשש מירתת דהא שתקי וגם בשנים לא שייך הכחשה דתרי כמאה א"כ תי' רש"י נכון דבשתקי ד"ת א"צ קיום וא"כ לא שייך מגו כמ"ש רשי' ואי נימא דיכול לטעון מזויף וא"כ ד"ת צריך קיום כמ"ש ומ"מ לא הוי מגו דבי תרי דיכול לטעון על חתימתו לבד כמ"ש וא"כ יש להם מגו דמזויף לעומת זה יש להם ריעות' דמירתתי דיבאו עדים ויכחישהו וא"כ יש כאן שני סברות ושניהם צריכין ודברי התו' ברורים ומדויקים היטב. וא"כ מוכח מתוך התו' כמ"ש דבטוענים העדים מזויף ד"ת בעי קיום וכן מסתבר דשני' האומרי' לא חתמנו וכי לא יהיה נאמני' הא אין נוגעי' בעדותן כלל וא"כ אין לך דבר שאינם יכולים להעיד ומה בכך דהחזקה דלא חציף אינש לזייף אף חזקה על כל איש ישראלי דאינו מחלל שבת ועובד ע"ז ואם שני' מעידים כן נאמנים ד"ת ומה שנא עדות זה מעדות זה ופשיטא דנאמנים וכן העלו ממש רוב המחברי' ודברי מהרי"ק יחיד הן:

ה מקיימין השטר וכו' הנה תו' והרא"ש נתנו טעם דהואיל דקיום שטרות דרבנן הקלו והב"י הביא בשם תשובת רשב"א הטעם דלא על מנה בשטר הם מעידי' כי אם על כת"י ע"ש והקשה בס' בני שמואל א"כ לטעמו כשעידי שטר בעצמן מעידים על כת"י דקי"ל על מנה בשטר מעידים יהי' צריך להיות בפני בע"ד ותי' דבאמת כן הדין לשיטת רשב"א ודבריו בישוב זה דחוקים כי לא מצינו חילק זה בשום מחבר והנה ראיתי בחדושי לרשב"א בב"ק ותופס שני סברות וז"ל משום דעדים החתומים על שטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד ועדי קיום לאו על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכת"י עדים וא"כ מה והועד בבעלים שייך גבי קיום עכ"ל וצריך לומר תרתי ל"ל ונראה דסבירא ליה כדעת הנ"ל דאם העדים עומדים ואומרים מזויף צריך קיום ד"ת והרשב"א סבירא ליה פשטא דגמרא משמע בכל קיום א"צ לקיים בפני בע"ד ולכך הוצרך לומר תרתי תי' דאם העדים עצמם מעידים על כת"י לא שייך הך תי' דעל כת"י מעידים כהנ"ל ולעומת זה שייך תי' כנ"ל דקיום רק דרבנן כהנ"ל ואם העדים אומרים לאו כת"י הוא זה רק מתקיים עפ"י עדים אחרים א"כ לא שייר טעמא קיום דרבנן דהא הוא קיום דאורייתא ולכך קאמר הטעם משום דהני על כת"י מעידים וא"ש ולא בא הרשב"א אלא להוסיף ומזו ראיה כמש"ל:

ו שיבאו העדים כו' כתב הש"ך בס"ק י"ב בשם רי"ו דעדים שאומרים כת"י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כתב ידם יש מחלוקת אי צריך קיום אחר וכתב הש"ך דכן הוא בירושלמי דהוי תרי ותרי אעפ"י שהעדים שאומרים כת"י הוא זה כל א' מעיד על כת"י לבדו ולא על של חבירו כלל עכ"ל ואמת שכ"כ הרא"ה והריטב"א דהוי תרי ותרי אבל א"א לכוון ברי"ו דכתב דיש מחלוק' אי צריך קיום אי לא ואי הוה תרי ותרי מה יועיל עוד קיום הוא דבר שא"א להתברר כלל כי אם יבואו עוד אלף עדים ויאמרו כדברי כת הא' מכל מקום הוי ב' וב' דתרי כמאה וכ"כ הטור א"ע סי' קנ"ב אבל באמת בירושלמי גופא וגם כפמ"ש הב"י להדיא דברי רי"ו יותר בביאור יש לזה פי' אחר דז"ל הם אומרים כת"י זה ואחרים אומרים א"ז כת"י נעשה כשטר שקרא עליו ערעור א"ר אסי כשטר שקרא עליו ונתקיים בב"ד ור' אלעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד א"ר טעמא דר"א דכיין שהוחזק בב"ד להיות חתומים בשטר כאלו נחקרו עדותן בב"ד עכ"ל והדבר צריך ביאור אבל הענין כך דודאי אם העדים אומרים שהוא כת"י איך יוכלו אחרים להכחישן אטו לא אפשר דישנו כתבן לאיזה צורך ולאיזה סיבה והכתב משתנה לרצון הכותב בפרט בכוונת המתכווו וא"כ האי אם הם מחזיקין בדעתן ואומרים דכת"י הוה בבירור אין אפשר ביד אחרים להכחישן ואם ירצו יוכלו לכתוב שטר אחר כיון דשטר זה נפל בו ריעותא והרי לא עשו שליחתן אלא דכל הענין דאנו חוששין כיון דאלו אומרים דטעו שאין זה כת"י אי נימא דנחשד ונחקור לעדי שטר שיעיינו היטב אולי טעו ואמרי בדדמי מתחיל' כי לא עלה בלבם מהזיוף ואם עכ"פ עמדו בדבריהם שהוא כת"י נאמנים בלי פקפוק ואם יחזרו הרי איתרע שטרא או לא דהוי כאלו נחקרו בתחיל' וא"י לחזור מדבריהם ולהם שומעין ומה שאומרים אחרים שאין כת"י לית דמשגיח בהו ואף עדים עצמן אין רשות כלל להם לחזור. וזהו כוונת ירושלמי עדי' אומרים כת"י וכו' נעשה כשטר שקרא עליו ערער ופי' ר"א הרצון דצריך עוד קיום ב"ד וזהו אמרו כשטר שקרא עליו ערער ונתקיים בב"ד הרצון שיקוים שני' בב"ד והיינו דהם עדי שטר יעידו שנית עליו בב"ד שלא טעו ולא אמרו בדדמי ור' אלעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד ר"ל שאין צורך עוד לקיום ב"ד ובלא"ה אין משגיחן בדברי עדים אחרים ומפרשינן הטעם לר"א דכיון דהוחזקו כת"י בב"ד ר"ל דאמרו תחילה שזהו כת"י ה"ל כאלו נחקרה בכל אופן ושוב א"י לחזור וא"צ לחקור עוד והן נאמנים ולא השנים וזהו ברור בפי' ירושלמי והן הן דברי רי"ו כפי מ"ש הב"י אם העדים אומרים כת"י ואחרים אומרים אין זה כת"י יש מחלוקת אם יעשה כשטר שקרא עליו ויתקיים בב"ד או נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד וא"צ קיום אחר ולא אפסיק הלכתא עכ"ל הרי אלו נעשה כמו שנחקר' בב"ד א"צ קיום אחר ואלו אמרינן דהוי תרי ותרי מה בכך דנחקרו עדותן בב"ד אף כת שניה. נחקרו בב"ד א"ו דהעיקר על דברי ראשונים סומכים רק כל הספק אי יש לחזור ולשאול אותם שיעיינו היטב או לא כמ"ש ואם כן לכ"ע אם עיינו שנית ועמדו בדבריהם שהוא כת"י אין כאן פקפוק הוא דהרי שטר מקוים וזה ברור וכן יש לכוון דברי הטור א"ע סי' קנ"ב דכתב בגט שבאו שנים וערערו דמזויף הוא אם נתקיים אין אחרי קיום כלום דבתר ב"ד לא דייקינן והסכי' עמו הב"י לדבר פשוט ולכאורה אין לו הבנה דמה בכך דהב"ד קיימו ע"פ עדים דאמרו כת"י הוא ועשו כתורה אבל עכשיו דבאו שנים והכחישו ה"ל תרי ותרי כמו ב' אומרים נתגרשה וכו' דאפילו נשאת תצא. ולפי הנ"ל ניחא דמיירי בקוים סתם ואמרינן מסתמא עדי שטר עצמן העידו וא"כ אין דברי מכחישים נגדם כלא נחשב ולפ"ז י"ל דבעל עיטור מיירי דכתוב בקוים שנתקיים ע"י עדים אחרים וא"כ צריך בירור וכוונתו דעדי שטר עצמן יבאו ויעידו. ולא קשי' קושית הטור מה ברור יש דיש בירור בעדי שטר עצמן ואין להקשות לפי זה מה פריך הגמרא גיטין דף ט' ערעור תרי תרי ותרי נינהו דילמא איירי דנתקיים עפ"י עדי שטר בעצמן כמ"ש רש"י שם וא"כ לא שייך תרי ותרי וצ"ל דסתם יתקיים השטר בחותמיו בכל אופן מיירי אף דעדים אחרים מעידין על קוים שטר וכצ"ל ג"כ לרא"ה וריטב"א דאל"כ מה צורך ראיה מירושלמי ה"ל להביא ראיה מהך גמ' דגיטין דה"ל תרי ותרי ודוק בטור הנ"ל. ועוד קאמר בירושלמי הן אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים זה כתב ידן דברי העדות לא מעלין ולא מורידין ותנא כן במשנה אם יש עדים שהוא כת"י או שיוצא ממקום אחר אין נאמנים עכ"ל ופי' בו הרא"ה והריטב"א היינו דכל אחד מעיד על כת"י שאין זה כתב ידו ואין חבירו מסייע לו ולכך ביש עדים כשהוא כת"י ה"ל חד במקום תרי אבל אם שני עדי שטר מעידים זה לזה כל א' אומר אין זה כת"י ולא כת"י חבירי א"כ מה בכך דאחרי' מעידים דהוה כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל ולדבריהם צ"ל הא דקתני באומרים אנוסים היינו דאין נאמנים בשכת"י יוצא ממקום אחר אפילו לגרוע כח שטר בשום דבר ולא אמרינן דיש להם מגו אין זה כת"י וכתב יד חבירי די"ל דהוה מגו בי תרי דכל א' צריך להעיד לחבירו ולא אמרינן. אך לא הבנתי איך יהיה תרי מול תרי כיון דשני' מעידים על זה העד שהוא כת"י כיון שהגיד וכו' וא"כ אמירתו שאין כת"י לאו כלום הוא דהא א"י לחזור מעדותו כלל ובפרט למ"ד אפילו טוענין מזויף ד"ת א"צ קיום וא"כ ה"ל רק עד שני דאמר אין זה כת"י חד לגבי תרי ובאמת לא מצאנו להם בכל הפוסקים חבר ואילו ס"ל כן הוי מעתיקי' ולכן צ"ע והא דלא אמרינן בגיטין בדף ט' דערעור דקתני היינו דעדי שטר עצמן אמרו מזויף ולכך יתקיים בחותמיו ואי דא"כ אף בח"ל נמי א"כ איך ס"ד ערעור דתרי הא בח"ל נמי בעי קיום וצ"ל דיתקיי' בחותמיו משמע אף עדים החתומים וזהו מורה בחותמיו וא"כ ל"ל דעדים מערערים:

ז ויכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם הש"ך בס"ק י"ז הקשה על זה מהא דפסק המחבר לקמן סל"ו בנשתתק דא"י להעיד על כת"י ושני תשובות יש בדבר אחד דאף הריב"ש לא אמרו אלא כשמעיד זה כת"י פלוני דהוי רק קוים שטרות בעלמא והיקל אבל עד המעיד זהו כת"י דקי"ל על מנה בשטר הן מעידין וא"כ ודאי להעיד על גופו של עדות הנזכר בשטר שצריך עדות גמורה ולא מהני מפי כתבם כלל ועימש"ל ס"ק ה' בשם רשב"א דהיקל לקבל שלא בפני בע"ד משום דעל כת"י מעידים ולא על מנה בשטר וע"ש ולכך הרמ"א לא העמיד דבריו על אופן השלישי שיבאו עדי שטר בעצמן ויעידו שיכולים להעיד מתוך כתב כי בזה לא אמרה הריב"ש רק באופן רביעי דעדים אחרים מעידי' דקי"ל על כת"י מעידין שנית דודאי הא דהיקל הריב"ש הוא דבלא"ה דעת ר"ת בכל עדות להעיד מפי כתב כדלעיל סי' כ"ח וא"כ במקום קיום דרבנן כדאי ר"ת לסמוך עליו ולקבל מפי הכתב והיינו בראוי להעיד דסבירא ליה כל הראוי לבילה וכו' אבל בנשתתק דאין ראוי' לבילה ואף לפיר"ת פסול לשאר עדות להעיד בכתב א"כ אף בקיום לא נקל כיון דפסול לכ"ע ולכך לא קשה מן נשתתק. איברא אף דאין כאן קושי' מ"מ קשה לסמוך אדברי ריב"ש כי אמרה בלי ראי' כלל רק דימה אותו לשאר קול' שהקלו בעניני קיום ואין לנו לדמות מילתא דרבנן אהדדי היכא דאתמר אתמר והיכי דלא אתמר לא אתמר. אדרבא יש קצת ראי' מגמ' דלא כריב"ש דהא דאמרינן דאי ליכא תרי אלא חד אמרינן דלחתום אחספא וכו' דלא ליפוק מיניה חורבא למה לו כולי האי יעיד אכת"י דחברי' מתוך כתבו וא"כ יהיה עדות השני מקוים מתוך כתבו וא"כ יהיה חתימתו ממילא מקוים כי ידמו הב"ד החתימה לחתימה כמו שמדמין במקיים מתוך חספא. ועכצ"ל דלא סמכינן אתקנה זו לקיים מתוך כתב רק בשעת הדחק וצ"ע:

ח משני שטרו' הש"ך ס"ק י"ח כתב דהטור הביא בשם הרמ"ה דב' שערות אלו צריכים להיות ביד שני בני אדם והש"ך הסכים לטור דחולק ארמ"ה ובאמת לכאורה קשה מנ"ל לרמ"ה דין זה אמנם נראה כי הרמ"ה נסמך על דברי ירושלמי דאמרינן אר"י יוסי כרבנן ובלבד בשלשה שטרות של שלשה בני אדם ונדחק הש"ך בס"ק כ"א לפרשו דקאי על שטר הלואות דלכך בעינן שלשה והדבר דחוק עד שאין צורך להשיב עליו אבל באמת כוונת ירושלמי דהקיום הוא בשלשה שטרות והיינו שטר המקוים עמו יחשוב והוא בכלל המנין והיינו שתי שטרות המוזכר בגמרא והיא היא ולכך לא הביאו הפוסקים ומדקאמר של שלשה בני אדם ש"מ כרמ"ה דשני שטרות אינם יכולים להיות של אדם אחד רק צריך להיות של בני אדם נפרדים ויש לרמ"ה ראי' מירושלמי:

ט ואפי' ב' שטרות מקוימין כו' הקשה הש"ך דלפי מה שהעתיק המחבר לשון הרמב"ם שמא הוא זייף הכל ולא חיישינן דזייף ממנו א"כ במקוי' דל"ל דזייפן למה צריכין להיות יוצא מתחת ידי אחר ונראה דדייק לי' הרמ"א מלשון שכתב הרמב"ם וכן מריימין שטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד כמו שמקיימין משני שטרות כתובות או שני שדות וכו' ויש להבין מה ביקש הרמב"ם בזה הדמיון שתלה זה בזה והש"ך גופיה בסעיף קטן כ"ה ג"כ עמד בזה הדקדוק ולכן סבירא ליה לרמ"א להורות נתן לנו הרמב"ם דכמו בשני שטרות וכתובות בעינן דוקא שהם יוצאים מתחת ידי אחר כמבואר בגמרא אף בשטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד בעינן שיצא דוקא מתחת ידי אחר וסבירא ליה הא דאמרינן בגמרא ביוצא מתחת ידי אחר מוסב אף על מה שאמרו שמקיימין שטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד והטעם נ"ל כי יש להבין לרמב"ם דסבירא ליה דחיישינן שמא הכל זייף א"כ באוכל ג' שנים השדה בשופי תו מה יש לחוש הא ראיה דמכיר' השדה אמת וצ"ל דילמא באמת לקח השדה ויש לו שטר נכון עליו רק לא היה יכול לזייף כתבניתו התחכם לעשות על השדה ההוא שטר מזויף מעשה ידיו לפעול שקר ושטר הנכון אתו גונזו ולכך שטר זה דומה לזה כי הכל מעשה ידיו כאחד וא"כ אף בשטר מקוים י"ל כן דרוב קיום הוא מעדי שטר עצמן שמעידי' לו שהם חתמו השטר וא"כ י"ל דבאמת מה שנזכר בתוך שטר הוא אמת כי יש לו שטר אמת רק הואיל ולא יכול לעשות זיוף כתבניתו עשה על הנ"ל ג"כ שטר מזויף דומה קצת להנ"ל והעדים בראי' ויודעים כי באמת כתבו לזה השטר אינם מבחינים לדקדק כל כך בתכליתו ואומרים בדדמי כי וודאי כשמזייף נוטה קצת דומה לשטר האמתי ולכן אין העדים שמים אל לב לדקדק כל כך ומקיימין וא"כ אף שטרו מזויף יהיה מתקיים שלא כדת ולכך סבירא ליה אף במקוים צריך להיות שלא יצא מתחת ידו כלל:

י משטר שקרא עליו ערעור הש"ך הקשה כיון דמקיום למה לי ערעור וכי נימא דהב"ד עשו שלא כהוגן וקיימו (ואפשר דבהא נחלק העיטור והטור בא"ע סי' קנ"ג דאי בא ערער דשני' לאחר הקיום אי צריך בירור עוד דב"ע סבירא ליה כרש"י דחוששין לקיום בלתי ערעור דנעשו בדדמי ולכך חל עליו ערעור והטור לשטתו דסבירא ליה כהרא"ש דערעור לאו דוקא ובקיום לחודא תו לא חיישינן לשום דבר) ולפמ"ש ניחא דאמרינן דגוף הדבר אמת וחתמו שטר רק נאבד ועשה בעל שטר זיוף והעדים דידעו דגוף דבר אמת לא דקדקו בדבר והיה מקיימין אותו ולכך בעינן שקרא ערעור וא"ש אך יש לדקדק לפמ"ש המרדכי הטעם דלכך בעינן שני שטרות על שני שדות או שני כתוב' דיכול לזייף קצת דומה לאחד אבל שיהיה דומה לשני שטרות לא והדבר ההוא אמת והחוש והנסיון מעידו. ויש לפי זה לדקדק מה מהני בשטר מקיום שיהיה שטר אחד סגי הא עדיין יכול לזייף ולעשות כמותו כיון דהוא רק שטר אחד ואמת כי הרא"ה בכתובות הביא דלעולם בעינן ב' שטרות אבל לא נראה כן מדברי רוב מחברים הטור וש"ע וצריך לומר דלכך בעינן גם כן קרא עליו ערעור ונתקיים אם כן זה ששטר כזה בידו אינו נותן לזה לזייף המינו ואינו מניחו כי מתירא אם יתוודע יהיה חוזר וניעור ערעירו ויבא שנית לידי חשש זיוף כי יתברר דהוא חבר לזייפני' ולכך לא חששו ואם כן א"ש דבעי ערעור דוקא:

יא ממנו לבדו הש"ך הביא דעת רבוות' דאף עפ"י שהוא מקיום מ"מ בעינן שתי שטרות. והקשה הש"ך איך יובן לשיטתם הא דאמרינן שדי חת"י אחספא ומקיימין ממנו ולכן תי' הש"ך דלכך בעינן שתי שטרות דחיישינן שטר ההוא אעפ"י שקרא עליו ערעור ונתקיים מ"מ זיוף הוא ולכך בעינן ב' שטרות ואם כן הך דחותם בפני ב"ד אחספא דודאי חת"י הוא תו ליכא חשש ודבריו דחוקים דהוא גופי' כתב בס"ק הקודם דליכא למיחש לזיוף אם הב"ד קיימו שטר ומכ"ש אם נקרא עליו ערעור דליכא למ"ד דחוששין לזיוף ולכן ברור הטעם דלכך בעינן ב' שטרות כמש"ל דאחד מהן יכול לזייף ממנו כמ"ש המרדכי בשם ר"ת ומה שהקשה הש"ך מהך דשדי ח"י אחספא לק"מ דהא דמצריכינן כל הני תנאי בקיום דחוששין דלמא זייף אבל אי ברור לנו דלא זייף פשיטא דמהני הקיום בדמיון משטר לשטר וזהו עיקרו של הקיום רק במקום חשש זיוף הוסיפו להחמיר ולהצריך שיהיה ב' שטרות וכדומה להנצל מזיוף ולכך בעובד' דשדי חת"י אחספא הא ידוע לנו הב"ד דחתם ידו אמת דהרי עומד בב"ד ורוצה להעיד על חת"י בלי פקפוק רק אנן לא שבקינן לי' לבל יצא תלתא ריבעי דממון אפומי' ולכך אמרינן דיחתום אחספא ויהיה מקיום זולתו אבל מ"מ לב ב"ד יודעים דחתימתו אמת ואם כן אין כאן צורך להרבות בחומרות ואזהרות ודי דנוקמי אדין קיום להכיר חת"י משארי כתב ידו ולדמותו ובזו חת"י אחספא שוה לאלף חתימות במקום אחר דהא אמת דחתם ולק"מ ודוק וכן משמע קצת בש"ך גופא ולכן לדינא אין לנו אלא כמ"ש הרמב"ם וש"ע דמקיימין ממנו לבדו דכיון דלא קי"ל כסברת ר"ת רק כמ"ש הרמב"ם שמא זייף הכל:

יב ויש אומרים דאפילו מספר וכל זה דעת הרא"ש דהוכיח מדאמר אביי דלחתום אחספא ולא דלכתוב תשרק צפע"ס וכדומה והש"ך דחה אותו דבלא"ה י"ל דלכתוב אריש מגילתא וא"צ חספא ובאמת כ"נ מדברי התו' ריש פ' גט פשוט. אך יש להבין באמת במילתא דאביי דכאן בכתוב' אמר אחספא והוא גופא אמר בפ' ג"פ מאן דמחוי חת"י בב"ד לא לחתום כי אם ארישא דמגילתא וכו' ולכן נראה דיש להבין מה מועיל רישא דמגילתא דילמא יהפכו ודרך משל החתימה שתי יכתוב שטר באורך ויהיה מקושר ואי דיש לו רק ע"א יחתום עוד ע"א שיהיה באמת בשעת הלואה ויחתום פסול למלאות שלשה כדאמרינן בגיטין דף פ"א ע"ש ואם כן יוציא ממון מן הלוה והלקוחות ע"פ ע"א ואותו ע"א שהיה באמת במעמד הלואה יחשוב שבאמת השני עד דעדי שטר חותמין זה שלא בפני זה ואתא לקלקולא ולכן נר' דבב"ב אמר אביי האי מאן דבעי לחוי חת"י בב"ד איירי דאין הב"ד מצוין לעשותו כי חושבין שיבואו עדים רק הוא מעצמו עושה כן אם כן הוא לעצמו צריך לחוש לבל יקרה לו תקלה ולכך אמר בחתם בריש מגילתא תו ליכא למיחש דיעשה עליו כת"י כי כת"י במקושר דעת התו' נראה בריש פ' ג"פ דלא מהני ע"ש אבל בכתובות דאמרינן דב"ד משיאין לו עצה לחתום בב"ד והב"ד מחויבין להשגיח שלא יצא ע"י תקלה לשום איש ישראלי ואם כן אף אריש מגילתא אין מניחין לחתום דילמא יהיה נעשה עי"כ מקושר כהנ"ל ולכך בעינן דוקא אחספא וא"ש ודוק:

יג אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו' ברור כמ"ש הש"ך אפילו יש כאן שני עדים על כת"י הוא וחבירו מ"מ כל שאינו זוכר לא מכשיר לרמב"ם ואל תשגיח בתשובת דרכי טעם סי' ה' דכתב בדאיכא אחר המעיד עמו על כת"י א"צ לזכור והיינו כסברת הרא"ש וזה אינו דהא אפי' ביש עדים אחרים המעידים על כת"י נתן הרמב"ם הטעם דלכך א"צ לשאול אם זוכרים הואיל דאינם נאמנים לגרוע כח השטר משמע הא ביש להם מגו דהא הם עצמן ג"כ מצטרפין להעיד על כת"י ואם כן יש להם מגו דשתקי הן נאמנים דאינם זוכרי' כלל ולכן יפה כתב הש"ך והב"ח והלח"מ דלדעת רמב"ם אפילו נצרף עמו אחר מ"מ כל שאינו זוכר הרי הוא נאמן דאין זוכר דהא יש לו מגו דשתק והשטר בטל כחספא ולכן אפילו לרבי דסבירא ליה על כת"י הם מעידים כל שאין זוכר אם אומרים זה כת"י וזה כת"י חבירו השטר בטל דהא יש לו מגו ואם כן נאמן דאינו זוכר ומעולם פסול כמו בכת"י יוצא ממקום אחר אלו היה להם מגו להאמינם. ובהכי ניחא דאמרינן שם דף כ"א דאי דמספקא לי' לרבי נ"מ במת חד וכו' ולא אמרינן בפשוט דאי אינם זוכרים העדות דאי פשיטא לרבי דעל כת"י מעידים השטר כשר ואי מספקא לי' השטר בטל דהא איך אפשר להעיד על מנה בשטר כל שאינו זוכרים א"ו אף לרבי אף דעל כת"י מעידים כל שיש להם מגו נאמנים דאין זוכרים והשטר בטל וא"ש אך יש להבין דברי ירושל' הביאו התו' והרא"ש דאמר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ה אי יכול להיות נזכר מתוך השטר או מעצמו תלי' במחלוקת רבי ורבנן לפי הנ"ל כמעט אין לו הבנה דפי' הרא"ש אי אפשר לומר דאם אין זוכר מעצמו סבירא ליה לר"ה דעל כת"י מעיד ולכך בעינן שנים דהא לפי הרמב"ם מעולם השטר בטל וצ"ל לשיטת הרמב"ם כך פי' דודאי כתב הרמב"ם בעצמו הא דמהני זכירה מתוך השטר קל הוא שהקלו בד"מ דשורת הדין לא מהני זכירה מתוך שטר רק מעצמו רק הואיל ועל הרוב אין העדים נזכרים רק מתוך השטר ואם כן לעולם יתבטל השטר ולכך הקלו דגם זו יהיה מועיל וסבירא ליה לירושלמי דגם ר"ה ס"ל כן רק בזה נחלקו ר"י סבירא ליה דכיון דהקלו עשו לגמרי כאלו זוכרו בעצמו שהרי הוא מעיד על מנה בשטר לגמרי וא"צ צירוף אף בנזכר מתוך השטר ור"ה ס"ל דלא כל כך הקלו רק שורת הדין אם אין זוכר אפילו בצירוף אלף עדים אינו מועיל דהא השטר חספא והקלו חכמים דהואיל דנזכר מתוך שטר דיהיה מהני צירוף עוד ע"א ויהיה נחשב כמעיד על כת"י וזהו הקולא שהקלו דיועיל צירוף ולא לבטל שטר כחספא כיון דעכ"פ נזכרים מתוך השטר אבל עכ"פ בעינן שנים דאיך אפשר לומר על מנה בשטר כיון דזולת השטר אין זוכר כלל וא"ש רבי יוחנן כרבנן ור"ה כרבי ובנזכר לגמרי לכ"ע סגי בע"א כמ"ש הרא"ש ופסקינן כרבי יוחנן דהקילו לגמרי וא"צ אפילו צירוף כלל וא"ש ומה שהקשה הריטב"א על הרמב"ם מהך דג"פ דאמר רבא אין חתי' ומיהו מקמי' ר"א לא חתמתי וכפתי' ואודי וא"כ דבאמת היה מזויף לא היה רבא זוכר העדות כלל וא"כ בלא"ה בטל אין כאן קושי' דשם כת"י יוצא ממקום אחר הוה דרבנן בקיאי בחתימת ידייהו ומי לא היה מכיר חתם רבא ועוד אפשר גוף הלוא' בע"פ היה אמת רק הוא עשה שטר לטרוף ממשעבדי בזיוף וא"כ נזכר רבא גופו של עדות:

יד ואין אנו מצריכים לשאול אותם כו' מזו מוכיח דצריכי לשאול העדים באין כת"י יוצא ממ"א דהא משמע אפילו בכת"י יוצא ממ"א אילו היו נאמנים היו שואלים אותו ודוחק לומר דודאי מסתמא כשבאין להעיד אמרינן דזוכר כמ"ש הרמב"ם עד שאין זוכר לא יגיד אבל בכת"י יוצא ממקום אחר ואין בא לב"ד להעיד אז שפיר יש חשש דלמא שוכח דזהו דוחק וגם מש"ל דיבאו העדים ויאמרו זהו חתימתי ואני עד בדבר משמע דצריך להעיד דכך מורה הלשון ואני עד ופי' הש"ך דאינו בא רק לשלול דאם אין זוכר דפסול דלשון ואני עד לא משמע כן אך מכל מקום לדינא דברי הש"ך מוכרחים דודאי בדיעבד אם לא שאלו הב"ד ואמרו סתם שהוא כת"י הרי זה בחזקת זוכר דאל"כ מה בכך כשכת"י ממקום אחר ניכר דאין להם מגו דאין נאמנים דאין זוכרים למה הא מסתמא דאין זוכרים וגם קושי' הראב"ד באומרים אמנה היה הואיל והוא עולה אין נאמנים מה בכך סוף כל סוף אמרו אין זוכרים אלא ודאי הואיל ומשוי נפשי' רשעי' ה"ל כאילו לא אמרו דבר וכמו דשתקי וא"כ מוכח דשתקי נאמנים ואמרינן דזוכרים ולכך כתב הרמב"ם כל עד שאינו זוכר לא יעיד ואם כ"כ דלא אמר דזוכר עדותו פסולה אם כן הך מיותר דמה נ"מ אי יעיד או לא הלא כ"כ דאמר דזוכר אין עדותו מעלה או מוריד ואי כוונתו דלא יאמר שזוכר אם באמת אין זוכר זהו פשיטא מיותר דפשיטא דלא יעיד שקר א"ו אזהרה לעד שלא יעיד דאולי שכחו הב"ד לשאול לו אם זוכר וילך לו ויסמכו הב"ד אחזקה דזוכר ויכשירו עדותו שלא כדת ולכך לא יעיד אמנם נראה דסבירא ליה לרמב"ם אמת בדיעבד אם הלך לו מב"ד בלי שאלה אי זוכר סמכינן אחזקה וסתמא דזוכר אבל מ"מ מתחילה כל מה דאפשר לברורי מבררין דיש לב"ד לשאול. אותו אי זוכר או לא כדי לברר הספק ולהעמיד הדין על תלו ולכך צריך לומר אי זוכר או לא ומיושב כל הדיוק בלישנא שכתבתי אבל בדיעבד אם לא שאלו מ"מ כשר דסמכינן אחזקה דזוכר כל כמה דלא אמר דאין זוכר וא"ש:

טו אלא בע"א כו' פי' הסמ"ע דבע"א אפילו כת"י יוצא ממקום אחר צריך לומר בב"ד עדותו ושיזכור דאל"כ הוי ליה מפיהם ולא מפי כתבם והדבר תימה דהא לקמן בסי' נ"א מבואר דע"א בכתב לדעת הרמב"ם אם טען פרעתי ה"ל מתוך שאיל"מ ולדעת הרא"ש עכ"פ זוקק לשבועה להכחיש העד אבל מעולם לא עלה בדעת הרמ"א להגיה דאין משגיחין בשער כלל עד שיבא ויגיד לב"ד ואז ה"ל כשאר עדות בע"פ ולכן ברור כמש"ל דאם בא לפני ב"ד שטר בע"א מכשירין ודנין על פיו ואמרינן דהוא בחזקת זוכר רק דס"ל לרמ"א דאם בא לב"ד ואמר דאין זוכר אע"פ שכת"י יוצא ממ"א מפסל שטרא. איברא דגם בזה תמה הש"ך מנ"ל דזהו חד תי' בתו' על הא דאמרינן כותב אדם עדותו בשטר והוא שזוכרו דלמה בעי זכירה ימסור שטרו לב"ד ותי' דמיירי בע"א ושטר בע"א אינו כלום ועוד תי' דאיירי דלא אמר להם לכתוב או דלא נכתב בנוסח שטר ע"ש (ועיי' מש"ל סי' ל"ט) ולפי דקי"ל סי' נ"א דע"א בשטר מהני העיקר כאידך שינויא של התו' וליתא להך דינא ויפה הקשה ויותר קשה לשיטת הרמב"ם שהוא דיעה קמייתא הנזכר במחבר דמפרש הך כותב אדם פי' בפשוט' דכיון דשטר יוצא מתחת ידו ואי בעי קלתי' הרי הוא כמו שאין כת"י יוצא ממ"א ונאמן דאינו זוכר ומפסל השטר ומזו יליף כל דין הנ"ל ואם כן דין זה דיש הבדל בין ע"א לב' עדים ליתא. ואמת כי לכאורה משמע כדברי הרמ"א בתשובת הרי"ף שהביא הרא"ש בפ"ק דמכות חתם קרוב ורחוק בשטר ולא הכיר הרחוק מן קרובים שלו הרי עדות הרחוק כשר אי זוכר העדות וקשה הא ה"ל כמו ע"א בשטר כיון דלא מפסיל בצירופו עם הקרוב הואיל ולא הכיר ואם כי ל"ל דיזכור עדותו בע"פ אך לקמן בסי' נ"א בררתי דברי רי"ף באופן אחר עד שאין מזה ראי לדברי רמ"א ולכן באמת הרמ"א אזיל לשיטתו ונמשך אחרי דעה קמייתא שהוא דעת הרמב"ם דשורת הדין לעולם בעינן שיזכור העדות רק בכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר אינם זוכרים דכיון שהגיד וכו' והרמ"א ס"ל ס"ס זה כדעת הריב"ש דע"ח יכול לחזור בעדותו ואין בו משום חוזר ומגיד וא"כ עדיין יש לו מגו באומר אינו זוכר דהא יכול לחזור מעדותו לגמרי וא"כ הרי הוא נאמן דאין זוכר ופסול השטר וא"כ אין מתו' ראיה דלא ס"ל כדעת הרמב"ם ואמת כי גם בהך דינא דלקמן השיג הש"ך ועיין מ"ש שם אבל עכ"פ דברי רמ"א לשיטתו נכונים וא"כ דוקא בשעד לפנינו ואומר דאין זוכר אבל בסתם אמרינן דזוכר כמו בשני עדים וכשר והיינו הך דלקמן בסי' נ"א וכן אם מת דכמו בשני עדים כשר משום תקון עולם וכמש"ל בסי' כ"ח כן י"ל בע"א דמ"ש דמנ"ל לחלק בכה"ג וברור:

טז לא נתקיים עיי' אורי' שכתבתי בשם התו' והרא"ש דאפילו אומר להדיא דמעיד על כת"י מ"מ לא מהני ודייקי' ליה התו' מהא דאמרינן ואי ליכא אחר מה נעביד וכו' ולא אמרינן דיאמר בפי' על כת"י אני מעיד א"ו דזה לא מהני והקשה מהריב"ל דלמא איירי דליכא אחר המכיר חת"י רק הוא לבדו וא"כ אם יאמר על כת"י יצטרך להעיד עוד אחר עמו והא ליכא ולר"מ דהא זה ואי ליכא אחר עליה קאי דאמרינן שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן בזו ר' לקולא ורבנן לחומרא וקשה בממ"נ אי ליכא אחד דמעיד על כת"י החי זולת אותו עד בעצמו ואין אחר אתו אם כן מה רבי לקולא הא אין כאן קיום כלל דכת"י החי לא נתקיים כלל וע"כ דאיכא אחר המכיר ג"כ כת"י העד החי אם כן מה רבנן לחומרא ומה פריך איך נעביד הא יכול לומר על כת"י אני מעיד והרי יש כאן אחר שיצרף עמו להעיד ג"כ על כת"י ואם כן מועיל כמו לרבי ואיך כאן צורך תקנה ולא חומרא לרבנן וע"כ מוכח דלא מהני אמירתו בזה לרבנן כלל וא"ש ולק"מ. ויש מקום ספק לדעת הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה בשאין עדי שטר זוכרין ענין השטר יכולים לקיים השטר רק צריכין שתים על כל חתימה דה"ל על כת"י מעידים א"כ אם בהך דינא דאיכא על העד החי עוד ע"א דמעיד על חתימתו והוא אומר דאינו זוכר ענין שטר אם יכול להעיד בצירוף עוד אחר על עד השני דהא לא נפיק אפומי' רק פלגא דממון דגם על חתימת ידו היה צריך עד שני להצטרף עמו ובאמת מסתבר כן רק תמהני מסתימת הרא"ש דלא זכרו ולכן אפשר לומר דסבירא ליה להרא"ש דודאי סתמא דמילתא דעדים זוכרים מ"ש בשטר וכמש"ל לשיטת הרמב"ם רק אם אומר להדיא דאינו זוכר ובא לגרוע כח השטר בזו נאמן דהא השטר מקוי' ע"פ ויש לו מגו ופה שאסר וכו' אבל כאן דאמירתו אינו זוכר הוא ליפות כח שטר דאם זוכר אינו יכול להעיד על כת"י שני משא"כ באינו זוכר דיכול להעיד אם כן הא לית ליה מגו ואינו נאמן לומר דאינו זוכר ליפות כח השטר נגד חזקה דאמרינן מסתמא זוכר וצ"ע דלמה לא יהיה העד נאמן בזה ומ"ש זה משארי עדות כיון שהוא אומר דאינו זוכר בבירור כלל וכלל ושוב ראיתי בב"ח ופרישה שכתב בפשיטות דאם אינו זוכר עד שצריך לעד אחר לצרף עמו להעיד על חתימתו יכול להעיד על כת"י העד השני ובטלה דעתי נגד דעתם ועיי' משא"ל בזה:

יז אפילו על החרס כו' הרב הש"ך בס"ק ל"ז האריך דהא התו' כתבו דאביי אתיא כר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי וא"כ אנן דקי"ל כר"א דע"מ כרתי עדיין קשה מה יועיל חספא ע"ש שדחק ולפמש"ל בסי' מ"ב לק"מ דפירשתי דבגיטין מודה אביי דכשר אפילו בדבר שיכול לזייף רק בשטרי הלואה סבירא ליה כרבי מאיר דבעינן דוקא בדבר שא"י לזייף וכל החשש הוא דימצא אינש ויכתוב עליו שטרי הלואה כמש"ל בפי' המהרש"א ע"ש ואם כן לק"מ דהא קיי"ל בשטרי הלואה פסול אם נכתב על דבר שיכול לזייף וא"ש:

יח אינו מועיל כו' כתב הרב המובהק מהרי"ט בחלק א"ע סי' ט' דמ"מ מצטרף לענין מלוה ע"פ וראיתו דהא קי"ל הלואה והודאה מצטרפין אע"ג דמה דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"ש ונראה דקאי לשיטת הריטב"א דפי' דאין הקושי' דמה דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משום דעל העד שני ליכא רק חד עד דידע דבקיום שטרות דרבנן מהני בכה"ג רק הקושי' דזה מעיד על ענין אחר וזה מעיד על ענין אחר וא"כ סבירא ליה למהרי"ט הואיל דאמרינן הודאה אחר הלואה מצטרפין אף דמה דמסהיד האי לא מסהיד האי ש"מ דבעדות ע"פ ליכא קפידא ואם כן ה"ה בעד ודיין אבל לפי' התו' ויתר מפורשים דס"ל דכל הקושי' הוא דעל עד השני ליכא אלא חד עד ואין כאן שני עדים ואם כן ה"ה לענין מלוה ע"פ נמי הא ליכא ב' עדים ואין מקום לדבריו כלל ולפ"ז לפמ"ש דדעת המחבר לקמן בסעיף ט"ז כדעת רש"י ורא"ש ולא כריטב"א ליתא לכך דינא דמהרי"ט:

יט כל אחד מעיד על כת"י וכו' הקשה הסמ"ע דהא בסעיף י"ד משמע דבעינן בדיין המעיד על כת"י צירוף אחר עמו ותי' דלעיל משום רבות' נקט לי' אפילו אחר עמו מכל מקום אין עד ודיין מצטרפי' ואין תי' זה מספיק ברא"ש כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ט דהא הרא"ש כתב כן על מימרא דשמואל דאמר עד ודיין מצטרפים דאיכא עד אחר עמו ומה רבותא יש כאן. וכתב הש"ך דבב"י משמע לחלק בין כשדיין אחד מעיד על כת"י או שני דיינים ולא מסתבר לחלק. ולי נראה דמסתבר דהא בלא"ה דייק הט"ז ברבינו יונה דכתב דלכך יכולים שני דיינים להעיד כל א' על כת"י משום דעל קיום השטר הם מעידים והקשה הט"ז דלא דמי לעד החתום בשטר דעל מנה בשטר מעיד דהיה הלואה אמת וא"צ לכת"י כלל אבל בדיין הא עיקר חתימתו אם כן מה בכך דעל קיום מעיד מ"מ העיקר חתימתו ע"ש ואני תמה דא"כ דמדמה רבינו יונה הך לעד דמנה בשטר ה"ל להרא"ש לחלק דאם הדיין זוכר דנתקיים בפניו השטר וזוכר כל עניני הקיום א"כ א"צ לעד אחר עמו דאמרינן על קיום בשטר הוא מעיד ואם לאו דאינו זוכר במחשבתו מענין קיום רק יודע ומכיר שזהו כת"י צריך שני עדים הוא ואחר כמו גבי עד בשטר כשאין זוכר ענין שטר ולמה סתם הרא"ש דלעולם הדיין יכול להעיד לבד על כת"י ולא חילק בין זוכר לאינו זוכר. לכן נראה דודאי אין הכוונה דעל קיום בשטר מעיד וה"ל כעד במנה בשטר דודאי יש חילוק כמ"ש הט"ז רק כבר כתב הריטב"א והר"נ מ"ש דבדיין מעיד על חתימתו לולי הטעם דמאי דמסהיד סהדא וכו' היה מצטרף ולמה לא חיישינן דלמא הדיינים החתומים בצדו מזויפי' ואם כן אין כאן קיום וכמו כן השאלה אפילו בשני דיינים המעידים על חת"י דאין קיום בפחות משלשה והעלו דלא חיישינן לזיופא ולכך מסקנת דבריהם אפילו לא כתיב בקיום בי תלתא מ"מ לא חיישינן לזיופא ע"ש בר"נ וריטב"א אשר צריכין לומר להסביר טעמם דכיון דחזקה דלא נחית לקיום עד שהיו שלשה מכ"ש בדכתב בי' תלתא אם כן ודאי דהנך חתומים בצדו כשרים ולא חיישינן דילמא אחרים היו והנך החתומים זיופא דלא חיישינן כולי האי והעיקר דבקיום הקלו מלמיחש כולי האי ולפ"ז ס"ל לרבינו יונה דליכא סברא לומר ולחלק דלגבי כת"י אמרינן דחזקה דהאחרי' החתומים לאו זייפא הם אבל מ"מ לגבי גוף חתימת אחרים לא אמרינן כן דמ"ש וזהו רחוק בסברא דממ"נ וגדולה מזה כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י דאם העיד העד שקודם שחתם היה מקדם חתום על השטר ע"א ה"ל כמעיד שזהו כת"י וה"ל קיום ע"ש וג"כ שרש דבריו בקיום הקלו ובחזקה כל דהוא אוקמינן אקיום ע"ש. ולפי זה כ"ש בזה דאם אמרינן דודאי האחרים החתומים הם כשרים ולא מזויפי' דה"ל קיום ולפ"ז אם אומר הרי זה כת"י דחתמתי על הקיום א"כ ה"ל כמעיד על חתימת השני החתום בצדו ג"כ דהוא ג"כ חת"י דזולת דהי' שלשה בקיום לא היה חותם ולומר דהיו אחרים בקיום והחתומים הן מזויפי' לא אמרינן כנ"ל וא"כ בממ"נ לא ימלט אם כת"י אמת וצדק אף השני אמת דזה ח"א בלתי שני ואם אנו מסופקי' בשני אף חת"י אינו מועיל דאין קיום באחד ואם זה לא אמרינן אף זה לא אמרינן דהשני זיוף ופשוט ולכך צדקו דברי רבינו יונה וכך כוונתו בשנים המעידים על כת"י דבשלמא על כת"י בעלמא הם מעידים א"כ י"ל כל אחד שאמר זה כת"י אין לו שייכות בכת"י חבירו ואינו מעיד עליו והרי על כל חתימה רק עד אחד משא"כ דאמרינן באמת על קיום שטר מעידין והן באמרם זהו כת"י היינו שנתקיים שטר בפנינו ואם כן לא ימלט דהיה במעמד שלשה והשלשה הן החתומים בצדו דלזה לא חיישינן דהיה אחרים והחתומים הן מזויפי' כמש"ל וא"כ זה שאמר זה כת"י שנתקיים השטר הרי זה מעיד בבירור דגם זה כת"י חבירו דלא סגי בלא"ה וכן להיפוך השני דמנרד זה כת"י על קיום שטר ה"ל כמעיד בבירור שזה כת"י חבירי החתום עמי וכמ"ש דאי אפשר לקיום בלי שלשה ואם כן הרי זה זה אומר זה כת"י וזה כת"י חבירי וכן השני דה"ל קיום לכ"ע אפילו לרבי וה"ה בדיינים ואין כאן פקפוק ולכך לא חלק בין זוכר הקיום לאין זוכר ואין נ"מ דלעולם בעינן שני עדים על קיום כתב יד הדיין רק דה"ל כשני' דכל דיין מעיד על כת"י וכת"י חבירו. וח"ש וזהו בשני דיינים אבל בדיין א' אמת דמעיד על כת"י וכת"י חבירו ע"כ אין כאן אחד המעיד על כת"י ולעולם צריך בדיין שני עדים ולכך מצריך הרא"ש והטור שני עדים על חתימת הדיין הוא ועוד עד אחד וא"ש ולק"מ ואמת כי לשון רבינו יונה בהרא"ש דחוק קצת מ"מ יותר טוב לומר כן דלא יהיו דברי הרא"ש סותרי' אהדדי וגם לא יקשה קושיא הנ"ל דה"ל לחלק בין זוכר לאינו זוכר ובפרטות כי הדברים בעצמן הם אמתי' וכנים ואם לא נאמרו ראוי' שיאמרו וכן נראה לדינא וכן משמע במה שפסקינן בסעיף ט"ז דאם אחד מהשוק מעיד על חתימת עדים דמצטרף עם הדיין דשניהם מעידים דזהו חת"י עדי שטר ולא אמרינן דזה מעיד על קיום שטר וזה מעיד שזהו כת"י עדים א"ו דא ודא אחת היא היינו קיום השטר והיינו כת"י עדים והדבר מוכרח כמ"ש:

כ אלא ששני' מן השוק כו' א"ל דעל העד נמי מעידים אלו דמה מהני אם כן על העד שני ליכא רק עד א' שהוא דיין רק צריך לומר דמוסב אלעיל שיש כאן ע"א המעיד על חתימת שני עדים ואם כן כשיש על חתימת הדיין גם כן ב' עדים הרי על כל עד ועד שני עדים וכן הגיה הרב ב"י בב"ה בר"ן דכתב בשם הרא"ה דמהני כששני' מהשוק מעידים על העד והדיין והגיה הב"י דצריך לומר על הדיין לבד ומוסב על מה שכתב הר"ן מקדם דעל העדים יש ע"א שמעיד על שני החתימות דאל"כ הא על שני אין כאן רק ע"א שהוא קיום הדיין והש"ך בס"ק מ"ו האריך שנעלם מהב"י וסייעתו דברי הריטב"א דס"ל דודאי אף דדיין לבד מעיד על העד השני אין כאן קפידא דאינו רק ע"א דבקיום הקלו ומהני קיום הדיין כאלו שנים מעידים וזהו חידוש דין שחדש לנו רמב"ח במאמרו עד ודיין מצטרפין רק כל קושית הגמרא דמה דמסהיד זה כו' ואם כן בב' עדים מעידים על העד ודיין דסהדותא כחדא נינהו מצטרפין ע"ש שהאריך ויפה היה דיבר אלו הביא הר"ן דברים אלו בשם הריטב"א אבל הביאן בשם הרא"ה וכעת שזכינו שיצא לאור הרא"ה בדפוס על כתוב' אשר בלי ספק היה בכ"י לפני הרב ב"י הוא כתב להדיא כפירש"י ותו' דלכך עד ודיין אין מצטרפי' דהא על עד השני ליכא רק הדיין ואינו אלא ע"א וזהו כוונת הגמ' מה דקמסהיד סהדי לא מסהיד דיינא ואין כאן רק ע"א וא"כ דכך ס"ל לרא"ה הוא טעו' דמוכח בר"ן כמ"ש הב"י וכן בתשוב' מהרי"ט לא"ע סי' ס"ט הביא לשון הר"ן ג"כ כמ"ש הב"י אם שני עדים מעידים על הדיין ולא הזכיר על העד. וכן מוכח מדברי הר"ן בסופו דכתב הא דאמרינן בירושלמי השטר מתקיים בכתב יד ע"א ודיין אחד פליג אגמ' דידן וסבירא ליה כרמב"ח ולדברי ריטבא א"צ דמיירי ב' עדים מעידים על כתב ע"א ודיין א' והרי הוא מקוים וזהו מכוון בלשון ירושלמי כמ"ש הרשב"א בתשובה להדיא א"ו דס"ל כפי' התו' דסוף כל סוף על עד השני ליכא רק דיין א' והוא ע"א ונכון והנה לענין דינא דעת הש"ך לפסוק כריטב"א וכתב הואיל לשיטת הריטב"א אין להיות דייני קיום קרובים לעדי שטר וכך נהגו א"כ הלכתא כריטב"א דלדעת החולקים אין להקפיד אם הם קרובים ולא הבנתי דבריו דברור לדעת התו' והרא"ה דכל הטעם משום דעל עד השני ליכא רק הדיין והוא רק חד לפי זה אם העד מעיד זה כת"י ואחד מעיד על השני והדיין מעיד על כת"י הרי הקיום כשר דהא איכא על כל עד ב' עדים או לדעת הרא"ש דבאינו זוכר בעינן שני עדים א"כ בעד האומר איני זוכר וזה כת"י וזה כת"י חבירי והדיין אומר זה כת"י כשר דיש כאן על כל עד ב' עדים ולא נפיק ע"פ העד המעיד רק פלגא וזהו ברור וא"כ אם הדיין קרוב לעד המעיד שהוא החתום בשטר הרי נפיק ממש כל הממון או רובו עפ"י קרובים אבל לדעת הריטב"א דלכך אין הדיין מצטרף עם העד משום דהם שני סוגי עדות אם כן לכאורה לא תמצא דיהיה עד החתום ודיין מצטרפי' דמה בכך דישנו על עד השני עוד עד סוף כל סוף אין ענינו של עדות זה כזה ואם כן יכול להיות קרוב הדיין לעד דלעולם לא ישנו במציאות דיעיד עד החתום בשטר ודיין כ"א על הקיום ודברי מהר"ם בתשובת מהר"ם ורשב"א תתנ"ג דכתב דמשכחת לו קיום כשמעידין על כת"י א' מעדים ואחד מהדיינים וכמ"ש בירושלמי והיינו דע"כ צריך לומר בפי' הרשב"א כמ"ש הש"ך דאין קפידא כשיש על העד הב' רק קיום דיין לבד צריך לימוד דכתב אח"כ ולפי זה יש להזהר שלא יהיה על הנפק בני אדם קרובים לעדים דלמא אתו לקיים באחד מהעדים ואחד מהדיינים שהם קרובים וכו' עכ"ל דהא לפי' ריטב"א לכאורה אין במציאות שיעיד החתום על השטר והדיין כאחד דמה דמסהיד זה לא מסהיד זה ואינו רק אחרים יעידו על העד ודיין וא"כ אין נ"מ כשהן קרובים דכשאחרים מעידים על חתימתו יכול הוא להעיד על כת"י השני ולא שייך נפיק רוב ממון על פיו ומכ"ש שקרוב שלו יכול להעיד ודוחק לומר דמהר"ם סבירא ליה כהרא"ש דבעד שאינו זוכר על כת"י ולא על מנה בשטר מעיד ואם כן אם עד ודיין כל אחד מעידין על כת"י והעד אינו זוכר כשר הקיום לדעת הריטב"א דהא על עד זה המעיד ישנו ב' עדים הוא והדיין ועל העד השני סגי בע"א כמ"ש הריטב"א והם מעידים על סוג אחד זה על כת"י וזהו על כת"י ועל זה הדרך יש לישב בדוחק דברי בעל עיטור דראש דבריו בדיני קיום כתב ז' דרכי' בענין קיום ודרך החמישי עד ידיין מצטרפין וכותבין מדאתא פלוני דחתם בשטר ופלוני דיינא דחתם באשרתא ואסהידו כל חד אחת"י אתקיים האי שטרא כדחזי ואולם בדף של אחריה פסק כרבא החולק ארמב"ח דעד ודיין אינם מצטרפים והדברים סותרים. ולכן היה אפשר לדחוק ולומר דכוונתו בדיני הקיום דעד החותם אמר להדיא דאינו זוכר וא"כ מצטרפים כמ"ש דשניהם מעידים בסוג אחד ואם כי דחוק דהל"ל לומר דאינו זוכר איהו דחיק ומוקי אנפשיה שלא יהיו דבריו סותרים להדיא אך לא ידעתי אם לפי' זה של ריטב"א י"ל דינו של הרא"ש כשאינו זוכר דא"כ מה פריך רבא מה מעלית' מה דמסהיד סהדא וכו' דלמא הוא דאמר עד ודיין מצטרפים היינו בזה אופן דאינו זוכר ואם כן שניהם מעידים בסוג א' ומ"מ יפה אמר כמה מעליות' דחידש דאף על עד שני ליכא רק קיום הדיין כמ"ש הריטב"א ובאמת הריטב"א סבירא ליה דלא כרא"ש דאפילו אומר דאין זוכר להדיא מ"מ על מנה בשטר מעיד וא"צ שני עמו מ"ש וכ"כ העיטור בשער הראשון ע"ש ולכן צריך לומר בהבנת דברי הר"ם דמודה הר"ם והריטב"א דאם הדיין מעיד על חתימתו ועוד ע"א מעיד על עד השני ועד החתום מעיד על חתימתו דמועיל דלמה יגרע מאם עד אחד מעיד על חתימתו ושני עדים מעידים על השני דמהני כמבואר בגמרא ולא אמרינן דזהו עד מעיד על מנה בשטר והב' אחרים מעידים על ב"י השני ומ"ש ב' עדים או דיין ועד וכן תמה בזה בס' בני שמואל ונכנס בדוחק ולכן ברור דמודה הריטב"א דבאמת בזה אופן כשר רק כשיש כאן רק עד המעיד על חתימתו ודיין א' בזו אמרינן בממ"נ הא אין כאן על עד השני רק ע"א שהוא הדיין רק דאנן אמרינן להקל בדיין ואם כן אמרו דמה דמסהיד זה לא מסהיד זה ותרתי להקל א"א לומר. אבל כשיש עמו צירוף הרי הוא כאיש אחר ועיי' בריב"ש סי' שפ"ב משמע שכ' מהך טעמא דאין הדיין מעיד עדות שלם וזהו דעת מהר"ם ולכך כתב דאין להכשיר דיינים קרובים לעידי שטר דלמא אתו לקיים בא' מעדים וא' מהדיינים היננו באופן שכתבתי לדעת התוספות דדלמא יעיד העד על חתימתו והדיין על חתימתו בצירוף עוד ע"א המעיד ויהיה כשר והרי נפק רוב ממון עפ"י קרובי' וא"כ מבואר דכ"ש לדעת התו' ורא"ה דאין להכשיר קרובים וראית הש"ך ליתא. אבל מ"ש הר"ם לפ"ז נראה דהוא נגד דעת הרא"ש דכתב הילכך הואיל ואין השטר מתקיים עפ"י ע"א ודיין א' אין אנו חוששין אם הדיינים קרוביה לעדים וכו' וקשה לדבריו הא משכחת ליה כנ"ל ואף דנימא דלא סבירא ליה כמ"ש בדעת הריטב"א מ"מ לדבריו קשה אם אין עד זוכר ודאי דעד ודיין מצטרפי' כמש"ל ואם כן אתו לאכשורי בקרובים כמש"ל ועיין ב"ח דנבוך להסביר למה לשיט' הרא"ש אם אין זוכר לא יצטרפו עד ודיין ע"ש דמסבר ולא מסבר לי לענ"ד ולכן צריך לומר דהיה לרא"ש בזה שטה שלישי' וכמ"ש מהרי"ט בחלק א"ע סי ט' הנ"ל דס"ל דאין קיום לחצאין או כולו בעדי' או כולו בדיינים אבל לקיי' ע"א בעדי' וע"א ע"י דיינים לא אמרינן וכ"כ מהרי"ט דכן משמע בסמ"ג ע"ש. וא"כ לפי זה אפי' העד מעיד על כת"י אינו זוכר או דיש כאן עוד עד המעיד על כתב יד עד השני לא מהני דסוף כל סוף הקיום לחצאין ולכך מכשיר הרא"ש העדים שיהי' קרובי' לדייני קיום דאין כאן מציאות בשום צד שיהיה הכשר הקיום עפ"י עד יהי' באיזה אופן שיהיה ולפי זה נראה דאף אם מעידין על כתב יד אחד מהעדים ואחד מהדיינים לא מהני דהא עכ"פ החצי בקיום העד והחצי בקיום הדיינים ואם כן יפה כתב מהר"ם דהואיל דמפרש ירושלמי דמכשירין בכה"ג בעדים מעידים על כתב העד והדיין ש"מ דליתא לסברת הרא"ש ולכך כתב ולפ"ז אין להכשיר קרובים וא"ש הך מילתא ולפי זה דהוא בא לשלול דעת הרא"ש וזה ברור ופשוט. ונראה דגם העיטור סבירא ליה הך סברת הרא"ש דאין לחלוק בקיום או כולו בקיום עדים או כולו בקיום דיינים רק ס"ל אם העד החתום בעצמו בב"ד ומעיד כיון דקי"ל על מנה שבשטר מעיד וכל עדות הוא דמנה בשטר הוא אמת כמ"ש בעל עיטור גופי' בשער הראשון ע"ש אם כן אין זה בגדר הקיום כלל דהוא מעיד על מנה בשטר ואין כאן רק קיום על הדיין והרי כל קיום בדיין דע"א הוא אינו בגדר קיום כלל אבל כשאין הע"א לפנינו וב"ד מקיימין ע"י אחרים כתב יד העד וכת"י הדיין אם כן חל על שניהם תורת קיום ואין קיום לחצאין או כולו בעדים או כולו בדיין ולכך כשהביא ירושלמי דאמר אפילו בכתב ע"א ודיין א' מקיימין כתב עיטור והיינו פירש עד ודיין מצטרפין ר"ל דמקיימין שני כתבים אבל בריש הלכות קיום כתב בדרך החמישי דאתא פלוני העד והעיד אחת"י ובזו אין שייך אין קיום לחצאין כלל ולכך מכשיר וזהו מה שנר' להליץ בעד בעל עיטור. והיוצא לדינא כיון דדעת הרא"ש ולפמ"ש אפשר דעת בעל עיטור גם כן דבשום אופן לא מצטרף קיום דע"א וקיום דיין א' ולדעת התו' והרא"ה והר"ן והריב"ש כפי שבררנו דעתם עכ"פ צריך על העד שמעיד עליו הדיין עוד ע"א דאל"כ הרי קיום בע"א ולא סבירא להו כמ"ש הריטב"א בדיין הקילו אם כן פשיטא דדעת הריטב"א והר"ם יחיד היא לגבי הנך רבוותא והכי קי"ל כפסק ש"ע ומ"מ קרובים אינם יכולים להיות דיינים כמ"ש באריכות. ויש לי מקום ספק אם באנו לקיים שטר מתוך קיום הדיינים וכת אחד מעידה על כתב דיין אחד וכת השני על כתב דיין השני אי מהני לשיטת הרי"ף דהא בעדות שמעידים שזהו כת"י הדיין אינו תועלת כלל אם לא נתקיים כתב דיין שני וא"כ ה"ל חצי דבר בשלמא בעד ודיין דאף דדיין בעדותו אינו פועל כלום זולת צירוף העד הראשון מ"מ העד ראשון מחייב שבועה ואם כן ה"ל כמו אכילת פירות בג' כיתות המעידים על שלשה שני חזקה וכיון דבעד לא הוי חצי דבר אף לגבי דיין לא הוי כמבואר בגניבה ומכירה ע"ש בסנהדרין אבל בשני כיתות א' על דיין א' והשני על דיין השני הא הוי חצי דבר להרי"ף דמה שהם מקיימין חתימת דיין א' הוא ללא יועיל וה"ל חצי דבר בשלמא לשיטת התו' דס"א דהיכי דאי אפשר לעדים לראות יותר לא מיקרי חצי דבר אף זהו כמוהו דמהיכן יהיו מכירים כל החתימות אבל לשיטת הרי"ף דלא סבירא ליה כן צריך תלמוד אי נימא בקיום הקלו וגילוי מילתא בעלמא סגי כמו דהכשיר עדות קטן כשיש גדול עמו או אין לנו לבדות קולא דלא מצינו בדברי הקדמונים וצ"ע:

כא קרובים לעדי שטר עיין בר"ן סוף פ' ב' דכתובות מ"ש בשם הרז"ה דכל טעם דבעלמא פסולים משו' דלא יהא שייך בי' הזמ' וגבי שטר לא שייך הזמה או דאין בו הזמה כלל כדעת הרז"ה וע"ש בר"ן ויש להבין אם כן לפי הטעם ירושלמי והביאו הרי"ף בסנהדרין דלכך קרובים זה לזה א"י להעיד לעלמא משום דאין נזומן עד שיהיה נזומן כולם וא"כ קרוב נלקה בסיבת קרובו ואם כן בשטר דלא שייך כן יהיו שני אחים יכולים לכתוב ולחתום שטר דהא לא שייך הזמה בשטר וזהו הטעם שנתן הרז"ה דלכך יכולים קרובים לקיים חתימת קרובים וצריך לומר דודאי עדות בשטר לכך פסולים דאת' למחלף בעדות דעלמא דאם יכשירו בשטר יכשירו אותן בעדות בע"פ נמי אבל קיום דלא נמצא רק בשטר אם כן לא שייך גבי' דאתא למחלף בעדות דעלמא ולכך כשר ודוחק וצ"ע:

כב ועדי קיום לא יהיו קרובים וכו' הדבר תמוה דמה קמ"ל הא כבר מבואר להדיא כן בסעיף י"ב והוא גמרא ערוכה ואולי כיון הרמ"א אם שלשה עדים העידו על קיום עדי השטר ונמצא אחד מהן קרוב לזה וס"ד דהואיל דהוא גלוי מילתא בעלמא יהיה כשר בשנים הנשארים ולזה קמ"ל דדינו כשאר עדות דקי"ל דכל העדות בטל ואף כאן כל הקיום פסול וצ"ע:

כג ודייני קיום כו' הרב בש"ך ס"ק מ"ט כתב דמשמע מלשון הרמ"א דבזה כ"ע מודים דאף דמאן דמכשיר בעידי קיום פוסל דייני קיום והשיג הש"ך על זה דאין טעם לחלק וגם הך ראיה דהדיינים מקיימין השטר אע"פ שלא קראהו זהו ראיה גם כן על קורבא דדיינים וגם תמה על הריב"ש דכתב בשם חידושי רשב"א דגיטין דדייני קיום הקרובים מלוה ולוה פסולים דלא מצינו שם רמז ואדרבא מבואר ההיפוך והאריך ע"ש ואגב רהיט' כתב כן דז"ל הרשב"א בשמעתי' בפני כמה נותנו וכו' וכן נראה דעדים הקרובים בין למלוה ולוה כשר מדאמרינן הדיינים חותמין על השטר אעפ"י שלא קראהו ומשמע שלא קראוהו כלל וכו' אבל דיינים הקרובים לבעלי דבר ודאי בעלמא פסולים אבל הקלו להכשיר אפילו הקרובים כדרך שהתירו בהבאת הגט ובעדות וכו' עכ"ל והדבר מבואר דמ"ש בעלמא היינו בשאר קיום דבעדות מעליא זולת קיום אף עדים פסולים וכל עסקו שם בפלפול בדיני קיום וגם הא תלה הטעם להכשיר משום כדרך שהתירו בהבאת גט וכו' ואין טעם זה מספיק לשארי קיום שטרות דעלמא ואם סבירא ליה בכל דוכת' בקיום הקלו לא היה צורך לו לומר בגט דהקלו בהבאה כיון דבכל קוים מותר ולכן ברור דסבירא ליה בעלמא בשארי קיום פסול רק בגט הקלו כמו שהקלו יותר קולות לסמוך אקיום השליח האומר בפ"נ ובפ"נ דהוי מקויים משא"כ בשארי שטרות ודברי ריב"ש נכונים ומ"ש הש"ך דא"כ עדיין קשה איך יקיימו אעפ"י שלא קראהו כלל אולי הם קרובים למלוה וצוה הא לא קשי' דבשלמא הקיום אין סדר לכתוב מי ומי הם העדים המקיימין וא"כ אלו מעכב הקיום שלא יהיה עדי קיום קרובים למלוה ולוה ה"ל לקרות שטר דהם יכתבו סתם ובמה יודע איפא אח"כ שקרובים היה המקיימין ואתא לידי חורבא וה"ל לחכמים לתקן שיקראו מתחילה השטר אלא ודאי דבאמת כשר בקרובים משא"כ בדיינים שחותמין שם פלוני ופלוני הרי דבר שעומד להתברר תמיד אם הדיינין קרובים לבע"ד או לא וליכא חשש דניפק מיני' חורבא כלל והוא דבר העשוי להתברר ומ"ש בטעם הדבר למה הקילו בעדים יותר מבדיינים הדבר פשוט דבשלמא להכיר חתימת העדים לאו כ"ע מכירים ואם כן זה שמצא קרובים שמכי' וזולתו אין מי שיכירין יפסיד הקלו חכמים בקיום דרבנן והכשירהו משא"כ דיינים דמצוים דיינים מי שירצה ואם כן מי מכריחו ליקח קרובים הלא יכול ליקח דיינים כשרים ולמה לנו להקל בחנם בדבר שאין בו צורך כלל ופשוט והן הן דברי רמ"א ולק"מ:

כד ובלבד שיכתבו וכו' הש"ך כתב על הרמ"פ בס"ק ר"א דעירב הדברים דהך וי"א הוא דעת הרשב"א דמכשיר העדים של קיום הקרובים אם כן מה צורך להזכיר שמם הלא בכל גוני כשרים ונראה דרמ"א סבירא ליה אם נתכוון המחבר לדעת רשב"א כבר נאמר לעיל דעתו בסעיף הקודם וכפל הדברים ל"ל אלא סבירא ליה דכל אלו הדעות הם להך דעה קמייתא דפוסלים בעדי קיום הקרובים והיינו דריטב"א הקשה איך יחתמו מה דלא קראו אולי העדים קרובים ותי' דלאו דוקא דא"צ לקרות כלל אלא שם הלוה והמלוה צריכין לדעת אי נמי שיכתבו בקיום שמות העדים וסבירא ליה לרמ"א דהנך ב' תי' בזה חולקים דלדיעה קמייתא לא מהני דיכתבו שם העידי קיום דאולי משתלו דסתם קיום א"צ לכתוב ועוד עכ"פ איכא זילותא לב"ד דקיימו שטר ע"י קרובים משא"כ כשקראו הרי אין כאן בית מיחש ולתי' השני סבירא ליה דלא חששו דכיון דפורטי' השמות ולא דקדקו כ"כ בקיום וסבירא ליה לרמ"א דזהו מ"ש המחבר ב' דיעות הן ב' תי' של ריטב"א וכמ"ש ודברי הרמ"א ברורים ונכונים ואין לדקדק לפי זה דחיישינן דלמא היה עדי קיום קרובים אם כן שטרי מאוחרין אמאי כשרין דלמא קרובים הם בשעת החתימה ואח"כ יתרחקו וא"כ בשעת זמן השטר שהוא מאוחר באמת השטר כשר דהא כבר נתרחקו ובאמת בזמן שהעידו היו פסולים והשטר חספא בעלמא ועכצ"ל דלא חיישינן דיעידו הקרובים כן דלא נחשדו הקרובים להעיד כיון דהתורה פסלן א"כ אף בקיום לא ניחש שיבואו הקרובים ויעידו בקיום השטר וצ"ל בשלמא בשטר להעיד שקר לא נחשדו הקרובים להעיד רק גזרת המלך ההוא ואם כן דהלואה היה אמת מלוה גופי' לא שביק לחתום קרובים דמידק דייק כדאמרינן להדיא בפ"ב דכתובות מלוה גופי' דייק ואינו מניח לכתוב קטנים או פסולים אבל בקיום שכבר הלוה ויש לו שטר ואינו מוצא כשרים לקיים ע"כ לוקח פסולים דמה מפסיד זולתן אין לו קיום כנל וחולי לא ירגישו בקורבתם ומה נ"מ ליה ולכך חיישינן אולי הם קרובים וצריך להזכיר שמם אך לפי זה יצא לנו דין דשטר קיום מאוחר פסול דמה בכך שמזכירים שמם דלמא היו אז קרובים ובין כך נתרחקו ומזמן הקיום הם כשרים ובאמת בעת הנדה לב"ד היו קרובים ודוחק לומר דנתרחקו אי אתה מוצא אלא במיתה או גירושין להאי לא חיישינן דלא שכיח דכמה דברים דלא שכיחי דחשו חז"ל ומחברים בשטרי מוקדם ומאוחרים:

כה אלא החתימה משמע מבואר דלחתום קודם שהעידו העדים אסור ולכך אמרו לאחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם דזה שקר דחתמו במותב תלתא והג' לא ידע עדיין והש"ך בס"ק נ"ט מפריז על המדה דלכתחיל' מותר דקי"ל למחזי כשקרא לא חיישינן והא דאמרינן משחתמו אין מעידין בפניו וחותם כבר כתב הר"ן דחתימה קמיית' בשקרא הוה דבשעת חתימה לא היה במעמד שלשתן וצירוף אח"כ אינו מועיל וכו' וכ"כ הש"ג בשם ריא"ז דמותר לעשות כן לחתום ואח"כ לקבל עדות וכו' ובאמת הא דמתיר לכתחילה ודאי ליתא ובפרט לפרש כן בדברי המחבר דהא העתיק לעיל סי' ל"ט סל"ג דעדים אסורים לכתוב שטר ולחתום שום קנין משום מחזי כשקרא ומכ"ש הב"ד ועיין מש"ל בישוב דברי מ"מ אלא אפי' בדיעבד נראה דפסול כי אינו מובן לי מ"ש דלכך אין להעיד בפני השלישי אחר שחתמו משום דלא היה בצירוף שלשה דצירוף אחר החתימה לא מהני אמת שכ"כ הר"ן אבל הר"ן ז"ל הוסיף ובשעת חתימה לא היה במעמד ג' שהשלישי לא היה ראוי לצרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחת"י עדים ע"כ ואם הדין כמ"ש הש"ך דיכולים לחתום טרם שקבלו העדים א"כ למה אין השלישי ראוי לצירוף השתא אי כולם לא ידעו מחת"י עדים יכולים לכתוב ולחתום אסמך שיעידו אח"כ בפניהם מכ"ש אי ידעו ב' וא' לא ידע עד אח"כ למה לא יוכל לחתום על סמך שיעידו אחר כך בפניו א"כ למה לא הוי כאן מותב תלתא ולמה לא הוי צירוף ודוחק לומר הואיל ואינם בענין אחד דשנים יודעים ואחד אינו יודע לא הוי צירוף דאינם בסוג אחד משא"כ בשכל שלשה אינם יודעים הוי צירוף אח"כ בעת קבלת עדות אבל כששנים כבר יודעים לא הוי צירוף אחר החתימה וכצ"ל לרא"ה בחדושי' דפסק דקי"ל לא חיישינן למחזי כשקרא וטעמא דמשחתמו אין מעידין בפניו דלא מותב תלתא כחדא הוי דבשעה שחתמו לא היה זה שלישי זה מצטרף עמם עכ"ל וג"כ קשה למה לא היה מצטרף עמם הא לשיטתו מותרים כל הג' לחתום טרם שקבלו העדות וצ"ל דמיגרע גרע וזה אפשר שדייק בלישנא דלאו מותב תלתא כחדא הוי אך זה דוחק וגם קשה לכוון כן בדברי הר"ן דכתב להדיא דהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמם כיון שלא היה מכיר חת"י עדים ולדברי הש"ך היה ראוי להצטרף ולכן ברור דסבירא ליה לרמב"ם וסייעתו שיחתמו ב"ד ודאי חיישינן למחזי כשקרא כמ"ש התו' ובב"ד יותר ריעותא איכא אך זהו בחתימה אך טופס הקיום שכותב ספרא טרם חתימת הב"ד הוא רק כמו מעשה עדים ולא עדיף מיני' ולכך אי בעדים חיישינן לשקרא אף זה הכתיבה אסור אבל אי בעדים ל"ח לשקרא אף זה כשר דהא לא חתמו עדיין הב"ד ונוסח הקיום לא עדיף מעדים ולכך בכתיבה דפריך מר"פ דס"ל אפילו בעדים חיישינן לשקרא פריך שפיר אפי' אכתיבה ומוקמינן לי' באמת מילתא דרב עד שלא כתבו אבל לפי דקי"ל דלא חיישינן בעדים לשקרא אמרינן משחתמו דבחתימת ב"ד ודאי חיישינן וא"ש. ומ"ש הש"ך מריא"ז ז"ל הריא"ז ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני ג' וחותם עמהם כב"ה וכן היא שיטת ר"ת וכן יכולים הדיינים לכתוב ולחתום אפילו עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יוציאו מתחת ידם וכו' עכ"ל והש"ך בס"ק נ"ח כתב סוף דבריו אמת וראש דבריו אינן אמת ולכך נסתייע מסוף דבריו ובאמת חדא בחברת' מישך שייכי דריא"ז הוא מכת דלא גרסי' כאן בכתוב' בהך מימרא אמר רב רק ר"ה ואם כן כל הסוגיא אזלא שלא אליבא דהלכתא וסבירא ליה דחיישינן ומחזי כשקרא ולכך פריך הגמרא בממ"נ אי חיישינן אף בכתיבה נמי ומוקמינן באמת בכתיבה אבל לפי דקי"ל כרב אדחי' כל האי מימרא דקי"ל כרב דלמחזי כשקרא ל"ח ולכן פסק דהכל מותר הן להעיד אח"כ שכבר חתמו שתים והן לחתום טרם שקבלו העדות וא"ש ובעל כה"ג כתב דדבריו צריכין הגהה ולא ידעתי למה ולכך כתב דכן כתב ר"ת דר"ת פוסק באדרכ' והדשאה דלא חיישינן למחזי כשקרא ועיין בתו' ורא"ש פרק מרובה:

כו פסול צ"ל דמיירי דאין חתימת הדיינים ניכר והעדים אלו אמרו כת"י הוא אבל לא היו במעמד חד כשקבלו העדות דאז נאמנים מכח מגו דשתקי כדלקמן בסעיף ל"ז אבל זולת זה כיון דעולה הוא ואין רשות ביד דיינים לעשות כן אם כן איך יהיו עדים נאמנים מה חזית דסמכת אהאי וכו' דהא הדיינים אינם נאמנים כמ"ש הרמב"ן דה"ל עולה ואפשר באמת פסול דקתני לאו דוקא רק דלא למקרע ולא למגבי ביה כדלקמן סעיף ל"ז ומזו נראה דעדים נאמנים להכחיש ב"ד וכמדומה שראיתי בתשובה ספרדיות שנסתפקו בזו:

כז ויש מי שמכשיר הוא הרא"ש דדייק מהך דמעידים בפניו וחותם אף דלא הוי רק יחיד ומאן דפוסל הוא משום דהוי מחזי כשקרא ולא מטעם דלא הוה קבלה בשלשה והש"ך ס"ק ס"ב טען עליו דאלו שנים המעידים הם נעשים דיינים ג"כ והרי כאן שלשה וכ"כ המפרשים ונרא' דסבירא ליה לרא"ש דכי אמרינן בשטרות עד נעשה דיין היינו שהם מעידים ואח"כ חותמים בתורת דיינים וגם אם ראוהו בלילה למחר יכולים לקיים עפ"י ראותן וה"ל עד נעשה דיין אבל שיהיה עד ודיין כאחד בשעה שמעיד יהיה עד ודיין זה לא אמרינן רק בגיטין בשליח דהקלו שם קולות הרבה כמש"ל הרשב"א אבל לא בקיום שטרות דעלמא וגדולה מזו סבירא להרז"ה לומר ולחלק בין גיטין לשאר שטרות דאפי' הם א"י להעיד ומה שאמרו מעידין בפניו וחותם ר"ל עדים אחרים אבל לא הם אלא שביטל דעתו נגד דעת רש"י אבל עכ"פ סבירא ליה לרא"ש כולי האי לא נאמר שיהיה עד ודיין כאחד וסבירא ליה לרא"ש דאל"כ קיום שלשה למה לנו תסגי בשני' דהא העד המעיד יצטרף עכ"פ והרי כאן שלשה כדאמרינן בגיטין דלכך סבירא ליה למ"ד דנותנה בפני שני' דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין ואם כן אם שנים מעידים א"צ רק לדיין אחד ואם אחד מעיד תסגי בשנים ועיין לקמן בסעיף כ"ט בשלשה וכו' ומת אחד מהן דצריך לכתוב וחד ליתוהי ומה צורך הא העד שהעיד מצטרף ודוחק לומר דלא מיירי בקיום רק באופן שהן בעצמן הכירו החתימות ולא היה זולתן עד דזה דוחק ולא מצאו בשום מקום קיום בשנים כמו שאמרו בגט דסגי בשנים דמצרפים השליח ואף כאן העד וצ"ל להרא"ש לא דקיום שטרות חמור בעצם מן קיום דגט דא"כ קשיא לרא"ש קושית הרמב"ן מה שטען על הרז"ה דפריך בגיטין והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ופירש"י בקיום שטרות וקשה מה קושיא הא באמת הך קולא דיהיה עד ודיין כאחד לא אמרינן בשטרות רק בגט ואם כן מה פריך אלא דודאי בעצמותו אין הבדל דמ"ש רק הואיל בקיום שטרות לפעמים הדיינים בעצמן הם מכירים חת"י עדים וליכא כאן עד המעיד ובעי שלשה ושלא תחלוק בין קיום לקיום הצריכו תמיד שלשה ואתו למיטע' משא"כ בגט לעולם הצריכו דשליח ימסור בפני שנים ואין כאן חשש. וא"כ שפיר פריך והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין דידע דקולו של רבנן גורם שיהיה עד נעשה דיין רק מה שלא אמרו כן בקיום שלא לחלוק בקיום וכמ"ש וזה לא שייך בגט וא"ש. וכן נראה דיוק לשון רש"י שם בכתוב' עד נעשה דיין שהרי שנים העידו על חתימת ולא פי' יותר דאלו שנים הן עדים וב"ד כחד כמ"ש הרמב"ן במלחמות אלא דזה לא אמרינן וכן מצאתי ברא"ה לכתובות דכתב בהך פסקא דעד נעשה דיין בסוף דבריו ותמה האיך מתקיימת עדותן בפני ג' והא שלשה בעינן ואפילו יחיד מומחה דכשר בד"מ נראה שאין קיומו קיום עכ"ל הרי דהניח הדבר בתימה וש"מ דלא סבירא ליה הך דאלו נעשי' עדים ודיינים כאחד אף דהביא שם הך דגיטין וש"מ דסבירא ליה לחלוק כמ"ש וכן נראה נכון ולדיעה קמייתא צ"ל הא דכתב בתשובת הרמב"ן דהעידו העדים בשעת הקיום לא היו במעמד אחד דלא העידו רק זא"ז כל פעם רק עד אחד דאל"כ הא עדי' מצטרפים והרי כאן שלשה דיינים אלא ודאי דהעיד כל פעם רק ע"א ובפני א' דאף בצירוף לא היה רק ב' וזה דוחק ויותר אפשר לומר דסבירא ליה לרשב"א הואיל וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא משמע דהך תלתא החתומים ואלו לא היה כחדא אך שם בתשובה משמע דלא היה כתוב במותב וכו' והנה לדעת הריב"ש לעיל בסעיף ז' דעדים יכולים להעיד מפי כתבם בקיום יש לכאורה ראיה לדיע' קמייתא דאל"כ למה אמרינן משחתמו אין מעידין בפניו הך עדות בפניו מה צורך ואם בעינן קיום ולא הגדת עדות דיש נ"מ טובי כמש"ל באורים ס"ק כ"ב ע"ש מ"מ הא הם חתמו דזה חת"י עדים וה"ל כעדות דמה לי שאמרו בפה או בכתב הא בכתב מהני וא"כ תיכף במעמד ההוא כשחתמו אף הוא יכול לחתום דהא הכל במעמד אחד וכאילו העידו בפניו וחתימתן והעדאת' באי' כאחד ואין כאן מחזי כשקרא כי בחתימתן אף הוא יכול לחתום והרי כאן צירוף אלא צריך לומר דמה מהני כתיבתן כולי האי לא אמרינן דיהיה כתיבתן מועיל לצרף שהם ג"כ דיינים על כתיבתן וכאילו נתקבל העדות בג' זהו לא אמרינן רק במעידים ע"פ ולא בכתב והבו דלא יוסיף ודוק ודע שדברי מרן מהרש"א קש' להולמן שכתב שם בכתובות דף כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דהא דאמרינן ש"מ דיינים המכירים חתימת עדים א"צ להעיד לפניהם ופי' התו' דסלקא דעתך דלא נימא דראי' גדולה משמיעה דלפעמים אין מכירין כי אם ע"י ראי' בלילה וכו' ופי' מהרש"א דעל יום קאמר דסלקא דעתך נגזור אטו ראו בלילה אבל באמת אם ראהו בלילה פסול דאין לומר גם בזה בקיום שטרות הקלו עכ"ל ודבריו צריך עיון דכל טיבו של ראהו בלילה דלא אמרינן בי' עד נעשה דיין דכיון דלא מצי לדון תיכף עפ"י אותו ראיה אם כן ה"ל עד ואין עד נעשה דיין אבל בקיום שטרות דעד הוי דיין מה בכך דראה בלילה הא עד נעשה דיין וכ"כ הרז"ה והרמב"ן וכן מבואר בש"ע לעיל סימן ז' דבדרבנן עד נעשה דיין ואולי אפשר כוונת מהרש"א דאמת דבדרבנן עד נעשה דיין אבל מ"מ הגדה בעינן בשלמא בראה ביום היינו הגדה דראיי' המוכשר לדון תיכף ע"פ הוי כהגדה אבל בלילה אמת דעד נעשה דיין אבל מ"מ הגדה בעינן דהא דעפ"י אותו ראי' א"א לדון ובד"מ ובד"נ בעינן הגדה דכתיב אם לא יגיד ולכך אם ראהו בלילה והם שלשה יעידו שנים בפני שלישי וכן שלישי ושני בפני הא' והא' ושלישי בפני הב' כדי שיתקיים הגדה ואח"כ נעשו דיינים דעד נעשה דיין בקיום אבל הגדה מיהא צריך וא"ש בזה מ"ש דבזה לא שייך בקיום שטרות הקלו דבשלמא דבר שיש בו טורח או אינו בנמצא ולא שכיח וא"כ יחסר בזמן מהזמני' והקלו להכשיר בקיום שטרות בכל גווני כדי שיהיה הקיום מצוי בכל זמן אבל כאן שאין חסר אלא הם העדים יגידו דבריהם משפה ולחוץ וזה אפשר בכל זמן ומקום כיון שראו וידעו ולכך לא שייך הקלו ודוק כי זה נראה דהוא כוונתו אך עם כל זה יחיד הוא בדבר הזה כי לא מצאנו לו חבר:

תוכן העניינים

אורים ותומים, תומים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה