אור ברסלב

אורים ותומים, תומים· רבי יהונתן אייבשיץ

סימן לט

סימן לח

א או שהודה בפני עדים כו' כתב בהגה"א פז"ב הא דמהני קנין בהודאה היינו שקנו מידו שיתן עד זמן פלוני אבל אם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך לא ידעתי על מה יחול הקנין הואיל ולא מקנה לו עתה שום דבר סמ"ע. וזהו לפי הגי' שלפנינו וכן נראה שהוא גירס' הב"י דסיימו הג"ה ולא אמרינן דאהני שלא יוכל לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו למד"ה. וא"כ מסיק הדין דלא מועיל קנין בהודאה אבל לפי מ"ש הב"ח נראה דהיה גירסא אם לא דאמרינן דמהני שלא יוכל לומר וכו' וא"כ אף הג"ה במסקנא לא החליט דאינו מועיל דאולי הוא לענין דאינו נאמן בפרעון. אמנם הרב ב"י בספרו בדק הבית תמה על בעל הגהות דלמה לא יועיל קנין לשעבד נכסים מה שלא היו משועבדים במלוה ע"פ. ותי' הרב הב"ח דגם זה אין צריך לקנין דאף במלוה ע"פ הנכסים משועבדים דקיי"ל שעבודא דאורייתא. ודבריו דחוקים חדא דא"כ אף בשעת הלואה אם נתן שעה קודם הקנין המעות דכבר נשתעבדו נכסים א"כ על מה יחול הקנין אח"כ. ועוד דכיון דעכשיו הפקיעו חז"ל שעבוד למלוה ע"פ ותקנו דמע"פ אינו גובה ממשעבדי מה נ"מ אם יש שעבודא דאורייתא סוף כל סוף עכשיו פקע שעבודא ובקנינו חוזר וניעור בשיעבוד של תורה לחול. ולכן נראה ברור דהגהת הרא"ש הלך לשיטתו דכתב בכתובות ריש פרק אעפ"י אהא דאמרינן קנו בפני שנים אצ"ל כתבו דאתיא דלא כשמואל דסבירא ליה אחריות ט"ס הוא דלשמואל צ"ל כתבו דשמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי וכו' עכ"ל וצ"ל דדעתו כדעת הנ"י ויתר פוסקים דסבירא להו אעפ"י דסתם קנין לכתיבה עומד לא אמרינן כי דעתו על משעבדי ולכך דלא מהני קנין לגבות משעבדי ואם כן איך יכתוב דהוי אחריות ט"ס ולכך סבירא ליה דלא אתי' לשמואל ואם כן אף הא דאמרינן הודה בפני שנים וקנו ממנו אצ"ל כתבו היינו למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא אבל למ"ד אחריות ט"ס הוא אין לכתוב כמ"ש שם דא"כ אחריות ט"ס והא קנין אינו לגבות בו ממשעבדי לדעתו. ולפ"ז שפי' תמה הגהת הרא"ש על מה יחול הקנין דכיון דבקנין ובכתיבה לא נשתעבדו נכסים דהא אתיא למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא ולא קשה קושית הב"י דהא חל על נכסים משועבדים דהא לא נשתעבדו הנכסים ואחריות לאו ט"ס ושפיר תמה אבל לפי דקיי"ל אחריות ט"ס הוא. וגם בקנין נשתעבדו נכסים ולכך קיי"ל אפילו לדידן דקי"ל אחריות ט"ס דקנו ממנו כותבין אם כן שפיר קאי סברת הב"י דהא חל הקנין על השיעבוד נכסים ולק"מ ויפה עשו כל הפוסקים שהשמיטו הך דינו של הגהת הרא"ש:

ב גובה מנכסים משועבדים כו' הרב ב"י נתן טעמא דשעבודא דאורייתא והרב הש"ך האריך בס"ק ב' דהוא ספיקא דדינא כי מצאנו חולקים גדולים חקרי לבב שחולקים ודעתו להכריע בהך סברא אלא שלא מלאו לבו להכריע נגד הנך רבוותא ואני כבר כתבתי כי לא להכריע באתי ולא איש דברים כאלה אנכי. אך לא ידעתי אם מנין הראוי הוא לומר עליו קים ליה כי הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וריטב"א והש"ך לא ראה חדושי רשב"א לקדושין ולכך לא הביאו אבל שם מבואר כי קי"ל שעבודא דאוריי' וכן הביא שם בשם ראב"ד דמפרש הא דאמרי' במס' קדושין הלכתא מלוה ע"פ גובה מיורשים דשעבוד' דאורייתא סוגי' דגמרא קאמרה ולא ר"פ דר"פ אמר לטעמיה בסוף ג"פ משום נעילת דלת דשעבוד' ל"ד וסתמא דגמרא קאמר הטעם משום שעבוד' דאורייתא לא מטעמיה דר"פ וכו' הרי בביאור דהראב"ד סבירא ליה שעבודה דאורייתא וכמ"ש הש"ך גופי' דכן כתב בהשגות בהל' עירוכין ומה שנראה מתשובת הראב"ד בבעה"ת שער ס"א דסבירא ליה כר"פ דשעבודא ל"ד אין כ"כ ראיה דהתם נראה לברר ולדחות דברי הטוען דטען עליו שעבודא ל"ד והשיב אם כן אף במלוה בשטר ל"ד ע"ש וכ"כ הרא"ש ומה שהקשה עליו הש"ך נברר דלק"מ וכ"כ היש"ש וכן כתב הר"ן בפ' שבועתהדיינין דקיי"ל שעבודא דאורייתא וכ"כ הטור להדיא לקמן בסי' פ"ח דקי"ל שעבודא דאורייתא ואם כן אף דנימא דתוס' ומרדכי ועיטור חולקים צא וחשוב כיון דהרי"ף והרמב"ם ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ורא"ש והטור והר"ן והראב"ד והיש"ש כולם הסכימו כא' דשעבוד דאורייתא הלא אחר רוב כזה ודאי להטות ולא שייך קים ליה אלא דבאמת לא מצינו בתוס' ברור דסבירא ליה להלכה דשעבוד' ל"ד דהא הם מפרשים רק בדברי ר"פ דלא יהיו דבריו סותרים בב"ב דאמר שעבודא ל"ד להך דאמר בקידושין ש"ד ולכך העלו דכן עיקר כר"ח דמודה ר"פ דמלוה כתוב' בתורה הוי ש"ד אבל בשאר מלוה שעבודא ל"ד וזהו הכל במילתא דר"פ אבל בשביל זה אין כאן ראיה דהלכה כר"פ דר"פ ודאי סבירא ליה של"ד כדאמרינן פריעת ב"ח מצוה וכו' דמזו דייקי וכמ"ש הש"ך דסבירא ליה שעבוד' ל"ד אבל אנן לא קי"ל כר"פ בזה והלא הרמב"ן וריטב"א ורשב"א כולם מפרשים במילתא דר"פ דסבירא ליה שעבוד' ל"ד ואין בזה ספק אצלם כלל רק העלו דאף דאמת כן בדברי וכוונת ר"פ מ"מ אין הלכה כמותו דקי"ל כר"י ור"ל ע"ש שהאריכו וכמו דסבירא ליה לרמב"ן וסייעתו כן י"ל בתוס' דהא התוס' לא הזכירו כלל מפסק הלכה רק הם פי' מילתא דר"פ דלא יהיו דבריו סותרים אבל בשביל זה אין כאן פסק הלכה וכן תוס' מהרי"ד לא דיבר כלל מענין פסק הלכה רק מפרש דברי ר"פ ע"ש אדרבא משמע מדברי פי' ר"ת בב"ב דף קכ"ה ד"ה לטעמי' דפי' הא דהקשה הגמרא על ר"נ דסבירא ליה גבו קרקע אין לו מהך דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח חוזר וגובה מהם ומשני הגמ' טעמא דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה דר"נ באמת סבירא ליה אם גבה קרקע או מעות יש לו מכח הך דיתומים שגבו קרקע ע"ש ולא סבירא ליה כפי' רשב"ם דלמסקנא אמרינן טעמא אחריני אית בי' משום דשם משתעבד מדר"נ ואם כן מוכח ע"כ דהך יתומים שגבו קרקע תלי' ג"כ בהך אי שעבודא דאורייתא דאי אמרי' זהו אף למ"ד שעבוד' ל"ד אם כן איך פריך מיניה מהא על הך דר"נ דאמר גבו קרקע אין לו דהא י"ל ר"נ סבירא ליה שעבודא ל"ד ולכך גבו קרקע אין לו כמבואר בסוף גט פשוט. ומ"מ סבירא ליה דיתומים שגבו קרקע וכו' דזהו לא תלי' כלל בשעבודא דאורייתא ועכצ"ל דגם הך תלי' בשעבודא דאורייתא ושפיר פרכינן אהדדי. ואם כן כיון דהך דינא קי"ל דיתומים שגבו קרקע ש"מ שיעבודא דאורייתא ונראה דלזה ראיה כיון הרשב"א לקידושין דכתב דמהא דרבא דסבירא ליה דיתומים שגבו קרקע ש"מ דש"ד דבסיף גט פשוט מוכח דתלי' אי שיעבודא דאורייתא ובאמת שם לא נזכר דבר כלל מהך מימרא אלא דכוונתו דבגמרא אמרינן הך דגבה קרקע יש לו תלי' בש"ד ובגמרא הנ"ל בפ' י"נ פרכינן אהדדי ש"מ דאף זו תלי' בהך שיעבודא דאורייתא דאל"כ לא פריך הגמרא מידי ודוחק לומר דכל קושי' בגט פשוט הוא לרבה דלדידי' תלי' הך דגבה קרקע בש"ד דהוא סבירא ליה אי קדים סבתא וזבין וכו' אם כן אי לאו ש"ד אינו טורף אבל ר"נ י"ל דלא סבירא ליה הך טעמא כמ"ש התו' שם דיש עוד טעמים ואם כן אין כאן ראיה זה דוחק. ואם כן ע"כ מוכח דסבירא להו לתוס' דקי"ל שעבודא דאורייתא כרבא ור"נ. ואם כן לא קי"ל כר"פ וכן בעיטור לא נזכר רק תי' התוס' דלא קשה ר"פ אהדדי אבל לא מצינו דיסבור להדיא דשעבודא ל"ד. ובאמת לפי מ"ש הש"ך לחלק בתו' בין מלוה הכתובה בתורה לשארי מלוה יש להבין הא דפריך הגמרא בב"ק דף מ"ג לר"נ לוקמי כגון שגבה קרקע דמה קושי' דילמא הא דסבירא ליה גבה קרקע לי' לי' משום דסבירא ליה שעבודא ל"ד וגם אין דרך לפרוע בקרקע כמ"ש התוס' שם ולכך סבירא ליה דאין לו אבל בניזקין דסבירא ליה ש"ד באמת מודה דגבה קרקע יש לו ושם מיירי בנזיקין ולק"מ דלכך גבה קרקע יש לו דכמש"ל דגמ' תלי' הך דגבה קרקע בש"ד או לאו וצ"ל דסבירא להו לתו' דאין מלוה הכתוב בתורה עדיף מן מלוה שנכתב שעבודו בפי' בשטר. וכמ"ש הרשב"א בגיטין דבכה"ג הוי כעין מלוה הכתובה בתורה וכן כתב בקידושין וכך דייק ליה הלשון מלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר ש"מ דבשטר הוי ש"ד והיינו כשנכתב השעבוד בפי' וכ"כ הש"ך גופי' וכן מוכח מתו' ב"ב דף קכ"ו ד"ה ואין הבכור וכו' דהקשו ר"פ אהדדי דפסק הלכתא דאין בכור נוטל במלוה פי' גבו קרקע משמע דשעבודא ל"ד ור"פ סבירא ליה בפ"ק דקידושין דש"ד והניחו בצ"ע וצריך תלמוד לכאורה מה קושי' הא התו' העלו בסוף ב"ב ובקידושין דמלוה הכתובה בתורה הוא דסבירא ליה לר"פ ש"ד אבל בשארי מלוה סבירא ליה שעבודא ל"ד. אלא דסבירא ליה לתו' אם נכתב בשטר הוי חד דינא עם מלוה הכתובה בתורה ואם כן עדיין קשה למה סבירא ליה סתם גבו קרקע אין לבכור הא בהניח אביו שטר שיש בו שעבוד נכסים מפורש מודה דש"ד וקושי' התוס' שפיר והתו' ב"ב דף קכ"ה ד"ה לטעמייהו דכתבו ועי"ל דלרבה אפילו אי זבין לא הוי זבינא מ"מ הוי ראוי ולכאורה אינו במציאות דהוא סבירא ליה שעבודא ל"ד וברור דנתכוונו אי נכתב אחריות בפי' ומשמע דבזה לכ"ע ש"ד אך קשה לפי תירוץ זה מה הקשו התוס' ר"פ אהדדי הא י"ל שעבוד דאורייתא ומכל מקום אינו גובה דהוי ראוי כמו שכתבו לרבה וצ"ע. ולפ"ז לא הבנתי מ"ש כל מפרשים וכן הש"ך גופי' דר"פ סבירא ליה דלכך אינו גובה מיתומים קטנים משום דיתמי לאו בני מצוה נינהו אזיל לשיטתו דסבירא ליה שעבוד' ל"ד וזה הסכימו כולם אם כן בשטר שיש בו שעבוד נכסים בפי' דהוי ש"ד יגבה מנכסים של יתומים קטנים וכ"ת ה"נ מלבד דזה דוחק דהא סתמא קתני. אף גם מה פריך בערכין על ר"פ מהך דקתני שום יתומים והוצרך לאוקמי בגוי שקיבל בדין ישראל ולא תי' כפשוטה דמיירי בשמבדו בפי' ועיין בריטב"א ובלא"ה קשם להך חילוק בין מלוה הכתובה בתורה אם כן בהך מלוה גובה מיתומים קטנים דהא בזה ש"ד אם כן לוקמי הא דקתני שום יתומים בתוב הכתובה בתורה נזקין ערכין פדיון הבן וכדומה. ולכן ברור דלא סבירא ליה להך דיעה טעמא דר"פ דאמר יתמי דלאו בני מצוה נינהו משום דשעבודא ל"ד רק אפילו למ"ד דאורייתא אמר כן והיינו דסבירא ליה הא דשעבודא תורה הוא דעיקר חיובו על הלוה דמצוה עליו לפרוע ואי לא רצה הרי כופין אותו כדאמרי' בכתובות ונכסיו אינון ערבין ולכך גובין ד"ת מנכסיו אבל יתומים קטנים דלאו בר מצוה נינהו אם כן כל היכי דא"א לגבות מבע"ד אף מהערב א"א לגבות כלל ולכך לא נחתינן לנכסים כיון דהמה גופי' פטורים ולאו בני מצוה נינהו אף נכסים שהם ערבים פטורים כדאמרי' בבכורות גבי מת האב עד שלא חלקו ע"ש. ולפ"ז זהו דלא כהסכמת כל מחברים דסבירא להו דר"פ סבירא ליה שעבודא ל"ד מהך דסבירא ליה פריעת ב"ח מצוה וכו' והרב הש"ך כל ראי' שלו למיפסק שעבודא ל"ד מהך דפריעת ב"ח מצוה וכתב דראי' הרמב"ן ברורה דמזה מוכח דר"פ סבירא ליה שעבודא ל"ד מכח זה דחה דברי הרי"ף ומחילה מכבודו דלא עיין כל הצורך דלדעת התוס' לחלק בין מלוה לנזיקין בלא"ה צ"ל דר"פ דאמר אין גובה מיתומים אין הטעם משום דסבירא ליה שעבודא ל"ד והנה כשל עוזר והדבר קשה בממ"נ. ועוד אני מוסיף כמעט ראי' ברורה דאם אין אתה אומר כך דש"ד כמעט לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ דהא בפרק יש בכור נחלקו ר"מ ור' יהודה אם חלקו עד שלא נתנו דסבירא ליה לר"מ פטורים ור' יהודה אומר כבר נתחייבו נכסים ואמרינן דפליגי בדלית רק ה' סלעים ופליגי אי האחי שחלקו כלקוחות ומלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ע"ש הרי דקי"ל אם אחים' שחלקו הן כלקוחות אין מלוה ע"פ גובה מהם. וקשה אם כן בכל היורשים שיש על אביהם חוב ע"פ וחלקו נכסים לא יהיה מלוה ע"פ גובה מהם ואין שום ב"ד מעולם נתכוון על לב כאשר יחלקו יורשים ששוב לא ישלמו מלוה ע"פ בשום אופן דהא קי"ל האחים שחלקו כלקוח' הן ועיין בחדושי רמב"ן דטרח למצוא טעם למה פסקינן בבא ב"ח דבטלה מחלוקת אף דקי"ל כלקוח' הן ע"ש שנתן טעם דעל תנאי כך חלקו שלא יפסיד אחד הכל והנשארים יאכלו ויחדו ולא נתן לב ליתן טעם דמלוה ע"פ לא יהיה לו לגבות כלל מן יורשי הלוה כשחולקים הא קי"ל לקוחות הן ואם במלוה הכתובה בתורה אמרינן דלא גובה מאחי' שחלקו הואיל כלקוחות דמי מכ"ש בשאר מלוה ע"פ. ומה יענו כל בתי דינין בישראל (וברמב"ם בפי' המשנה דכתב ר"י ור"מ חולקים אי כלקוחות או כיורשים ופסק הלכה כר"י אף דפסק במ"א כלקוחות י"ל דזהו יש ברירה או אין ברירה ספק הוא ולכך בדרבנן יש ברירה ואם כן הוי ס"ס אולי אתה הבכור משלך אני גובה ואם לאו דילמא יש ברירה ויורש אתה ופרע חוב אביך וסבירא ליה כתו' בס"ס מוציאין ממוחזק ובזה י"ל קושי' התו' דהקשו איך סבירא ליה לר"י כיורשים הא ס"ל אין ברירה ומיושב) ולכן ברור דסבירא ליה הא בלא"ה יש להקשות במה דמסקינן בבכורות דר"מ ור"י נחלקו אי חלקו נכסים דכ"ע אי' לי' ה' שקלים ולא ה' חצאי שקלים וקמפלגי בפלוגתא דר"פ ודרב אסי פי' רש"י או דכ"ע אית להו דר"פ דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות רק סבירא ליה לר"י דלא כר"א דאמר אחין שחלקו מחצה לקוחות או דסבירא ליה כר"א רק לא סבירא ליה לר"י כר"פ. וקשה לדידן דקי"ל כר' יהודה דנתחייבו נכסים כמ"ש הרמב"ם והטור י"ד הלכות פדיון בכור ע"ש וקי"ל אחי' שחלקו כלקוחות דמי אם כן ע"כ לי' לן דר"פ וסבירא לן מלוה ע"פ גובה מן לקוחות וקשה הא קיי"ל כר"פ דאין מלוה ע"פ גובה מן לקוחות. ועכצ"ל דכך הפי' לפי שיטת הרמב"ן וסייעתו דסבירא להו ר"פ סבירא ליה בכל מקום שעבודא ל"ד רק מפני נעילת דלת כך פי' בדר"פ קמפלגי ר"מ אית לי' דר"פ דשעבודא ל"ד ואם כן שורת הדין מן היורשים שלא לגבות כלל רק מפני נעילת דלת אבל לקוחות הניחו' על דין תורה שלא לגבות אם כן אף אחי' שחלקו הניחו על ד"ת שלא לגבות ור"י לי' לי' דר"פ רק סבירא ליה דלכך גובין מיורשים דסבירא ליה ש"ד והיה מהדין לגבות אף מלקוחות רק הואיל לית ליה קלא חסו חכמים על תקנת לקוחות לבל יגבה מהן בע"פ וזהו בלקוחות דעלמא אבל אחין שחלקו מה תקנה יש בהן ומה יש לחוש בהו ומה יש לחוש לפסידא יתמי דאכלו דלאו דידהו וכו' ולכך גובה מהן ולכך סבירא לר"י נתחייבו נכסים וכן קי"ל ולכן אף דחלקו יורשים מכל מקום מלוה ע"פ גובה מהן דלא שייך בהו תקנה וחזר הדין לדין תורה ש"ד וא"ש וזהו מורה ברור כדעת הרמב"ן דש"ד דהא דאמרי' בקידושין במילתא דר"פ ש"ד לאו ר"פ אמרה כי אם סתמא דתלמודא הוסיף כן בדברי ר"פ אבל ר"פ סבירא ליה לאו דאורייתא וא"ש דאמרי' בדר"פ פליגי וזה ברור. ובמהרש"ל ב"ק הניח בצ"ע למה פסקינן כר"י כיון דקי"ל כר"פ וקי"ל כלקוחות ומעדני מלך וכן מהרש"ל תי' בדוחק דסבירא ליה אוקומתא מה דלא נזכר בגמרא וזהו דוחק ולפמ"ש הכל ניחא וא"צ לדוחק מהרש"ל דלאו דוקא בדר"פ דלפמ"ש ניחא בדר"פ. ואין לומר דילמא לעולם שעבודא ל"ד רק הא אמרי' מפני תיקון עולם שלא תנעול דלת תיקנו לגבות מהיורשים והיה ראוי אף בלקוחות שיתקנו לגבות מפני נעילת דלת רק מפני דלית לי' קלא לא תיקנו וה"מ בלקוחות דעלמא אבל בלקוחות דיורשים ודאי דחיישי' לנעילת דלת ולכך אף שחלקו אחים והם באמת כלקוחות מכל מקום מלוה ע"פ מפני נעילת דלת גובה והא דאמרי' בבכורות דאין גובה מאחין שחלקו אי כלקוחות דמי היינו שם במלוה הכתוב בתורה דלא שייך בי' נעילת דלת כמ"ש התוס' בקידושין וזהו הטעם דאינו גובה במלוה ע"פ מאחין שחלקו. אך זה אינו דא"כ הא דאמרי' בבכורות בס"ד דכ"ע אית להו דר"פ מלוה ע"פ אינו גובה מן לקוחות וקמפלגי בדר"א אי אחין שחלקו כלקוחות דמי וכו' וקשה דל מהך דהוי כלקוחות לא יהיה אלא יורשין גרידא הא טעמא דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת ובזו לא שייך נעילת דלת כמ"ש התוס' ואם כן לא יגבה ול"ל דהוא מלוה הכתוב בתורה וש"ד ואף דאמרינן שם דכ"ע מלוה הכתוב בתורה לאו כמלוה בשטר היינו פי' שלא יהיה כשטר גמור לגבות אף משעבדי אבל מכל מקום בזה הוי כמלוה בשטר דהוי ש"ד לגבות מיורשים (וכן צ"ל לתו' דסבירא ליה דר"פ פסק הלכתא דמלוה הכתובה בתורה הוי כשטר דש"ד וקשה הא סתמא הגמרא אומר בבכורות דכ"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתוב בשטר דמיא וצ"ל כמ"ש דשם מיירי לענין טריפת לקוחות וכאן מיירי לענין טריפה מיורשים ואף כי הוא דבר דחוק מכל מקום כן צ"ל בפי' תוס' ובזו כל מעיי' יראה כמה רב מדוחק יש בפי' הזה ולכן תמיה על הש"ך שקילס פי' זה כאילו אין בו פקפוק ודוחק כלל) דא"כ איך שייך שלא יגבה מיורשים שחלקו ש"ד להיכן הלך ומה תקנת לקוחות שייך כאן כמ"ש דמה נ"מ אי אי' לי' קלא או לא וכמש"ל דגבי יורשים לא שייך זה כלל והשתא במלוה דליכא ש"ד אמרי' גבי מהך לקוחות מכ"ש במלוה דיש בהו ש"ד וכי יהיה מגרע גרע לפי סברא זו ואם כן אף דאיכא לדרב אסי מכל מקום ודאי גובה וזה ברור וע"כ צ"ל דלעולם שעבודא ל"ד מכל מקום גובה מיורשים משום לא פלוג דכי היכי דאמרי' גבי שארי מלוה דגובה מיורשים משום נעילת דלת כך אמרו בכל מלוה אפי' במלוה כתוב בתורה אבל מלקוחות לא גבה וקשה אם אמרי' לא פלוג בין מלוה למלוה עדיין קשה איך אמרו שם דאי איתא לדר' אסי דאחין שחלקו כלקוח' לא גבה למה הא במלוה דעלמא גבי מאחין משום דלא שייך בי' קלא לי' ליה כמש"ל אף במלוה כתוב בתורה יגבה ואף דלא שייך בי' נעילת דלת הא מוכרח דאמרי' בי' לא פלוג וכל היכי דמלוה גמור גובה אף מלוה הכתוב בתורה גובה אלא ודאי דזהו ליתא דכללא דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות אפי' מאחין שחלקו אף דלא שייך בהו טעמא דלית ליה קלא ואפי' במלוה הכתובה בתור' דלא פלוג ולכך שפי' אמרי' דאם חלקו אין מלוה ע"פ טורף ואם כן הדר הקושי' לדידן איך גבינן מכל יורשים שחלקו ש"מ כמ"ש דס"ל ש"ד ולק"מ ואין צורך כלל לומר לא פלוג וא"ש ואם כי זה לענ"ד ראיה ברורה גם זו ראיה כמ"ש דקשה לשיטת הרי"ף והתוס' דסבירא ליה לר"פ על כל פנים במלוה הכתובה בתורה ש"ד קושי' הנ"ל איך אמרי' במסקנא דר"מ ור"י בדר"פ או בדר' אסי קמפלגי ואם כן דקי"ל כר' יהודה וכרב אסי דאחין שחלקו לקוחות ע"כ צ"ל דלא סבירא ליה לר"י כר"פ ואם כן איך קי"ל כר"פ ול"ל כמש"ל דלא סבירא ליה כר"פ דהטעם משום נעילת דלת רק משום ש"ד דהא לפי דבריהם אף ר"פ סבירא ליה במלוה כזה ש"ד ואם כן איך אמר בדר"פ פליגי מה דר"פ גופי' סבירא ליה כן ואיפכא הל"ל במסקנא דר"מ דלא כר"פ ור"י כר"פ דלר"פ במלוה כזה הוי ש"ד אף מאחין שחלקו גובה כמש"ל. ובאמת כמעט לא ידעתי לו פתר רק דנימא בדוחק דודאי מסתברא כמש"ל דאף דאחין שחלקו כלקוחות מכל מקום מלוה ע"פ שגובה מיורשים ולא מלקוחות לא שייך זה דהא לא שייך בי' לי' לי' קלא והדר דינייהו כיורשים. או י"ל דלא פלוג עבדינהו הואיל מן שארי לקוחות לא גבי' אף בזה אינו גובה דאין לחלק בין לקוחות ללקוחות כמו שאמרו דאפילו ידע לוקח להדיא מהחוב מכל מקום לא גבה ממנו אף דלא שייך בי' לית ליה קלא ואף זו כיוצא בו ואם כן י"ל הא דקאמרי' קמפלגי בדר"פ אין הפי' אי סבירא ליה כר"פ דכ"ע כר"פ סבירא ליה רק פליגי אי מלתא דר"פ שייך אף בהך לקוח' משום ל"פ או בהך לקוחות לא שייך דהא ש"ד ותקנת לקוחות לא שייך כאן ור"מ סבירא ליה לא פלוג ולכך לא נתחייבו נכסים ור"י ס"ל דגבי הך לקוחות לא אמרי' כן ולכך הכי קי"ל וכן מצאתי שתי' המהרש"ל כן אך זהו דוחק גדול כנראה לכל מעיין ובפרט לפי' התוס' דלא פי' כן בבכורות דהקשו ר"י איך יחלוק על משנה דהמלוה חבירו בעדים אינו גובה ממשעבדי ותי' ר"י לטעמיה וסבירא ליה מלוה הכתובה בתורה גבי' ממשעבדי ע"ש הרי דלא מפרשים כמ"ש ואם כן ע"כ צ"ל דסבירא להו לתוס' דלא קי"ל כר"י דאמר נתחייבו נכסים דר"י לטעמיה דסבירא ליה לקמן הוא ובנו לפדות הוא גובה ממשעבדי אבל לפי דקיי"ל כת"ק שם לא קאי להלכתא מילתא דר"י וקי"ל כר"מ זהו מה שצ"ל לתוס' ואם כן אנן דקי"ל כרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע דהלכתא כר"י דאמר נתחייבו נכסים קשה כמש"ל בשם מהרש"ל ומעדני מלך ואם כן ברור כמש"ל דר"פ סבירא ליה שעבודא ל"ד ור"י לא סבירא ליה רק ש"ד. וזהו מה שי"ל גם כן במה שטען הש"ך על הרמב"ן ורשב"א וסייעתם דסבירא להו דאמת ר"פ סבירא ליה שעבודא ל"ד רק אנן לא קיי"ל כר"פ וטען הש"ך הא ר"פ בתראי הוא והלכתא כוותי' ולפמ"ש ניחא דהא אסקינן שם בבכורות דר"י סבירא ליה דלא כר"פ דהא קי"ל כלקוחות דמי וע"כ דלא סבירא ליה כר"פ והיינו כמ"ש דס"ל ש"ד וא"ש:
אך קשה קושי' מהרש"ל ביש"ש דאיך אמרי' דר"י סבירא ליה או כר"פ או כר"א הא לקמן אמרי' דר"י סבירא ליה הוא לפדות ובנו לפדות בנו קודם ואמרי' דמיירי דאית ליה ה' משעבדי וה' ב"ח ור"י סבירא ליה מלוה הכתוב בחורה גובה ממשעבדי ואם כן איך אמרי' כאן בדר"א מחולק הא סבירא ליה דגובה ממשעבדי ובאמת קושי' זו יש להבין בתוס' שם בכורות דף מ"ח ד"ה דכ"ע כו' דהקשו דאי אית ליה דר"פ ודר"א היו פטורים הא רבי יהודה ס"ל מלוה הכתובה בתורה גובה ממשעבדי לקמן גבי הוא ובנו לפדות ועוד הקשה דאיך נימא דר"י לית ליה דר"פ אם כן יסבור ר"י דמלוה ע"פ גובה ממשעבדי וליכא למ"ד דסבירא ליה הכי ותי' התוס' דהא דאמרי' ר"י ל"ל דר"פ היינו בהך מלוה הכתובה בתורה וסבירא ליה לר"י דגובה ממשעבדי וכו' עכ"ל והתוס' פתחו בשני קושי' ותי' רק קושי' אחרונה דעדיין קושי' ראשונה אינה מיושבת דאיך אמרי' דפליגי או בדר"פ או בדר"א דאיך אפשר לומר דסבירא ליה כר"פ רק דלא סבירא ליה כר"א הא לקמן מוכח דסבירא ליה דאפי' ממשעבדי גובה ואם כן אף דר"א יכול לסבור ונראה לומר דודאי י"ל דרבי יהודה לא סבירא ליה מלוה הכתוב בתורה גובה ממשעבדי והא דנחלקו לקמן בהוא ובנו לפדות מי קודם י"ל דלמ"ד ש"ד מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר כדלקמן סי' ק"ד ע"ש ואפילו כבר גבה כמ"ש המ"מ ואם כן י"ל דהוא היה לו נכסים שקנה קודם שהיה עליו מלוה בשטר וגבה מלוה בשטר ואחר כך כשנולד לו בנו בכור לפדות קנה נכסים ובמלוה בשטר לא נאמר דאקני. ואם כן אם יגבה מהך נכסים לפדיון עצמו כשיבא פדיון בנו יהיה מלוה בשטר קודם לו ויזכה הוא המלוה בשטר ואין לו שיור לפדיון בנו ולכך פודה תחילה מהך נכסים שקנה אחר כך את בנו דהוי קנה אחר שלוה משניהם וכל הקודם לגבות זכה ואחר כך פודה עצמו מנכסים שהיו לו כבר כי מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר כיון דסבירא ליה לר"י ש"ד ות"ק סבירא ליה ל"ד ואם כן אף דמלוה ע"פ מוקדם מכל מקום מלוה בשטר מאוחר קודם ולכך לא יגבה מהך נכסים המשועבדים למלוה בשטר ולכך פודה עצמו תחילה מנכסים שקנה אחר כך. ואם כן לק"מ רק בקושי' התוס' שפיר הקשו דא"כ הא דאמר ר' ירמיה אוקומת' שלו לקמן דסבירא ליה לר"י מלוה הכתוב בתורה טורף ממשעבדי לאיזה אוקומתא אמרו אי להך אוקומתא דסבירא ליה כר"פ ולא כר"א אם כן מוכח דסבירא ליה דלא טרף ממשעבדי דאל"כ אף אי אית ליה דר"א נתחייבו נכסים ואי הך אוקומתא דסבירא ליה כר' אסי ולא כר"פ אם כן הא אפילו מע"פ גובה ממשעבדי ואיך אמרי' לקמן דוקא במלוה הכתובה בתורה ולכך תי' תוס' דהך אוקומתא לקמן אתיא כהך דסבירא ליה לר"י כר"א ולא כר"פ ופי' דלכך לא סבירא ליה כר"פ משום מלוה כתוב בתורה טורף ממשעבדי והיינו הך אוקומתא ולאידך אוקומתא דסבירא ליה כר"פ ולא כר"א אמרי' כמש"ל דלא איירי במשועבדים גמורי' רק ר"י אמרה למילתיה למסקנא דקי"ל כר' אסי וצ"ל בר"פ פליג וא"ש. אבל לשיטה הנ"ל כפמ"ש דסבירא ליה במה שאמרו בדר"פ פליגי היינו דסבירא ליה ש"ד אם כן הך אוקומתא דלקמן כמאן מתוקמי אי כהך דפליג בדר"פ מה ענין זה לר"פ הא סבירא ליה דגובה מנכסים משועבדים ואם כן אין זה ענין למילתא דר"פ דאמר למילתיה בשאר לוים ולא בכתוב בתורה ולהך אוקומתא דסבירא ליה כר"פ ולא כר"א פשיטא דלא מתוקמא דהא סבירא ליה להדיא דאין גובה ממשעבדי וגם להך אוקומתא אין כאן אוקומתא כלל בהך דבנו והוא לפדות דהא לפמ"ש סבירא ליה כר"פ היינו דשעבוד' ל"ד כמש"ל וא"כ לא שייך הישוב שכתבתי לעיל בדברי התוס' אך י"ל דזה סבירא ליה לגמרא אי פליגי בהך דחלקו נכסי' במלוה הכתוב בתורה וכו' תרתי ל"ל דפליגי אחר כך בהוא לפדות כו' אלא דבהך בנו לפדות פליגי אי הוי כמלוה בשטר וכאן ר"י לדבריו דר"מ קאמר לדידי ככתוב בשטר דמי אם כן אפילו כלקוחות דמי גובה לדידך דלא סבירא לך אודי לי עכ"פ דיורשים הם או דמלוה ע"פ עכ"פ גובה מאחי' שחלקו אף דהמה לקוחות כהנ"ל דלא שייך בהו תיקון עולם כהנ"ל וא"ש. ועיין מש"ל סי' קי"ז מזה ישוב אחר ועמש"ל סי' מ"ט ובהכי ניחא דקשה הא מצל אוקומתא אחרינא דאביו לא פדה אותו ומת אביו וחלקו נכסים ונכסים שלו הלכו לטמיון ושטפו נהר ואחר כך שנולד לו בנו קנה נכסים ואם כן אם יפדה עצמו מנכסיו כי לא יוכל הכהן לגבות מאחין כל זמן שיש לו נכסים לא יוכל הכהן לגבות פדיון בנו מנכסי אחים כי מה נ"מ להם בפדיון בנו אבל כשגובה מנכסיו לפדיון בנו יבוא אחר כך כהן בפדיונו לגבות מנכסי אחיו כי נתחייבו נכסים ושלו שטפה נהר וזהו לר"י דסבירא ליה כיורשים אבל התנא קמא סבירא ליה כלקוחות ואם כן אין יכול לגבות מאחיו כי מלוה על פה אין גובה מלוקח ולכך הוא קודם אלא דא"כ קשי' תרתי ל"ל היינו חד פלוגתא לכך מוקי ליה במלוה וכו' ור"י לטעמיה דר"מ קאמר וא"ש כללו של דבר הארכתי בזה קצת להיות כי מקצוע גדול בד"מ ויתד גדול שהרבה דינים תלוי בו אי ש"ד או לא ולענ"ד בררתי דברים אלו על בורים ואין לזוז זיז כל שהוא לומר דשעבוד' ל"ד ואחרי רבים להטות כמש"ל ובמח"כ תורת הש"ך שאגב רהיט' כתב בזו בלי עומק העיון ברם אף דקי"ל ש"ד היינו בקרקעות אבל במטלטלין משמע ברוב פוסקים דלא משתעבדי ד"ת ולכך לא גבינן מיתמי ואין בהם דין קדימה וצ"ל הטעם אף דעיקר קרא דילפינן ש"ד הוא מקרא יוציא אליך העבוט והוא במטלטלין ועיין בחדושי רמב"ן לב"ב ובחדושי רשב"א סוף קידושין דמשמע באמת ד"ת במטלטלין נמי שייך שעבודא אבל לא כן משמע דעת רוב הפוסקים וצ"ל דהואיל לא סמכי דעת' דמלוה אמטלטלין דהא יכול להבריחן ולהשמיט אותן ואם כן מתחלה לא אדעת' דכך הלוה כלל ואנן סהדי דהוי כאילו מחל השעבוד בעת הלואה ולכך בזה במטלטלין ד"ת לא משתעבדי משום דמחל לו על שעבודן ולא סמך דעתו עליו כלל וזה ברור. ואם כן גם בקרקע דניידי דג"כ יכול להבריחן כמו מטלטלין אם כן גם בזו לא סמכ' דעתו וחוזר הדבר להיות דינם שוה עם מטלטלין דמחל עליהן בעת הלואה ולכך אף דקי"ל ש"ד עבדים אף דהוקשו לקרקעות מכל מקום לענין ש"ד דינם כמו מטלטלין דמ"ש הא שורת הדין דאף על מטלטלין יחול השעבוד כמו בקרקע רק הואיל ויכול להבריחן פקע שעבוד ואם כן אף בעבדים הדין כן ועיין נ"י ריש פרק הגוזל קמא ומעתה אין מקום לקושי' הש"ך בדברי הרא"ש ומהרש"ל דפסקו בדוכתי טובא ש"ד ובריש ב"ק כתב הרא"ש דאין גובין מעבדי דיתמי דשעבוד' לאו דאורייתא ומזה הקשה הש"ך דיש סתירה בדבריהם ולק"מ דסבירא להו בעבדים שעבודא ל"ד אף דבקרקעות דלא ניידי ש"ד וא"ש. וכן צ"ל בתו' ב"ק דף י"ב ד"ה אנא דכתב ר"י דלכך סבירא ליה לר' נחמן דלא גבי מעבדים דהוי מילתא דרבנן דשעבוד' לאו דאורייתא. ולפי מש"ל בשם ר"ת דסבירא ליה לר"ן גבה קרקע יש לו ואם כן ע"כ דסבירא ליה ש"ד כמבואר בגמרא וכמש"ל ואם כן קשי' דברי ר"ן אהדדי א"ו כמ"ש דכאן לענין מטלטלין דניידי אף דהמה כקרקעות מכל מקום שעבודן ודאי לאו דאוריי' דלא משתעבדו רק במה שסמך דעתו עליו (ובזו דהא סבירא ליה לר"ן שעבוד' ל"ד לכך סבירא ליה גבו קרקע אין לו ישבתי בחדושי קושי' התו' ב"ב דף קכ"ד ע"ב ד"ה נהרדעי דאיך לטעמיה הא ר"ן סבירא ליה אין לו די"ל דלמה סבירא ליה אין לו הואיל ושעבוד' ל"ד ואם כן נהרדעי סבירא להו גובין מעבדים שם בב"ק ש"מ דש"ד אם כן שפיר סבירא ליה דיש לו משא"כ לרבה דסבירא ליה אף דבני מערב' דסבירא להו ש"ד מכל מקום גבו מעות אין לו לא יתכן לנהרדעי דפסקו גובה הכל אבל לר"נ ניח' דהוא תלי' בש"ד והם סבירא להו ש"ד דסבירא להו גובין מעבדים ודוק) . ועוד נ"ל דבעבדים ודאי שעבוד' לאו דאורייתא דהא קליש שעבוד' דהא יכול כל רגע לשחררו ומפקיעו מידי שעבוד' וצריך להיות דגופו גמור אינו קנוי לב"ח דאל"כ איך יכול לשחררו ואם כן כיון דבידו לשחררו לא חל שעבודו עליו ד"ת דאין כאן שעבוד גמור וכמו שאמרו במכירת שטרות דלאו מכירה גמורה הואיל ויכול למחול ואף זהו במכ"ש גבי שעבוד דאיך יחול שעבוד גמור הלא ביד הלוה לשחררו כל רגע מה שאין כן בקרקע דאי אפשר ואפילו להקדישו קדושת דמים לא חל הקדשו ואם כן הרי כאן שעבוד גמור מה שחין כן בעבד דיכול לשחררו כל רגע אין כאן מקום לחול שעבוד כלל ועיי' בחדושי רשב"א לגיטין דף מ' במ"ש בשם ר"ת ותראה כי כני' דברי ולכך בעבדים ודאי שעבוד' ל"ד וזה ברור בסברא ודוק:

ג ואם יש עדים שקנו כו' הסמ"ע הקשה דלקמן בסי' מ"ג סעיף ט"ז כתב הש"ע אבל אם לקח מיד בקנין אפילו לא חתם אלא לזמן מרובה כשר משמע כדעת הרא"ש דבעי דוקא חתם לבסוף אבל אי לא חתם לבסוף לא מהני קנין. והנה בדרישה סי' מ"ג הוסיף להקשות על הטור דנמשך אחרי דעת הרא"ש דכתב בב"ב אי ידעת' יומי דאקנייתא כתבו יומא דאקנייתא ומוקדם לא הוה כיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין וכו' משמע דעכ"פ בעי כתיבה לבסוף אבל אי לא נכתב כלל לא מהני קנין לגבות משעבדי ואילו בסי' נ"א הביא הטור בשם הרמב"ם דע"א חתום בשטר וע"א בקנין שאמר שלא בא המלוה אצלו ושאל ממנו לכתוב לו השטר מצטרפי' למלוה בשטר הרי דקנין אעפ"י שלא נכתב מהני וגם בסי' ע' כתב דבקנין חשיב מלוה בשטר וכן בסי' פ"ח בהודאה בנו"ן שיש בו קנין וכפר בנו"ן בע"פ לא הוי מודה במקצת כלל דאותן נון של קנין הוי כמלוה בשטר ש"מ דקנין לבדו בלי שטר הוי כמלוה ע"פ ולכן תי' דיש הבדל דהא כל טעמו דבעי כתיבה לבסוף משום דהואיל דלא נכתב חיישינן דעדים שכחו מלהוציא קול משעת הקנין אם כן אם העדים לפנינו ומעידים דהוציאו קול מעת הקנין הרי זה מועיל לכ"ע דהא העידו דהוציאו קול אבל אם אינם לפנינו חיישינן אם לא נכתב בסוף אולי שכחו להוציא קול ולכך בעי כתיבה לבסוף ואם כן הא דלא הצריך הטור בדוכתי' הנ"ל כתיבה לבסוף איירי בעדים לפנינו ואמרו שהוציאו קול. ומיהו סיי' בדרישה דהוא דחוק דה"ל להרא"ש להזכיר זה ולחלק כן בין כשהעדים לפנינו או לא. ואני מוסיף לשאול אם מיישב הסמ"ע הך קושי' מה יאמר מ"ש הטור בא"ע סי' קי"ד בכותב לזון בת אשתו דכתב הטור בקנו ממנו או דכתב לה שטר גובה ממשעבדי הרי דבקנין לבד גובה ממשעבדי אפילו בלי שטר ולמה הא בעינן כתיבה לבסוף ושם לא נזכר כלל אי עדי קנין לפנינו או לא והיא קושי' שאין בה פירוקא לדעת הסמ"ע ובגוף התי' של הסמ"ע לא הבנתי דאי מיירי הרא"ש דאין עדים לפנינו מנא ידעינן הקנין ואי דעדים אחרים מעידים שראו קנין פשיטא דלא גבי ממשעבדי דהא מבואר לקמן סעיף ה' דבאחרים מעידים על הקנין נאמן לומר פרעתי אפי' תוך זמנו ואם כן איך יגבה מלקוח' ואפילו לדעת הסמ"ע דסבירא ליה בכמה דוכתי' במקום דלא איתרע לא טענינן ללקוח' פרעתי מכל מקום הא כאן איתרע דאין שטר לפנינו דהא הוא הטעם דנאמן לומר פרעתי ת"ז הואיל ואיתרע דאין שטר לפנינו ומכ"ש לגבות מלקוח'. ואם כן דודאי מודה הסמ"ע אף דמודה הלוה אין גובה מלקוח' ובכה"ג חיישינן ודאי לקנוני'. וע"כ מיירי הרא"ש דעדים עצמם מעידים על הקנין רק לא הספיקו לכתוב וע"ז אנו דנין אי הוי כמו שטר לגבות מן משעבדי ואם כן ל"ל דברי הסמ"ע דהא העדים מעידים על הקנין. ובאמת מתחיל' חשבתי דאין טעם הרא"ש כטעם הנ"י דבטיל קלא כשלא נכתב לבסוף רק יש לחוש לפרעון הואיל ואיתרע ולא לקח שטר מעדים ולכך שם בא"ע דהוא בתוך זמנו מכשיר קנין לחוד דליכא למיחוש לפרעון וכמו כן בסי' נ"א דכיון דיש ע"א בשטר בלא"ה א"נ לומר פרעתי לשיטת רמב"ם אך מכל מקום ההיא דסי' פ"ח קשי' דדוחק לומר דאיירי בתוך זמנו וגם מה איריא עדי קנין עדי הלואה גרידא והוא בתוך זמנו א"י לכפור ולא מיקרי מודה במקצת וגם קשה לי לומר דאי איתא דסבירא ליה להרא"ש דבעי דוקא שיהיה נכתב לבסוף כדעת הנ"י ה"ל לטור להזכירו להדיא ולומר כי רבו החולקים כמ"ש הש"ך בסי' מ"ג וכי דעת אביו כך כדרכו בכל מקומות ולכן נראה ברור או דמעקר אות אחת בהרא"ש ומה שכתוב ברא"ש לפנינו ומוקדם לא הוי דכיין דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת קנין כך צריך להיות ומוקדם לא הוי כיון דנכתב השטר דעדים מפקי לקלא משעת קנין. ואם כן כך פי' דבשלמא בלי נכתב שטר כלל אין כאן חשש מוקדם דהא גובין עפ"י עדי קנין והם אומרים אימת נעשה וראו הקנין אבל כשנכתב השטר לאח"כ זמן מרובה ונכתב בתוכו זמן מוקדם זמן הקנין יש פתחון פה לומר דמוקדם הוה דנכתב בו שקר מוחלט דהשטר נכתב בתשרי וכתבו בו ניסן וזהו דברי הרא"ש ומוקדם לא הוה כיון שנכתב השטר דודאי אי לא נכתב לק"מ אבל כיון שנכתב יהיה חשש מוקדם וע"ז משני דעדים מפקי לקלא משעת קנין ואם כן לא כתבו שיקרא דאמת דנכתב בתשרי אבל מכל מקום הואיל וקול יוצא מניסן יפה עשו שכתבו מניסן. וכן י"ל בטור ומחבר שכתבו לקמן בסי' מ"ג ואם לקח בקנין אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר דאין כוונתם דבעי דוקא חתמו אלא כוונתם לרבותא דבלי נכתב אין כאן חשש מוקדם אבל בנכתב זמן מרובה אחר כך ה"א חשש מוקדם קמ"ל דלא. או י"ל דבלא"ה יש להבין בהרא"ש דכתב דאעפ"י דנכתב השטר אחר כך זמן מרובה מכל מקום עדים מפקי לקלא מעת קנין והוא בב"מ בשמעתי' מצא שטר שיש בו אחריות וכו' דפריך הגמרא איך כותבים שטר ללוה בשאין מלוה עמו ניחוש דלמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומשני בשטרי אקנייתא ופי' הרי"ף שטר שיש בו קנין והשיג הרא"ש דמה חילוק יש בקנין נלא קנין כיון שכתב בשטר פלוני לוה מפלוני מנה נשתעבדו נכסים אף בלי קנין דש"ד וכו' ואי משום קלא שיכולים הלקוחות להזהר עדים החתומים על השטר מפקי לקלא ולא הקנין עכ"ל שם ולכאורה נראה דבריו סותרים דהא בב"ב פסק דמשעת קנין נפק קלא אף דנכתב השטר לאחר כך זמן רב וכבר עמד בזה הרב המובהק בעל ספר בני יעקב. אבל באמת לק"מ דז"ל הרא"ש שם בב"ב דעדים מפקי לקלא מזמן קנין דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דיהיב טעמא למה נפיק קלא מזמן קנין הואיל ולכתיבה עומד והטעם דעדים מוכנים כל רגע לכתוב שטר דהא אצ"ל כתבו וכל רגע שיבא לתבוע שטרו יכתבו ויתנו לו והרי זה כאילו השטר כתוב דכל רגע זמנו הוא ולכך מוציאין קול דהוה כנכתב השטר וזהו שדייק דלכך מוציאין קול הואיל ולכתיבה עומד ואם כן עיקר הקול הוא שטר רק הואיל וכל רגע עומדים ומוכנים לכתוב הרי מוציאין קול כאילו כבר נכתב ואם כן בב"מ יפה טען הרא"ש על הרי"ף דמה יועיל קנין יותר משכבר נכתב השטר דהא השטר נכתב רק אנו חוששין משום קלא דלא יזהרו הלקוח' ואעפ"י שכבר נכתב השטר מכל מקום הואיל דאין להם למסור השטר ביד מלוה אין מוציאין קול כמ"ש הרא"ש שם ואם כן אף קנין ליכא קלא דכל עצמותו של קנין דיש לו קול דהוי כאילו נכתב שטר ואם בשטר גופי' ליכא קול הואיל ונמסר ללוה ולא למלוה אף קנין ליכא קול וזהו מאמרו עדים החתומים על שטר מפקי לקלא ולא הקנין דהא דאמרינן בעלמא דעדי קנין מפקי לקלא הוא דהוי עדי שטר דהם יכולים לכתוב כל רגע. אבל במקום דשטר גופי' שנכתב ל"ל קלא מכ"ש קנין וזהו ברור בכוונתו. ואם כן אף הנ"ל יש לפרש כן שזהו שיעור דבריו ומוקדם לא הוי דכיון דנכתב השטר הרצון דהא בידם לכתוב שטר בכל רגע ועת ועומדים לכתוב השטר א"כ עדים מפקי לקלא משעת קנין וזהו שסיים דסתם קנין לכתיבה עומד והיינו כמ"ש דהוי כנכתב שטר ומוציאין קול ובאמת אם נתעצלו ולא כתבו שטר בשביל כך לא בטל קלא לדעת הרא"ש רק כוונתו כיון דעומד להיות נכתב כל רגע הם תיכף מוציאין קול כדמוכח מדברי הרא"ש בב"מ וזהו ברור ואין לנו להרבו' במחלוקת פוסקים:

ד שלא יחזירו למלוה ע"פ מלוה בשטר וכו' לשון זה הוא לשון רמב"ם ויש לדקדק דלמה יהיב הך טעמא דא"כ בשטר שמפורש בו שאין לו אחריות מותרי' לכתוב הא בלא"ה כל שלא אמר להם כתבו אין בעדותן ממש והוי כלא היה דה"ל מפי כתבם וכמ"ש רמ"א אחר כך בהגה סעיף ג' בשם רשב"א ואם כן אפילו בלי אחריות אסור לכתוב. ודוחק לומר דבאמת הרמב"ם לא סבירא ליה הך דינו של רשב"א וסבירא ליה כהך יש אומרים דהביא רמ"א דאם נתקיים דדנין ע"פ. וצ"ל או דרמב"ם לשיטתו דסבירא ליה דכל שטרות ד"ת פסולים דהוי מפי כתבם אפילו אומר הלוה כתבו רק חכמים הכשירו מפני תקנה כמש"ל בסי' כ"ח ואם כן היא גופי' צריך טעמא למה בטלו חכמים הך דמפי כתבם באומר כתבו ובלא אומר כתבו לא בטלו ולזה נתן טעם דבלי כתבו אף זולת הטעם דמפי כתבם אין לעדים לכתוב שלא יחזרו מלוה ע"פ לשטר אם כן לא תקנו וחכמים והניחו על ד"ת ואם כן פשיטא דפסול דה"ל מפי כתבם אבל באומר כתבו דהם מורשי' לכתוב תקנו חז"ל לבטל מפי כתבם ושיהיה עדותם מועיל. או י"ל דהך טעמא מוסב על מה שכתב דאפילו אמר כתבו צריך להמלך בו שנית ובזה לא שייך טעם דמפי כתבם דהא אמר להם כתבו ולכך נתן טעם הואיל הוא ענין דמשוי' ליה ממלוה ע"פ מלוה בשטר צריך ישוב הרבה ואפי' אמר להם יש בידו וצריכים להמלך בו. אבל כתבו בלא"ה צריכין לומר משום מפי כתבם ובסך תי' ריחא דאמרי' דצ"ל כתבו וחתמו וק' לשיטת הרמב"ם דמ"מ צריך להמלך בו א"כ אמירה זו כתבו מה צורך יש בו אם לא יצוה ליתן אחר כך הרי לא יתנו השטר אף דאמר להם כתבו ואם יצוה שיתנו השטר לידם מה צורך היה לצווי מתחיל' כתבו הא אמר לבסוף ליתן ולפי תי' זה יש לומר דכל שאמר להם כתבו יצא מתורת מפיהם ולא מפי כתבם ואם כן אף דמוחה אחר כך בעדים מבלי לתת השטר למלוה דלא ניח' ליה דיהיה עליו מלוה בשטר ואין לעדים ליתנו ליד המלוה ולא גבי ממשעבדי מכל מקום אם שכחו העדים העדות ומסרו שטר הנ"ל ליד ב"ד דנין ע"פ לענין עדות בע"פ דלא מצי לטעון להד"ם וכדומה דכל דאמר כתבו נפק לי' מתורת פי כתבם וה"ל לענין זה שטר. ולתי' ראשון י"ל דסבירא ליה אף דימלכו אחר כך בלוה מכל מקום אין להם לכתוב שטר מתחיל' קודם שצוה לכתוב משום דהוי מחזי כשקרא. וסיוע זה למ"ש המ"מ והביאו המחבר לקמן בסעיף י"ג עיין שם מ"ש:

ה צריכין להמלך בו הוא דעת הרמב"ם דפי' במה דקאמרי בפ' אעפ"י כתבו וחתמו והבו ליה צריך לאמלוכי בי' על שטרי הלואה והראב"ד השיגו דשם איירי בכתוב' או כיוצא בזה במתנה אבל לא בשטרי הלואה וכתב הש"ך בס"ק ד' דהרמב"ם יחיד בדין זה ולא מצאנו לו חבר דמ"ש הב"י דמוכח כן מתשובת הרא"ש כלל נ"ז דסבירא ליה אף בשטרי הלואה בקנין אם מוחה שלא לכתוב אינו יכול לכתוב וראי' מדקאמר לא צריך לאמלוכי בי' ואם אינו יכול לחזור המלכה זו מה טיבו ודייק הב"י דאם כן מוכח דמפרש הא דאמרינן שם בגמרא איירי הכל בשטר הלואה דאי לא איירי שם רק משטרי מתנה דלמא אף בהמלכה וחזרה בקנין דוקא במתנה אבל לא גבי הלואה וכתב הש"ך דאין ראי' די"ל מכ"ש יליף אי במתנה יכול למחות מכ"ש בהלואה ואיני מבין כלל לשונו בשום אופן דמה כ"ש יש הא דעת הרשב"א בתשובה אלף ל"ד סבירא ליה דוקא במתנה יכול לחזור אחר קנין ולא בהלואה וכן כתב הש"ך גופי' בסעיף קטן י"ג דכתב כן המרדכי בשם ר"ת לחלק בין מתנה להלואה אם כן אין כאן כ"ש ואמת אפשר לומר דסבירא ליה להרא"ש אף דאיירי שם במתנה דבזו צריכין להמלך בו דדלמא אין רוצה ליתן לו מתנה אבל בשטר חוב מהכ"ת לא יתן שט"ח כיון שלוה מעות ולכך א"צ המלכה אבל בקנין דגם במתנה א"י לחזור מגוף המתנה רק החזרה משטר בזו סבירא ליה דשוה לשט"ח דמ"ש דהא גוף המתנה נקנה כמו דתייב לו ולכך ילפינן זה מזה אבל אין מזו תפיסה על רבינו ב"י אם לא סבירא ליה הך סברא לחלק. וכן מורים דברי הרא"ש בפרק אעפ"י דהקשה למה צורך להמלך בו וכי אדם האומר לחבירו הולך חפץ לפלוני צריך לימלך בו ותי' הרא"ש דאיכא רגלי' לדבר שרצונו שימלכו בו מדלא הקנה מיד בק"ס ותי' זה שייך ג"כ בשטרי הלואה דה"ל להקנות דהוא יותר עדיף דא"צ העדים לכתוב דוקא ביומו ולא היה צריך לומר כתבו אלא ודאי דרוצה לחזור. וחד טעמא שייך בתרווייהו ולק"מ:

ו וי"ח ואומרים דאי משך וכו' דעת הש"ך בס"ק ו' דדעתם דחיישינן דלמא אי הוה קמן היה מברר דפרע בעדים וכדומה אבל אם אינו מברר א"נ לומר פרעתי דאל"כ כשמת הלוה אמאי גבינן מיתמי נטעון פרעתי ודבריו אינם כי באמת להך שיטה אם מת הלוה אין גובים בעדי קנין מיתמי דטענינן פרע וכן הוא משמע להדיא בר"ן דלדעת זו אי משך לאחר זמן ומת לוה לא כתבינן ואף שאין כאן בירור כלל וכל ראי' הרמב"ן מהך דמצא שטר הנפק דלא יחזור דחיישינן לפרעון וסבירא ליה לרמב"ן דה"ה הך דלא נכתב קנין והא התם אפילו אין ללוה שובר ועדים יכול לטעון פרעתי ואם כן אף בזו הדין כן. וכן הרשב"א דכתב דאם פרע איהו אפסיד אנפשי' דלא לקח שובר ולפמ"ש הש"ך הא אדרבא אמרינן דלקח שובר או שהיו עדים בפרעון ולכך אין לכתוב אלא ברור דסבירא ליה דאם טען פרעתי נאמן כמו בשארי מלוה ע"פ כל כמה דלא נכתב שטר. ובאמת אי מת לוה לא גבינן מיתמי דטענין פרע אביהם:

ז טפי מל' יום כו' הקשה הש"ך דהא מבואר בר"ן דהנך ס"ל דאפילו סתם הלואה לל' יום ה"ל כתוך זמנו דאינו נאמן לומר פרעתי ולכך תוך ל' יום כתבינן דהא אינו נאמן לומר פרעתי אבל לדעת החולקים דהואיל דלא קבע זמן אפילו בתוך ל' באומר פרעתי נאמן אף תוך ל' יום לא כתבינן שטרא רק בקבע לו זמן והוא ת"ז ואם כן המחבר דסתם לקמן סי' ע"ח כדיעה זו לא ה"ל לכתוב הך דינא דאי משך טפי מל' יום ויפה הקשה. דכן מבואר בר"ן ומה שנראה בישובו דסבירא ליה למחבר אף לדעת זו צריך איזה זמן מוגבל בין הקנין ובין אי בא לכתוב לו שטר דחיישינן דלמא פרעו ושהה בנתיים דאי לא שהה מהכ"ת ניחוש לפרעון ואם כן שלקח היום בקנין ומחר בא לכתוב ניחוש לפרעון דבר זו רחוק מדעת דא"כ כמעט נפל הך דינא דסתם קנין לכתיבה עומד בבירא ממש וכמעט רגע יטעון פרעתי. וכן כתב הר"ן בשם גאונים אבל אי משך מילתא ולא תבעי לי' לא יכתבו הרי דכתבו אי משך מילתא ומשמע דבעי המשכה קצת ואם כן לא נודע גבול להמשכה זו יום או יומיים או יותר וסבירא ליה למחבר דהוא כפי שאמרו חכמים דעד ל' יום עבידי דלוי' ולא פרעו ואם כן אין המשכה זו ריעותא כיון דסתם הלוואה ל' יום חשב דיפרעו תוך ל' יום ואם כן מה לו לטרוח לעדים שיכתבו לו השטר הוא חשב בכלות ל' יום יפרענו ולכך לא בא לתבוע השטר מיד עדים אבל בעברו ל' יום ולא תבע אם כן אמרינן מסתמא באמת פרע דאל"כ הרי ראה דעברו ל' יום ולא פרע אם כן ה"ל לתבוע מן עדים השטר. ויותר נראה דקשיא ליה למחבר לפי מ"ש הסמ"ע וכ"כ הפוסקים דלמה אמרינן בקובע זמן אין אדם פורע תוך זמנו וגבי סתם הלואה ל' יום זמנו משורת הדין אדם פורע ונתן הסמ"ע הטעם בשלמא בקובע הרי גילה דעתו מתחילה דצריך הוא למעות עד אותו זמן ולכך אמרינן אין אדם פורע תוך זמנו אבל בהלואה סתם אף דהוא זמן שקבעו חז"ל מכל מקום הוא לא גילה דעתו שצריך למעו' עד סוף ל' יום ולכך אם יש לו מעות פורע בתוך זמן וקשה אם כן מה הקשו התו' והרא"ש בריש ב"ב באלמנה למה תשבע הא אין אדם פורע ת"ז ולא ניתן כתוב' לגבות מחיי' וקשה מה קושיא הא שם חז"ל תקנו שלא יהיה כתובה ניתן לגבות מחיי' אבל גילוי דעת אין כאן בשום אופן והרי זה כמו סתם הלואה ל' יום. וצ"ל בלא"ה חששא רחוקה דיפרע על שטר בלי שובר ועדים רק אמרינן דהואיל דאית ליה זוזי ואמר כי היכי דלא לטרדן דאולי בין כך יוציא המעות לדבר אחר עביד דמהימן למלוה ופרעו אפילו בלי שובר וזהו אם הזמן שיכול לנגוש אותו אם כן ממהר לפרוע אפילו בלי שובר על שטר אבל ת"ז מה טיבו של נחיצה זו ושפיר הקשו התו' דזה פחות שכיח משיפרע אדם תוך זמן המוגבל דמהכ"ת יפרע בלי שובר וזהו נכון ואם כן אף כאן הא יש כאן עדי קנין ומהכ"ת יפרע בלי עדים ושובר וגלות אוזן עדי קנין שפורע ובשלמא בהגיע זמן פרעון הא נחוץ על הפרעון אבל כשאין זמן פרעון אינו נחוץ ולא פרע בלי שובר וכמ"ש דהרי זה כמו שאמרו במלוה ע"פ דאיט פורע תוך זמן שגבל והרי זה במכ"ש דלא יפרע על שטר ועדי קנין בלי שובר אם אינו נחוץ לפרוע כי יש לו עוד זמן וא"ש ודוק:

ח י"א דאם נתקיים דנין על פיו הרב הש"ך בס"ק ט' האריך לחלוק על דין זה כי לא קאי לדינא כלל ולא היה דעת מהר"ם בזה כלל. והנה יהיה דעת מהר"ם איך שיהיה נראה כמ"ש התו' כתובות דף כ' ע"ב בהך דמעיד אדם על עדותו בשטר והוא שזוכרה דיניח כת"י בב"ד וה"ל שטר ותי' התו' דכל שנכתב שלא מדעת שניהם אין לו דין שטר והקשו התו' דאמרינן מחאה בפני שנים אצ"ל כתבו הא הוי מפי כתבם ולפי מה שפירשתי דעדות מיהא הוי כ"ז שזוכר אתי שפיר (פי' לפי' ר"ת דסבירא ליה אם עדים זוכרין יכולים לומר עדותן בכתב הואיל וראוי לבילה א"ש) מיהו בלא"ה מתרץ ר"י דלגבי מחאה הקילו וכו' ועוד אר"י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להניח שטרו לב"ד אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאין כתוב כסדר שטרות רק זכרון דברים בעלמא עכ"ל וכן יבמות דף ל"א ע"ב ד"ה דחזו כתבו על הך קושי' דימסור שטרו לב"ד ועוד דהתם לא הוי שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד ואר"י דשמע מר"ת דנוהגים עכשיו ששולחין עדותן בכ"י לב"ד ולא קרינן בי' מפיהם וכו' עכ"ל ולפי תי' זה מבואר דכשנכתב בנוסח שטר אף דלא אמר כתבו יכול למוסרו בב"ד וב"ד דנין עליו. וזהו מ"ש הרמ"א דאם נתקיים דנין על פיו היינו בדכתב בנוסח שטר וזהו היא תי' א' של תו' וא"צ לחפש דעת מהר"ם דהא מבואר כן בתו'. איברא דהרב הש"ך נמשך אחרי דברי ד"מ בסי' כ"ח דהך תי' של ר"י דמועיל כשנכתב בנוסח שטר הוא הכל לשיטת ר"ת דס"ל עדים הראוי' להעיד לא קרינן בי' מפי כתבם אבל לפי דקי"ל לעיל בסי' כ"ח כרש"י דלא כר"ת לא קאי הך דינא להלכה והאריך בזה. ואני לא הבנתי דבריהם דמלבד דלא משמע כן בתו' הן ביבמות דכתבו סתמא דכשנכתב בלשון זכרון דברים לא שייך נחקרה וכו' דמשמע הא נכתב בנוסח שטר ה"ל כנחקרה ואחר כך ואר"י ששמע מר"ת וכו' משמע דהך תי' מקדם לא קאי לפי' ר"ת כלל דאילו קאי לפיר"ת דוקא ה"ל ראשון להביא דעת ר"ת ואחר כך לומר זה הדין ולא להיפוך. וביותר משמע בתו' כתובות דלא הזכירו דעת ר"ת כלל להדיא רק בלשון שלילא. אף גם דעיקר תי' התו' לחלק ולא תי' כמש"ל דאם לא אמר כתבו אין מועיל אפילו נכתבה בלשון ונוסח שטר הוא מקושי' דמחאה אצ"ל כתבו ואילו לפיר"ת הא כתבו התו' דל"ק ממחאה כמ"ש התו' להדיא דלפי מ"ש דעדות מיהא הוי כ"ז שזוכר א"ש והיינו כמ"ש לפיר"ת ואם כן איך יתרץ התו' לפי' ר"ת הא לפיר"ת לק"מ כמ"ש התו' להדיא ודוחק לומר דביקש לתרץ איך יועיל מחאה אם עידי מחאה מתים דודאי אינם זוכרים דהא התו' לא הקשו זה ואדרבא כתבו לפיר"ת דאם זוכר הוי עדות ולק"מ ולא פקפקו בזו אם מתים העדים כנ"ל וא"כ איך יתרצו אחר כך תי' בסתם מה דלא קאי רק לפי' ר"ת ומקדם אמרו דלפי' ר"ת בלא"ה לק"מ. אך אם נניח כל זה עדיין אין דבריהם בעצם מובן דמה ענין זה למחלוקת רש"י ור"ת דבממ"נ אם כעת כשהעדים מביאים כתב הזה לב"ד זוכרין העדות אם כן מה איריא שהם כותבין בלשון שטר אפילו כתבו בנוסח זכרון דברים הא ראוי לבילה מיקרי לר"ת כיון דזוכרים ואי איירי שבעת שנמסר השטר לב"ד אינם זוכרין העדות כלל אם כן אף לר"ת לא יוכשר דהא אין כאן ראוי לבילה כלל דהא אינם זוכרים כלל והרי הם כחרשים. ואם נאמר דמה בכך דעתה אינו זוכר מכל מקום כשכתבו אז הוי כנחקרה עדותו בב"ד ולא נ"מ אם עתה אין זוכר. אם כן דאנו באנו לידי מידה זו דמה שכתבו אז בנוסח שטר הוי כנחקרה עדותן לב"ד אם כן זהו אף לרש"י כשר דכי לא יודה רש"י דשטר כשר ולא הוי מפי כתבם וצ"ל או דגזרת הכתוב או מתקנת חכמים כמ"ש לדעת הרמב"ם עכ"פ שטר כשר ואם אתה עושה מזה שטר דנימא כנחקרה עדותו בב"ד אף לרש"י כשר ואי אין אתה עושה ממנו שטר לרש"י ולא הוי כנחקרה עדותן אף לר"ת פסול דאז לא הוי כנחקרה עדותן ועכשיו אינם זוכרים ולא ראוי לביל' מיקרי. ובלי ספק דמהתו' ב"ב דף מ' ד"ה מחאה כו' מזה למדו דבריהם דשם הקשו התו' ג"כ איך יועיל מחאה בלי אמירת כתבו הא הוי מפי כתבם כל שלא אמר כתבו וכתבו ורש"י פי' בחומש שלא ישלחו עדותן בכתב לב"ד ותי' דהוא תקנת חכמים ועוד אר"י ששמע מר"ת שנוהגי' לשלח עדותן בכתב ומה שנאמר ולא מפי כתבם היינו באילם שאינו ראוי להגדה וכו' והא דאמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפילו לאחר כמה שנים והוא שזוכרה צ"ל דאין מניח כת"י בב"ד וכו' ומזה משמע לא זו דקושי' מן מחאה אינו לפי' ר"ת אף גם הך קושי' מן כותב אדם עדותו וכו' הוא ודאי רק לר"ת דהא לרש"י העלו התו' כל שלא אמר כתבו אין לו דין שטר רק במחאה הקילו וע"כ דקושי' לר"ת וש"מ דלר"ת אפילו אינו זוכר כשר. ומזה למדו דבריהם לחלק בין פי' ר"ת לרש"י וסבירא ליה לרמ"א וש"ך דהא דאמרינן כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו כאילו מסרו אז שטרם לב"ד אבל לא כאילו העידו אז בע"פ לב"ד דהא לא העידו כלל ולכך לרש"י שורת הדין דאף זה פסול דמה בכך דמסרו אז שטרם לב"ד סוף כל סוף הוי מפי כתבם רק באומר כתבו מכשר או מגזרת הכתוב או מתקנת חז"ל או מטעם הרז"ה דכיון דאמר לוה כתבו הרי הן שלוחיו של לוה והוי כאילו לוה בעצמו כתבו ומה מפי כתבו שייך בלוה. אבל בלי אומר כתבו ודאי דהוה מפי כתבם אבל לפי' ר"ת הוי כאילו אז נמסר לב"ד ואז הוי כתיבה מעליא דאז היו זוכרים וראוי לבילה קרינן בהו ולכך כשר. אך זהו דוחק גדול דפי' כאלו נחקרה בב"ד היינו כאילו העידו ולא כאילו מסרו הכתב לב"ד דהא א"י לחזור מעדותן משום כיון שהגיד וכו' וכן הם נעשו זוממין עפ"י עדותן בשטר במקום שא"א לומר שטר מאוחר הוא וש"מ דהוי כמעידים על פה ולא בכתב דאל"כ מה טיבו של הזמה בכך ולכן דבריהם דחוקים. ומה שעמדנו בדברי תו' ב"ב נראה דלק"מ דשם בב"ב לא נחתו התו' לחלק בין כתוב בלשון ונוסח' שטר ובין שכתוב רק זכרון דברים דמ"ש ומי קבע לנוסח שטר ומ"ש שכותבים בלשון זא"ז מי חקק לנוסח שטר לומר דוקא בנוסח זה צריך לכתוב ואם כן שם הקשו התו' ממחאה דאצ"ל כתבו דמה מהני הא כל שלא אמר כתבו לא הוי שטרא והוי מפי כתבם רק דלא תימא מנלן זה דילמא אף בלי כתבו הוי שטר שלא שייך בי' מפי כתבם והא דבעינן לומר כתבו היינו כמ"ש הרמב"ם שלא יהיה עליו מלוה בשטר בלי רצונו והסכמתו. ולכך הוכיחו התו' דהא רש"י פי' מפי כתבם שלא ישלחו עדותן בכתב לב"ד וקשה למה לא הא כשכותבים ה"ל שטר והב"ד דנין ע"פ דלחלק בין נוסח לנוסח לא סבירא להו התו' בב"ב דמ"ש כמ"ש ואם כן למה לא ישלחו עדותן בכתב לב"ד הא ה"ל שטר אלא דכ"ז דלא נאמר להם כתבו אין לו דין שטר ומפי כתבם מיקרי ואם כן הקושי' במחאה. ותי' לרש"י מפני תקנה התירו חכמים אבל לר"ת לק"מ די"ל באמת כל שטר כשר אפילו לא נאמר כתבו ובאמת מותרים לשלוח לב"ד ואי קשה אם כן באילם נמי ישלחו שטרו לב"ד זה אינו כי התירו ואמרו דשטר לא הוי מפי כתבם היינו בראוי אז בשעת כתיבה לביל' ואם כן כשכותב הוי כנחקרה בב"ד אבל באילם שאין ראוי לביל' בעת כתיבה לא מכשר שטרו שחתם כדקי"ל דאילם א"י לחתום שטר דראוי להגדה בעינן ולכך א"י לשלח. וא"ש דלר"ת אמרינן כל שטר שנכתב הוי שטר גמור ונחקר בב"ד ולכך יכולים לשלח חוץ אי לם דאין ראוי להגדה לא הוי שטרו כנחקרה בב"ד ולכך א"י לשלח (ובזו ניח' דכתבו לר"ת דאוקמי ולא מפי כתבם באלם ולא פי' דאיירי שכתב דבריו ואין זוכר כלל מדבר ההוא ומוסרו לב"ד דהוי מפי כתבו דאינו ראוי לבילה. אבל לפי מ"ש ניחא דהא בתחילה כשכתבו היה לי דין שטר ומכשר ולכך צריך לאוקמי באילם וא"ש) וע"ז הקשו לר"ת בכותב עדותו על שטר מה צריך לזכירה הא אמרינן לפי' ר"ת אף שלא אמר כתבו הוי דין שטר וא"כ יניח שטרו בב"ד משא"כ לרש"י כל שלא אמר כתבו אין לו דין שטר ולכך בעינן זכירה והק' שפיר לר"ת ותי' דאיירי דאין שלוח כת"י לב"ד וכו' ע"ש ודברי התו' ברורי' וזהו הכל אם אמרינן דאין חילוק בין לשון ונוסח שטר לשאר לשון זכרון דברי' אבל להך תי' דיש חילוק ושטר שכתוב בנוסח שטר לא בעינן כתבו בזו אין לומר דאזלא לפי' ר"ת לחודה דמ"ש רש"י מר"ת אי הוה כנחקרה אף לרש"י מועיל ואי לא אף לר"ת אין מועיל ולא שייך לתי' זה לומר מ"ש דא"כ לרש"י ישלחו עדותן בב"ד בכתב דהוי שטר דהא אמרינן כשאין כתוב בלשון שטר לא הוי שטר כלל וא"כ פשיטא דהוי לרש"י דלא ס"ל ראוי לבילה פסול אבל כשנכתב בנוסח שטר דאמרינן לר"ת הוי שטר וכנחקרה עדותן ול"ק מן מחאה אף לרש"י י"ל כן דלא תקשי מן מחאה ואי נימא לרש"י תי' אחר על מחאה מתקנת חכמים אף לר"ת נימא כן ולא מצאנו דבר מכריח או סברא לחלק כלל בין פי' ר"ת לפי' רש"י ולכן ברור והאמת עד לעצמו דהך חילוק אליבא דדברי הכל נשני'. ודברי הש"ך אינם מובני' ותי' בדברי התו' בב"ב הדברים נכונים כמ"ש. ולא זו בתו' לבד מוכח להך תי' אף גם ברא"ש הן בפסקיו פ' הספינה והן בתשו' כלל נ"ז דהקשו דאם חוזר בשטר מכר הא לית ליה ריעות' בי' ואם כן יש לכתוב בע"כ וקשה הא הוי מפי כתבם דבשלמא אי צוה להם לכתוב כיון שכתבו בשליחתו לא הוי מפי כתבם כמ"ש הרמב"ן עדים שעשו שליחתן וכו' דהוי מפי כתבם אבל כשמוחה ואם כן מבטל השליחות איך יש לכתוב אלא ודאי דלענין מפיהם לא צריך לאמירה דילי' ולכן הרשב"א דלא סבירא ליה הכי וסבירא ליה דכל שלא אמר כתבו הוי מפי כתבם לא הקשה בקדושין קושית הרא"ש דנכתוב בעל כרחך רק מה נ"מ ליה ולמה יחזור ע"ש. ועיין מ"ש בסמוך גבי קנין אי בעינן שליחות הלוה. וכן משמע ברי"ו נתיב ד' ח"א דכתב בדלא צוה לעדים לכתוב אין לו דין שטר ונאמן לומר פרעתי הרי דוקא לומר פרעתי אבל לא להד"ם משום דה"ל כעדות בע"פ. וכן ברשב"א גופי' אשר העתיקו הרמ"א בדיעה קמייתא דה"ל כפנקס בעלמא רבו להקשות בו בסתירה שיש בדבריו כי בתשובה זו אלף ר"ט דמיירי שכתבו עדות על אשה שנתקדשה כתב הואיל ולא נאמר להם כתבו הוי כפנקס בעלמא ואילו בתשובה אלף קמ"ט דכתבו שטר הודאה בלי רצון הלוה וכתב הרשב"א הואיל ונכתב בלי כתבו אין לו דין שטר ויכול לטעון פרעתי משמע ברור שם להד"ם א"י לטעון. וכמו כן עמד רבינו הגדול מהרי"א בא"ע סימן מ"ב בסתירה גם כן על תשובה אלף רי"א דכתבו ג"כ שלא מדעת וכתב רשב"א דיש לב"ד לחקור אם הוא כת"י עדים דמשמע הא נתקיים מהני וחילק הב"י בין ממון לקדושין דבממון מודה רשב"א דמהני אבל לא בקדושין ואמת כי תמהו על הב"י בזה כמ"ש מהר"א ששון ועיין ב"ש דמה הבדל יש ונר' דאפשר דסבירא ליה לרשב"א בתשובה כדעת הר"ת ולר"ת אמרינן מסתמא זוכרים העדים וכן מוכח מתו' כתובות הנ"ל דהקשו במחאה דאצ"ל כתבו הא הוי מפי כתבם וכתבו דאם אמרינן דהוי עדות אם זוכר א"ש וצ"ל הא עדיין קשה למה כתיבת מחאה אם עדים זוכרים יעידו בעצמן ואי דיזכרו מתוך כתב זהו אף לרש"י כשר דכן מבואר בגמרא וצ"ל דאם העדים אין במדינה לר"ת אמרינן מסתמא זוכרים ומכשירין כתב מחאה דהוי ראוי לבילה. ואם כן אף בהודאה הנ"ל הנזכר בתשובה הנ"ל אמרינן מסתמא עדים זוכרים ולכך לא פסק רשב"א דיהיה בטל רק לענין פרעתי וכל זה בממון אבל בקדושין אף דעת ר"ת דלא מהני מפי כתבם וכמ"ש בגמרא דיבמות דה"ל מפי כתבם וכ"כ המרדכי ועיין מש"ל סי' כ"ח ואם כן אין כאן מקום להכשיר כלל דגבי קדושין לא שייך דינו דר"ת וא"ש ויפה דיבר הב"י ובחנם ערערו עליו סוף דבר נשמע דאפילו הרשב"א משמע דבממון מהני ומכ"ש לאינך רבוותא ולכן בחנם תקע עצמו הש"ך להלכה לדחות דין זה. ועוד נדבר אי"ה בפרטי' מקומות הרבה שיש ראי' לדין זה והרב הש"ך הכניס עצמו תמיד בדחוקים כי לא ישר בעינו דין זה אבל האמת עד לעצמו וא"צ לדוחק כלל:

ט תחזיר לי מעותי כו' בתשובת הרא"ש בסוף כלל נ"ז הביא דעת ר"ת דבכל שטרות הן במקח וממכר והן הלוואה אפילו קנו יכול למחות בכתיבה אלא דיכול לטעון כיון דאתה מוחה בשטר החזיר לי מעותי ובזה שומעין לו וסיים נמצא שאין נפקותא במה שאומר ר"ת שאין לכתוב שטר בלא רצון המקנה אלא בקנין מתנה ומכר ויתבטל המקח עכ"ל ומדברים אלו למדנו שני דברים אחד דאם אין מחזיר מעותיו העדים כותבין בע"כ שטר ולאו כל כמיני' שלא יחזור מעותיו וימנע לעדים לכתוב וכגון דא לא משגיחין במחאה שלו דאל"כ הא יש נ"מ גדול בשטרי הלואה לדעת ר"ת והחולקים אם אין מחזיר מעותיו שכלה המעות ואבדו וכדומה לדעת החולקים העדים כותבים שטר והרי זה גובה משעבדי ולדעת ר"ת אין לו שטר וצריך לרדוף אחר הלוה לגבות מעותיו ואין לו שום שעבוד נכסים כלל אלא ברור דס"ל דאם אין מחזיר לאו כל כמיני' למחות והעדים כותבין בע"כ וא"כ ליכא נ"מ דאי מחזיר מעות אף לדעת החולקים מי מעכבו לפרוע ולכן אין נ"מ רק במקח שרוצה להחזיר מעות ולבטל מקחו דלר"ת רשאי ולהחולקים לא. ועוד למדנו מזה דאינו נאמן לומר פרעתי אחר מחאתו דאי נאמן הרי כאן נ"מ גדול דלדעת ר"ת כיון שמיחה יוכל לטעון פרעתי אבל לדעת החולקים דלא משגיחין כלל במחאתו והם כותבין לו שטר איך יטעון פרעתי שטרו מה בעי ביד המלוה ופשוט א"ו דאף לר"ת אינו פורע כל זמן הזה בלי עדים ובירור ולאו כל כמיני' למחות בעדים לכתוב ולטעון אח"כ פרעתי. וזה ברור ובכה"ג הביא דנחלקו בזה המבי"ט וצרור הכסף וכמ"ש הנכון עם בעל צרור הכסף דא"י לומר פרעתי וכן מוכח מדברי הרא"ש והרב בתשובת חות יאיר סי' ר"ל כתב ג"כ דכן דעתו נוטה דא"נ לומר פרעתי אלא דקשה לו לפסוק בלי ראי' ולא הרגיש שכבר קדמוהו הצרור כסף והמבי"ט לעמוד בזה וכי יש כאן מדברי הרא"ש כמ"ש ראי' ברורה דא"נ לומר פרעתי דאל"כ הא נ"מ טובי. שוב עיינתי בתשובת מבי"ט וראיתי כי טעמו די"ל כדעת האומרים בכל קנין נאמן לומר פרעתי ואיירי דנמשך הזמן כהנ"ל וא"כ בכה"ג מודה:

י אבל העדים אין רשאים לכתוב כו' הש"ך דייק מזה אפילו שיהיה לזכרון אין יכולים לכתוב ומזה חזק דינו דלא הוי עדות כלל כשנכתב שלא מדעת הלוה ואין מזה הכרע דהכוונה להיותו מלוה בשטר וע"ת זה לוה. אמנם כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ה דין ג' עדים דכתבו דראובן הודה בחשבון שחייב סך מה לשמעון וראובן טוען כי כתבו שלא מדעתו וכתב הרא"ש הואיל ונכתב שלא בהסכמתו שטר זה אין גובין משעבדי דאין בו קנין ואינו שטר הלואה אלא הודאה בעלמא כו' ולענין זה הוי עדות מעליא לקיים כל מה שהודה בפני עדים עכ"ל ומזה הביא הב"י ראיה דסבירא ליה להרא"ש אפילו נכתב שלא בהסכמת הלוה מכל מקום עדות הוי כמו עדות בע"פ ועיין לקמן סימן ס"א כי הביאו המחבר לדין זה בקצרה ע"ש והרב הש"ך להיותו מחליט כמש"ל דכה"ג לא הוי עדות כלל התאמץ לדחות ראיה זו וכתב דהכא שאני דהואיל דהלוה אין מכחיש כתבם ע"ש סק"ב ודבריו אינם מובנים כלל דמה בכך דמודה סוף כל סוף השטר חספא בעלמא לדעתו ואין לנו לדון אלא ע"פ הודאתו א"כ איך כ' וממשעבדי לא גבי דלית ביה קנין הא הוא חספא בעלמא וגם סיו' מיהו לענין זה הוי עדות מעליא לקיים מה שהודה בפניהם הא אין בעדותם תועלת לא מעלה ולא מוריד הא אם יודה מעצמו מה צורך לעדותו ואם יכפור נאמן דשטר חספא בעלמא אלא ברור דסבירא ליה דהוי שטר לענין זה דלא יוכל לומר להד"ם כשארי עדות ב"פ וכדעת התו' הנ"ל וכמש"ל לדעתו ודברי הש"ך אינם מובנים כלל:

יא לא היו קבועים כו' כתב הנ"י בפז"ב דוקא במודה מעצמו בלי תביעת בע"ד ולכך אין שם דיינים עליהם אבל במודה ע"י תביעה בפני ג' וכו' הרי זה ב"ד גמור ויכולים לחייבו וכל שיכולים לחייבו הרי זה ב"ד גמור וכותבים לו שטר עכ"ל והק' ד"מ וב"ח הא כל שהזמינו הוי תביעת התובע ומכל מקום בעינן דקבעי דוכתי' וכו' ותי' הש"ך דכוונתו אם אין הכחשה וסכסוך כלל ביניהם רק בא לב"ד ע"י הזמנה והודה א"כ אין כח ב"ד בזה ולכך בעינן כל תנאים הללו אבל אם היה ביניהם הכחשות וסכסוך רק ע"י הב"ד נתחייב ואם כן דכיון דהב"ד היה מחייבים אין צריך קביעות וכל הנ"ל ודייק נ"י דינו מדנקט לישנא אודייתא ולא סתם וכן למה לא נזכר גבי פסק דין דבעי הזמנה אלא דסבירא ליה לחלק ע"ש ונכון כתב שלזה נתכוון הנ"י אלא שהאריך בס"ק ח"י וכ"ג דגם דעת הרמב"ם ומחבר וממש רוב פוסקים סבירא ליה בזה כדעת הנ"י ולענ"ד ז"א ואין כך רהיטא דשמעתין דהרי"ף בב"מ הקשה דהא דאמרינן צא תן לו או חייב אתה ליתן לו אין כותבין הא קיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה בשטר דמי ותי' ה"מ היכי דלא צאי' דינא אבל צאי' דינא ונפק מב"ד אדעתא דציית וחזר ואמר פרעתי נאמן וכו' עכ"ל ופי' בו הרמב"ם וכן במה"ת שער י"ב ח"ב וז"ל היכי דלא צאי' דינא כלומר שלא קיבל דינא עד דשלחו אחריו והביאו בהכרח וכן מבואר ברמב"ם ואם כן צ"ל הא דאמרינן בב"מ צא תן לו היינו הכל בלא הזמנה אבל אם הזמינו באמת א"נ פרעתי והוי מלוה בשטר וכותבין ואם כן לא זו דדיוק של הש"ך מהא דלא נזכר בב"מ גבי פס"ד החילוק בין הזמינו ללא הזמינו ליתא דהא עלה דהך מחלק הרי"ף בכה"ג אף זו דע"כ הך בב"מ איירי אף דיש לו אתו דין ודברים ונתחייב בב"ד דאל"כ איך ס"ד שם לחלק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והטעם דאשתמוטי קמשמט עד דמעיינא בדינא ואילו אין כאן הבדל וסכסוך כלל ולא נתחייב בדין רק פיו ענה בו מה עיון יש פה ומה פתח תקוה יש כאן שיפטרו ב"ד אם הוא בעצמו בלי טענה דין ודברים כלל מחייב ועכצ"ל דהוא בדרך טוען ונטען ונתחייב בב"ד וכצ"ל ברמב"ם אף דכתב לשון ואמר לו הנתבע הן אין פי' דלא טוען כלל נגדו רק ע"י דבריו נתברר שהתביעה אמת וכן הוא במאמרו דאל"כ מה ס"ד לחלק בין צא תן לו לחייב ופשוט וא"כ דמיירי בכה"ג ומכל מקום מחלק הרי"ף ורמב"ם ובעה"ת בין הזמינו דנקרא לא צאי' דינא ובין לא הזמינו דהוא צאי' דינא דהיינו דבא מעצמו בלי הזמנה והדבר מבואר להדיא דלא כנ"י ואודייתא לאו דוקא ה"ה בפס"ד ונראה דהנ"י לא מפרש בהרי"ף צאי' דינא כהרמב"ם ובע"ת רק סבירא ליה דבאמת הרי"ף לא הקשה כלל מהך דאודיית' דשם י"ל דאיירי דכתבו קודם שיצא מב"ד כנראה שם בנ"י וכן הרא"ש לא הזכיר כלל מהך דאודיית' רק כל קו' הרי"ף מהך דב"מ דאמרי' עמד בדין הוי כמלוה בשטר לגבות משעבדי ואיך יטעון פרעתי וע"ז תי' צאי' דינא והיינו כפי' הראב"ד הביאו הבע"ת שם דאינו מסרב ואומר דישמע לקול ב"ד אבל היכי דנפק מן ב"ד ואמר דאין שומע בקולם בזו חזקה דלא פרע ואמרינן דגובה ממשעבדי אבל לא איירי כלל לחלק בין הזמינו ללא הזמינו דכיון דב"ד פסקו דברי ריבים ביניהם א"צ הזמנה וא"ש כמ"ש דעת הנ"י וזה ברור ואם כן דברי הנ"י במחלוקת שנוי' ולפי דעת הרמב"ם ובע"ת ליתא לדינו והמחבר נמשך אחרי דברי רמב"ם אין מקום לדברי הנ"י ודברי הש"ך שיהיה דעת זו דברי הכל לא נראה וגם הלח"מ פי' בהרי"ף צאי' דינא כמ"ש הנ"י ולכך תמה על המ"מ שכתב דקרובים דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף ונעלם ממנו בעה"ת הנ"ל ופשוט:

יב שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר וכתב הסמ"ע אפילו למ"ד עבחז"ל וליכא חשש מוקדם מכל מקום חיישינן דילמא משנה שמו כדי להפקיע מב"ח שלו או דלא ניח' ליה למלוה אם באמת אין חייב לו והב"ד הם כותבים לנוכח דחייב לו ולא ניח' לי' דליפוק עליו קלא ודבריו דחוקים הן בתי' אחרון ומכ"ש בתי' ראשון דבממ"נ אם נודע לב"ח שזה הלוה חייב לו מה בכך דמשנה שמו מכל מקום יתבעהו ב"ח ואם לא נודע מי מוח' בידו דמעלים החוב מב"ח בגווני אחריתי ובאמת לפמ"ש המ"מ וע"ל סי' מ"ט דלכך בלי קנין צריך להכיר המלוה דלמא דהואיל דשורת הדין דאין כותבין שטר ללוה בלי מלוה אולי יבא איש אחר ויאמר אני המלוה כדי שיכתבו והשטר לא יגיע לידי מלוה אמת רק בזמן מאוחר והרי זה שטר מוקדם ואם היה סברא זו נראה לק"מ אף א"א עבחז"ל דאין כאן הטעם משום מוקדם רק דכיון דבעי כאן הזמנה לדין וזהו צריך להיות ע"י תובע ואם התובע אינו כאן ואיש אחר מעלה שמו על שם התובע אם כן באמת אין כאן הזמנה ואף כח ב"ד אינו לעשות מהודאתו מלוה בשטר ואם כן כשיבא כתב הודא' זו לב"ד יגבה בו ממשעבדי וזהו שלא כדין דהא באמת לא הוזמן הוא מהתובע האמיתי אך מעיקר' דדינא אני נבוך בסבר' זו וכן בסברת המ"מ דמהכ"ת מערי' הקצור קצרה ידו לילך לעדים ולעשות קנין ובזו כותבין לכ"ע ואין בו חשש מוקדם וטורף ממשעבדי בלי פקפוק ומה לו להערמה זו בכדי וה"ה כאן יקנה בפני ב"ד ויאמר כתבו ותו ליכא פקפוק ולכן נראה דיש כאן חיוב למלוה דרך משל ראובן נתן פקדון לשמעון ושמעון מסרו ללוי ונאבד וא"כ שמעון חייב כשומר שמסר לשומר אם אין רגיל להפקיד ולהלות לו דאין מחזיקו לנאמן ומה עושה לוי הולך עם שמעון לב"ד ומעלה שם שמעון ראובן והב"ד כותבים איך דהזמין ראובן ללוי שיש לו בידו סך מה בפקדון או בהלוא' ולוי הוד' ואם כן נפטר שמעון בפשיעתו דכיון דרגיל ראובן להאמין ללוי כאשר נתברר במעשה ב"ד ועי"כ מפסיד ראובן ולוי אינו חושש בהודאתו כי בלא"ה גבר' דלית ליה וגם ראובן לא יתבעו כי יודע ראובן שאין לו בידו כלום ועי"ל ראובן העיד על שטר שלוה פלוני מפלוני בלוד ביום פלוני וזה יודע שמעון כי ראובן נתייחד לעד להעיד על שטר ומה עושה הולך בו ביום בירושלים לב"ד עם לוי ומעלה שמו ראובן והב"ד כתבו שביום ההוא בא ראובן והזמין ללוי בדין וכך הוד' לו ואם כן אם יוציא הנ"ל שטרו יהיה נפסל דהרי ראובן מוזם ע"פ ב"ד שהעידו שבו ביום היה ראובן בירושלים ולא בלוד ושפיר קאמר שיש כאן ערמה לחייב איש אחר וע"ל סי' מ"ט מ"ש בזה ביותר:

יג ואפילו הם של פקדון כו' בטור כ' אם הם מטלטלים שהמודה חייב באחריות משעה שהוד' כותבין אעפ"י שלא לקח בקנין והרבה הלח"מ והב"ח להשיב והיותר נכון נראה להגיה בטור שהמוד' אין חייב באחריות ופי' דהתנה בפקדון שיהיה פטור מדין שומרים או איירי בדברים שאין בהם דין שומרים אם כן כותבין דהא אף אם יכתבו יהיה נאמן פרעתי במגו דנאנסו ואי דיהיה צריך לישבע כמ"ש הנ"י הא אף בזה א"צ שבועת תורה דהא לא קיבל דין שומרים והיסת בלא"ה צריך לישבע ואם כן מותר לכתבו ולית כאן חשש ונכון וברור:

יד שאין כאן לחוש כו' נראה הא דכותבין בקרקע היינו שהוד' שקרקע שלו מעולם או שמכרו לו ולא היו עדי' בעת ומעמד המכירה אבל אם היו עדים אין לכתוב דאולי יגבה תחילה בעדים דהמוכר שטרו בעדי' גובה ממשעבדי ואחר כך יגבה בשטר דשובר גבי לקוח' ליכא ועיין לקמן סי' מ"א וסי' קי"ז ע"ש וזה ברור ותמהני מהמחברים שלא דברו מזה כלל:

טו אבל שנים שבאו לדין כו' כתב הסמ"ע דאעפ"י דנאמן לומר פרעתי מכל מקום אי מודה דלא פרע גובה ממשעבדי דמעשה ב"ד יש לו קול וכמ"ש הטור וכן דעת הרמב"ם ומחבר ולבבי לא ידמה הן דהך מילתא בלא"ה דוחק גדול כמ"ש הש"ך דאיך לא נטעון ללקוחות פרעתי ואיך הוי הודא' הלוה הודא' לחוב לאחרים רק התו' והרא"ש היו מוכרחים לתרץ כן קו' הרי"ף דאיך אמרינן דנאמן לומר על פס"ד פרעתי הא אמרינן לעיל בשעמד בדין ה"ל כמלוה בשטר לגבות ממשעבדי ולכך הוצרכו לחלק ולומר דאף דהוא נאמן מכל מקום לגבי לקוחות לא חיישינן כלל לקנוני' ותי' הרי"ף והרמב"ם לומר דהך איירי בלי הזמנ' והך דלעיל איירי בהזמנה לא סבירא להו דיהיה בפס"ד נ"מ בהזמנה כדעת הנ"י דהא קבלו לדיינים וכן מוכח בתו' גיטין דף ל"ז ד"ה שטר דהק' לר"י דסבירא ליה דאחריות נכסי' אינו משמט אם כן הא דאמרינן לעיל קנס אונס וכו' משעמדו בדין משמט הא עמד בדין גובה משעבדי וע"כ התם דלא נכתב פס"ד דאל"כ ודאי אינו משמט וע"ס ס"ז סמ"ע ס"ק ל"א ובלא נכתב פס"ד לכ"ע נאמן לומר פרעתי ומכל מקום סבירא ליה דגובה ממשעבדי אבל הרמב"ם וסייעתו דסבירא להו לחלק בין הזמנה או לא תו אצ"ל הך דוחק לחלק בין לוה ללקוחות ובלא"ה לק"מ מהך דעמד בדין דהא הרי"ף מתרץ ליה דאיירי בהזמנ' ואילו סבירא ליה הך חילוק של תו' בין לוה ללקוחות לא היה צריך לדחוק ולומר בפס"ד יש הבדל בין הזמנה מה דלאנזכר בגמרא רק גבי אודיית' וכמ"ש הש"ך ס"ק ח"י רק הא לק"מ דלעיל בעמד בדין מהני היינו לגבות מלקוחות אלא ברור דלא סבירא ליה הך חילוק כלל ולכך המחבר לא הביא כלל דמ"מ גובה משעבדי וכן מורה לשון הרמב"ם דכ' בד"א שהודא' בב"ד הוא כמלוה בשטר וכו' כשלא קיבל וכו' וק' הא מלוה בשטר לגבות הוא תמיד רק הל"ל בד"א דא"י לומר פרעתי דבזה יש הבדל בין שלחו ללא שלחו אבל מלוה בשטר הוא תמיד אלא ודאי דז"א דאף משעבדי א"ג בשלא שלחו וזהו דעת הרמב"ם אבל דעת הרא"ש והטור לא ס"ל חילוק הרי"ף בין הזמינו ללא הזמינו ולכך הרא"ש דדרכו תמיד להעתיק דברי הרי"ף בכ"מ והשמיט תי' הרי"ף בין צאי' ללא צאי' והביא רק תי' התו' וש"מ דלא סבירא ליה סברת הרי"ף דאילו סבירא ליה היה מעתיקו וכן הטור אשר כ' בשם הרמב"ם התחיל ב' שבאי' לדין כו' והוא באמצע דבריו ובם התחיל ודילג הרא"ש דבריו בד"א וכו' בשלא קיבל וכו' אלא דהך לא סבירא ליה לחלק בפס"ד בין הזמנה ללא הזמנה רק סבירא ליה חילוק התו' וזה ברור והסמ"ע תפס בזה החבל בתרי ראשי'. והנה הש"ך כ' כאן סקכ"א ובסי' ע"ט ס"ק למ"ד האריך דטעה הסמ"ע בהבנת דברי הטור והרא"ש דמהכ"ת אם הוא מודה שפרע למה לא נטעון ללקוחות ומה יועיל הודאתו והאריך בראי' מהרבה מחברים דלא סבירא להו סברא זו ולכך פי' הוא דמיירי בלקוחות שקנה שדה אחר שהוד' בב"ד שלא פרע ודבריו בלתי מובני' דאמת דיש דיעות רבות במחברי' דלא סבירא להו כן ונראה לדעתם אפילו נודע שלא פרע מכל מקום אין גובה כלל מלקוח' ולא ניתן ליכתוב דלית ליה קלא והא דאמרינן עמד בדין אית ליה קלא איירי בשלחו לו וכו' כמ"ש הרי"ף ולכך כ' הרמב"ם סתם דאין נעשה מלוה בשטר אלא בשלחו דזולת זה לא ניתן לכתוב ולית ליה קלא אבל ברא"ש וטור אין דרך לומר כ"א דלא חיישינן לקנוני' הואיל ולא איתרע דאף לדבריו דהודה היום דלא פרעו ומחר מכר קרקע עדיין יטענו הלקוח' דילמא אחר כך פרעו וכי בשביל דהוד' אז דלא פרעו יחויב להאמין דלא פרעו משם והלא' עדיין אולי פרעו מאז והלא' ועדיין צריכים לומר דלוה קאמר דלא פרעו והוא הדבר דמפי הלוה אנו חיי' לגבות מלקוחות בלי חשש קנוני' והש"ך כ' דכ"כ הב"ח ולא עיין כל הצורך בב"ח דהב"ח כ' להדיא דאם באנו לחוש לקנוני' אף אותן שקנה אחר שהודה לא יוכל לגבות דחיישינן שפרעו אחר כך וזה פשוט וא"ל דנתכוון הש"ך לדברי הט"ז דהוד' דלא פרעו ואמר לו המלוה אל תפרעון אלא בעדי' ואחר כך קנו הלקוחות דל"ל בפרעו דזה היינו ידוע דלא פרעו והרא"ש והטור תרי גווני נקטי בידוע שלא פרעו או שמוד' שלא פרעו ואי בכה"ג היינו ידוע שלא פרע דהחיוב מתחיל מעת הודא' בב"ד ומאז אי אפשר דלא פרעו וזה ברור ופשוט. וראיתי בתשובת מהרי"ט ח"ב ח"מ סי' מ"ו דעמד ג"כ בזה מה יהני הודאתו לגבי לקוחות ופירש הוא כך הא דהודאה חשובה כמלוה בשטר דוקא לטרוף ממשעבדי כגון דאתברר דלא פרע או שהודה דלא פרע ובשביל כך כתבו לו ב"ד שטר וכיון דיש שטר בידו גובה משעבדי ולא זכיתי להבין דבריו דא"כ מה דוקא לטרוף משעבדי הא בכל מילי הוי שטר ואי דבאמת ס"ל כדעת הראבי"ה כמ"ש הטור דעתו בלי חולק דאף אם נכתב פס"ד יכול לטעון פרעתי עדיין הקושי' במקומו דנטעון ללקוח' פרע ואיך יכתוב הטור דעת ראבי"ה שסותר לתחילת דבריו דלפי פי' מהרי"ט צ"ל דס"ל בפס"ד אין נאמן לומר פרעתי ועוד דא"כ צ"ל דלעיל בב"מ דמשני בעמד בדין היינו דכתבו פסק א"כ א"צ לכל הטורח ומנ"ל דפס"ד ב"ד גובה משעבדי אפילו ל"ל פרעתי והא דאמרינן לעיל היינו ביש פס"ד בידו ולא גרע משאר שערות ובאמת בריטב"א ואסיפת זקנים לב"מ הביא בשם קצת רבוותא אבל אין זה תי' הרא"ש כמבואר שם ולכן אין לזוז מדברי הסמ"ע דלא חיישינן לקטני' במקום דליכא ריעות' ומי צוה ללקוח' להכניס עצמם בתגר הזה לקנות כיון ששמעו הקול דהודה דחייב. ומה שהקשו בטור דכתב בסי' ע"ט דאם סירב נגד פס"ד דאין נאמן לומר פרעתי וגובה משעבדי משמע לולי הסירוב אין גובה משעבדי אין כאן קושי' דודאי אם אין הלוה לפנינו ובא לגבות מלקוח' לא טריף דהא טענינן לי' פרוע אם אין הלוה מודה דלא פרוע אבל בסירוב חזקה דלא פרע וסתמא אפי' בלי הודאת לוה ואפילו אינו בפנינו גובה וזה פשוט. והא דכתב הטור הך דינא דסירב לא מפירוש הרי"ף דמשני דצאית דין ולא צאית דאי היה הרא"ש מפרש כך היה מביאו רק ס"ל כמש"ל בפי' הרמב"ם וזהו לא סבירא ליה אבל הך דינא דסירב כתבו הרא"ש בפ' קמא דב"ב במשנה דכותל חצר שנפל ע"ש. ולפ"ז דהעלינו ברור אפילו לקוחות שקנו אחרי הודאתו שלא פרע מכל מקום אילו היה חוששין לקנוניא לא היה אפשר לגבות רק דלא חוששין כמש"ל וכמ"ש הב"ח גופי' ואם כן לא הבנתי דברי ב"ח דדעתו אם הודה בב"ד בניסן שחייב ושוב הודה באייר שלא פרע שאין המלוה גובה מנכסים שקנו בסוף ניסן אף דהוא מאוחר לגוף הודאה רק גובה מנכסים שקנו מאייר ואילך לאחר הודאה שני' ולא הבנתי טעמו בממ"נ אם אתה חושש לקנוניא לא יגבה משום לוקח כמש"ל ואם לאו ואמת דלא נפרע הא מן הודאה ראשונה מתחיל שעבודא. והב"ח כתב שכן נראה בדברי הראב"ד שהביא בעה"ת שער י"ב ח"ב ואני חפשתי בדברי הראב"ד שם בקשתיו ולא מצאתי דבר כלל כי הראב"ד כתב העמדה בדין לאלתר כמלוה בשטר מפני שיש לו קול ודוקא ביש עדים שלא פרעו מן העמדה בדין או חייב מודה או שהשביעו שבועת אין לו וכו' או שסירב בכל אלו כותבים למלוה בלי דעת לוה ואם טען אחר כך פרעתי לא אמר כלום שהוא בשטר הן לפרעון והן למשועבדים. ועד"ז מתיישב מה שאמר ר"ז מתחלת דבריו שנאמן לטעון פרעתי ובסוף דבריו כשאמרו צא תן לו שאין נאמן לומר פרעתי עכ"ל הרי דלענין משעבדי קאמר לאלתר הוי כמלוה בשטר ודייק לאלתר דלא חל מזמן הודאה או כתיבה רק לאלתר כשיתברר שלא נפרע בד' אופנים שכתב גובה למפרע לאלתר מזמן העמדה בדין וכתב דגם בד' אופנים הנ"ל כותבין ואם טען אחר כך פרעתי א"נ וכו' הרי דלענין משעבדי לאלתר הוי השטר אבל לענין שיכול לטעון פרעתי בעי דוקא כתיבה אבל קודם כתיבה נאמן דפרע וזהו דהתחיל לענין קול דהיינו משעבדי וזהו אין צריך כתיבה ולטענת פרעון הצריך כתיבה וזהו ממש דלא כב"ח ודלא כש"ך דאף דנאמן לומר פרעתי מ"מ הודאתו מחייב שהוא המלוה טורף ממשעבדי. ומ"ש הראב"ד דעד"ז מתיישב תחלת דברי ר"ז וכו' פי' דר"ז אמר מתחלה יצא ואמר פרעתי נאמן ולבסוף אמר בא לכתוב אין כותבין משמע דא"כ פרעתי דאל"כ יכתבו מכל מקום יהיה נאמן בפרעתי ולכך כתב דלפמ"ש הוא דאם נכתב פסק שוב אין נאמן דמסתמא דייקי וידעו דלא פרעו א"ש וזהו פשוט ולכך יש לתמוה על הגי"ת שנתקשה בזה ולא מצא ליה פתר ע"ש. עכ"פ מורין דברי הראב"ד דלא כב"ח וכן מורין דברי הטור והרא"ש ואין לחדש דין חדש שאין לו טעם. ועדיין קצת ספק להרא"ש וטור דסבירא להו בעמד בדין אע"פ שהיה ע"י הזמנה מכל מקום כ"ז שלא נכתב פס"ד נאמן לומר פרעתי אי סבירא ליה גם כן באודייתא הדין כן או לא דבאמת לכאורה משמע הואיל הרא"ש הקשה על הך דבא לכתוב וכו' מהך דאמרינן עמד בדין גובה משעבדי ולא הקשה מן אודיית' אלא דשם ודאי דכל כוונה היה לעשות שטר משעבדי דאל"כ מה ביקש ממנו שהזמינו לב"ד אבל ביש להם סכסוכים אמרינן בשביל כך בא לב"ד לברר סכסוך שלהם אבל לא ס"ד שיכתבו שטר ופסק אך מלישנא דטור דכתב על הא דכתב הודאה בפני שלשה כותבין והא דהודאה בפני ב"ד הוי הודאה היינו לטרוף משעבדי משמע דעלה קאי וגם בהך נאמן לומר פרעתי ואף דסמ"ע ס"ק כ"ד כתב דהוא ענין נפרד ולא מוסב על למעלה מכל מקום זהו דוחק ואין הלשון מהטור סובלו והסמ"ע הוכיח לומר כן לשיטתו דחשב דהטור ורמב"ם לא פליגי כלל אבל כבר כתבתי דליתא ובלא"ה האריך הש"ך לקמן בס"י ע"ש לברר מרוב פוסקים דאפילו בהודאה פשוט' בהך אודיית' כל זמן שלא נכתב אין לו נאמנות שלא יהיה יכול לטעון פרעתי ולכן אף ברא"ש וטור נימא כן ולא הקשה מאודיית' די"ל דשם כותבין תיכף קודם שיצא מב"ד אבל מהך דמשני לעיל בשעמד בדין ולא משני שיש בידו פס"ד ש"מ דלית ליה פסק כלל ושפיר הקשה וכן יפה טען הש"ך לקמן סי' ע"ט דלא היה לו למחבר לסתום כרמב"ם בשלחו לו דלא יהיה נאמן לומר פרעתי אפי' בלי פס"ד כי רוב פוסקים לא ס"ל כן והטור והרא"ש לא סבירא להו כן כמ"ש ועכ"פ ספיקא דדינא איכא ויכול המוחזק לומר קים לי' דנאמן:

טז שמא פרעו הך לישנא דרמב"ם אין מדויק דודאי סבירא ליה לרמב"ם אפילו באותו שעה שבא לכתוב ידעו הב"ד דלא פרעו מכל מקום אין כותבין דהא לרמב"ם אודייתא ופס"ד בחדא כלל איתנהו ובתרווייהו בעינן שלחו לו ואי לא שלחו לו אין כותבין ובהודאה בדלא שלחו לו הא אמרי' דאין כותבין אפילו באותו מעמד שהודה בפני ב"ד ואז ודאי לא פרע דסתמא אמרינן בגמרא האי אודיית' זימנין כתבינן וכו' אלא ש"מ דלעולם לא כתבינן וכן מוכח ממ"ש שם הרמב"ם דין ו' דבקיאי דעת ספרד כשהודה לו בב"ד אומר לו אל תפרענו אלא בעדים ולמה לא ישאלו מב"ד לכתוב להם אז תיכף כשהודה וא"צ לכל ויהיה להם שטר לא יוכלו לומר פרעתי בפני פ' ופ' והלכו למד"ה וכדומה אלא דלעולם אין כותבין וכן כתב הש"ך גם כן בס"ק כ"ה וכן כתב ע"ש ואם כן אף בפסק דין ??? דינא הכי דאפילו נודע דלא פרע אין כותבין וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ו והשיג על הע"ש והש"ך ביקש ליישב דברי הע"ש לשיטתו דסבירא ליה לרמב"ם חילוק בין הודאה לפס"ד וכאן איירי ג"כ בהודאה וזה אינו כשטר. אבל מ"מ לכ"ע אפילו ידוע דלא פרעו מכל מקום אין כותבין ואם כן יש לדקדק בטעם שנתן הרמב"ם שמא פרעו הא אפילו ודאי לא פרעו מ"מ אין כותבין וצ"ל דס"ל לרמב"ם דודאי בגמרא אמרינן האי אודייתא זימנין לא כתבינן בדלא שלחו לי' וכו' משמע לעולם לא כתבינן כנ"ל אפילו נודע שעדיין לא פרעו ואילו בב"מ אמרי' הואיל דנאמן פרעתי לפיכך אם בא לכתוב אין כותבין דמשמע הטעם משום חשש פרעון ולרמב"ם הודאה ופסק חד דין יש להם ולכך פי' הרמב"ם דעיקר תקנה היה שלא לכתוב משום דלרוב אין כותבין תיכף ואם כן איך יכתבו אולי פרעו ולכך תיקנו שלא לכתוב וכיון דכבר תיקנו מבלי לכתוב אם כן אף דנודע דלא פרע מכל מקום לא כתבינן הן מטעם לא פלוג והן כיון דסתמא אין כותבין אם כן הוא שבא לב"ד לא על דעת כן שיכתבו בא דהא סתמא אין כותבין ואם כן אין להם לעשות ממלוה ע"פ מלוה בשטר כהנ"ל וכדמשמע בגמרא דלכך אין כותבין אודיית':

יז ואפילו למ"ד וכו' זהו כתב רמ"א ליישב מה שהקשה על הטור דהביא דעת ראבי"ה דנאמן לומר פרעתי וכתב דאין כותבין פסק שמא פרע מה בכך הא נאמן דפרע אפי' נגד פס"ד ולכך תי' הוא דאיכא זילותא דבי דינא ומחזי כשקרא ובאמת על הגמרא לק"מ די"ל דמפרש הא דאמרינן בא מלוה לכתוב לא על פס"ד קאי רק על אדרכתא דזהו ודאי אינו נאמן דכיון דסירב עד שיכתבו לו אדרכתא אבל פס"ד באמת כותבין וכן נראה מפירש"י ולכן עיקר הקושי' בטור ולכך מתרץ רמ"א דחיישינן לזילותא דבי דינא והקשה הסמ"ע הא הטור אף דפסק בסי' ל"ט כראבי"ה דנאמן על פס"ד דפרע מכל מקום כתב בסי' ע"ט שאם בא לב"ד לכתוב לו שאין כותבין שמא פרעו ויבא לגבות הימנו פעם שנית בפס"ד שבידו עכ"ל הרי דסבירא ליה דאין נאמן לומר פרעתי ותי' הסמ"ע דאולי יטעון להד"ם ויהיה מוחזק כפרן. ולטעם זה אפילו ידוע דלא פרע מכל מקום אין כותבין דעדיין יש לחוש כמ"ש דיטעון להד"ם ויוחזק כפרן וכבר השיגו הש"ך ובאמת אף דאמרי' בסי' ס"ט דחוששין שמא יטעון להד"ם היינו במילתא דלא רמי' עליה כמו דחתם עצמו אסוף מגילתא ומצאו אחר וכתב עליו אבל כאן איך ישקר ויאמר להד"ם במעשה רב כזה בפסק ב"ד ומוציאין מלקוחות דקלא אית ליה כמ"ש הטור ולכן נראה דלק"מ דודאי עיקר תקנה היה שלא לכתוב פס"ד אף דנאמן לומר פרעתי משום טעמא דרמ"א שמא כבר פרעו ואיכא זילותא אבל עכשיו דתיקנו שלא ליכתוב יש כאן איסור מוסף מבלי לכתוב אם לא נודע להם אם פרע או לא דאם בא לפנינו פס"ד אמרינן חזקה על ב"ד שעשו כהוגן ומסתמא לא כתבו עד דאתברר להם דלא פרע דהא אין לכתוב משום זילותא ואם כן אם טוען הוא דפרע מקדם אינו נאמן דאנן סהדי דנתברר לב"ד דלא פרע דאל"כ איך היו כותבין ואם כן יהיה חייב לשלם ויהיה נלקה ואפילו מגו דפרע אחר כך לא יועיל דהוי מגו במקום חזקה אלימתא דב"ד עושין כהוגן ואם כן הטור בסי' ע"ט מלתא אלימתא נקט דלא זו דיש כאן זילותא אף גם דאינו נאמן לומר פרעתי מקדם ואם כן יפסיד דיבא לפרוע בכפלים וגם קמ"ל הך דינא דאין נאמן לומר דפרע מקדם אפילו במגו דהוי במקום חזקה אלימתא וטובי קמ"ל ולק"מ אבל כשנודע שלא פרע מקדם לשיטה זו מותר לכתוב כדמשמע בגמ' דלכך אין כותבין משום חשש פרעון הא בידוע דלא פרע כותבין לשיטה זו ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך לדעת שיטה זו:

יח אם יש בידו פס"ד כו' לשיטת הרמב"ם ע"כ איירי דהיינו בשלחו לו וכו' דבלי שלחו אין כותבין כלל וכמש"ל אפילו יודעים שלא פרע אין כותבין ואם כן אטו בב"ד טועין עסקינן שהעבירו הדיי וכתבו במקום שלא היה להם לכתוב ועוד פשיטא דנאמן פרעתי כיון דנכתב שלא כדין והרי הוא כחרס ואי איירי בשלחו לו דאז כותבין אם כן קשה מה איריא דיש בידו פס"ד אפילו ליכא פס"ד הא מב"ד לחוד הוי כמלוה בשטר לשיטת הרמב"ם וא"נ לומר פרעתי כמ"ש דהודא בב"ד הוי כמלוה בשטר וכמש"ל וכן הק' הש"ך ולא תי' דבר ונראה דקמ"ל אם בידו פס"ד ול"נ בו אם היה ע"י הזמנה דהיינו שלחו לו או לא קמ"ל דאמרי' חזקה דעשו כהוגן ולולי שהיה שלחו לו לא כתבו לו ולכך א"נ לומר פרעתי אף דטען לא שלחו אחרי ודוחק. ועוד נראה דהרמב"ם סבירא ליה דמב"ד הוי כמו קנין ראי' שלו מהא דאמרי' בפ' חזקת דף מ' דקנין כמב"ד דמי וע"ל סי' ע"ט בש"ך מ"ש שם בזה ואם כן כמו דאמרינן לעיל בס"ה דאם אין עדי קנין לפנינו רק עדים אחרים מעידים שראו הקנין ואין בידו שטר איתרע טענתו ונאמן לומר פרעתי אף כאן כשאין ב"ד שפסקו לפנינו רק עדים אחרים מעידים שכך נפסק ואין בידו פס"ד איתרע דבריו דלמה לא לקח פסק מב"ד דהרי כותבים לו ולכך נאמן שפרע דמ"ש מקנין הא הגמרא מדמו להדי' ולדעתי אפילו אותו ב"ד מעידים על הפס"ד אם שהה זמן שהיה לו ליקח פס"ד ואין ידוע אם היה לו פס"ד או לא נאמן לומר פרעתי דהא הך דא"נ לומר פרעתי במב"ד הוא מהך דר"י הטוען אחר מב"ד לא"כ וכמ"ש הרמב"ן בחדושיו לפ' חזקת ובמלחמות בשמעתין דטוען ואולי דעת הרי"ף ורמב"ם ורוב מחברים הא דקי"ל הטוען אמב"ד לא"כ היינו במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין ואין כתובה בידה הפסידה ונל"פ וא"כ אף זו כיוצא בו דמ"ש דכיון דב"ד כותבין פס"ד והוא אין מרא' פס"ד איתרע דמ"ש מכתובה דהא הכל מב"ד וכמו דאמרו שם הפסיד אף בזו כיוצא בו ולכן צריך דוקא פס"ד אבל אם אין בידו פס"ד ומתחיל' נכתב לו פס"ד ודאי פרעו כמו גבי כתובה ומכ"ש כשאין ב"ד כאן רק עדים אחרים וזה נ"ל ברור לדינא:

יט ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי כו' דין זה ודאי לא קאי לשיטת הרמב"ם ומחבר דבלא שלחו אין יכולין לכתוב כלל ומה מהני אמירה כמש"ל ואפילו נודע שלא פרע ואי שלחו לו איך יהיה נאמן פרעתי במה שלא ידע מנתינת הפס"ד הא בשלחו לו לחוד ומעשה ב"ד בלי פס"ד כלל אין נאמן לומר פרעתי ודעת תשובת מיימינו' דכתבו כן הוא דלא כרמב"ם רק כשארי מחברים דסבירא להו דלעולם כ"ז שלא נכתב פס"ד נאמן לומר פרעתי ואם כן אף הוא יטעון פרעתי ולדעתם לעולם כ"ז שלא אמרו לבע"ד אין להם לכתוב ולכך טענתו טענה שלא ידע שכתבו פס"ד אבל לרמב"ם קשה ובפרט דס"ל בשלחו לו כותבי' א"כ איך יטעון לא ידעתי שכתבו לו הא סתמא כותבי' ומ"ש באומר לשנים כתבו או קנין בפני שנים וכי יכול לומר לא ידעתי שתכתבו לו שטר ופרעתי בלי שובר ואף זו כיוצא בו דהא ה"ל כאומר להם כתבו דהא הם מורשים לכתוב ולכן לשון הרמ"א אין מדוקדק דמשמע דחוזר על דברי הרמב"ם ומחבר וליתא רק הוא לשיטת החולקים על מחבר:

תוכן העניינים

אורים ותומים, תומים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה