אור ברסלב
אורח לחיים (לונטשיץ) ספר אורח לחיים

אורח לחיים (לונטשיץ)· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

ספר אורח לחיים

הקדמה א ברך את ה' יוצר המאורים פי ימלא תהלות ליוצר הרים ראשון ואחרון הוא לכל יצורים. יוצר אור וצר צורים מידו כל הנמצאים נגזרים. המאיר לארץ ולדרים ולאשר בשמים ממעל כלם ברורים. הנצח וההוד למשגב לעתות בצרים. אשר כל פעלו למעניהו נבחרים. כל צבא מרום תחת רגליו כלבנת ספירים. ואשר בארץ מתחת שוכני בתי חומרים כולם בחוט של חסד שזורים. ותהלות ה' יתנו ומספרים. לעמוד לשרת לפניו בזמרה ושירים. עם ועם כלשונו לפניו סדורים. ובירר לו הקב"ה מבין עם הדומה לחמורים. זרע אברהם עבדו בברית בין הבתרים ונתן לו משפט הבכורים. להנחילם תורת אמת וחקים ישרים וינטלם וינשאם כעל כנפי נשרים במיטב הארץ הבמחנים אם במבצרים והנחילם ארצות לאמים אשורים. ויגרש מפניהם גוים כבירים. ויבא את עמו אל ארץ חטה ושעורים. על תנאי אם חקותיו יהיו שמורים. ותורותיו שבכתב ושבע"פ יהיו נצורים. וכאשר אזניהם משמוע תורה מסירים. אזי יפלו במהמורים. כמו דוה מזורים. והמה מנפצות כאבני גירים. ובאו במחילות העפר ובנצורים. וכאשר ישובו ופני ה' משחרים. ושי למורא מובילין ומשגרים. ודלת התשובה פתוחה תסוב על צירים. אזי יקום לדממה סערים. ויחשו גלי נהרים. ויסיר מעליהם המוסרים. לפתח מוסרי צוארי הנתונים למטרים. והנתונים בקולרים. האחוזים בפח כצפרים. ולקבץ שה פזורים. אשר בין העמים נבדרים. ויוציא אסירים בכושרים. מבית הסוהרים. ומעפר מתנערים. ואם ברבות העתים חזרו לסורים. וכבודם בלא יועיל ממירים. לא זכרו יום אשר פדה אסירים. אזי נפלו מאיגרים. מאיגרא רמה לעומק הבורים. בארות בארות חמרים. והיה כמסתיר פניו מהם במסתרים. אך שדודי דומה לצבי או לעפרים. שעינו אחת קמוצה ואחת פתוחה בקירים. הנה זה עומד אחר כתלינו ועיניו מסקרים. לראות היש משכיל בלבות נשברים. ואם המצא ימצא מישרי הדורים. אז יבושו כל הנחרים. ועד מהרה רחמיו נכמרים. ופנה אל תפלת הערערים. ויוסיף שנית ידו לקבצם מיד מואב והגרים. ובדרך זה פעמים רבות נעשו כמופקרים. כשהיו ברית ה' מפירים. ובאו נכרים בשערים מבית ומחוץ בכופרים. אך ורק שלכל הגליות נקצבו שיעורים. ולא ארכו לנו הימים על אדמת זרים. ועד מהרה ירוץ דברו הטוב להיות נזכרים. לבקש צאן לבן הנותרים. והמגפות נעצרים. וישליך במצולות ים עונותינו צללו כעופרים. יציץ ופרח ישראל פרחים וכפתורים. אך בגלות החל הזה צללו כאברים. וראה ראיתי עם ה' עניים סוערים. מגיו יגורשו מכל טרקלין ופלטרים. והועמדו ריקים כבנים מוזרים. והנם נפוצים דק מחספס ככפורים. ושכן ישכנו חררים. ולכל יש תמורים. חוץ מאשת נעורים. אשר הדביק ה' כאשר ידבקו האזורים. ועתה כל רודפיה השיגוה בין המצרים וזמן נפלא נטושים רטושים אשורים. ולאמים יהגו ריק לאמר לנו הבארים. באר מים חיים נובע ממקורים. ובלי דעת מילין מכבירים. ויצמדו לבעלי פוערים. פיהם לבלי חק ופוקרים. הן עתה רבים עמי הארץ כהלך כעשירים. האומרים יש לנו מקום ללון כדרך התגרים הקוראים תגר על ה' ומשיחו ברוב אמרים. וקול כסיל ברוב דברים. לאמור מדוע נגששה קיר כעורים. ושולחי בים החכמה צירים הולכים ונמעטים ונבצרים. מדוע אחרו עקבות משיחינו לקבץ הדורים. מדוע בושש רכבו לקרא דרורים. לעם מפוזר בכל פינה ועברים. וילכו בלא כח הסגנים והחורים. לבקש דרכי ה' ולבדוק בסדקים ובחורים. המבלי בישראל אין גברים. על מה עשה ה' ככה ללבות ברים. אשר בירר לו מראש צורים מבין גבעת רשעים החפורים. אשר ימינם שקרים. ממעונות אריות ומהררי נמרים אשר על כן ירים ראש זרע אברהם כמגדלים וטירים. ביתר שאת ועוז כחומות ובירים. והמה בריאים אף חזקים כטינרים. ואיך יראה כי אזלת יד עזובים ועצורים. ושקלי טיבותם ושדיא אחיזרים. יכרסמנה חזיר מיערים. וכרם ה' צבאות חזירים נוברים. ותבכה נפשם במסתרים. ואימה מחדרים ועם ה' בלא כסף מכורים. ומורק ושוטף בשטף מים אדירים. ובאו בהם המים המאררים. על כן קרא שמם מרים. ומידי יום יום הם הולכים ודלים ונושרים. ונשארו מעט מזעירים. כשנים ושלשה בראש גרגרים לא עשה כן לכל גוי כי אם לשאירים. שארית ישראל לשון של זהורים. יתנו למכיהם לחי וסנטרים. ומה לך כי תמאס במנחה ותשורים. אשר הובאת מהבאים לשבור ברים. והרי המה מן הנזהרים אשר כל עסקיהם בשלשה עקרים ג' עמודי העולם קיימין ושרירים:

עמוד ראשון התורה אור מפי סופרים. וכרם ה' אשר מסר לנוטרים. עינינו הרואות בכל אוהלים ודיורים. קבעו ישיבות יושבי נטעים המה היוצרים ושפתותיהם נטפו מורים. ומרוה גם יורו המורים. ותורת ה' בקרבם חרותה כעל קלפים ודפתרים. ולהם מסור לכבדה ולרבצה בכל הערים. יפוצו מעיינותיהם חוצה כנהרים. זה דור דורשיו אוכלי לחם אבירים בשלחנות אשר לפני ה' מעוטרים בעטרת תפארת כתרי כתרים. יכרו עליו חבירים. אשר חברו אל עמק ההלכה ערבים ושחרים. ולפניהם כחצי גורן עגולה בני היצהרים. זקנים עם נערים. פסולות וגם בחורים. אשר בעמק ההלכה שקלי וטרים. דורשים התורה כמין חומרים. דורש קלים וחמורים בנכסי התורה המה עתירים. קוראין בספרי דווקני אשר גגי דחי"ת מחטרים. יד ושם להם בכל הספרים. ללבן כל דין והלכה כצמרים. ולסלק מהם כל פקפוקים וערעורים ויוסיפו מילי מילי אבב חוטרים. וחושבנא אבי דרים:

עמוד שני עבודה העבודה שבלבות מעתירים המצויה בנבונים וידועים ויקירים. ההופכים מידותיו ית' כעתרים. ומשלמים בשפתותיהם פרי'. הקול קול יעקב מצפצף כצפרים. ערב צהרים וצפרים. הנה בכל בתי כנסיות משבחים ומפארים. מצפצפים כעגורים. וכיונים ותורים. ירוצו לראש אשמורים. בשירים העשויין במשקל ובמשורים. שפך כל איש לבו כמים המוגרים. ושר ישורו בשירה וקול זמרים. שלוחי הצבורים. אשר הוקמו לסרסורים. לשתק קטגורים. וכל בתי כנסיות כהיכלות ודבירים. בנוין לתלפיות בקרשים וכשורים. ובתקרה המה מקורים. שקופים אטומים החלונות וצוהרים. והמה מצויירים בכל מיני ציורים. מה טובם ומה יופים בכל מיני פארים:

עמוד שלישי ג"ח לשית עליו כופרים. הלא נתמנו על הציבור גזברים. בכל ערים וכפרים לפקח על עסקי דלים ונמהרים. אשר אין להם מכירים. המתפלשים באפרים. והעשירים פני הארץ מממונם מוותרים. ידיהם לא אסורים. והמה פתוחות לבקר אחרי נדרים. וקורא להם גודרי גדרים. נותנים מפתם לעניים המהפכין בחררים. ובאוצרות הממונים כסף כמה ככרים. יעמוד לעת צרה ושנת בצורים. לחלק אפסניא ולחם ככרים. כי בחסד של אמת העונות מתכפרים. וצדקה תציל ממות ומאש של גפרים. והמהדרים מן המהדרים. פיאה בקערה משיירים. ויאכילום מעכורים. לחם ובשר כמה תרטימרים. הבצלים והחצרים. ומחזיקים ידי בחורי חמד סופרים ולבלרים. נוסף על שלש אלה העמדנו שומרים. על שלשה עמודים אחרים. דין שלום אמת צדק ומשפט ומשרים. בנאות דש"א ירביצו שופטים ושוטרים יושבי על מדין רוכבי אתונות צחורים אשר כשמלה כל דין מחוורים. רבה אמונתם חדשים לבקרים ובידם מקל ורצועה ושופרים. להכות על קדקד העוברים. ולנתוץ מלתעות כפירים. בסאסאה בשלחה תריבינה סאים וכורים. במדה שמדד ימדדו לו דגורים וימודו בעומרים. לזורעי און עמל קוצרים. ידינו לבוקר משפט ילבנו כצהרים. כפי ראות עיניהם אשר המה שרים. יען דבר אחד לדור ולא שני דברים. שמה ישבו למשפט על כסאות וקתדרים. כאשר ישבו בה לפנים החורי"ם. מצא מין את מינו וניעורים. להחזיר ליושנה העטרים. הן אלה קצות דרכינו הנכוחים והכשרים. זולת שאר מעלות אשר אחריהם נגררים. אם אמרתי אספרם אין להם מספרים. לא נמצאו בשום אומה החוטאים ונשכרים. כי אם בישראל המקיימים ונשברים. ואינן הולכים לפנים כי אם לאחורים. שליו היינו ועתה מפרפרים. וכל צדקותינו לא עמדה לנו להצילנו ממגורים. וספר כריתות אמנו ככתובים וכמסורים. ומה המכות האלה בין מאהבי כעפולים וטחורים. לעם ה' אשר היו תקועים כהררים. ועתה חייהם תלואים מנגד כמו בשערים. הבושו כאכרים. היו לשמה ושערורים. המשכילים כזוהר הרקיע מזהירים חשך משחור כל תוארים לא תואר להם ולא הדרים ורשעים חזקי מצח כשמירים. יענו עזות לאמר לנו הארץ בראש טורים. ואתם בשפל תשבו בעומק הבורים ומערים:

הנה אנכי הדל האחוז בחבלי בוז מהמחפירים. בלב נשבר ונדכה ובדברים ערבים ושחרים. נתתי אל לבי לבא דרך האתרים. לתור ולדרוש הנעלמות מההמון והטמורים. והנם גלויין ומבוררים. ונגלה עון יעקב בעיני החוקרים. אחרי הטעות הגדול שבמחנה העברים. אשר בעיניהם המה צדיקים גמורים. וערום יבין לאשורים לחקור הזיוף הנופל בכל המעשים הנראין שפירים ונראין כיפים הכיעורים. וכלבנים השחורים. וכצלולים העכורים. ובכן יצאתי מגדרי לשדות גירים. על הדוברים עתק על צדיקו של עולם בקנטורים. בקנאת ה' צבאות אכתת חניתותם למזמרים. יען כי ראיתי עם ה' נחלק לכיתות וחבורים. כת ראשונה רועי ישראל מנסרי נסרים שררך אגן הסהרים. אשר אגודת מוטה מתירים. המוכתרים בכל ג' זירים. אשר מעולם אנשי שם המה הגבורי' גבורי כח ורב תבואות בכח שורים אשר למחיה שלחם אלהים לאסוף בעמרי'. ולנהג את הצאן אחר המדברי'. המה היו קצתם בעוכרי' נעשו הצאן הנשארי'. וילכו לרעות את עצמם כיקר כרי'. ביותרת הכבוד וחשוקיה' כסף צרורים זהב ורב פנינים צבורי'. זהב סגורי' החוזר בעולם ככדורי'. ומאיש לאיש מתגנדרי' שני אלה חברו בעצת נבערים. בחשבם שע"י הלימוד ישיגו' בה תירים. ובדור שהתורה חביבה שהלומדי' מבזרי'. הנה עכ"פ עצם הלימוד אין לו שחרי'. עשה יעשה לו כנפי' וסנפירי'. והלימוד שט ופורח באוירי'. מדלג על הרי בתרי"ם. לבתר ולחלק כל פשט לגזרים. לעשות מעשה חידודין להתיר הקשרי'. זה יקרא סיני ועוקר הרים ומשרי הקטרי'. משמיע קול כקול הסירי'. ותבקע הארץ לקול היוצא מבליעת צוארי'. וישת לו עדרי' עדרים. ירכיב בחורי' הסומים על החגרי'. ויצברו חמרי' חמרי' וטובם כחדק אילו היודעי' לבחור בקיצורי'. והענין מתוכו סותרי'. מנגחין קרב כבקרדומות ומגירי'. כקוצי' מכאיבי' וסילוני' ממאירי'. כל היום מלחמות מגירי'. ובכלי מלחמתם המה חגורי'. ודברי ריבות מחרחרי'. וזה לזה בהלכה מקנתרי' הללו שותקין והללו מקרקרים. מפזזי' ומכרכרי'. כדלף טורד ביום סגרירי'. ובלשונם זה את זה דוקרי'. אילו הקופצי' בראש ומזדקרי'. מדלגי' ודוהרי'. ליקח כפלים פי שנים שכרי'. ועושין מן התורה קרדומי' ומוליירי'. הבט ימין וראה אם יש טעם ברירי'. ואיה איפה הדר וזוהר שני המאורי'. שני שדיך כשני עפרי'. תורה שבכתב ושבע"פ שני צנתרים. כי בכל מקרא משנה ותלמוד ומוסרי'. לא מצאו ידיה' באמרי נועם טהורי'. ואם כל היום יחרוש בבקרי'. והנה דרוש דרש והנה חסירי'. ומכל טוב טעם ודעת נעדרי'. בשער יפתח שפתיו והנם סכורי'. בכל עוד שידמה כי ירד לעומק החפירי'. והנה עומד על שפת היאורי'. ונמשל לעוברי גשרי' הפורחי' באויר כציפור דרורי'. לית נגר ובר נגרי'. דיפרוק לתקן קרע זה כתופרי'. גם זה חלי גדול הצריך לקילורי'. מכף ראש ועד רגל ועד טיבורי'. כי בלימוד זה קלנהו לכולהו אמברי'. וכסא האמת לארץ ממגרי'. ותורת אמת עדור יעדרון כבמעדרי'. וינתק מה' כאשר ינתק פתיל הנעורי'. ועל זה לבי דוה ומעי חמרמרי'. על האוכלי' דבש והדביש עם יערי'. ולא זו אלא שעושין הטפל לעיקרי'. יסולה יותר מכתם אופירי'. ועל דבר התפלה ראיתי שערוריה וחברבורי'. כי השלוחי' והצירי'. והמליצי' אשר הוקמו לסניגורי'. העומדי' בתוך העזרי'. מנחת שוא מובחי' ומקטרי'. והם מצלצלי' כבנבלי' וכינורי'. כאחת הנבלות וחצוצרות מחצצרי'. למצוא חן בעיני העם והשרי'. שיוסיפו להם שכירות כמה דינרי'. ועל כוונה זו קדמו נוגני' אחרי שרי'. לשורר בקול תרועה ושברי'. גם נתנה הבחירה לפני הצעירי'. יודעי נגן בקול צינורי'. מרוב ההמון מרחשן שפוותיה' ינועו כשיכורי'. ורעיוניו בדברי הבאי מהרהרי'. בצבים ופרדי' ובכרכרי'. והוא עומד בבית הכנסת ושפתיו מפצירים. ולבו יושב במארב חצירים. ומעטים המה בני הגבירי'. אשר פיה' ולבם מחוברי' ומעורי'. לחלות בפה ולב מהנותן לארץ מטרי'. ועל דבר הצדקה ראינו שבעי' בלחם נשכרי'. והמדוכי' מיני קרח קודרי'. וירד העיט על הפגרי'. עני חשוב כמת ישן אדמת עפרי'. ואין מאסף אותם הביתה בצל קורי'. יען ידי העשירי' והטפסרי'. דשכבי אדינרי כעכברים. ידיה' קמוצות וחלבמו סגורי'. והעניי' שואגי' לטרף אשישה ואשפרי'. עשירי' יענו עזות ובהם הם גוערי'. על מצות ומרורי'. וילכו בפחי נפש מוכלמי' ומוחפרי'. הרוב הנותני' הם היהירי'. המקריבי' אשכרי'. אשר בצדקת' מתפארי' ומאמירי'. או המוכרחי' בדין יפלו במכמורי'. ובני עליה מועטים אשר ממונם מעשרים. להנצל משני גוליירים. אף וחימה וקצפי אכזרים:

ואם אמרתי אלך לי אל הר המורים. בני ציון היקרים הממונים והמלצרים. אשר יהיה לך הזכרי'. החרש והמסגרים. גבורי כח העומדי' על המשמרי'. לחזק בדק בית ישראל כמזופף בכופרי'. מסיעין על קצתם העוברים. אין עונשין אא"כ מזהירין ומתרי'. עושין חיזוק לדבריה' וישימו בארץ משטרים. דברי חכמי' כדרבונות וכמסמרי'. להעמיד יחד תקוה במקו' נאמן נבררי'. כאשר ישאו היונק האומני' וההורי'. והנה רובם אנשי' מדיני' סוחרים. אשר תמיד תועלת עצמם דורשין ופותרי'. ובחנם על הציבור משחררי'. ומקצת' אדרבה נעשו להם לצוררי'. כנבואת ישעיה שריך סוררי'. אשר עליה' נאמר לא תטע לך אשירים. אשר אפשיטי דספרי מזוירי'. ואפן כה וכה והנה אין מתום בבשרי'. מכף רגל ועד ראש והפדרי'. כל עצמות וכל איברי'. כלו סג יחדיו נאלחו ובהם מתעמרי'. בארץ אופל ולא סדרי'. ונשתעבדו המחוררי'. לקבל עליה' עולם כגמל היוצא באפסרי'. כי על ידי פרוטות ואסרי'. יקדימו המאוחרי'. וכרם ה' אשר מסר לנטורי קרתא וסנטירי"ם. ויקו לעשות ענבי'. וחמרים. והנה עלה כלו קמשוני' ודרדרי'. וכל אחד על חבירו בערמה יערים. ומלאה פני תבל שונאי' וערים. ואל תופע עליו נהרים:

בינו נא בעם בוערים אשר הכו בסנוירים לבלתי קחת מוסרים הלא תבינו עד מתי יצא אף ה' מנחירים. אשר עד הנה השלכנו באחת המאורים. ועד מתי נהיה כגרים. שוכנים ערירים. ובינינו קול פחדים תמיד ושערורים. שערות בשרינו מסמרים מי כהחכם ומי יודע פשרים. לדעת על מה זה אבות אכלו בוסרים ובני בנים תקהנה ומבתרים. ומלך אלקום שמות השרים. יועץ נדיב דוכוס ואפפיורים. נצבו כמו נד בזיו קלסטרים. וצלחו למלוכה כאריה וכגורים. וחיצם נחתו בנו ואבני בליסטרים. וזרע ישראל הולכים ודלים ונצערים. ונתפזרו בכל פינה ונעשו הפקר כפירורים. ילכדו בחבלי עוני חבל המצרים והם סובלי הגלות הארוך ויסורים. לתהפוכות הימים והמקרים. והמה יזובו מדוקרים:

מחרבם השלופה מתערים. ומגולחים בזוג של ספרים. ונעשו קרחים מכל וכל כמגולח בתערים. אבל אגיד לכם בכתב הרשום מאנטלרים. הלא תדעו כי אין חפץ לה' במהירים. המה הצבועים אשר עיני האנשים מנקרים. ומראין עצמם כפרושים וכנזירים. המה החניפים גונבי הדעת ככומרים. המראים עצמם כתמים וכבהמות ובעירים. וכל עניניהם מבחוץ מטעימים ומסבירים. אשר תבא כל רעתם בקרבם במגורים. ומבחוץ נראים כרחוצים בעשרה כיורים. ובפרי עץ הדר וכפות תמרים. ובתוכם עם ה' המה ממרים. ושבע תועבות בלבם אגורים. ואף אם נראים כבריאים מבוסים במעפורים. והנה הנגע בקירים בכל דיורים ומגורים. ספחת או בהרים. אדמדמים ירקרוקים שקערורים. בדלקת ובחרחרים. אילו הם כותבי מכתבי עמל ושטרים. אשר מצודתם פרוסה לצוד ציד להביא חפורים. ותעש אדם כדגי הים הניצדים בביברים. ונשיכתם כנשיכת חברברים. ובחושך בתי השלימים מחתרים. ורשעים את הצדיקים מכתירים:

בהיות שתוכם ותחבולותיהם אינן ניכרים. וכל המצות בזיוף מתחילים וגומרים. ונעשין בדרך מצות אנשים מלומדה ושגורים. ולכרמא לא יקרבו כי אם הולכים סחור סחורי'. וזובחים זבחיהם לשעירים. ומניחין את המוגמרי'. המקוטרים לבונה ומורים. אשר לא יראה להם שאורים. לא בכסף ולא במחירים. ועיניהם ליה מביטים ומסקרים. בין הבריות המה מבוזים ועקורים. והגדולה שברעות המה אשר קרבו לב' כתנורים. הבנים מלקטים עצים והאבות מבעירים. וההעברה לחלק יצתה להגדיל המדורים. כי תצא אש המחלוקת חבלים וצירים. כי אין אחד ממנו שוקט על שמרי'. מפני הבעלי חיצים ויורו המורים. ומפני בעלי הלשון אשר כוננו חיצם על יתרים. להטיל בקדושים מומים פצעים וחבורים. משמיעים קול ענות על שכני ערים. דועכו כאש קוצים וכדבורים. הולכי רכיל כספסרים אכן נודע הדבר כי יש בינינו דלטורים. ינגחו כאילים וצפירים. ירקדו שם כשעירים וכמרירים. ויותר מהמה פירוד הלבבות ליום עברים. עברה וזעם וצרות העין עלי שורים. המצוי בבעלי הקנאה אשר בורות לזולתם כורים. ותמיד אחד בחבירו מדון מתגרים ועל גבו רעה חורש כחורש בנירים. בעיר ובשדה ולחורשין כוברו בכברי'. משליך האוכל ומלקט הפסולת שבחבירו ושירים. ומום שבו על חביריהם מנערים לומר אני מקושט באצעדה ושירים. וחבירי בזוי מעם בכל מיני כעורים. גם אם ירבה לו בורית ונתרים נכתם עונו נדבק בו כסינרים. הס מלהזכירו וזכרו להחרים ותמיד ביניהם ראשית מדון כמים פוטרים. ומדת הקנאה נמשכה מהשבטים כשרשרים. נשתלשלה מידה זו מדור לדור מרחם זורים. היהפוך כושי עורו ונמר חברברים. גם מידה זו תסור מישראל ממקורים. עד כי יבא מורה צדק ויגלה החניפים המנומרים. אשר משמן חלק פיהם ומדבש שבכוורים. וכאור בוקר יהיו מבוקרים. וסרה קנאת עם מכל בתים ומדורים. ונטה כנהר שלום את שפרורים. והשבית את הכמרים אשר למען כחש לובשים שער אדרים. אך בגלות זה מפני הקופצים בראש ומשוורים. והעושים כמעשה זמרים. ומבקשים שכר כפנחס וכאגר נטרים:

אין שלום ליוצא ולבא מבלי עוזרים והמשכילים יאמרו מי יתן לנו כיונה אברים. לאמר אעופה אשכונה ואלין במדברים. מפגיעת הקנאים אחר ידיהם שלחו בכישורים כי בעלי הלשון השמיעו אין נקי המצהירים. תכתב זאת לדורים אשר אל ה' מסברים. כי צדיק ה' אשר הביא עמו בכורים. כורי הברזל לצרף סיגים בכורים. ובכן ראיתי רשעים קבורים הראוים להיות כשאור מן המתבערים. ולאחוז בכנפות הארץ כבסודרים. ובג' ימי אפילה בג' גליות הם נעקרים. אך שבהדי הוצא לקיא כרבא מראש שנירים. כי גלגל הוא החוזר עגול בכנתא והדורים. ובכן אנכי הדל באלפי השרוי בצערים. כי איככה אוכל וראיתי באבדון הנבחרים. ובכן רעיוני יבהלוני לאמר קום עלה על הר העברים עשה לך חרבות צורים ושוב מול שנית את ערלי בשרים אשר קלו סוסיו מנמרים. לרדוף אחרי ההבל חמדות כסתות וכרים האוכלים למעדנים אבוסים ברבורים ועושין כל ימיהם כחגים ופורים. ופרש חגיהם על פניהם מזורים. בשבתם על הסירים. ודם ענב ישתו חמרים. ישיבתם בין תנור לכיריים. ובקיץ מאכלם אוגרים. ובכבודם מתימרים. בני מבישים ומחפירים. והמשתמשים בכתרה של תורה ואורה כבמנורים. ועושין ממנה קרדומות ומסירים. לכיתות אלה אני הרה עמל וכעס כמעוברים. לאמר אולי ישמעו העברים העורים לדברי אלה אשר כצינה רצון מעוטרים. ובשחקים המה בהירים וכל מזימה מהם לא נבצרים. ונופת צופים מטיפים ומחשרים. ומתוקים מדבש וים כינורים. וממתיקות כל פירות גינוסרים. וריחם הטוב נודף כריח המוגמרים. וכריח דקה מן הדקה בהעלותו תמורים. הלא המה שני הדרושים גובה להם כהררים. ביתר שאת ומעלה יוליכו קול ה' כחיירים. ביותר בימים הספורים. בין ר"ה ליום הכיפורים בעי כל גברא להיות ידיו כפורים. נגובים ומנוקים מדמים אסורים. להקריב דמו וחלבו כדם כבשים ואימורים. דרוש השני לימי פסח זמן צאתינו ממסגרים. קראתי שם חיבור קטן זה אורח לחיים על שם הפסוק אורח לחיים שומר מוסרים. ואל אלהים יודע שאין כוונתי לחדש ביאורים. בפסוקים ובמאמרים כחובר חברים. דרושים ארוכים וקצרים. כי כבר נמצאו לזולתי כבירים. אשר קטנם עבה ממתני החגורים. ואני טפל להם כמו לקורות הגזוזטרים. אך תכלית כל דברי אלה שיהיו מעוררים. הישנים תרדימת הזמן כשינה של שחרים. והשוכחים האמת בהבלי הזמן תדירים. וילכו אחרי ההבל כפעולת העכביש בקורים. המה צריכין ביותר לזירוזים ומאזרים. גם לדעתי אנו משולים לחולים וקצירים. אשר כל כך הכביד חלים והמה נחברים. עד שיצאו מדעתם לחושבים שנתרפאו במזורים. אעפ"י שבאמת לא זורו כמכת שברירים. כך בחלי הנפשות בעינינו אנו צדיקים גמורים. החניפים אומרים נאוו לחייך בתורים ותאנתינו חנטה וכרמינו סמדרים. אעפ"י שכרמינו כרמי ה' אינן זמורים. וענבי נזירינו אינן בצורים. ותאנתינו אינן גדורים. וספיח קציר ה' אינן קצורים. והיו למשלח ולמרמס רגלי שורים הברים. ותוכן עצמותם כמוקד נחרים. אמרתי אכבד את ה' באורים. ומלאתי אבן יקרה ד' טורים. הטור אחד ספר עיר גבורים כרפס תכלית תכלת וחורים. אשר חברתי בימי הנעורים. טור הב' ספר עוללות אפרים מבצירים. אשר תהילות ה' וחסדיו מזכירים. טור שלישי חיבור קטן זה אורח לחיים נבררים. והטור הרביעי הוא הוא חיבורי הגדול ביאורים. נקרא רבבות אפרים כולל התורה והמאמרים. כל חלקיו אפתחי החכמה מחזרים. וכל דיני התורה שבכתב ושבע"פ בו יאורו כמנורים. וימד שש שיעורים. לשער כל דין והלכה על פי הששה סדרים בו ימצא המעיין קורת רוח כענף במים קרים. כרך דכולא ביה נרדים עם כפרים. והוא יעלה ארוכה ללבות שבורים. הלנים בכפרים. וכל מנהג ודין מדוקדק בו כשערים. ובזכותו יצמח צמח צדיק ואור לישרים. ורב מהיות קולות פחדים ביום קראו נוצרים. בשבר אשר הם שוברים כי יוסיף ה' שנית ידו לקנות הנשארים אשר בזאו ארצו נהרים. ומפני ה' הלכו קדורים. והופשטו מעליהם בשרים ועורים. על ידי מגדלי בלורים. אשר חנם לנפשינו חופרים. ורוח לא ברוח ה' נשבה בהם כשעירים. באמרם לא יראה יה ואין להם חוקרים. כאילו כפה עליהם פסכתרים. האמנם בשוב ה' שבותינו רפאות תהא לשרים. ואל ה' ואל טובו מנהרים. אז יושר שיר ה' ממעי אמם העבורים. ופנה ה' אל תפלת הערערים. ולא יהיה בנו עוד עקר ועקרים. אש וברד שלג וקיטורים. כי יצא מגזע ישי חוטרים. ויפרו משרשיו נצרים. ובני ישראל ירבו ויעצמו רבים ופרים. וישב רוח ה' לאיתנו לפנות בוקרים. רוח של הנחה ותנחומין ותומכיו מאושרים. כי באלהים ידלגו שורים. ועוד בה עשירים. אוסרי לגפן עירים. מליאים ברכת ה' ועליהם יציצו נזרים. ושונאינו ילבשו בושת ויהיו אחור נזורים. כי הנה ה' יסעף במערצה פארים. וידרוך לבדו פורים. ויבושו החוזים אשר בשמרם הוברים. וישוב אחור ימינם כאטרים. וישראל עושה חיל וימצא מאה שערים ולצדק ימלוך מלך המשיח משוח בששרים. ואשריך ארץ שמלכך בן חורים. עד כה דברי במליצה ושרון. תכתב זאת לדור אחרון. לחבצלת השרון. דברי הקורא בגרון אפרים בן לא"א מהר"ר אהרן זצ"ל הכותב ברוח נמוכה כגבר אשר לא יצליח לכל מלאכה. בשנת שוב"ו אל"י ואשובה אליכם וגו' שנה טובה לפ"ק:

יסוד האמונה כתיב בתורה ואהבת את ה' אלהיך וגו' זה מהידוע שמצוה זו היא יסוד לכל התורה והיא המביאה את האדם לידי סוף תכלית הצלחתו כי מתוך האהבה יבא לידי דביקות השי"ת כמ"ש לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו ומעלה זו גדולה ורבה היא על האדם ואינה מצויה כי אם ביחידי הדור בני עלייה והנם מועטים אשר נפשם שוגה באהבתו ית' תמיד בכל עת כמי שמהרהר באשה האהובה עליו כמ"ש נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים ועל אחת אלף אלפים רבוא רבבות פעמים צריך האדם להיות שוגה באהבת השי"ת תמיד עד שידבק המושכל במשכיל ויעמד חי לפני ה' דבק בו לא יפרד. ואחר מצוה זו שבין הקב"ה לישראל יש מצוה דומה לזו בין אדם לחבירו והיא מצות ואהבת לריעך כמוך כמעשה של ההוא גר שאמר להלל למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד עד שלמדו הלל פסוק ואהבת לריעך כמוך כל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל גמור ובוודאי היתה כוונת הגר להעמיד לו כל התורה על יסוד אחד דהיינו רגל אחד כמאמר חז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת כו' כך בקש גר זה כדי שלא תשכח התורה ממנו כי הלומד בזקנתו השכחה מצויה בו ביותר ועל כן בקש להעמיד לו כל התורה על יסוד אחד כי בזכרון דבר זה יזכור כל המצות התלוין בה וא"כ יש כאן מקום לשואל לדקדק ולומר הניחא המצות שבין אדם לחבירו תלוין במאמר כל דעלך סני כו' אבל המצות שבין אדם למקום ב"ה אינן תלוין במצוה זו על כן לבי אומר וגומר שבטוב השקפה מצוה זו כוללת כל התורה בהיות אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא אפילו באחת ולעולם אין האדם רואה חובה לעצמו ודרך איש ישר בעיניו עד אשר בסיבה זו האדם צריך למוכיחים מבחוץ ואיש את רעהו יעזורו על דבר אמת וצדק להורות לו הדרך ילך בו וזה מצוי בין הבריות בזמן שאוהבים זה לזה כי מטעם זה סמוך לפסוק ואהבת לרעך כמוך מאמר הוכיח תוכיח את עמיתך כי בזמן ששונא את חבירו אינו מוכיחו ואדרבה הוא שמח במפלתו שיכשל בעונו כדי להדיח עליו הרעה כמנהג דורינו שכל אחד ממנו שמח לבו ויגל כבודו כשמעו רעת חבירו והיותו נכשל באיזו עון. ושני אהבות אלו תלוין זה בזה כי בזמן שהאדם אוהב את ה' בכל לבבו אז בוודאי הוא חפץ במה שחפץ ה' ורוצה במה שרוצה בו אוהבו והקב"ה חפץ למען צדקו שיהיו כל הבריות יראי ה' וחושבי שמו כמו שאמר כי רוצה ה' בעמו וגו' וכתיב רוצה ה' את יריאיו כדרך הבן האוהב לאביו בלב שלם בלי ספק הבן מצטער בכך כשרואה אחרים מורדים באביו או בזמן שרואה שאין רצון אביו נעשה ובראותו אחרים מורדים באביו הוא מוכיחם בדברים רכים או קשים כפי צורך הענין עד אשר ישובו לעשות רצון אביו וכך היא המדה כשאהבת ה' מצויה בינינו ואהבת הבריות זה לזה אז מב' צדדים יהיה נעשה רצון הש"י צד הא' הוא כי האוהב את חבירו הרי הוא מבקש בטובתו ואינו רוצה במפלתו וע"כ הוא מדריכו בדרך ישר למען לא יכשל בעונו משא"כ בזמן שהוא שונאו וחפץ להדיח עליו הרעה אזי לא די שאינו מוכיחו אלא מחניפו לאמור כשורה עשית ולא פעלת און למען יכשל בעונו דוחו ולא יוכל קום. הצד השני הוא אהבת ה' כי אף אם אינו אוהבו כל כך מצד איזו סיבה שגרמה לו שנאת רעהו מכל מקום אהבת ה' תאלציהו שיוכיחו כי ירע בעיניו שלא יהיה רצון השי"ת אהובו נעשה כראוי וכל שכן בהצטרף שני אהבות אילו כאחד ואם כן אהבת הבריות והתוכחה היא רגל ויסוד לכל התורה בכללה אשר על כן אמר הלל לאותו גר שפסוק ואהבת לרעך כמוך כולל כל התורה וכל דעלך סני כו' כי בוודאי כל נפילה על איזו עון הוא דבר שנאוי בעיניך וק"ל. ומטעם זה מצינו ברוב סיפורי הנביאים ותוכחותיהם שמזהירין על ישראל שיהא השלום מתווך ביניהם ושיחפוץ כל אחד בטובת חבירו כמ"ש איש רעת רעיהו אל תחשובו וגו' וכן בירמיה ואיש מרעיהו השמרו וגו' והמשורר אמר מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום יאמר שכל עושה רעה לחבירו אין לו במה להתהלל ולומר שבכחו ועוצם ידו גמל רעה לחבירו כי אפי' החלש יכול לגמול הרעות כי הכל יכולין לשבר ולהשחית ולגרום ההעדר אבל אין הכל יכולין לתקן ולחדש להוציא מכח אל הפועל איזו נמצא אמנם פועל הטובות יש לו במה להתהלל לומר שיש בו מדעת קונו כי הקב"ה טוב לכל ואין רע יורד מלמעלה כמ"ש גם חושך לא יחשיך ממך וגו' כי כל חושך ופורעניות אינן באים מאתו ית' בפועל כי אם בהסתרת פנים הרעה באה מעצמה כנודע אבל הטובות שהקב"ה פועל בחסדו הם תדירים ותמידים כסדרן ומוספין דבר יום ביומו על כן אמר מה תתהלל בפועל הרעות אתה הגבור הלא חסד אל כל היום אם כן ראוי לך להתהלל בעשותך חפץ ורצון האל יתברך כמ"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' כי באלה חפצתי וממנו תראה וכן תעשה לדרוש תמיד בטובת זולתך ובזמן שאתה רואה שחבירך הולך תועה מדרך השכל אזי בטובך תעבור על מידותך ותורה לו הדרך ילך בו והקדמתי סיפור זה לחיבור קטן זה יען כי ראיתי כי שני אהבות אילו אינן מצוין בינינו ורוב העולם פני מגמת מעשיהם מן הש"י ורוב פעולתם כדי שימצאו חן בעיני הבריות אשר בסיבה זו כולם הומים כים נגרש אחר אסיפת רוב קנינים מדומיים לא זו הנצרכים לזה שאין להאשימם כל כך אלא אפי' הבעלי כיסים האמודים שיש להם יותר מכדי צרכם תמיד הומים להרבות ומתוך זה מתבטלים מכל עסק נפשי הן מתלמוד תורה הן מתפלה והם מטולטלים מיריד ליריד ואינו מדריך בניו לתלמוד תורה וכל זה לאהבת קנין מדומי מותרי שאין לו צורך בהם ויותר מהמה שנאת הבריות הנמשך מן השבטים שנתקנאו ביוסף ומשם והלאה נתפשטה הקנאה והשנאה מדור לדור עד אשר נחרב הבית ראשון ושני בעבורה כמאמר המשורר כי קנאת ביתך אכלתני וגו' על כן אמרתי להעתיק שני דרושים אילו שאין כוונתי בהם לעצם הדרוש כי אם בקריאת דברי המוסר שבהם שיהיו נקראים באגב עם הדרוש והדרוש טפל להם וע"י קבלת המוסר יהיה דרכינו נוכח ה' לחיים אשר על כן קראתיו אורח לחיים שומר מוסר אשר אליו צריך אני ובני גילי לאמר אולי ישמעו העברים וידריכו העם באורחות חיים כי מוצאי מצא חיים וזה החלי בשם ה':

דרוש מוסר נחמד ויקר לראש השנה ויום כפור כתיב בסוף פרשת אתם נצבים העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגומר עד סוף הפרשה וכן בפרשת וילך כתיב בסוף הפרשה ואעידה את השמים ואת הארץ וגומר וכן בפרשת האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וגומר. אמר הכותב בלב נשבר ונדכה ובקולמוס רצוצה יפה כתרצה. כבר משכתי בעט סופר מהיר בהקדמתי לחיבור קטן זה לזכור אחד לאחד רוב תחלואי ומומי דור זה אשר בסיבתם אנחנו זרוים בכל קצוי ארץ ממזרח שמש עד מבואו ואלה מוסיף על הראשונים שאפילו שערי מוסר ננעלו ואין מי שיודע להוכיח מחמת המציקין אשר אזנם אטומה מלקבל תוכחה ובכן אנשי אמת יודעי מוסר משכו ידיהם מפני בעלי הלשון אשר השמיעו כל ישראל אין נקי ורבים חללים הפילו בחץ שחוט לשונם עד שפוך דם עליהם אלו הן הלוקין והנעלבים בכל רחובות קריה אשר גוים יתנו למכים ולחיים למורטים כדרך שנעשה לירמיה הנביא וכמ"ש לכו ונחשבה על ירמיה מחשבות וגו' יען כי אנשי הדור ההוא שמו כחלמיש פניהם ומאנו לקחת מוסר ואמרו לחוזים לא תראו לנו נכוחות חזו מהתלות על כן אמרו ביניהם עוצו עצה והבה נתחכמה כדת מה לעשות באיש ההוא ירמיה ביום שידובר בנו להוכיחנו על פשעינו ובהיות שעל כל פנים לא נוכל לתלות שום חסרון בכל דבריו אחרי שכבר הוחזק האיש בעיני ההמון שכל דבריו דברי אלהים חיים ועמו עצה ותושיה וזה"ש כי לא תאבד עצה מחכם ותורה מכהן וא"כ בלי ספק לא יתלו החסרון כ"א בנו שלא רצינו לשמוע ולקבל מוסריו וא"כ לכו ונחשבה עליו מחשבות במה נוכל לבטל דבריו באופן שהוא מעצמו ימשך ידו ממנו ויכנסו דבריו במקום שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם הנה זאת היא עצתינו לכו ונכהו בלשון ר"ל כל א' ממנו ידבר ממנו לשון הרע בראש כל חוצות עד אשר נבאיש ריחו ברבים לאמר כך וכך עשה ואז אל נקשיבה אל כל דבריו ר"ל מאז לא נצטרך להקשיב אל דבריו כ"א אמר יאמר העבד ה' טול קיסם כו' נאמר לו טול קורה כו' וכאשר ידע ירמיה שכבר הובאש ריחו בעיני יושב הארץ. אז ממילא הוא ימשוך ידו מעצמו וישתוק:

ודרך תחבולה זו נוהגת גם בדור תהפוכות זה מצד שאין התורה חביבה עליהם וכל תורתם מן השפה ולחוץ להדר עצמם בעיני ההמון ועל דור כזה ארז"ל אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר שנאמר יש מפזר ונוסף עוד ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתיך הנך רואה שרז"ל אמרו שכל ירא אלקים וחרד אל דברו מצוה עליו לכנס דבריו בדור שאין התורה חביבה עליהם. נראה שעל דורות אלו נאמרו דבריהם אלה. יען כי לא אמרו אם ראית דור שאינן לומדין תורה או אינם חפצין בה כל עיקר אלא שהם מדברים בדור מלא תורה בכל עיר ועיר ולומדים אותה בכל ישיבה אך לא מחמת חיבוב התורה כי אם מחמת חיבוב איזה דבר חיצוני אשר אליו נתאוו חסירי האמת להשיגו על ידי התורה כי זה יפנה פני מבוקשו להשיג יותרת הכבוד והשררה וקצתם יעשו קרדום ממנה לאסוף ולכנוס וחשוקיהם כסף וזולתם כוונות חיצוניות מתפשטות לאין תכלית וא"כ אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה אלא תכלית מדומי זה חביב עליהם ולפי שקשה להם השגתו באופן אחר על כן עמלם בתורה עד אשר המה נשפטים למראה עינים לאנשי אמת רודפי צדק ותורתם אומנתם ויען כי בסיבה זו מתחזק הקנאה ביניהם עד אשר כל א' יפחית כבוד חבירו כנודע מטבע הענין שהקנאה מצויה ביותר בין מקבלי הטובות המדומות משא"כ באוהבי התורה בעצם וראשונה השלום מתוך ביניהם שנא' שלום רב לאוהבי תורתיך ע"כ ציוו רז"ל שבדור שאין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה כנס דבריך הנעימים כי אם יפוצו מעיינותיך חוצה אזי קנאים יפגעו בך בחץ שחוט לשונם ויבאישו ריחך עד אשר יבזו בעיני ההמון תורתך ויבוזו לשכל מליך ושחת דבריך הנעימים ועל זה הביא לראיה פסוק עת לעשות לה' ר"ל שלא יבא ע"י תורתך איזו חילול השם בעיני עם הארץ. כי ת"ח דסני שומעניה נקרא חילול השם על כן טוב לך שלא תתגרה בהם ולא תשמיע בחוץ קולך ותכנס דברי תורתך מפני זאת תורת הקנאות המצויה בין הלומדים לשם השגת מבוקשות חיצונית ואז לא יתקנאו בך ולא יבאו להתגרות בך וכל זה נאמר שיכנס תורתו מפני הלומדים כאמור:

ויש עוד כינוס אחר והוא שיכנס כל דברי מוסריו ותוכחותיו עלי עון ולא יוכיח בדור שאינן עושין שום מצוה מאהבת השי"ת ומחמת חיבוב התורה והמצוה כ"א אחר ההכרח מאימת מוכיחין כי אחרי שאינן עושין כ"א אחר ההכרח והנגישה. א"כ לעולם אין לב העושה שלם עם ה' כי המכריח אינו יכול להכריחו כ"א על הפועל החיצוני כל זמן שידו תקיפה עליו אבל אין בידו להשיב לבו אל ה' כי האדם יראה לעינים ומי יכחישו אם יאמר שלבו שלם עם ה'. ראה דבר זה בדמותו וצלמו אמר ישעיה הנביא בתוכחותיו שנא' יען כי נגש העם הזה בפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני גו' עד ובינת נבוניו תסתתר והנה לספרים שגורסים נגש בש' שמאלית והוא לשון הכרח ונגישה יאמר הנביא יען כי העם הזה נגושים ואנוסים בכל מעשיהם ואינם עושים שום מצוה מחמת חיבוב המצוה כי אם אחר ההכרח וכבר אמרנו שהמוכרח במעשיו לעולם אין לבו תמים עם ה' כי בסור המכריח ישוב לב האבן למקומו ולסורו. זאת ועוד אחרת שהמכריח אין בידו להכריחו כי אם על הפועל החיצוני דרך משל אם יכריחו שיתפלל בכל יום הרי בידו להכריחו על הדבור החיצוני אבל אין בידו להכריחו על כוונת הלבבות לפיכך נמשך מנגישה זו שבפיו ושפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה ר"ל שיראתם אותי דומה כאלו לא נצטוו מן השי"ת עליה אלא כאלו הם מצווים מן אותם האנשים אשר המה יראים מהם לפיכך נקראו מצותם מצות אנשים כאלו הם מצווים מהם ובאמרו מלמדה רמז אל ההרגל המכריחם על העשייה כדי שלא יהיה לחרפה בין העושים אם לא יתפלל או לא יעשה איזו מצוה כמותם:

גם נרמז בנגישה זו אל הענין הראשון שהזכרנו למעלה והוא הלומדים התורה מחמת קיבול פרס ולאיזה תכלית מדומי אשר אליו הוא פונה פני מגמתו והרי הוא כאנוס בעשייתו כי התכלית החיצוני המדומי אשר אליו הוא מתאוה מכריחו על התורה ועל העבודה ונמשך מזה שתורתו אינה כ"א משפה ולחוץ אבל לבם רחק ממני יען כי אין התורה חביבה עליהם בעצם וראשונה כאמור לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת וגו' וזה דומה ממש מכל צד לארז"ל אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס ר"ל כנס חכמתך ואז תהיה חכמתך אבודה מאנשי הדור אבל היא מצויה אצלך על כל פנים וזה"ש ואבדה חכמת חכמיו אין הפי' שהחכמים יאבדו מן העולם חלילה שאילו כן היה כתוב ואבדו החכמים וחלילה לה' מעשות כדבר הזה וכי מפני שוטים שקלקלו יאבדו החכמים גם אין הפירוש שחכמת החכמים תהיה אבודה מן החכמים שאלו כן היה כתוב ואבדה החכמה מחכמיו אלא שהחכמים יהיו מצויים בעולם ולא יאבדו זולת שחכמתם תהיה אבודה ואף גם זאת לא מהם תהיה אבודה אלא מאנשי הדור כי יתן ה' בלב החכמים שיכנסו דבריהם בדור שאין התורה חביבה עליהם מן הטעמים שהזכרנו יען כי אין חפץ לה' בכסילים אשר כל מעשיהם מן השפה ולחוץ ולבם לא נכון עם ה' ע"כ ה' סוגר פי האריות שבחבורה שלא יוכיחום ולא ישמיעו בחוץ קולם בקול ה' על המים התורנים עד אשר ימקו בעונם ולא ידעו לפעול אפי' הפועל החיצוני בזמן שגלוי לפניו ית' שלעולם לא יבואו מתוך שלא לשמה לעשות לשמה וזה"ש הפלא ופלא כי דבר זה נראה פליאה נשגבה בעיני העם כי ידעו בחכמיהם כי עמהם עצה ותושיה ולא יבצר מהם כל מזימה ואיך הם רואים בקלקול אנשי הדור ושותקין ואינן מוחין או מי שמוחזק לנבון לחש וחכם חרשים איה איפה כל חכמתו ותורתו והוא פלאי ולכך הזכיר אצל החכם לשון אבידה ואצל הנבון לשון הסתר כי החכם יכול להיות שיחשבו עליו שמא באמת חכמתו אבודה כי אינו מרגיש כל כך בתחבולות זדים עושי רשעה אבל הנבון המוחזק בכך שמבין דבר מתוך דבר ובודאי מבין ומרגיש ושותק אין זה כי אם הסתר שהקב"ה כינס והסתיר חכמתו מאנשי דורו לכך נאמר ובינת נבוניו תסתתר והסתר זה היינו כינוס כארז"ל אם ראית כו' כנס:

וענין נפלא זה נרמז בארז"ל עתידה התורה שתשתכח מישראל שנא' והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' הוי אומר הפלאה זו הפלאת התורה כדאיתא במס' שבת פ' תולין ולפי פשוטו מאמר זה קשה ההבנה שיכלול הקב"ה בתוכחות העון שהוא ית' ישכח התורה מישראל ואין זה ממדתו ית' שיגרום לנו שכחת התורה אלא לפי שנא' אם לא תשמור את המצוה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא והפלא ה' את מכותך וגו' ופסוק זה כולו מחוסר ביאור יען כי לא פירש ביראה זו אם הפי' שתהיה ירא או בלתי ירא וע"י התוארים הללו הנכבד והנורא מה טיבם לכאן ע"כ לבי אומר שפסוק זה מאמת בביאור נפלא כל הדברים הנזכרים ונעשים למעלה ויהיה ביאור הענין שפסוק זה מדבר בדור שומרי מצות ה' אך לא מיראה כ"א מיראת אנשים המכריחים אותם על העשייה לכך אמר אם לא תשמור המצוה ליראה את ה' ר"ל שלא תשמרה מיראת ה' כי אם מיראת אנשים ואתה עושה המצוה ממצות אנשים מלמדה או מיראת העדר התכלית המדומי החצוני אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשך ועל דרך יען כי נגש העם הזה כו' אז עונשך שיפליא ה' את מכותך שחכמי הדור יכנסו דבריהם הנעימים ע"ד אז"ל כנס וע"ד ואבדה חכמת חכמיו ובסיבה זו תשתכח התורה ממך מכל וכל ותלך חשכים גם בפועל חיצוני וזהו אומרו והפלא בדרך שנתבאר שתהיה החכמה נפלאה ונסתרת כאמור:

וכנגד כתות אלו אשר אינן עושין מיראת הש"י כ"א מיראת אנשים המכריחים אותן או מיראת התכלית החיצוני אמר השם הנכבד והנורא לומר ראה איך אתה מחליף וממיר יראת ה' הנורא ונכבד באמת ביראת אדם בזוי ושפל כמותך אשר מפניו אתה ירא או מקוה להשיג ממנו איזה כבוד מדומי וזה"ש הנכבד והנורא כי אין כבוד כי אם מכבודו ית' ואין יראה כיראתו ית': ולספרים שגורסין נגש בשי"ן לשון נגישה וקריבה יהיה ביאור הענין ע"ד אז"ל כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם פיזור לצדיקים רע להם ורע לעולם כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם פיזור לרשעים טוב להם וטוב לעולם בסנהדרין פ' בן סורר ומורה והנה כינוס לצדיקים אינו צריך ביאור כי טוב הוא בלי ספק בזמן שהם באגודה אחת ופיזורם רע אבל כינוס הרשעים רע להם מצד שכשהם באגודה אחת אז שום אחד אינו חוזר ממעשיו הרעים מחמת הבושה כי לעולם אין לו בושה שהרי רואה חביריו עושין כמותו וע"ד בדרך כבושה אני מהלך כו' כדאיתא בחיבורי עוללות אפרים במאמר רצ"ו וכמ"ש קרבו רודפי זימה מתורתך רחקו ר"ל שקירובם וכינוסם של רודפי זימה גורם להם ריחוק מן התורה ע"ד שנאמר כאן יען כי נגש העם הזה כו' ולבם רחק ממני שנגישתם זה בזה וקורבתם גורם שהם רחוקים מן השכינה ומתורת ה'. ולפיכך נאמר יתפרדו כל פועלי און ר"ל אין טוב להם כ"א הפיזור כי בזמן שהם מפוזרים בין הצדיקים אזי יש להם תקוה שלפעמים לפחות מן הבושה הוא שב מדרכו הרעה וכן ראיה מדור הפלגה שהיו כולם שפה אחת ודברים אחדים והיה שלום ביניהם ראה מה עשה בהם ה' בראותו שכינוס לרשעים רע להם מיד משם הפיצם ה' כי כינוסם גורם להם שהם מתיעצים בעצות רעות על כל יושבי תבל ואין כוונתם בשום דבר לשם שמים כי אם לכדי שיתגדל שמם בעולם כדור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם לפיכך טוב לפזרם ע"ד ויקח מאתם את שמעון ע"ז נאמר אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם ונראה ששפטו קאי על שלשתן אחר שלא הוזכר אחר המשפט וכן בשעריכם אינו שער ממש אלא לשון שיעור ור"ל שבשלשתן ישפוט האדם בשיעור שכלו לפי הענין והזמן והמקום והאנשים כי האמת אעפ"י כי טוב הוא בלי ספק מ"מ לפעמים צריך האדם לשנות כדרך ששינה הקב"ה מפני השלום באמרו ואני זקנתי וכן המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וארז"ל אפי' אומר על ימין שהוא שמאל או להיפך כו' רמז שהכל תלוי בזה כפי מה שהוא משער באומד שכלו ועל זה נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשון שיעור כאמור וכן השלום טוב הוא לעשותו בין הצדיקים אבל לא בין הרשעים כי אדרבה פיזורם טוב ביותר וזה"ש יען כג נגש העם הזה ואיתא במדרש שבכל מקום שנאמר העם הזה מדבר ברשעים כמ"ש ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כמו עד אנה ינאצוני העם הזה כו' ור"ל שנגישת הרשעים זה בזה ומוכיחים לא יהא ביניהם בסיבה זו לבם רחק מאת השי"ת ואף גם זאת אם עושין איזו מצוה אינן עושין כ"א לבעבור גסות שמם כדור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם וזה שאמר בפיו ובשפתיו כבדוני כדי שיקנו שם טוב לאמר כי המה עוסקים במצות ה' אבל לבם רחק מן האמת ותהי יראתם אותי כו' ר"ל אותן חקים בלתי טובים הקרויין מצות אנשים הם אומרים שזהו יראתם אותי כי יאמרו שכונתם לשמים מאחר שאינן מצטרפין אליהם הטובים אשר ע"כ מדה כנגד מדה הקב"ה מאבד מהם חכמת החכמים עד שלסוף ימקו בעונם כאמור. עד הנה עזרני ה' לבאר סיבת מיעוט התוכחה והמוסר בדורינו עד אשר איש הישר בעיניו יעשה והרי אנחנו בעינינו צדיקים גמורים ואין אנו רואים חובה לנו בכל מעשינו ופעולתינו המזוייפות על זה אמרתי לקנא קנאת ה' צבאות ולסמוך כל דברי מוסר הבאים להקנותינו סמא דחיי אל הפסוקים שהתחלנו בהם המדברים בענין עדות השמים והארץ הנזכר בג' פרשיות רצופים אלו נצבים וילך והאזינו שקורין על הרוב בימים נוראים ע"פ המאמר שהביא בילקוט פרשת האזינו וזה נוסחו:

האזינו השמים כו' אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתם או שמא גלגל חמה יצא למערב שנאמר וזרח השמש ובא השמש ולא עוד אלא ששמח לעשות שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו ותשמע הארץ הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה מדתה שמא זרעתם ולא צמחה שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים או שמא אמרה פרה זו איני חורש ואיני דש או שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך וכן לענין הים הוא אומר האותי לא תראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים שמשעה שגזרתי עליו שמא שינה את מדתו ואמר אעלה ואצוף את כל העולם לא כענין שנאמר ואשבור עליו חקי וגו' ואמר עד פה תבא ולא תוסיף עוד ולא עוד אלא שמצטער ואינו יכול לעשות שנאמר ויתגעשו ולא יכלו והרי דברים ק"ו ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אינן מקבלין שכר ואם חוטאין אינן מקבלין פורענות ואינן חסין על בניהן ועל בנותיהן לא שינו את מדתם אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלין פורענות ואתם חסים על בניכם ובנותיכם עאכ"ו שלא תשנו את מדותיכם עכ"ל מה שיש לדקדק בנוסח זה המדרש מצד הענין והלשון. א' מהו ענין שינוי המדה שהזכיר בשמים ובארץ וים כי מדקאמר שמא שינו מדתם כו' אעלה אציף כו' וא"כ אין בפרט אלא מה שבכלל ב' שאמר שמא יצא למערב מהיכא תיתי שיצא למערב או למה לא הזכיר שאר רוחות גם מה איכפת לנו בזה אם החמה יוצא למזרח או למערב כמו בכל השנוים שהזכיר שבכולם יש לנו נפקותא בדבר. ג' הראיה שהביאו פסוק וזרח השמש נראה שהיא ללא צורך כי בדבר שהחוש רואה אינו צריך לראיה מן הפסוק כדרך שלא הביא ראיה בשאר פרטים שהזכיר גם שהראיה אינה כלום שהרי לא נאמר וזרח השמש מן המזרח ד' שאמר ולא עוד אלא ששמח לעשות מאי ולא עוד דקאמר מהיכא תיתי שלא ישמח ה' שאמר וכן אומר לענין הים כו' מה ענינו לכאן שהרי בפסוק לא נזכר כ"א שמים וארץ ומה שאמר ולא עוד אלא שמצטער כו' נראה כסותר לאומרו ולא עוד אלא ששמח לעשות כו' ו' מה זה שהביא ראיה מן הפרה והחמור פשיטא שאינן רוצים לעשות ובוחרים בבטלה זולת שאדם מכריחם שלא בטובתם ואיך ילמד מהם האדם לעשות ברצון ז' הק"ו שעשה בעל המאמר מאין לו סמך מן המקרא ומי הגיד לו שאמר הקב"ה ק"ו זה ומנין שהזכיר לו הקב"ה בנים ובנות או שכר ועונש ח' בלשון הנאמר בנוסח הק"ו ומה אלו שנעשו לא לשכר כו' ואחר כך חזר לפרש מהו השכר וההפסד שאם אתם זוכין כו' וקשה למה לא אמר בקצרה ומה אלו שאם זוכין וכו' ואם דרכו לכפול הענין כנמצא בהרבה מקומות א"כ כשחזר ואמר אתם שאם זוכין כו' למה לא כפל ג"כ לשונו והל"ל אתם שנעשו לשכר והפסד שאם אתם זוכין כו' גם יש לדקדק שמתחלה הזכיר לשון הפסד ואח"כ הזכיר לשון פורענות במקום הפסד הנה לפי פשוטו נראה ליישב קושיא ז' וח' יען כי מצא לו בעל המאמר מקום לדרוש המקרא מה שהזכיר בסוף נצבים אחר שהזכיר עדות השמים והארץ אמר למען תחיה אתה וזרעך ומה נשתנה פסוק זה שהזכיר בו יותר חיי זרעו מבכל היעודים הנזכרים בכמה פרשיות אלא ודאי שאמר להם הקב"ה אם לא תעשה בגינך צא בגין זרעך כי אתה צריך לחוס על בניך ובנותיך משא"כ בשמים ובארץ שאין להם בנים ובנות ובפר' האזינו אחר שהזכיר עדות שמים וארץ כתיב שחת לו לא בניו מומם יאמר שזה המום הגדול המצוי בחוטא שלא זו ששיחת לו לעצמו ואינו חס על חיי עצמו מצד הנאת שעה שיש לו מעבירה אלא אפי' על בניו אינו חס שיש להם חלק בעונש ואין להם חלק בהנאת עבירה ומאחר שאינו חס על בניו הרי כאלו כחש לאמר שלא בניו המה ובזה נרמז היטב הק"ו אך שנוי הלשון הנזכר בק"ו שעשה נראה לפרש כי הוא מהידוע שיש ב' מיני שכר והפסד א' כלפי הקב"ה ב' כלפי נבראיו ובזה יש חילוק בין האדם לשמים וארץ כיצד הרי השמים והארץ בין זוכין ובין אינן זוכין אין הקב"ה מקבל מהם שום שכר אם זוכין ואינו מקבל שום הפסד אם חוטאין כי הקדוש ברוך הוא ית' שמו וזכרו אינו צריך לשום נמצא ומציאותו ית' מספיק אליו ית' בעצמו וכל נבראיו לא יוסיפו ולא יגרעו לו כי עד לא עשה השם ית' ארץ וחוצות היתה מציאותו ית' מספיק לו בעצמו כמבואר בחיבורי הגדול רבבו"ת אפרי"ם בפרשת בראשית על ארז"ל אין איש אלא הקב"ה כו' כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראו ר"ל שבכולם יש צד משפיע ומושפע לפיכך נאמר כי ביה ה' צור עולמים יען שם יה משותף בין זכר לנקבה כנודע זולת הקב"ה משפיע ונותן ובלתי מקבל לפיכך אין לייחס תואר האיש הזכר המשפיע ובלתי מקבל בלתי לה' לבדו כו' וכמו שהקב"ה אינו מקבל שום שכר או הפסד מן פעולת השמים והארץ כשהן זוכין או חוטאין כך השמים והארץ בעצמם ג"כ אינן בעלי שכר ועונש כנודע אבל האדם בפעולותיו ואף על פי שגם ממעשיו אין הקב"ה מקבל שכר או הפסד כמ"ש אם צדקת מה תתן לו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו מ"מ מצד הפועל יש שכר ועונש כי האדם בעל בחירה שייך אצלו גמול ועונש ובזה יבא על נכון בדקדוק נפלא הק"ו שעשה ואמר ומה אלו השמים וארץ שנעשו לא לשכר ולא להפסד ר"ל שהקב"ה אינו מקבל מהם שכר או הפסד כאמור ומטעם זה הזכיר לשון הפסד ולא לשון פורענות כי אינו שייך כלפי מעלה חלילה ואמר לא זו שאין שכר והפסד להקב"ה מכל מעשיהם אלא אפי' המה בעצמם ג"כ אינן בעלי שכר ועונש שאם זוכין כו' וזה קאי על שכר ועונש של השמים וארץ ואם כן מכל שני צדדים אין כאן שום שכר והפסד לא להקב"ה ולא להם ואעפ"כ אינן משנין מדתם אתם שאע"פ שגם אתם לא נעשו לשכר והפסד להקב"ה כי גם מצד מעשיכם אין להקב"ה שום שכר או הפסד מכל מקום מצדכם יש שכר ועונש שאם אתם זוכין יש לכם שכר כו' מכל שכן שלא תשנו ולא היה יכול לומר אתם שנעשו לשכר והפסד כי שקר הוא ולכפול הלשון לחנם לא רצה בעל המאמר והוא מבואר למבין וגם לזה מצא לו בעל המאמר סמך ממה שנאמר שיחת לו וגומר הלה' תגמלו זאת וגומר ור"ל שעיקר השחתת האדם ע"י מעשיו הוא לו לעצמו ולא להקב"ה וזה"ש הלה' תגמלו זאת וכי אליו ית' אתם גומלים רעה או טובה הלא הוא אביך קנך כו' ור"ל כי הוא ית' היה לבדו מעולם ולא חסר מאומה והיתה מציאתו ית' מספיק לו בעצמו כמו שמסיים הפרשה ה' בדד ינחנו גו' ואיך תטעה לומר שהוא ית' צריך לך וק"ל ויתבאר כל זה עוד בביאור המשך פרשת האזינו בסמוך ומעתה נבא בעזרת האל ית' לביאור כל שבעה דברים שנזכרו במדרש זה א' ענין שינוי המדה ב' שמא יצא החמה למערב ג' ששמח לעשות ד' ללמוד מן החמור ה' ללמוד מן הפרה ו' שמא זרעת ולא צמחה ז' שמא זרעת חטים כו' בשבעה דברים אלו נכללו כל הצלחת האדם וסדר קניית שלימותו בעוה"ז ובעוה"ב בסור מרע ועשה טוב וזה סדרן:

הראשון הוא ענין שינוי המדה שהזכיר אצל שמים וארץ וים נראה לפרש ע"ד שמסיק במסכת חגיגה פ' אין דורשין אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו שנא' עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו והיינו דאמר ר"ש ב"ל מ"ד אני אל שדי אני שאמרתי לעולמי די איכא דאמרי אר"ש ב"ל בשעה שברא הקב"ה הים הגדול היה מרחיב והולך עד שנער בו הקב"ה שנאמר גוער בים ויבשהו עכ"ל. ויש לדקדק במאמר זה מאי איכפת לן בזה מאי דהוה הוה וכי סדר הבריאה בא לאשמועינן כי כפשוטו אין בו לא מוסר ולא דין ולמה הוקבע בתלמוד. ובטוב ההשקפה הצרופה נ"ל שכל מאמר זה מוסר נפלא אל האדם אשר כפי טבעו נכסף כל אדם שיתפשטו כל מעשיו בלי גדר ותכלית ושיהיה הכל היתר בעיניו וכל אשר חפץ יעשה ואין גבול וקצה למרכבותיו ואם יונח האדם על טבעו כי בהפקרא ודאי ניחא ליה כי לא יחפוץ האיש להיות גדור וקשור בשום פעולה וחמדה כי לבו חומד כל. עד אשר גער ה' בנו ע"י זאת התורה אשר בה נתן הקב"ה גבול וגדר לכל המעשים האנושיים לאמר עד פה תבא ולא תוסיף והעמיד כל מעשינו על מדה משוערת כפי חכמתו ית' וצוה לנו שלא לצאת מן המידה והגבול ההוא אפי' כמלא נימא כמ"ש שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפי' כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד ר"ל אפי' אם יצא כחוט השערה מן הגבול ולהנחה זו ראשונה בא בעל מאמר זה להמליץ בעד האדם למה יכסוף להתפשט כל מעשיו בלי תכלית וגבול עד אשר הוצרך לקבל גערת ה' בהר סיני להעמידו על מדה משוערת ואיך לא מצא בשכלו להגביל לו מעצמו גבול ומדה לכל מעשיו כמצות המושכלות ודוגמתם ע"כ אמר אל תתמה על החפץ כי האדם קיבל טבע מקור מוצאו כי טבע האב על הרוב היא מצויה בבן כך האדם נוצר משמים וארץ וים כמ"ש ואיד יעלה מן הארץ פירשו רז"ל שזה נאמר לענין בריאתו של אדם כגבל זה שנותן מים וטיט כו' הרי ארץ וים ואח"כ ויפח ה' באפו וגומר והנשמה גזורה משמים כמו שדרשו רז"ל יקרא אל השמים מעל זו הנשמה כו' וכמו ששלש אלו ביצורים היו מתפשטים והולכין ומרחיבין לאין תכלית עד שגער בהם הקב"ה והעמידן על מדה משוערת כפי ראות עיניו ית'. כך האדם הנוצר משלשתן קבל טבעם כי מאז והלאה הוטבע לטבע קיים לכל נוצר שיש להם חשק ורצון להתפשט ולהרחיב כל מעשיו לאין תכלית כמו השמים והארץ וים שהיו נמתחין והולכין כו' אך גם את זה לעמת זה בא בעל המאמר לייסר ולהוכיח את האדם ונגד פניו רשעו יענה לומר שאם קבל האדם טבע ההתפשטות כאמור הנה גם את הטוב יקבל ג"כ מהם ומהם יראה וכן יעשה גם הוא כי כמו שהשמים והארץ וים מיום שגער בהם הקב"ה והעמידן על מדה משוערת מאז והלאה הם עומדים באותה מדה ואינן חפצים לפרוץ גדר המדה ההוא ולחזור ולהתפשט להיות נמתחים והולכים ועומדים בגערת ה' לא ישנו את תפקידם ומדתם כך האדם למה לא יקבל גם הוא טבעם לעמוד בגערת ה' אשר גער בנו בהר סיני בקולות וברקים וקול שופר וחרדה והגביל לנו גבול ומידה לכל המעשים לאמר את זה תאכל ואת זה לא תאכל זה תעשה וזה לא תעשה כדרך שנאמר הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם כו' יאמר שהנשמה תביט אל צור גבוה שממנו היא חוצבה דהיינו משמים ממעל ואל מקבת בור דהיינו החומר יביט ויציץ אל החלק הארצי אשר הוא לוקח משם ומהם יראו וכן יעשו לעמוד בגערת ה' ולא לשנות המדה ואם קרה מקרה שכבר שינה המדה ויצא מגדרה יש לו תקנה בתשובה בדרך שיתבאר בסמוך. ע"כ אמר מיד הביטו אל אברהם אביכם כו' כי הוא פתח פתח לעוברי עבירה ושבים בתשובה כדרך שיתבאר יפה בסמוך וזה"ש הסתכלו בשמים ובארץ וים כו' ר"ת איש כי כל איש לוקח משלשתן וכמו שהם היו נמתחין והולכים כו' כך קבל האדם טבע ההתפשטות בכל מעשיו עד ששמע קול גערת ה' כשלש אלו שעמדו ע"י גערה אך אם החמדה תלחצהו לחזור ולצאת מן המדה והגדר ההוא ע"כ אמר הסתכלו בשמים וארץ וים שמא שינו מדתם כו' ובנין אב לכלם מה שהזכיר אצל הים שמא שינה מדתו ואמר אלך ואציף כו' עד פה תבא כו' וזה ראיה ברורה שמדה זו היא גבול מקום אצל שלשתן ואצל האדם הוא ענין הגבלת המעשים כמ"ש במתן תורה והגבלת את העם סביב וגו' אך שעדיין איכא למפרך מה לשמים וארץ שאינם משנים המדה לפי שאין בהם יצר הרע ואין להם חשק ורצון לחזור ולהיות נמתחין לאין תכלית אע"פ שבשעת יצירה היו נמתחים והולכים מ"מ מאחר שגער בהם הקב"ה והעמידן על מדה משוערת מאז נעשה הדבר אצלם ענין טבעי לעמוד במדה זו אבל האדם אף לאחר גערת ה' שבהר סיני מ"מ מצד היצה"ר שבו הוא נכסף לפרוץ גדר ההוא והוא מצטער על הדברים אשר אסרה התורה אותו בהם וא"כ אין הנדון דומה לראייה כי איך ילמד הרצוני מן הטבעי ע"כ אמר אצל הים ולא עוד אלא שמצטער לעשות שנא' ויתגעשו ולא יכלו ומכאן לימוד אל האדם ההומה אחר תאותיו כים נגרש שנאמר והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ואף על פי שהאדם מצטער עליהם מכל מקום לא יפרץ גדרו ויעמוד חי בגערת ה' כים הזה הגועש לצאת מן המדה ולא יכול ר"ל אינו רשאי כמו לא תוכל לאכול בשעריך יכול אתה אבל אינך רשאי ואם נפשך לומר שהאדם מורכב מן שלשה נפשות הטבעי והחיוני והשכלי הטבעי מן הארץ מוצאו והשכלי מן השמים והחיוני הממוצע וראוי ליחס לים כי חומר המים יותר דק מחומר הארץ ויותר גם מחומר השמים והנה בחלק השכלי המעיין בעיונים אלהיים נמשל אל שמים שהיו נמתחים והולכים לאין תכלית כך שכל האדם נכסף לעיין בכל מיני חכמות ולידע אפי' מה למעלה ומה למטה וזולתם מן החקירות הנמנעות עד שגער בו הקב"ה בסיני ונתן מידה משוערת באיזו דבר מותר לעיין או אסור כארז"ל במופלא ממך אל תדרוש כו' וכמ"ש והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פירש רבינו בחיי מקרא זה על החקירה הנמנעת בעצמותו ית' ומזה תקיש גם אל המצות שנקראו חקות כפרה אדומה ודוגמתה אשר עליה אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני א"כ איפא אעפ"י שטעמם נעלם מ"מ יקבל עליו האדם חוקי המלך ב"ה ולא יהרהר אחריהם אעפ"י שדבר זה מצוי בין ההמון עם שכל מצוה שהיא רחוקה מהשגת שכלו אינו נזהר בה והחלק הארצי שבאדם כפי טבעו הוא נמשל בו לבהמות וחיתו ארץ להשתמש בכל התאות שהנאתו מורגש מיד לשעתו במאכל ומשתה ומשגל בכל זמן ובכל עת שירצה עד שהעמיד הקב"ה את האדם על מדה משוערת בכל התאות באמרו את זה תאכל ואת זה לא תאכל ואסרה לנו את העריות לבלי היות כתרנגולים ושאר בהמות. והחלק החיוני שבאדם נכסף לשאר חמדות שאין הנאתם מוחשת כל כך מיד כעושר וכבוד ובזה קיבל כח זה טבע הים שנאמר בו כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא כך אוהב כסף לא ישבע לעולם לפיכך טבעו נוטה שיהיה הכל היתר בעיניו ולרדוף אחר העושר לא יבקר בין טוב לרע עד אשר גער ה' בנו בהר סיני והתיר לנו את המוכרחות ואסר לנו המותרות ואף גם זאת שהמוכרחות לא ישיגום באיסור דרך גזילה וגניבה ואונאה וריבית ושוחד ודוגמתם וכל המדות הללו ראוי לנו ללמוד מן השמים והארץ והים ונזכרו שלשתן בתחלת האזינו השמים והארץ בפשוטו והים נזכר ברמז באמרו יערוף כמטר לקחי כי המטר מקורו מן הים אוקיינוס וראוי ללמוד מן המטר שאין בין טיפה לטיפה אלא כמלא נימא ואעפ"כ אין אחד נכנס בגבול חבירו כל שכן האדם שלא ישיג גבול רעהו וכל אחד על מקומו יבא בשלום וק"ל. אך מה שאמר הסתכלו בשמש כו' אע"פ שבפרשת האזינו לא נזכר שום רמז על השמש מ"מ יש זכר ברמז בסוף פרשת נצבים שאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ כו' כי באמרו היום רמז לגלגל היומי כמו שפירש בעקידה פרשת בראשית על פסוק וידעת היום כו' ומה שחסר זה גלה זה והסתכל היטב כי ארבע אלו רצוני לומר השמים והארץ והים והאור קדמו ליצירת מעשה בראשית כי לדעת רש"י קדמו המים לבריאת שמים והארץ ובמדרש הרבתי יש מחלוקת אם האור קודם לשמים וארץ או לא. סוף דבר בין כך ובין כך על כל פנים קדמו ד' אלו לכל הנבראים והטעם לפי שארבעתן לימוד אל האדם על כל מעשיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולפיכך דרז"ל פרשת בראשית על מעשה הצדיקים והרשעים בדרך יתבאר בע"ה באר היטב:

השני הוא אחרי שהניח בעל המאמר להנחה אמיתית שראוי לאדם ללמוד מן השמים והארץ והים שלא לצאת מן המדה אפי' כמלא נימא ודבר זה הוא קצת מן הנמנע כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ר"ל בארץ מצד היות החלק הארצי מורכב בו ע"כ מן הנמנע שלא יפול אפי' באחד מכל מצות ה' עד שהוצרכה התורה למצוא תרופה לאדם ורפואתו היא התשובה כי אחרי שכבר יצא מגדר המדה ההיא פרץ גדרו והיה למרמס והוא הלך לו לארכה ולרחבה בלי גדר וגבול תקנתו להשיבו אל מרכז המדה ההיא ע"י התשובה להטותו לקצה אחרון בדבר שחטא בו עד אשר יבא אל הדרך הממוצע בסוד אמרו והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה כי הרוצה לבחור בדרך התיכון הממוצע צריך לברוח מקצה אל קצה השני כאמור וזו היא התנועה שהיא הפך טבעו של אדם ממש כי טבעו נוטה שיהיה לו הכל כהיתר וע"י התשובה צריך הוא לקדש עצמו אף במותר לו אשר על כן יקשה בעיני האדם לאסור איסר על נפשו ולענותו בצומות ויתר העניינים השייכים אל התשובה לזה אמר הסתכלו בשמש שמא עלה גלגל חמה למערב כו' בהיות שמהידוע שמהלך וסיבוב כל הגלגלים בתנועה הטבעית היא ממערב למזרח זולת גלגל המקיף התשיעי הנקרא גלגל ערבות בלשון רז"ל שבו נשמותיהם של צדיקים גנוזות ונקרא גלגל החוזר לפי שנראה כחוזר לאחוריו ועושה תנועה הפכית הפך התנועה הטבעית והוא מכריח את השמש לעשות תנועה יומית ממזרח למערב וזהו תנועה הפך הטבע מן הקצה אל הקצה וממנו תראה וכן תעשה ותחזור בתשובה מן הקצה אל הקצה הפך טבעך ואז יהיו עניניך כגלגל החוזר שפי' הרמב"ם במדע שלכך נקרא החוזר שנראה כחוזר לאחוריו כך התשובה נקראת חזרה בלשון רז"ל חזר בתשובה וכן רבים. ונראה שזה כוונת המדרש על פסוק כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים גו' לא ממה שהאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב כו' לא בזה הוא מתרומם כו' בשכבר פרשנו מאמר זה בחיבורי עוללות אפרים מאמר י"ב על התנועה הבלתי טבעית לשכנו תדרשו ובאת שמה והנה לפי דרכינו יש בדבריו אלה מוסר נפלא אל הטעות הגדול הנופל בבעלי צומות שבעצם יום הצום הוא הולך ועושה סחורתו כמו בשאר ימים והנביא צווח ואמר הן ביום צומכם תמצאו חפץ ש"מ שאסור למצוא חפציו ביום התענית רק ביראת ה' כל היום יהיה עסקו לפשפש במעשיו כמו שהרחבנו הסיפור מזה בעוללות אפרים במאמר רמ"א וז"ש כאן שלא בזה יתרומם האדם להעלות נפשו משחת ומטיט היון אשר נטבע בו בזמן שהוא עסוק בסחורתו בעצם הזמן ההוא שהולך ממזרח למערב דהיינו בזמן שהוא עסוק בתעניתו ושקו דהיינו התנועה שכנגד הטבע כתנועה הבלתי טבעית של השמש ממזרח למערב כי איש אשר אלה לו הרי הוא עסוק בשני הפכים בנושא א' ובזמן אחד לפיכך לא באלה הוא מתרומם אלא בזמן שהוא עסוק בתעניתו יהיה פרוש מכל הבלי העולם ויהיה עסוק בצרכי נפשו לתקן את אשר עיות כי זה הדבר אשר בקשה נפשו אם יצום מה שלא ראיתי בדורינו נוהגין כן אלא אדרבה בכל יום צום אינו מפנה שום דבר מכל מעשיו הראשונים הרחבנו הסיפור מזה בספר הנזכר ולכך מביא לראיה פסוק וזרח השמש כי לא רבים יחכמו לידע ע"פ חכמת התנועה שתנועת השמש ממזרח למערב היא תנועה הפכית על כן הביא ראייה בפשיטות מפסוק זה בדרך שפי' ר' משה אלמושנינו בפירושו לקהלת שבפסוק זה נרמזה התנועה הטבעית והבלתי טבעית ע"ש וכפי הנראה שרמז שלמה ע"ה בסיפור זה כל המוסר שאנו למידין מן השמים והארץ והים והשמש. א' שלא לשנות המדה. כנגד זה אמר דור הולך ודור בא ר"ל הדורות אינן עומדין במרכז המדה והולכין ממנה ואח"כ באים אל מרכז המדה ע"י התשובה אבל הארץ לעולם עומדת במידתה הראשונה ואעפ"כ לא למדין ממנה או יאמר כפשוטו דור הולך מן העולם ואין מיתה בלא חטא כנודע דהיינו היציאה מן המדה וכן רמז באמרו כל הנחלים הולכים אל הים ואעפ"כ הים אינו מלא לצאת אפי' כמלא נימא מן הגבול כאמור והדורות אינן לומדין ממנו ב' שאם כבר שינה מדתו יעשה תשובה בתנועה ההפכית שרואין בשמים על זה אמר וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף ר"ל מקום ביאתו הוא מקומו הטבעי אבל זריחתו אינו ממקום הטבעי וק"ל. או אמר שלמה דרך מוסר וזרח השמש כו' ר"ל היה להם ללמוד התנועה מן השמש כנזכר:

השלישי הוא אחרי שהניח לנו דרך ללמוד דרך התשובה מן השמש ע"י התנועה ההפכית ואיכא למיפרך מה לשמש שכן אינו עושה התנועה ההפכית מרצון כ"א מהכרח גלגל המקיף. אבל האדם אין טוב לו לעשות תשובה על צד ההכרח כי בסור המכריח ישוב לסורו בדרך שנתבאר למעלה בביאור פסוק יען כי נגש העם הזה ויותר מהמה התשובה חלוקה בד' מדריגות בדרך שיתבאר בסמוך בביאור הפטרת שובה. שהתשובה הנעשית על צד ההכרח או מאימת יסורין או בזקנה היא הפחותה שבכולם וא"כ אין ראוי ללמוד משמש לעשות על צד ההכרח ע"כ אמר ולא עוד אלא ששמח לעשות שנא' והוא כחתן יוצא מחופתו ויש להקשות למה לא הביא לראיה סוף הפסוק שיש בגמרו השמחה בהדיא. אלא לפי שהמשילה לחתן זה בזמן שהוא יוצא מחופתו לרוץ אורח שנזכרה אז שנים מוליכין אותו מכל צד כמנהגינו ונראה כמוכרח בהליכתו שהרי שנים מוליכים אותו והאמת אינו כן שאע"פ שמוליכין אותו מ"מ הוא הולך בשמחה כך השמש אע"פ שגלגל המקיף מוליכו מ"מ הוא הולך בשמחה. וזהו ולא עוד דקאמר ר"ל אע"פ שתנועה זו לשמש היא הפך טבעה מ"מ הוא שמח לעשות וממנו תראה וכן תעשה התשובה משמחה ובזה מיושב ג"כ מה שאמר אצל הים וכן הוא אומר לענין הים כו' למה לא אמר ג"כ הסתכלו בים כו' שאינו יוצא חוץ למדתו אלא לפי שכל מקום שאמר הסתכלו יובן ממנו לומר ממנו תראה וכן תעשה אבל מן הים אין ראוי ללמוד לעשות כמותו מכל צד לפי שהים מצטער לעשות כו' ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך אלא אתה תהיה עובד ה' בשמחה ועל זה ארז"ל ת"ר הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו רצו בזה כי ג' כתות הם שנמשלו לשמש א' כת הנעלבים זה מצינו שהשמש היתה עלובה מקטרוג הלבנה שאמרה א"א לשני מלכים להשתמש בכתר א' והשמש לא השיב כלום ובדרך זה ארז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וזה לפי שמצינו שיהושע נתקנא באלדד ומידד כשהתנבאו במחנה ואמר אדוני משה כלאם כדרך שאמרה הלבנה א"א לשני מלכים כו' ומשה השיב לו המקנא אתה לי מי יתן והיה כל עם ה' נביאים וזה ממש דרך החמה שלא קטרגה על ריבוי המאורות וק"ל ב' כת העושין מאהבת השי"ת ולא מחמת קיבול פרס נמשלו ג"כ לשמש שאינה מקבלת שכר על כל מעשיה. ג' השמחים ביסורין אף על פי שהיסורין מתנגדים לטבעו הוא שמח בהם כדרך השמש השמח בתנועה ההפכית אע"פ שהיא כנגד טבעה כאמור לכך אמר על כולם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ובדרך זה מצינו ששלשה המה שנמשלו לשמש א' אברהם נאמר בו מי העיר ממזרח צדק ב' משה פני משה כפני חמה. ג' דוד המלך ע"ה שנא' בו כסאו כשמש נגדי לפי שמצינו ששלשתן העמידו יסודי התשובה א' אברהם העמיד עמוד התשובה ע"ד א' רז"ל מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולי שהיה רואה אותה מיד נתרפא ובמותו תלאה בגלגל חמה והיינו דאמרי אינשי אידלא יומא אידלא קצירא ויש לדקדק מרגלית זו מה טיבה שנתרפאו החולים על ידה וזולת זה כמה קושיות ודקדוקים נופלים במאמר זה בשכבר פי' בעל העקידה פ' בראשית שמרגלית זה רמז לידיעת מציאות הש"י כו'. ואין דעת השואל נוחה בפירושו כי למה נקט מרגלית יותר משאר אבן יקר יותר ממנה וע"ק איך תלה אידלא קצירא באידלא יומא דוקא. והנראה לי בזה בהיות שכבר אמרנו שאברהם פתח פתח לעוברים ושבים ר"ל לעוברי עבירה ושבים בתשובה כמו שהארכנו לדבר מזה בחיבורינו עוללות אפרים על ארז"ל וילך למסעיו בחזרתו פרע הקפותיו ר"ל בחזרתו בתשובה פרע החובות שהחנוני הגדול מקיף אשר עליהם אנחנו מבקשים א"מ מחק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו ולכך נאמר אצל אברהם מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ר"ל שהתשובה היא בעצם התנועה הבלתי טבעית כתנועת השמש ממזרח ע"י גלגל המקיף המוליך השמש ושאר הככבים כולם הולכים לרגלה בתנועה זו זה"ש צדק יקראהו לרגלו ר"ל כוכב צדק וזו היא המרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם בהיות שהוא מהידוע שתשובת רבים גדולה מתשובת יחיד כי תשובת יחיד אין הקדוש ברוך הוא מקבל כ"א בי' ימים שבין ר"ה ליו"כ ותשובת רבים הקב"ה מקבל בכל קראינו אליו בכל ימות השנה ובדרך זה המשיל כל ישראל למרגליות כי בכל מיני אבן יקרה אין שום נקב שיהיו ראוין לחרוז כמו המרגליות שהם נקובים וחרוזים בחוט וכל זמן שהם חרוזים בחוט כולם קיימים וכל אחד מחזיק את חבירו וכאשר תפול אחת מהם כולם נופלים כך ישראל שעושין תשובה אין תשובתם מקובלת עד שיהיו השבים רבים חרוזים באגודה אחת ואז כל אחד מחזיק את חבירו ע"ד שארז"ל גדולה תשובה שאפי' בזמן שיחיד עושה אותה מוחלין לו ולכל העולם שנאמר ארפא משובתם וגו' כי שב אפי ממנו ובהפכו נאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וראייה מעכן שחטא לבדו וכתיב חטא ישראל וארז"ל עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה וא"כ ענינם דומה ממש למרגליות חרוזות בחוט כאמור וזו היא המרגלית שתלה אברהם בצוארו ע"ד המדרש אחות לנו קטנה זה אברהם שאחה את כל העולם כו' ר"ל איחה ותפרו וחברו וגרם להיות באגודה א' ואז תשובתם רצויה ביותר כאמור בדרך שיתבאר בסמוך בביאור פר' הקהל על ארז"ל מרגלית טובה היתה בידכם כו' כי כל ענין ההוא נמשל ג"כ למרגליות חרוזות שכל אחת מחזקת את חברתה כך הגדולים מדריכין את הטף ולעומת זה הטף נותן שכר למביאיהם וא"כ כל אחד מזכה וזוכה כמשה שזכה וזיכה הרבים כמרגליות חרוזות שכל אחת מחזקת את חברתה ולפי שא"א להקהיל את זרע ישראל כולו שיהיו באגודה כי אם ע"י הדיבור והמוסר כמו שפירשנו בעוללות אפרים במאמר ר"ן על מה שפי' רש"י פרשת ויקהל שאינן אוספם בידים כי אם ע"פ דיבורו הם נאספים כי בודאי הוא מן הנמנע להקהיל הלבבות בידים כי אם ע"פ הדיבור של מוסר ישיב לב אבות על בנים ע"כ אמר באברהם שהיתה תלויה בצוארו ר"ל ע"פ דבורו היוצא מגרונו איחה ותפרם כאמור ובא המשל על זה מן מרגליות החרוזות דרך תוכם ע"י החוט אע"פ שגם שאר אבני יקר דרך העולם לחברם מבחוץ ע"י משבצות זהב מ"מ החיבור החיצוני אינו כ"כ בר קיימא כמו חיבור המרגליות ע"י החוט הנכנס דרך תוכם כי חיבור כזה לא ינתק לעולם כך בזמן שישראל נראין כאוהבים זה לזה מן השפה ולחוץ ולבם בל נכון זה עם זה כמנהג דורינו אהבה כזו בטילה אבל החיבור הפנימי וקירוב הלבבות לא ינתק כאמור. וזה"ש כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה יאמר על רודפי השלום בין עם ה' אלה וע"י דבור שפתותיהם הם נאספים בהקהל פנימי לבבי כחוט זה הנכנס דרך תוך המרגליות וחורזם ומחברם לפיכך נמשלו שפתותיהם כחוט זה. וכבר אמרנו שביותר צריכין להקהל לזה כת החוטאים אשר חטאיהם יאדימו כשני וכתולע ולכך נקט השני כי גם החטא גורם להם שיתאחדו כדי שיהיו השבים רבים והקב"ה מקבל תשובת הרבים בכל ימות השנה כי יותר הקב"ה חס על אבדון הרבים ראיה מאנשי ננוה שתלה הדבר בריבוי שנאמר ואני לא אחוס על ננוה אשר יש בה הרבה משתי עשר ריבוא וגו' לכך נאמר כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה כי ע"פ דבורך הם נאספים להיות באגודה אחת ובלב אחד לאביהם שבשמים ושבים בתשובה שלימה ואמר כפלח הרימון רקתך וארז"ל אפי' הריקים שבך מליאים מצות כרימון ולשון זה סותר מתוכו לפי פשוטו שאם קראם ריקים איך שב לומר שהם מלאים מצות כרימון ואם הם מלאים אינן רקים ואם הוא מדבר בבעלי תשובה כהנחתינו יבא על נכון ויש בו רמז נפלא לארז"ל שהעושה תשובה אפי' העוונות נחשבים לו כזכיות שנא' קציעות כל בגדותיך אל תקרי בגדותיך אלא בגידותיך וא"כ הריקות שעשה דהיינו מעשה החטא שהוא מעשה ריק אשר אין לו מציאות כי לכך נאמר בהפכם במעשה המצות כי לא דבר רק הוא מכם וע"כ אמר שאפי' הפועל הרק ישוב להיות מצוה וזה"ש אפי' רקים שבך מלאים מצות וזה רמז נפלא: ומסיים ואמר מבעד לצמתך ר"ל שתהיה צמות וקשור מבעד ר"ל מבתוך דהיינו בעצם ענין חרוזות המרגליות כחוט הנכנס דרך תוכם כאמור רמז לדבר התשובה עולה למספר ז"ו מרג"לית וזוהי המרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם וכל חולי מחלי הנפשות כאשר ראה אותה ולמד ממנה דרך השלום ואהבה מיד נתרפא כי זו הדרך הנבחר ומקור נפתח אל התשובה כאמור ובמותו דאג אברהם פן השחת ישחיתון ומי יורה להם דרך התשובה כמו שמצינו במרע"ה שדאג גם כן על זה לאמר כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון וגומר ומצא לו תקון לאמר הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם וגו' ואעידה בם את השמים ואת הארץ והיינו שיסתכלו בשמש שבשמים וילמדו ממנו דרך התשובה בעשיית התנועה הפכית על דרך המדרש שהתחלנו בו וכן אברהם במותו תלה ידיעת התשובה בגלגל חמה לראות ממנה זמן עלייתה מן המזרח דהיינו זמן התחלת התנועה הבלתי טבעית והיינו דאמרי אינשי אדלא יומא אדלא קצירא כי מי שנקט עצמו בקצירי בחלי הנפשות בראותו אדלי יומא מן המזרח אז ממנו יראה ויעשה גם הוא לאפוקי הזמן שהשמש הולך למטה לארץ כלפי מזרח ויכול להיות שמה שאמר תלאה בגלגל חמה רמז לפני משה כפני חמה כו גם הוא הודיע לישראל דרך התשובה במה שאמר להם הסתכלו בשמים כו' וכאלה רבות בתורה שהזכיר משה התשובה בפרשת ואתחנן ובפרשת נצבים ודוגמא לזה ארז"ל במסכת הוריות בפרק כהן משיח שכמין ב' טיפי מרגליות היו תלוין בזקנו של אהרן וכשהיה מספר היו עולות ויושבות בעיקר זקנו כו' שלכך היו דומין למרגליות לפי שמדתו של אהרן היה השלום כנודע לפיכך דווקא כשהיה מספר היו עולות לידע ולהודיע שכל עילוים על ידי סיפור דבריו יען כי ע"פ דבורו ישראל נאספים וחרוזים בחוט של חסד כמרגליות חרוזים ולכך היו תלויות בזקנו דווקא כי דברי הזקן נשמעים ביותר משא"כ בדור זה אשר לא ישא פני זקן ודבריו אינם נשמעים ב' מרע"ה העמיד גם הוא סוד התשובה והקהיל את ישראל באגודה אחת כמו שיתבאר בסמוך בפרשת נצבים וכפירש"י מלמד שכנסם כו' וכן בפרשת וילך בדרך שיתבאר בסמוך בהמשך הפרשה וכמו שאברהם דאג על מיתתו ותלאה בגלגל חמה כנזכר כך משה אמר ואעידה בם השמים גו' כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון לפיכך פני משה כחמה וכמ"ש שמש צדקה ומרפא בכנפיה כי מן השמש נוכל ללמוד דרך רפואות חלי הנפשות ורז"ל אמרו משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וזה בעצם ענין חרוזת המרגליות שכל אחת מחזקת את חברתה ג' דוד המלך ע"ה בעצמו עשה תשובה בחטא בת שבע כמבואר במזמור חנני אלהים כחסדך וגו' וכתיב באותו מזמור אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו הרי שדוד הורה דרך התשובה לבת השובבה לפיכך המשיל הקב"ה כסאו כשמש שנא' כסאו כשמש נגדי כי למדו ממנו דרך התשובה כמו מן השמש ועל ג' אלו נאמר כי אדם אין צדיק בארץ וגו' אדם ר"ת אברהם דוד משה אע"פ שבחר הקב"ה בשלשתן ביתר שאת על זולתו כי אברהם היה ראש למאמינים משה ראש למקבלי התורה דוד ראש למלכי ישראל ואף על פי כן נפלו שלשתן על החטא אברהם במאמר במה אדע משה על מי מריבה דוד בחטא בת שבע ואם המה לא היו בלא חטא ק"ו לכל בריה שהם פחותים מערכם אע"פ שבשלשתן מצינו שהקב"ה בעצמו העיד עליהם בי באברהם נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה במשה נאמר ולא קם עוד נביא כמשה בדוד נאמר בד"ה ולא היה כדוד כו' רק בדבר אוריה ואעפ"כ לא היו נקיים מכל וכל והנה בדורינו זה כל א' צדיק בעיניו ואינו רואה חובה לעצמו בשום דבר בעולם ובסיבה זו לעולם אין אדם שב בתשובה על חטא פרטי יען כי מרוב ההרגל נעשה לנו הכל כהיתר גמור דיו אלו ימי גויל אלו רקיע לא יספיקו מלהעלות עליהם כמה ראשי עבירות שנעשו מנהג והיתר רצועה גמור הרחבנו הסיפור מזה בחיבורינו עוללות אפרים במאמר רל"ט ע"ש:

הרביעי והחמישי שאמר במאמר שמא אמר חמור זה איני טוען ואיני הולך ושמא אמרה פרה זו איני חורשת ואיני דשה בב' אלו נכללו ב' מיני יגיעות הכולל כל שלימות האדם והצלחתו וראוי לאדם ללמוד מן בהמות אלו ע"ד שנאמר מלפינו מבהמות ארץ וגו' ונתבארו היטב בדברי ישעיה הנביא באמרו ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן וזה בי כבר נאמר אדם לעמל יולד בהיות מהידועה שהקב"ה הטיל על האדם יגיעת בשר הגופני לטרוח אחר מזונו ויגיעת הנפש לישא במשא דבר ה' ולטרוח בנר מצוה ותורה אור וב' יגיעות אלו הם הכרחים לאדם וכן ארז"ל יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון כו' הורו באצבע שבשניהם צריך האדם לטרוח וליגע. א' יגיעת הגוף אחר מזונו נא' לאדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם לא דרך עצה אלא דרך מצוה כי הטורח במזונו ואינו נהנה מן הגזל ניצול מכמה מיני עברות ואינו חומד ממון זולתו ולא עוד אלא שהטורח הוא סיבת חמתו מצד טוב העיכול המצוי בבעלי הטורח: ב' יגיעת הנפש בעיונים אלהיים ובמצות הצריכים יגיעה רבה לקנות על ידה השלימות הנפשי. וכנגד שניהם ארז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא אלהים דאלו בירא אלהים נאמר אשרי איש ירא ה' ואלו כאן נאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא וכאן הבן שואל מה ענין היראה לנהנה מיגיעת כפיו ונ"ל שדבר על שני מיני יגיעה אלו כי הירא אלהים הוא העוסק ביגיעה נפשית בתורה ומצוה כי זה הדבר אשר ה' שואל כמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר ובודאי כלל היראה זו כל התורה והמצוה שהרי אמר במקום אחר ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט כו' ומדקאמר יגיע כפיך למה לו להזכיר הכפים אלא שבא למעט היגיעה הנפשית שאינה בכפים ממש ור"ל בזה אע"פ שהעסק ביגיעת הנפש בתורה ומצות בודאי גדול ואין לו ערך ודמיון עם היגיעה בצרכי הגוף מ"מ יש צד אחר ביגיעת הגוף שהוא גדול אפי' מן יגיעת הנפש וזה הנהנה מיגיע כפיו עיקר שבחו על ההנאה שנהנה ושמח בה אע"פ שהוא יכול להביא טרף לביתו בלא עמל ויגיעה על ידי תחבולה אנושית לא בצדק ולא במשפט. הנה זה הוראה גדולה על שהוא שלם גם במידת האהבה ואוהב את השם יתברך אשר הזמין לידו מלאכה זו לפיכך נתן לאוהב זה העוה"ז והעוה"ב וזוכה לשתי שלחנות יען כי הוא עוסק בצרכי שני עולמות כאחד והירא אע"פ שעוסק ביראת ה' כל היום מ"מ אינו זוכה כי אם לעולם הבא ומה שדרש אשריך על העולם הזה ואשרי איש בודאי נדרש על העה"ב לפי שאשרי איש נאמר בלשון נסתר רמז בו העולם הנסתר ואשריך מדבר בלשון נוכח ונגלה רמז לעולם הזה הנגלה וזה אין צריך לפנים שהעוסק ביגיעת הנפש זוכה לעוה"ב והנהנה מיגיעת כפיו זוכה גם בעוה"ז נוסף על העוה"ב שהוא זוכה אליו מצד ההנאה והשמחה ובמדרש הרבות פרשת בראשית אמר רבי ברכיה בשם ר' סימון לא בעמל ולא ביגיע ברא הקב"ה העולם כו' אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיע כו' ומאמר זה נראה סתור מתוכו. ונראה שר"ל שמה שנאמר וישבות ה' לא שבא למעט לאמר שעכשיו שבת ה' וקודם זה היה טרח ויגע אלא בא להורות וישבות ה' רוצה לומר דוקא הקב"ה שובת כי אין לו חלילה יגיעה ועמל אבל שאר נבראיו יום ולילה לא ישבותו ונבראו לעמל ויגיעה וזה"ש להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ובית של בעמל ויגיעה הוא כמו בשביל כמו שדרשו בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית כך בית של בעמל בשביל העמל ור"ל שהעולם נברא בשביל ב' מיני יגיעות אלו כי לכך כפל הלשון באמרו עמל ויגע כנגד היגיעה הגופנית והנפשית אשר בעבורם נוצר האדם כמ"ש אדם לעמל יולד ומה שנאמר וישבות ה' ביום השביעי לדקדק ממנו שהאדם לא ישבות ביום השביעי בעמל הנפשי כי אדרבה יום השביעי מסוגל בזה שהוא יום מנוחת הגוף ועמל הנפש בתורה ועל יגיעת הגוף בששת ימים כבר הזהירו על ככה באמרו בזיעת אפך תאכל לחם והנביא המשיל יגיעה הגופנית הנעשית על ידי החומר ליגיעת החמור כי כשמו כן הוא והיגיעה הנפשית המשיל ליגיעת השור שכן אמר שלמה ורב תבואות בכח שור וה"ה לפרה וראה והבין איך המשיל זה לחמור הטמא כך כל ענייני החומר טמא טמא יקרא כי סופו לקברות יובל ויגיעת הנשמה הטהורה המשיל לשור הטהור ואמר ידע שור קונהו לרמוז על הכח השכלי שבאדם אשר שולח מאת ה' ידע רבונו כי ממנו הוא בא אבל החמור אינו מכיר את קונו כי אם אבוס בעליו הוא מכיר ר"ל הוא מכיר שבשכר הטורח יתנו לו מאכלו על אבוסו כך כל מעשה החומר לצורך מאכלו כשאר פעולות של הבהמות אבל החלק השכלי ידע קונו שבשמים ומשתדל לדבקה בו יתברך לכך אמר הנביא שהשור הטהור יש בו כדי הבינה שהוא ידע קוניהו ומכירו ולפיכך הוא עמל במלאכת קונו למצוא חן בעיניו והחמור הטמא כולו חומרי ביותר אע"פ שאינו מכיר רבונו מ"מ הוא יודע אבוס בעליו ויודע שכשעוסק במלאכת רבו אז אבוסו מלא מכל מיני מאכל אשר יאכל והרי הוא עושה לכל הפחות לצורך עצמו וא"כ היה להם לישראל ללמוד מן החמור והשור להיות יגע ועמל בשני מיני יגיעות אלו א' מלאכת השור להכיר רבונו כד"א השכל וידוע אותי ב' מלאכת החמור לצורך מזונותיו כאמור ואעפ"כ לא למדו מהם וישראל לא ידע כי תואר ישראל רמז ליחידי הדור ישרי אל אשר עמהם תושיה ועצה והם לא ידעו את ה' יען כי לא עסקו ביגיעת התורה והמצוה עמי זה ההמון עם עם הדומה לחמור לא זו שלא עסקו ביגיעת התורה אלא אפי' ביגיעת הגוף לא עסקו ובחרו בהפקרא להיות ניזון מן הגזל וזה"ש לא התבונן ר"ל שאפי' בדבר המוחש לפניו אינו מתבונן כד"א בינו בוערים בעם וגו' כי אפילו הבער והפתי יש לו להתבונן בתועלת הדבר אשר הוא רואה לפניו וכמ"ש בין תבין את אשר לפניך מזה אתה למד שלשון בינה שייך לומר על דבר שהוא רואה לפניו ובהפכם נאמר אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור רצה לומר שהוא עושה כמעשה השור והחמור בדרך הנזכר וזה"ש במאמר הנזכר מתחלה הזהיר האדם על היגיעה הגופנית שאם כפי הטבע האדם מתעצל ואינו רוצה לטרוח אחר מזונותיו על זה אמר הסתכלו בארץ כו' שמא אמר חמור זה איני טוען כו' כי אע"פ שהחמור כולו חומרי כשמו מ"מ יש בו בינה להכיר שכשהוא טוען משא אדונו אז אבוסו מלא ואף אם לפעמים מאן ימאן החמור לילך טעון אזי האדם השכלי מכריחו. וממנו תלמד וכן תעשה להיות עמל ויגע במזונתך ואף אם כפי הטבע החומר בוחר יותר בהפקירא מ"מ הכח השכלי שבך יכריחו על זה וכן הכח השכלי ילמד מן הפרה החורשת ודשה כך השכל יחרוש במלאכת המצות והתורה ואע"פ שנראין כמתישין את הגוף מ"מ המה יגיעו את האדם לידי תכלית טוב כמו החרישה בקרקע קשה נראה כמחלשת כח הקרקע ומרככת אותה ואין הדבר כן אלא אדרבה ע"י החרישה יוסיף תת כחה להצמיח וכן הדישה נראה כמקלקל התבואה ע"י ההכאה ואדרבה על ידה הוא מנקה התבואה מכל פסולת וכך התורה אע"פ שנקראת תושיה שמתשא החומר מ"מ טהור ידים יוסיף אומץ ועוז ותעצומות בכח השכלי להוציא לאור תעלומות חכמה פרי צדיק עץ חיים ע"ד רז"ל שהיו המצרים חורשים על גבם כו' ומסיק שם שעל הים הם הכירוהו תחלה ואמרו זה אלי ואנוהו ר"ל שעינוי של המצרים היה לחומר לבד כאילו חרשו על גבם כמו שהחרישה מרככת כח הקרקע עד שהיא ראויה לזרוע כך על ידי עינוי החומר ומיעוטו נזדכך כח שכלם עד שהיה ראוי להוציא פרי ההשכלה לאור בידיעת השם יתברך לפיכך על הים הם רצה לומר המעונים הכירוהו תחלה כלפי שנאמר ידע שור קונהו וגו' וישראל לא ידע וגו' ור"ל שע"י החרישה והעמל ועינוי החומר ידע קונהו ונשא משל זה על ישראל שע"י העמל והטורח בתורה ומצוה הם מתישין כח החומר ומוסיפין כח בגבורה של מעלה דהיינו בכח השכלי שהוא למעלה ממנו במדריגה וע"י זה הם יודעים רבונם ומשיגים מציאותו ית' מתוך דרכיו ופעולותיו משא"כ ברוב ההמון ההולכים חשיכין יום ולילה אחר עסקיהם או עסוקים ברדיפת התאות או בדברים בטילים אשר אין להם שחר וכ"ש בדברים מזיקים כרכילות ולשון הרע בין כך ובין כך את פועל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו ותושלך דת אמת ארצה אשר בסיבה זו גלו ישראל כמ"ש לכן גלה עמי מבלי דעת ר"ל שלא ידעו את ה' מתוך לימוד התורה ומאז ועד עתה אנו זרוים כבמזרה בגוים אין תורה ואין מצוה ורוב הלימוד והמצות נעשים בדרך מצות אנשים מלמדה או לשאר תכליות חיצוניות מדומות ושרידי ישרי הדור ראיתי והנם מועטים בני עליה אשר כל עסקיהם בתורת אמת חקים לשם שמים לא לשם שום תכלית מדומי והם בטילים ברוב והערה זו ראה בעל המאמר לומר קחו מוסר מן החמור והפרה ללמוד מן החמור שהחומר יהיה ניזון מיגיעת כפיו ולא יחמוד ממון זולתו וזה כלל גדול בתורה כמו שיסד הפייטן דברות אלה בלא תחמוד כלולים וילמוד מן הפרה שנקראת פרה על שם הפריה ורביה כך השכל פרי הגוף יעסוק ויעמול בעסקים אלהיים העושין פרי צדיק עץ חיים כמ"ש והיה כעץ שחול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ונשא המשל מן החרישה והדישה לתורה ומצוה כמו שהחרישה קודמת לדישה וע"י התורה שנקראת תושיה יותש ויתרכך החומר כריכוך הקרקע ע"י החרישה והדישה היא לסלת סולת נקייה רמז להוצאות המצות מן התורה והלכות פסוקות ע"ד ארז"ל הכל צריכין למריה דחיטי:

תוכן העניינים

אורח לחיים (לונטשיץ)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה