אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות תרומות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק י · הלכה ו

הלכה ד

האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' אין לה דמים.
רבינו פסק דלפי דמים משלם, ויתכן לפ"ז לדעתי כוונת הגמרא פרק הזהב (דף נ"ה) דמקשה ר"א תרומ"ע של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ומשני הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדה"י ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, והדמיון תמוה ויעוין בתוספות, ולפ"ז א"ש דיש מקומות שהחמירו חכמים במכוון יותר משל תורה וכמו דאמרו עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מש"ת, אבל במקום שלא כוונו חכמים לחזק דבריהם יותר משל תורה ובמה שהשוו דבריהם לשל תורה נמצא דהוי חמור יותר משל תורה מה שלא נתכוונו, והנה כיון דלפי דמים משלם הפירוש לפי הדמים שהיה התרומה שוה וכמו שהביא המשל"מ בפרק זה לקמן א"כ תמיד דמי תרומת מעשר של דמאי שוים יותר מדמי תרומ"ע דודאי שמאכילין העניים דמאי טבל של דמאי והוא הדין תרומת מעשר של דמאי כמו שמפורש בר"ן בשם הרמב"ן בפרק לולב הגזול דיוצאין באתרוג של דמאי פירוש בתרומ"ע של דמאי יעו"ש משום דחזי לעניים, וא"כ תמיד המה דמי תרומת מעשר של דמאי יותר מדמי תרומה של ודאי דנאכלין לעניים ואוכליהן מרובים, וא"כ התשלומין יותר, רק דעל התשלומין לא קשה דמה שגזל משלם וכיון ששוה הרבה משלם מה שהפסיד לשבט יותר, אבל החומש שמשלם תמיד יותר בדמאי מבתרומה ודאי זה קנס יותר משל תרומה דאורייתא במקום שלא כוונו חכמים להחזיק יותר משל תורה רק להשוות לשל תורה וע"ז מקשה וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כש"ת במקום שיהי' תמיד חמור משל תורה, ומשני ר"מ הוא דאמר הולד ממזר דנמצא דחמור יותר דממזר דאשת איש מותר בממזרת ובשפחה ויכול לטהר בניו ע"י שפחה ואלו ממזר דרבנן הלא אסור בשפחה ובממזרת דמה"ת כשר הוא ונמצא דחמור יותר משל תורה במקום שלא כוונו רק לדמות לשל תורה ותמיד יהא חמור משל תורה, ושמואל לטעמיה דאמר בפרק האשה רבה (דף פ"ט) דממזר דרבנן אסור בישראלית ולא מצי רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה וזה נכון:
והנה זה לא נזכר כלל דלר' מאיר דאמר דמעשר ראשון אסור לזרים יהא אסור מעשר ראשון של דמאי וצריך טעמא. (נ"ב. לבד בתוס' יומא נ"ה ד"ה הלוקח יין סברי דלר"מ אסור לזר מעשר של דמאי יעו"ש היטב) ונראה דכמו דכתב רבינו דאין חוששין לשום ספק טריפה דמוקמינן אחזקה רק בספק דרוסה הואיל ומה"ת הוא מפורש. כן יתכן דלא גזרו בדמאי אלא לתרומ"ע ומע"ש דמפרשי בתורה אבל למע"ר דאיסורו לזרים יליף מדקריא רחמנא תרומה מהיקשא דאינו מפורש בתורה ומיעטו ממיתה וחומש בפרק יש מותרות לכן לא חששו לספיקו כיון דאינו מפורש בתורה ודוק. ומה נאות הדבר לפי מה שמבואר אצלינו במק"א, דכיון דמע"ר מותר לאכלו בטומאה וכמו דיליף מואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר אין בו משום קדושה רק דזה סייג שלא יאכלנו ישראל כי היכי דלקיים ביה מצות נתינה ללוי יעו"ש, וכיון דבדמאי לית ביה מצות נתינה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואייתי ראיה דלאו מעושר הוי תו לית ביה מצות נתינה ותו לא חשו חכמים לאיסור אכילתו לזרים ועיין בירושלמי דמע"ש של דמאי מותר לאכלו כשהוא אונן מפני שלא גזרו על דבר שאינו מצוי, וזה לא מחוור לומר דמש"ה הקילו בפדיון מע"ש של דמאי דאינו מוסיף חומש משום דבתורה מפורש רק מעשר ממה שזרע אבל לקוח מרבה בספרא מאם גאל יגאל דזה רק גלוי מלתא, ופוק חזי בלשון משנתינו חמשה חומשין הן והפודה מע"ש שלו [פירוש בין לקוח בין ניתן לו במתנה] הפודה את הקדשו [פירוש שאם הקדיש להתכפר בו חבירו הקרבן הוא של חבירו והמקדיש מוסיף חומש], לכן נראה דהגמרא סמיך על טעמא דפירש בירושלמי שם ובירושלמי מביא דר"מ מחמיר בכתמים דסובר דגזרו משום זוב יעו"ש פ"ב דערלה, ובפסחים בשמועה דר"ח סגן הכהנים בירושלמי שם יעו"ש, ועיין בנדה (דף ה') ר"מ דמחמיר גבי כתמים כו', ולהלכה צריך לחלק הענינים ואין להאריך ומראה מקום אני לך. שוב ראיתי בתוי"ט פ"ב דמכשירין שהעיר קצת בזה:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות תרומות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה