אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה יז

הלכה יד

היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכסא כו'.
רבינו לא חילק בין תפילין של יד לשל ראש בכל ההלכה. ובתוספות פרק הקומץ רבה, נסתפקו בזה דאולי תפילין של יד דמחופות בעור ויו"ד של תפילין אינו אות וכמו דאמרו בבמה מדליקין דמה"ט לא מקרי רצועות תורת ד' בפיך שרי ליכנס עמהן בבה"כ וכמו דשרי ליכנס עם קמיעות המחופות בעור כמבואר פרק במה אשה דף ס"ב, ובתוספות שם הוכיחו מדאמר שאין יוצאין בתפילין ברשות הרבים דילמא מפסיקי כו' ולא אמר משום דזימנין מצטריך לבה"כ ואתי לאתויינהו מוכח דבשל יד שרי למיעל לבה"כ, אמנם רש"י לא גרס דילמא לא מפסיקי ופירש טעמא משום דמצריך ליה לבה"כ יעו"ש. ובזה יונעם לנו דברי הגמרא אחרי שפסקו דגוללן כמין ספר, ואוחזן בידו נגד לבו מייתי אמר רבה בב"ח כי הוי אזלינא בתריה דר' יוחנן כי הוי בעי למיעל לבה"כ כי הוה נקיט ספרא דאגדתא כו' כי הוי נקיט תפילין לא יהיב לן אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן, אמר רבא כי הוי אזלינא בתריה דרב נחמן כי הוי נקיט ספרא דאגדתא כו' כי הוי נקיט תפילין לא יהיב לן אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן, ולפ"ז אתי שפיר דהרא"ש גריס בירושלמי ר' יוחנן לא הוה מנח תפילין אלא מפסחא לפסחא והוי הדיק רישא מפסחא עד עצרתא א"כ ר' יוחנן לא היה מניח תפילין של ראש, ורק על תפילין של יד אמר הואיל ושרינהו רבנן ננטרן ואין ראיה מזה לשל ראש דמגולין ושי"ן של ראש הלכה למשה מסיני, לכן מייתי שוב מרב נחמן דאיהו לא הוי יהיב תפילין של ראש ג"כ והוי מעייל לבה"כ הואיל למינטר יתיה אע"ג שהיה לו למי ליתן וזה נכון. ולפנינו הגירסא בירושלמי פרק היה קורא בקייטא דלא הוי חזיק רישא לא הוי לביש אלא דאדרעאי יעו"ש, וכ"ז כפי מה שפסקו רוב גדולי הקדמונים דאף תפילין של יד אסור למיעל בהן לבה"כ, ובאמת מוכח כן מפ"ק דיומא דאמרו דתפילין קו"ח מציץ דחייב למשמש בהן דיש בהן אזכרות הרבה ויעו"ש, בתוספות דפירשו דמדרבנן הוא, ופריך שם דהיה להן לחכמים לתקן דתפילין לא יסיח דעתו מהם. ואם כן לענין למיעל לבה"כ דאמרו שם אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם כו' הרי דציץ אסור למיעל לבית הכסא, כ"ש דאסור בתפילין למיעל לבה"כ, וודאי כשאמרו חכמים חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ושעה הוא גם על תפילין של יד, ורבינו אליהו פירש הא דאמרו פרק ג' דיומא ש"מ עיבורא דרעה אטוטפתא אסור לענין משמוש קאי שימשמש בשל יד קודם, וכן אמרו פ"ק דשבת דיוצא אדם בתפילין עם חשיכה ע"ש, כיון דחייב למשמש בהן מידכר דכיר להו וסתמא אמר אף אם לא יצא רק בשל יד לחודא. הרי ברור דתפילין אסור למיעל בהו לבה"כ כשהוא לבוש אף בתפילין של יד, וכן כתב רבינו לעיל הלכה י"ד דשל יד שוה לשל ראש לאיסור היסח הדעת, א"כ כ"ש דאסור למיעל בהו לבה"כ קו"ח מציץ אמנם לכאורה מוכרח מכאן כפסק רבינו דבלבוש בתפילין אסור לישן אפילו שינת עראי דקו"ח מציץ דאמר דאסור דמלשון מי לא בעי מינם משמע שינת עראי.
אך קשה דאמרו תמיד על מצחו מי משכחה לה, מי לא בעי למיעל לבית הכסא מי לא בעי מינם כו' ובסנהדרין גבי מלך אמרו אינו נכנס לא לבית הכסא ולא לבית המרחץ שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו מקום הראוי לקרות בו אלמא דצריך קרא לזה שלא יכנס עמה לבה"כ והלא ס"ת חמורה קדושתא מתפילין, ותפילין חמירי מציץ ואפ"ה אמר שם דליכא למימר תמיד דאסור לעייל עמו לבית הכסא, וזה תמיה רבה עמד עליה מחבר אחד. אמנם יש לפרש דסד"א דיכניס הס"ת מחופה ונגלל בדבר אחר, וכמו קמיע דשרי למיעל הואיל ומחופות עור אך גבי ציץ ליכא למימר דמחופה בדבר אחר דא"כ הוי ליה יתור בגדים וכמו שאמרו דצילצול קטן הו"ל יתור בגדים בפרק ב' דזבחים דף י"ט עיי"ש ואינו מרצה אז ציץ כמו שיבואר. אך טפי נראה לפרש הכוונה בגמרא פשוט, דכתיב והיה על מצחו תמיד להם לרצון לפני ד' שהוא מרצה תמיד כשעל מצחו תמיד וע"ז פריך דכי מעייל בבית הכסא איך יתכן לאמר דאז הציץ מרצה, הלא קיי"ל בריש פרק אמר להם הממונה כל המיסך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים משום היסח הדעת מעבודה, ואפילו יציאה בעי בפ"ב דזבחים אם מועיל לקידוש ידים ורגלים, ועיין פרק ה' מהלכות ביאת המקדש דאם לא קדש ידיו ורגליו כשהטיל מים או הסך רגליו עבודתו פסולה משום דהוי כעבד בלא קדוש ידים ורגלים, ואמרו דבלא קדוש ידים ורגלים עבודתו פסולה. דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים דכמו התם בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן, כן בלא קידוש ידים ורגלים אין כהונתן עליהן, וכיון דכי עייל לבית הכסא בעי קדוש ידים ורגלים הוי כאין כהונתן עליהן וכמחוסר בגדים, האם יתכן דאז יהא הציץ מרצה, כיון שמונח על מצח זר ואין כהונתו עליו, וזה נראה נכון בפשט הגמרא וכן הא דאמר מי לא בעי מינם מדוקדק דאם מצד קדושה הלא כמה תנאי שרי לישן בתפילין [בדף כ"ה בסוכה] שינת עראי יעוי"ש, אך לפי מה שכתבתי א"ש, דבפרק אמר להם הממונה בירושלמי תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קדוש ידים ורגלים וא"כ הרי אין כהונתו עליו ואיך ירצה הציץ כשהוא על מצחו אז וז"ב ולפ"ז נדחה ראייתינו דאסור למיעל בתפילין של יד לבה"כ, אך לדעתינו ראיה אחרת, מהא דאסור לישן בתפילין וגזירה שמא יפיח ובודאי דגם בתפילין של יד אמרו כן וכן מוכח מדלא נזכר דישן בהן קבע רק דפריס סודרא עילויה, והא שאמרו דמנחי ברישא לאו דוקא ואין לאמר דאסור לישן משום היסח הדעת, דכבר פירשו בתוספות הישנים ביומא דף זיי"ן משם ר' אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור, ופירוש דבריו עפ"י מה שפירש ר' אלחנן ריש פרק חומר בקודש הא דנאבד הבשר לא מיפסל משום היסח הדעת משום דלא שייך לפסול קדשים בהיסח הדעת רק היכי שהיה בידו ואסח דעתו מינה, אבל היכי שאין בידו כגון שאבד לא שייך לפסול משום היסח הדעת. ולפ"ז גם כאן אם התפילין לבוש בהן ומסיח דעתו מהם שייך לאסור משום היסח הדעת, אבל כשישן הרי אז הוי כאילו אינו בן דעת ואם כן הוי כאילו נאבד שאינו שייך לאסור משום היסח הדעת וכיון דאסור לישן בתפילין ומשום קרי כבר פירשו תוספות פרק במה טומנין דאין לחוש יעו"ש א"כ ע"כ אינו אסור רק שמא יפיח ומוכח דאף בתפילין של יד אסור למיעל לבית הכסא מכ"ש וזה ברור.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה