אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה ט

פרק ד

כלי שהכינו להניח בו תפילין והניחם בו נתקדש ואסור להשתמש בו בדברי חול.
הנה בירושלמי פרק בני העיר הלכה א' עד כדון כשבניי לשם בית הכנסת בניה לשם חצר והקדישה מהו, נישמעינה מן הדא קונם כו' אימת קדשה מיד או בשעת התשמיש נישמעיניה מן הדא העושה תיבה לשם ספר ומטפחת לשם ספר עד שלא נשתמש בהן הספר מותר להשתמש בהן הדיוט, ומה אם אלו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא בשעת התשמיש זו שבניי' לשם חצר לא כ"ש כו' ובירושלמי דיומא פ"ג מייתי פלוגתא דתני העושה כלי להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש בו גבוה כו' והא תני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה כו' ומביא מזה דפליגי בעושה כלי לגבוה אם משתמש בו הדיוט יעוי"ש.
הנה תלי הירושלמי הך דנשתמש בו הדיוט לנשתמש בו גבוה ומייתי פלוגתא בהא והכא לא מייתי פלוגתא דא משמע דהכא כו"ע מודו. והנראה דדוקא בית הכנסת דיכולים למכור אותה ושתצא לחולין והלוקח ישתמש בה חוץ מארבעה דברים, וכן מטפחת לשם ספר ותיבה לספר דהוי תשמישי קדושה וגם אותן יכולים למכור שיצאו לחולין אם קונה בדמיהן ס"ת או חומש כמפורש בדברי רבינו לקמן פרק יו"ד הלכה ד' בזה פסיקא להירושלמי דכל שלא נשתמש בהן מותר להשתמש בהן הדיוט, אבל ביומא באבני קדש ובעושה כלי לגבוה והוא כלי שרת, או בגדי כהונה או עור שעבדו לשם מזוזה דמזוזה נשארת בקדושתה וכלי שרת אינן נפדין בין טהורים בין טמאים כדתנן ריש המנחות והנסכים יעו"ש בגמרא, ובגדי כהונה הא מפורש בתוספות פרק ב' דקדושין גבי הא דאמר משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו, דאין להם פדיון כמו כלי שרת, ועיין משנה למלך הלכות כלי המקדש פרק חית הלכה ה' וכן אבני המזבח כתב הרמב"ן במלחמות לע"ז גבי הא דאמר פרק ר' ישמעאל בשמעתתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דאין להם פדיון כמו כלי שרת יעו"ש וכן פסק בהלכות בית הבחירה פרק א' דאין להם פדיון יעו"ש. לכן איכא מאן דסבר דבהכנה לחוד גם כן מתסרא, ולפ"ז נראה הא דאמר דבהכינו לשם הדיוט אם מותר להשתמש בו לגבוה, ובנשתמש בו לצורך להדיוט אסור לכו"ע להשתמש בו לשם גבוה, זה דוקא היכי דאח"כ צריך לעשות ממנו דבר מה דהוי קדושת הגוף ולא סליק מיניה ע"י פדיון, אבל בעושה דבר שאח"כ גם כן נפיק ע"י מכירה וכי"ב וע"י שבעה טובי העיר גם להדמים יש להם פדיון לשיטת רש"י ותוספות [ולרבינו במותריהן כמוש"פ פרק י"א מהלכות תפלה הלכה י"ח ע"ש בכסף משנה] ודאי דאין קפידא אם נשתמש בו הדיוט, ולכן שפיר תניא בתוספתא דכלים ומייתי לה בסוף נגמר הדין כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור כו' הרי דמותר לעשות מן כפה וז"ב.
ונראה עכשיו סוגיא דבבלי דאביי אמר הזמנה מילתא הוי ומייתי מהא דאמר אביי דבגד שארגו למת אסור, לסודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין דאסור למיצר ביה פשיטי עיי"ש, הרי דלא מפליג לאביי כמו שחלקנו להירושלמי, דאי הוי מפליג הוי אמר דדוקא בגד למת שאם נקבר בו המת אין לו פדיון והוי כמו קדוה"ג איסור הנאה דידיה כדאמר משום זה בפרק אלמנה לכה"ג דאיצטלא דפרסוה אמיתנא קניא מיתנא ומפקיע מידי שעבודא דאשה, דהוי כמו קדוה"ג יעו"ש. אבל כאן דיכולים למוכרו לצורך הקדש לקנות בו ספר בזה הזמנה לאו מילתא הוי, אולם בבבלי לא נזכר הך דנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו לגבוה, רק בפרק פרת חטאת דף קט"ז ובפרק הקומץ רבה דף כ"ב דקאמר דבעינן חדתי בעצים על המזבח, ותמן עצים גופא הוי קרבן, לכן סבר ראב"ש דבעינן חדתי הא עתיקי לא ונשרפין הן ע"ג המזבח, ואין למילף מינה למכשירי קרבן, אולם בירושלמי דשקלים ריש פרק ד', אמר דמשו"ה מתנדבין עצים למזבח אף לרבנן דאמרי אין קרבן צבור מתנדב משל יחיד, משום דהוי מכשירי קרבן, וכן אמר דמשום זה מתנדבין כתונת לכהן דהוי מכשירי קרבן, אלמא דעצים דומין לבגדי כהונה, ואינן קרבן, ואף לרבי אין זה רק באומר הרי עצים אלו למזבח, הא בקונים ממעות עצים אין זה קרבן לכו"ע, כמו שהוכיחו בתוספות פרק הקומץ רבה דף כ: ד"ה מלמד שמתנדבין מתוספתא דשקלים עיי"ש. אמנם חזינן דעצים ולבונה איתרבו לטומאה דחיבת הקודש מכשרתן, ולא שמענו שכלי שרת יתטמאו מן אוכלין [לבד מה שרצו איזה אחרונים לחדש ואינו] ועל כרחין דעצים משום דהוי אוכלו מזבח מקבלי טומאה וחיבת הקודש משוה אותן כאוכלי אדם מה שאין כן בכלי שרת שאינן אוכלי מזבח ג"כ, ועיין בתוספות פרק המנחות והנסכים דף קא: סד"ה פיגל במנחה כו' דהא דעצים ולבונה מקבלין טומאה הוא משום דהוי אוכלי מזבח יעו"ש, ואם כן אפשר דלא ילפינן מאוכלי מזבח, דבעינן חדתי, ובבמה פליגי אביי ורבא בזבחים בפרק בתרא ודו"ק בכ"ז. [אולם בפרק שני דסנהדרין אמר בירושלמי דכלי שנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בו למלך אך מימרא דהתם צ"ב ואכמ"ל].
אך דא נראה ברור דלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא הוי' וכתבו הקדמונים ובראשם רבינו מאיר הלוי באגרות הרמ"ה הנדפס מחדש יעו"ש בשו"ת להר"ש משאנץ דהיכי דהוי גוף הקדושה מודה רבא דהזמנה מילתא הוי דע"ז יליף מעגלה ערופה, ולא ממשמשין דע"ז. נראה דוקא היכי דאין פדיון להקדושה והוי קדוה"ג, אבל בביהכ"נ וכיו"ב אע"ג דביהכ"נ הוי גופא קדושה כיון דיכולים להפקיע קדושתה ע"י מכירה מודה דלא עדיפא מתשמישי קדושה.
ובזה א"ש הא דאמר בתלמודין במגילה ריש פרק בני העיר גבי ליבני דבית הכנסת ואפילו למ"ד הזמנה מילתא מוכח דלרבא הזמנה לאו מילתא הוי דבית הכנסת דיכולים להפקיע קדושתה לא עדיפא ממשמשים ודו"ק. אולם המשנה למלך הביא תוספתא דעגלה ערופה נפדית תמימה לעולם (בהלכות רוצח) והוא בתוספתא דפרה, אולם כבר הארכתי הרבה מהא דאר"ש דפרה מטמאה טו"א, ועגלה ערופה חשיב דאינו מקבל טומאה ע"כ משום דלאחר שנערפה אינה נפדית יעו"ש, ועוד הארכתי דזה רק משום לב ב"ד מתנה ולכך ר"ש חשיב לשחיטת עגלה ערופה דהיא שחיטה שאינה ראויה ואכמ"ל ובמקומו יבואר. ושוב דברינו נכונים וברורים דקדושת עגלה ערופה אינה רק קדושת הגוף וכפרה כתיב בה כקדשים ודו"ק [ואמנם דברי מתנגדים לדברי להקת האחרונים ובראשם הטו"א] אולם הא שכתבתי דאינו אסור רק באוכלי מזבח הוא מן התורה הא מדרבנן ודאי אסור אפילו באבני בית הבחירה כדתניא בתוספתא דמגילה ופסקה רבינו בפרק א' מהלכות בית הבחירה וצריך שיהיו חציבתן לשם גבוה יעו"ש, וכלי שנעשה לשם גבוה משתמש בו הדיוט, וזה כרבנן דתמן דמייתי ירושלמי ולא פליגא כלל על הך ברייתא, ובנעשה להדיוט ונשתמש בו לכו"ע לגבוה אינו משתמש כמו"ש רבינו, ובמזוזה וכי"ב דהוי הדיוט לגבי גבוה כמו דבית הכנסת הוי נגד הר הבית פליגי רשב"ג ורבנן, וזה פירוש הירושלמי תיפתר שבא מתרומת הלשכה ולית ש"מ כלום ואכמ"ל ודו"ק בכ"ז.
ולפי המתבאר שיטת ירושלמי דעושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה, ובגדי קדש צריך שתהא אריגתן בקדש ובקדש יארגו, נתבונן שיש לפרש שמועה אחת עמומה בריש הגוזל עצים דאמר אביי ר' שמעון בן יהודה כו' כולהו ס"ל שנוי במקומו עומד כו' הא דאמרן כו', ותמוה הא תני בהדיא טוואו וארגו אינו מצטרף רק בצבעו פליג ואי הוי סבר דשנוי לאו כלום אמאי אינו מצטרף בטואו או ארגו, וע"כ דלא פליג רק בצבעו משום דהדר ע"י צפון וכמו דמדחה רבא ומאי ס"ד דאביי ויעוין בתוס', ולפ"ז יש לאמר דעד כאן לא שמענו לר"ש בן יודא דפליג רק בגזז פחות מחמשה ומשיעור מנה ופרס וצבעו ואח"ז גזז עוד פחות מכשיעור דאינן מצטרפין בטואו וארגו קמ"ל דבצבעו מצטרפין, ובזה מה דבטואו וארגו אינו מצטרף לא הוי מטעם שנוי רק טעם אחר יש דבפרק ראשית הגז יליף שיעורה דנתינה כדי לעשות בגד קטן מקרא דכתיב כי בו בחר ד' לעמוד לשרת, דבר שהוא ראוי לשירות מאי ניהו אבנט ומזה יליף דשל צמר של רחלים ולא של עזים יעוי"ש, א"כ יתכן דיליף ר"ש בן יודא דאינו מצטרף לחיוב רק "שאם הוא בשעת החיוב ראוי להיעשות ממנו דבר הראוי לעמוד ולשרת וזה אבנט של כהן" אבל אם טואו וארגו דכיון שהם לא נטוו ולא נארגו בקודש תו אינן ראוין להיעשות מהן דבר הראוי לשרת לכן אינן מצטרפין להתחייב בראשית הגז, ודוקא בצבע הצמר שראוין הן עדיין להיעשות מהן בגדי כהונה לשרת בקודש מצטרפין הן לחיוב ואי משום דגזלן קני בשנוי סבר דשנוי לא קני. ולפ"ז אי גזז כבר כשיעור וארג וטוה כולן דכבר נתחייבו ושנוי סבר דלא קני אז נותנן לכהן יעוי' בתוס' מרובה דף ס"ו ד"ה לא הספיק ליתנו ודו"ק. ולפי שיטת הירושלמי דמשוה הך דעושה כלי להדיוט אם מותר להשתמש בו גבוה כמו אם נשתמש בו הדיוט דלכו"ע אינו משתמש לגבוה, ומשוה זה לעושה כלי לגבוה אם משתמש בו הדיוט יעו"ש, והנה אביי איהו מרא דשמועה דהזמנה מלתא ואם כן לדידיה לפי סברת הירושלמי הוא הדין דבעושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה כאלו נשתמש בו גבוה כיון דלדידיה הזמנה מילתא, ולפ"ז בגדי כהונה שנטוו או נארגו אל ישתמש בהן גבוה [ואף בנטוו דבטווי לאריג מודה אביי זהו במידי דלא קפיד על מנין החוטים ושיהיו שזורין ואכמ"ל] ואינן ראוין לשרת בהן ולכן אינו מצטרף להתחייב בנתינת ראשית הגז, ולפ"ז לאביי פליגי ר"ש בן יהודה ורבנן אליבא דר' שמעון אם שנוי קני או לא יעו"ש. ולפי זה לרבא דהזמנה לאו מלתא ואם נארגו להדיוט רשאין לעשות מהן בגדי כהונה ועל כרחין דבארג וטווה קני בשנוי וצבע לא הוי שנוי דעבר ע"י צפון וכמו דמסיק רבא, אמנם שיטת הבבלי יבואר דאינו כן אך מכל מקום בס"ד דאביי נכון להתפרש כן ודו"ק היטב.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה