אור שמח על משנה תורה, הלכות תמורה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה ח
ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן כו' וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן כו'.
רבינו סובר דאילו דברים שאין במינן קדושה גרעי מבעל מום כיון דאף קדושת תמורה ומעשר דחיילא על בעל מום לא חייל עלייהו לכן אינן צריכין מום דהוי כטמאה ואין לך מום גדול מזה, ולשמואל דחל קדושה על טריפה לא הוי מום קבוע לפדות עליהן ודלא כרש"י שפירש סוף פרק הערל ומה תקנתם ירעו ויסתאבו ויפדם ויאכלם והטריפה תקבר, הרי דסבר דצריכין מום קבוע לפדות ובטריפה אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [ולשון הגמ' בדף י"א בלישנא אחרינא הלין הוא דלא קדשי גופייהו מורה דנפדין בלא מום], ומה דכתב רבינו גם על טריפה דיפדו אע"ג דאינה ראויה לאכילה ואיך פודין אותה להאכילה לכלבים הלא רבינו כתב פ"ב מהלכות איסורי מזבח ה"י שאין פודין טריפה להאכילה לכלבים, כבר עמד ע"ז זה כארבעים שנה הרב ר' ארי' ליב מסלוצק זצ"ל. ודע דאם נאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים גם בקדשי בדק הבית ורבוותא בתוס' פ"ק דשבועות (דף י"א) הוכיחו דאף בפרה דקדשי בדה"ב הוי אין פודין לכלבים יעו"ש וכן מפורש בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל דגם בקדשי בדה"ב אין פודין להאכילן לכלבים יעו"ש. ולפ"ז בקדשי בדה"ב ודאי לא נפק"מ מידי בין קדם הקדישו למומו לקדם מומו את הקדישו דחילוק זה לא שמענו רק בקדשי מזבח משום דנחית בהו קדושת הגוף אבל בקדשי בדה"ב לא שמענו בשום מקום. וזה ברור ג"כ דבקדשי מזבח אף אם מעיקרא לא היו ראוים רק לכלבים היינו בשעת תחלת הקדש לא היו ראוים רק לכלבים בכ"ז אין פודין להאכילן לכלבים כמפורש בתמורה (דף י"ז) לשמואל דהוי סבר המקדיש טריפה צריכה מום קבוע לפדות ואי דאין פודין להאכיל לכלבים תמות, הרי אע"ג דמתחלת הקדש אינה עומדת רק לכלבים אינה נפדית, אבל זה דוקא בנחית עלה קדושת הגוף ולא היתה בת פדיה עד שיפול בה מום אבל אם בתחלת הקדש אינה ראויה רק לכלבים והיתה מתחלת ההקדש בת פדיה בזה שפיר פודין, דכמו לענין העמדה והערכה אע"ג דקדשי בדה"ב בני העמדה והערכה נינהו בכ"ז אם הקדיש שחוטין דבתחלת הקדש לאו בני העמדה והערכה הוי נפדין דהוי כמקדיש דיקלא בעלמא, כן אם הקדיש לבדה"ב טריפות כיון דמתחלת ההקדש אינה ראויה רק לכלבים שפיר נפדין לכלבים וז"ב. ולכן כתב רבינו בהלכות ערכין פ"ה אבל אם הקדיש שחיטה או נבילה לבדה"ב ה"ז תפדה כשאר המטלטלין (והשעה"מ לא דק בזה במחכ"ת) כיון שמתחלת הקדישה היתה ראויה לפדיה ולא היתה ראויה רק לכלבים פודין אותה אף לכלבים. אולם בקדשי מזבח אף שהיו ראוין לפדיה קודם שנעשו טריפה ג"כ אין פודין אותן וכמפורש סוף תמורה (דף ל"ג) דמוקמינן לה בשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הרי אע"ג דמחיים נפל בהן מומא ואפ"ה אם מתו סבר דאין פודין אותן להאכילן לכלבים וע"כ לאמר דסבר רבינו כיון דבעודן במעי אמן אם היה נופל בהן מום היו ראוין לפדיה אגב אמן כדאמר בבכורות (דף ט"ו) דטעמא שמא יגדל מהן עדרים הא לאו הכי הוי נפקי ע"י פדיון אמם כמו שפירש רש"י תמן ד"ה לא אלימי למיתפס פדיונן לכן כיון שמתחילת יציאתן לעולם אינן ראוין רק לכלבים אע"ג דקדושת הגוף חל עליהן במעי אמן מיפרקי אף לכלבים [ומשום זה סבר דטריפה מיציאתו לעולם הוי מום לפדות אע"ג דבתוספתא דבכורות אמר דנשתברו רוב צלעותיה אינו מום עיי"ש] ודבר זה צריך ראיה:
והנראה דלמד זה רבינו מהך דאמרו סוף פרק בהמה המקשה במוקדשין שהפילו שליא דיקברו משום דרובא בר מיקדש נינהו, וזה תמוה כיון דבמעי אמן הן קדושים דאי הוויתן מקדשתן איך נפלים יקברו וע"כ דבמעי אמן חלה עליהן קדושה, א"כ אף נדמה וטריפה וכיו"ב קדשי וכולהו בר מקדש נינהו. ומה שכתבו רבנן בתוס' דדמות יונה לא קדוש משום דאסור באכילה לא מסתברא דתפסינהו קדושת אמן (יעוין זבחים קי"ד תוס' סד"ה וקסבר), לא מחוור דא"כ טריפה לא קדוש בולדות קדשים ואיפכא אשכחן דאף בכורה תפסה בטריפה אף דהלידה מקדשתן והולד אסורה באכילה מ"מ תפסה הקדושה כמו דאמר בחולין (דף קל"ו) ולילף צאן צאן מבכור מה בכור אף טריפה כו' וערש"י שם, וכן כתב רבינו ריש הלכות בכורות, ואי משום נדמה הלא חלה הקדושה עליו. וצריך לומר דהפירוש בתוס' כיון דאף כשהוא במעי אמו אינה מתירתו שחיטת אמו לאכול ולא דמי לטריפה דקדוש בבכור דבמעי אמו חזי לאכול אבל בדמות יונה אסור גם בשחיטת אמו ואינו נאכל אף לרבנן לכן לא תפסה ביה קדושת אמו, וזה דבר חדש כיון דהנדמה נתהוה באופן זר שאוסרו לאכול ע"י אמו גם בקדשים לא קדוש, ולכן מפרש רבינו דאם הוי נדמה וכיו"ב אף כי המה קדשי מכל מקום הן נפדין ולא חיישינן לזה דלאו בני העמדה והערכה נינהו, וכן מה דאינן ראוין רק לכלבים לכן אמר הגמרא דרובא בר מיקדש נינהו באופן דאינו יוצא לחולין ע"י פדיון, ומוכרח מזה דהוי כבעלי מומים מעיקרן דלא איכפת בהו להעמדה והערכה, ולא דמיא לגיזה דאמר בפרק רה"ג דבעי העמדה והערכה דולדות קדשים עיקר קדושתן מתחשב מעת הלידה וכן לענין פדיה להאכיל לכלבים מעת ההקדש עומדת לפדות לכלבים וזה מן הלידה, ולכן שפיר פסק רבינו דיפדו. וכן יש להעיר מרש"י קדושין (דף ס"ח) בסוטה דאם לא תפסי קדושין מהראוי שתהא נפקעת עיי"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובתוספתא בכורות פ"ג כל הקדשים שהוקדשו בבטן ויצאו דרך דופן חלה קדושה עליהן היינו שאסורים בגו"ע וצריכין פדיון כו', ושם בכור ומעשר אין קדושה חלה עליהן הך מעשר ט"ס דולד מעשר ויוצא דופן אסור בגו"ע, אם לא דכוון על מעשר עצמו ודוק בכ"ז:
ובזה יש לפרש בפרק אלו טריפות (דף נ"א) ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' דרך דופן מי קדיש והא א"ר יוחנן מודה ר"ש לענין קדשים שאינו קדוש כו' דלענין בכור למה צריך להביא הך דמודה ר"ש ועיין תוס' שם. ולפי דעת רבינו א"ש דבלא זה הוי אוקמינא לענין ולד מעשר דנאכל במומו לבעלים ואין רואין מומו ביו"ט רק אם נולד ביו"ט ומומו עמו הא הוי חזי אגב אמו דאמו היתה נקרב בעזרה לשם שלמי חגיגה או שמחה ובמעי אמן הן קדושים והיו העוברים נאכלין בעזרה ולכך אמר דבקדשים גם ר"ש מודה דיוצא דופן אינו קדוש א"כ כיון דאינו במינו קדשים והוי מום לפדות כשיטת רבינו ואין צריך מום יותר ומאי נולד במומו דאמר ויעוין בכורות (דף נ"ז) ס"ל כר"ש ודלא כר' יוחנן ודוק היטב: