אור שמח על משנה תורה, הלכות תמורה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה ד
ואם ילדה זכר וכו' הולד עצמו יקרב עולה.
ולא חש לקושיית הגמרא מהא דתני ר"ח ולד קרב ולא ולד ולד ויעוין לח"מ. נראה דבנועם לשון רבינו לעיל בד"א בולד עצמו אבל ולדי ולדות כו' ניכר שהוא משהה אותן לגדל עדרים כו' וזה בולד ולד שלמים שהיה יכול להקריבו אבל כאן הולד תמורת אשם שילדה אחר כפרה הרי אף שתאמר דולד תמורה הוי ולד שני מאי הוי מצי למיעבד להקריב התמורה לא מצי דהיא נקיבה ועל כרחו רועה עד שתסתאב ובעוד שלא נסתאבה ילדה ואמאי יקנסו אותו על הולד, רק הגמרא מקשה שפיר דקאמר דברי הכל קרב עולה אפילו ר' אליעזר דאמר קודם כפרה ימות ואיהו סבר לעיל ולד שלמים אינו קרב אע"ג דלא מינכר ממעשיו דלגדל בעי מ"מ גזר, רק דלא נימא דדוקא תמן גזר ר"א משום דהוי מילתא דשכיחא אבל ולד תמורת אשם לא שכיחא ולא גזר [דתמורה עבר על לאו ולקי] לכן מייתי דאי משום מלתא דלא שכיח לא מפלגינן מידי דהא ולד ולד דלא שכיח [דמהאי טעמא שרי רבה לעיל לכו"ע] ואפ"ה לא מקריבינן, ומש"ה לא קאמר רק קשיא דאפשר דכאן דאיכא תרווייהו דלא שכיח ולא מנכר מחשבתו מתוך מעשיו גם ר"א מודה דיקרב שלמים, אך לא ניחא ליה למיפלג כולי האי, אבל לרבנן אליבא דר' שמעון לא קשיא מידי וכיו"ב פירשו תוס' אקושייתם עיי"ש, ופשוט מאוד: