אור שמח על משנה תורה, הלכות תמורה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה כא
אבל המפריש שעיר לחטאתו כו' שכל המשנה בחטאות כו'.
מדברי רבינו מבורר דמחלק בין חטאות לקרבנות דעלמא, ואע"ג דפוסק הלכה כחכמים דעל דבר שאינו ראוי לקרבן חל קדושת הגוף וימתין עד שיסתאב ויפדה, זה במפריש נקיבה לעולתו או לאשמו או שהפריש אשם בן שתים לבן שנה וכיו"ב, אבל בחטאות לא חלה עליה קדושה אם שינה לא קדושת דמים ולא קדושת הגוף וכמו שביאר בפ"ד מפסוהמ"ק. וכבר השיגו ראב"ד שם דהסוגיא דתמורה דפריך לר' שמעון דמחלק בין עולה לאשם דבעולה משום דאיכא עולת העוף דכשר נקיבה א"כ לודי ר"ש לרבנן גם בכה"ג שהפריש פרה לפרו נשיא שהפריש שעירה וכו' אבל לרבנן דגם באשם סברי דחלה קדושה לא מקשי מידי. אמנם דברי רבינו מפורשים בירושלמי פסחים פ"ט דאיתפלגון ציבור שהפריש נקיבה וכן נשיא שהפריש שעירה ר' ירמיה אמר לא קדשה וולדה קרב ר' יוסי אמר קדשה וולדה מת ומייתי סייעתא לר"י מהא דאמר אין את יכול לומר וולד חטאת בציבור שאין ציבור מביאין נקיבה לא אמר אלא אין את יכול הא אם הקדישה קדשה א"ר יוסי ב"ב יאות א"ר ירמיה, פירוש דעל כרחין הדקדוק שלך אינו כלום ולא ר"ש היא דר"ש אמר נקיבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים הרי דלדידיה בודאי לא חלה קדוה"ג ואפ"ה אמר אינו יכול מוכרח דלאו דיוק הוא והוה"ד אם הקדישו לא קדוש, אלמא דר' ירמיה סבר דלא קדשה ובודאי דלא קדשה גם קדושת דמים דאל"ה הא סברי רבנן מגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, ומזה יצא לרבינו דדין חטאת שאני מכל הקדש וברור:
אמנם טעמא דמילתא נראה אולי משום דעל חמש דאינן קדושין פירשה הגמרא דהוי בכלל בהמה הטמאה וכל דליכא במינם מקרי כבהמה טמאה יעוין תמורה (דף י"ז), וכיון שכן נתבונן דאם נאמר דחל הקדושה ונחית קדוה"ג דחטאת יתכן דדינו דתמות דהוי נתכפרו בעליה באחר והוי כמו משך אחת מהן דכיון דדחיה בידים תמות וכרב הונא כש"כ כאן דדחיה בידים דהפריש דבר שאינו ראוי להקריבו בחטאת, ובבכורות פ"ב מרבי מקרא דממפריסי הפרסה טמא לחמש חטאות המתות וא"כ טמאים איקרו ולא חלה עליהן קדושה כמו על בהמה טמאה וסוגיא דתמורה קאי לר' אבא דאפילו דחייה בידים אינה מתה וא"כ הכא רועה ולא מקרי טמאה וחלה קדושה עלייהו לרבנן קדוה"ג ולכך פריך רק לר"ש, יהיה איך שיהיה דברי רבינו מבוארים בירושלמי וכמוש"ב ודוק. ולפי מה שבארנו הא דחיילא תמורת חטאת דלמיתה אזלא הוא ע"כ מהלמ"מ דגמירי לה, וראיתי בירושלמי יומא בפרק שני שעירי וקשיא על דר' יודא וכי יש אדם מגריל למיתה משעה ראשונה כו' קשיתא על מתניתא דתנינן תמן ותמורת חטאת מתה וכי יש אדם ממיר למיתה, ואמוראי קמאי דלא חשו לזה משום דהלכה היא בחטאת, ויש להאריך ואכ"מ: