אור שמח על משנה תורה, הלכות שקלים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה י
הנותן חצי שקל לחבירו כו' אם נתרמה התרומה מעל השוקל כו'.
הנה במעילה דף י"ט פליגי ר' יהודא ור"ש במוציא מעות הקדש לצורך הקדש אחר כגון לקח בהן קיני זבין כו' דר"ש אמר כיון שהוציא מעל ור' יהודא אמר עד שיזרוק הדם ורש"י פירש דרך רחוק דר"י סבר דחייב באחריות עד זריקת דמן ור"ש פליג וזה תמהון גדול לומר דמחוסר כפרה אינו חייב באחריות אלא עד שיביאנו לעזרה, הא אף אם נשחט שלא לשמו חייב באחריות להביא אחר כל כמה דלא נתכפר גברא ועד כאן לא שמענו רק גבי בכורים דמשהביאן להר הבית נפטר מאחריותן אבל לא בנדרים וכ"ש בקרבנות דמתכפר בהן [ועיין ספרי פ' ראה פסקא ע"ז לענין נדרים מחלוקת ר"י ורבנן] ותו דרבינו פסק מהתוספתא דאם מנחות ונסכים שאין בהן זריקת דמים כלל הביא ממעות אלו לא מעל לפי שאין כאן זריקת דם כלל יעוין בהלכות מעילה פרק ו'. ולכן ברור דלא שייך כאן לענין אחריות. אלא דמעילה לא שמענו רק במוציא מעות הקדש לצורך חול, אבל הוציא לצורך הקדש אין זה מעילה אלא דאם נזרק הדם דאז נקרא על שמו אז יצאו המעות כל מקום שהן לחולין, ור"ש סבר דמוציא לצורך הקדש הוי מעילה כמו אם הוציא לצורך עצמו ושפיר מעל, וכן כתב הרע"ב על משנתינו דהשוקל שקלו מן ההקדש דאם נתרם וקרבה הבהמה אז נתחייב השוקל בקרבן מעילה כו' לפי שאין מעילה אלא מן ההקדש לחולין אבל מוציא מהקדש להקדש לא מעל וכו' וברור.
ודע דבתוספתא מנחות פרק ח' אין מביאין מנחות ונסכים כו' ממע"ש והקדש שנפדו. ואולי צ"ל שלא נפדו. ונראה לכאורה דתליא בפלוגתת הגירסאות בתרומות פרק ששי בהך דאין משלמין אם אכל תרומה ממע"ש והקדש שנפדו ומעשר ראשון שניטלה תרומתו דשם יש מחלוקת בין הירושלמי והתו"כ ויעוין בפי' הר"ש ובשנות אליהו בזה. וכפי הנראה דמשום דחוי קא אתי ולא נחשב כדבר שבידו דלא הוי דחוי כדאמרו בזבחים ל"ד משום דאינו עומד להפדות יעו"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ. ושם מיירי דמביא מסולת מע"ש והקדש וכאן מיירי דמביא ממעות הקדש שלא נפדו ולכן קדשי שפיר להיקרב אף דלא יצא המעות לחולין עד שיזרוק הדם ודו"ק. ולפ"ז קשה טובא משנתינו דבלוקח בהמה אמר דוקא אם קרבה הבהמה מעל וכר"י דלא מעל משעה שהוציא מעות הקדש לרשות אחר אלא משנזרק דמו וברישא גבי שקל שקלו של חבירו עבור עצמו אמר דתיכף משנתרמה תרומה מעל וזה משיצא השקל לרשות אחר וכר' שמעון ועיין בפי' הרע"ב שנדחק לפרש רישא ג"כ כשקרבה בהמה וכולה כר"י וזה דחוק טובא. והנה בירושלמי אמר וקשיא. אילו הגונב עולתו של חבירו ושחט' סתם לא לשם בעלים הראשונים מכפרת [פירוש, ואמאי אמר בשנתרמה התרומה אח"ז מעל הא עלה לשם בעלים ראשונים ועיין ב"ק ע"ו] א"ר יודן תיפתר במסויים ושל בית ר"ג שהי' מתכוין ותורמו לשמו [פירוש, דהאיש המביא שקל חבירו ע"י עצמו הוא אדם מסויים שהתורם מתכוין להרים לשמו] וחש לומר שמא לשיריים הן נופלים ויש מעילה בשיריים, אלא כר"מ דאמר מועלין בשירים. [פירוש, שמא אילו חבירו שהשקל שלו אם שקל בעדו הי' נופל זה השקל לשיריים ונמצא דלא מעל במעות שיריים] ומשני עוד היא במסויים של בית ר"ג שהיה מתכוין ודוחפו בקופה. נמצא דהי' השקל ודאי נופל לקופה כן היא הגירסא לפי הגר"א, ובגירסא שלנו נתחלף בדפוס והכוונה שהאיש שהשקל שלו ודאי. היה דוחפו לתוך הקופה דפלוני היה משל בית ר"ג שהתורמו מפילו לתוך הקופה והאיש המביאו על עצמו הוא ג"כ מסויים שהתורם מתכוין להרים לשמו ולכן שפיר מעל משנתרמה התרומה וזה אמת בכונת הירושלמי. אבל הוא דרך רחוק במשנתינו.
לכן המתבונן בדברי רבינו כאן ובהלכות מעילה יראה כי מפרש פירוש אחר וזה הוא. דאין המכוון שהביא שקל ונתרמה התרומה אחר הבאת שקלו אלא דפירוש אחר הוא. שרבינו פסק לעיל פ"ב הלכה ט' שמתכוין לתרום על הגבוי ועל העתיד לגבות ולכך בנאנס מן השליח בדרך אחר שנתרם דכיון דהיה ביד השליח הרי כבר נתרמה על בני העיר תו פטורין בני העיר מלשלם שקליהן כן הכא, אם שלח שקלו ע"י חבירו ובתוך כך נתרמה התרומה דאז כבר נתרם על השוקל ששלח שקלו ולו יהא דנאבד אח"ז או נאנס כבר נפטר פלוני המשלח מלשלם שקלו וא"כ השקל שייך לרשות הקדש ופסידא דיליה הוא דהקדש קא פסיד שקל של המשלח, ונמצא דהי' השקל שייך להקדש והציל עצמו בממון של הקדש שלא ימשכננו ההקדש ולהכי מעל שנהנה ממעות הקדש, ומתורת נהנה מעל לא משום הוצאה מרשות הקדש דלא עייל עדיין לרשות חול וכיון דמרשות הקדש לרשות הקדש מפיק אין כאן מעילה דהוצאת רשות שלא נתרמה התרומה ולא נלקחה עדיין הבהמה ומי יודע ששקל של המשלח אילו שקל בעצמו הי' נופל תוך הקופה וכדפריך ירושלמי, אלא מעילה דהנאה איכא שאין ממשכנין אותו וזה הא נהנה משקל שהיה שייך להקדש, אבל בלא נתרמה התרומה דעדיין חייב חבירו בשקל להקדש דכיון דאינו עומד לגבות דהשליח שקל אותו ע"י עצמו הוי כאילו נאבד קודם שתורם וחייב המשלח לשקול אחרינא ואיהו קא תבע להשליח נמצא דהשליח לא נהנה כלום דחבירו המשלח יתבענו ויצא מתביעת הקדש את שקלו ויפול בתביעת חבירו התובעו לכן לא מעל ודו"ק. והא דבשוקל ממעות הקדש לא נאמר דכיון דנתן ללשכה תו אין ממשכנין אותו ונמעול. דזה אינו. דהא כל כמה דמונח השקל הוא של הקדש ועדיין חייב הוא השקל, אלא כי נתרמה התרומה ונלקחה הבהמה אז נלקחה לשמו דלוקחין לכל מי שנתן דמים ללשכה, אבל ברישא דשקל הוא ולקופה אזיל וללשכה יהיב א"כ שפיר איהו מעיל בהנאה והשקל נשאר שקל כמו שהי' ויעוין בפירוש המשנה לרבינו. ומפרש רבינו דלמסקנת הירושלמי דמפרש מה נהנה אר"א בשם רבנן דתמן מכיון שראוי למשכן ולא משכנו נעשה כמו שנהנה נדחה כל הפלפול הקודם. והא דרמי סיפא לרישא. וטעמו אינו משום מעילה דהוצאה אלא משום מעילה דהנאה. דלוקח ממעות הקדש וכיון שהניח אות' בלשכה מתוך שלא מעל הרי יש זכות לבדק הבית או לשאר הקדש מה שהוא בלשכה וכמו נתערבו חיטין שלו בחיטין של חבירו דשילהי ביצה א"כ כל היכא דמונח הרי אית חולקא לאותו הקדש במעות הלשכה לפ"ז לא נפטר המביאו על חשבון שקלו מתביעת השקל, אבל בנתרמה התרומה הרי שקל הוא ולקרבנות צבור עומד ולשם שקל הביאו לכן מעל אהנאה דלא יתבעו אותו ולא ימשכנו אותו. וזה דוקא כשנתרמה התרומה טרם שהביא שקל זה ללשכה דנמצא שהיה עומד להגבות אז ונתרם על חבירו, אבל כי לא נתרמה התרומה קודם שהביא שקל זה ואישתכח דכיון דמביאו בעד עצמו הרי אינו עומד להגבות שקל של המשלח והוי כאילו נאבד השקל טרם שהגיע ללשכה א"כ לא נתרם על המשלח וחייב המשלח לחזור ולתת שקל אחר ויתבע את השליח לשלם שקלו ומאי נהנה כיון שניצול מתביעת הקדש וגזבר ונפל אל תביעת חבירו ולא נהנה כלום. ומעילה דהוצאה מרשות אין כאן כל זמן שלא נקרבה בהמה ולא נזרק דמה דלצורכי הקדש יהיב ליה, ורק כי נלקחה בהמה ונקרבה הוי כלוקח בעדו בהמה והקריבה דאם נזרק הדם מעל ודברי רבינו בפירושו בנויים על יסוד דבריו בהלכה ט' וזה המכוון האמתי בדבריו. סוף דבר בין לפירוש רבינו בין לפירוש הרע"ב נתברר מהך משנה דשקלים דסברא כר' יהודא דהמוציא מעות הקדש לצורך הקדש לא מעל עד שיזרק הדם, ואם שקל שקלו ממעות הקדש לא מעל עד שיקח בהמה ותקרב למזבח ודו"ק.
ולפ"ז א"ש שמועה אחת בקדושין דשקיל וטרי הגמרא טובא במשנה דבהמה שנמצאת בירושלים כו' נקיבות זבחי שלמים זכרים עולות ופריך שמא שלמים הן ומוקי לה כר' מאיר דהקדש במזיד מתחלל אפילו קדוה"ג ופריך אימור דשמעת ליה בקדשי קדשים פירוש דממונא דהקדש הוי וכי מעל במזיד הוי גוזל ממון הקדש ומעיל אבל קדשים קלים דעדיין ליכא חיוב אשם מעילה משום דלאו קדשי ה' נינהו וטרם שנזרק דמן לא זכי גבוה באימוריהן ואיך יצאו מרשות הקדש במזיד במה דמתכוין להוציא מרשות גבוה, הוי כמתכוין לגזול ממון הדיוט ולקנות לעצמו דלא עשה כלום ומשני דאמר רב חמא בר"ע אמר ר' יוסי ב"ח דמתחללים כו'. ותמהו רבנן בתוספות דמנא ליה דקדשים קלים מתחללין דאימור מביא בהמה אחרת ואומר אם זו עולה אני גוזלה וזו עולה תחתיה כדמוקי בבא לחוב בדמיהן ואם היא קדשים קלים כגון שלמים היא עצמה תקרב שלמים ואחרת הויא עולת נדבה כו' ולפ"ז א"ש דאם תאמר דאינו גוזל את הבהמה הנמצאת ואינו נוטל לעצמו דהא אסור ליהנות ממנה ולהשתמש בה כלל דאימור שלמים הן ובהמת שלמים ג"כ לא נהנין מן התורה אף דליכא חיוב קרבן אשם וחומש וכמוש"כ תוס' מעילה י"ב ד"ה חלב המוקדשין אלא דאם היא עולה גוזלה ומוציאה במכוון מרשות גבוה להקריבה לצורך שלמים א"כ לא עדיף מעילה במזיד לר' מאיר ממעילה בשוגג לר' יהודא דאם מוציא מעות הקדש לרשות הקדש לא מעל עד שיזרק הדם דטעמא דר"מ דסבר דמעילה דהוצאה מרשות אינה אלא במזיד דאם רוצה לגוזלו יקנהו בזה שמחזיקו לצורך עצמו וכמו שביארו שם דף נ"ג בתוספות ד"ה אף במכר וזה אינו אלא בגוזלו לצורך עצמו אבל כאן דלרשות הקדש קא מפיק תו לא מעיל ואי דכיון שנזרק הדם הרי מעל ואז יצא לחולין הא אשתכח דנשחט ונתקבל הדם בפסול דלשם עולה נשחט ולאחר שחיטה ודאי לא נפיק ע"י מעילה מרשות גבוה ואין עולה יכולה להיות שלמים כיון דסכין מקדש לי' לדם ותו לא מיפרק אפילו ע"י מום כ"ש דלא נפיק ע"י שמתכוין לגזול מיד הקדש. ובזה כתב הרשב"א בחידושי ביצה בהא דמקיש סוכה לחגיגה דנאמר דלמ"ד קדוה"ג פקעה בכדי דסוכה ג"כ תפקע וכי מפרישה על יום אחד תשתרי בהנייה וצ"ל דאיתקוש לחגיגה ממש. דכיון דחגיגה לאחר שחיטה תו לא נפקע מן ההקדש וכמו דאמרו בסוטה פרק ב' דסכין מקדש לי' לדם. ולכן מוכרח הגמרא לאוקמי הך דשקלים דשלמים ג"כ נפקעין ע"י מעילה במזיד ועדיפא משוגג לר' יהודא דשלמים לא נפקעו לחולין וכדאמר בפרק כל שעה כ"ז וא"כ מתכוין להוציא מרשות הקדש לצורך עצמו וליהנות ממנה ושפיר הוי מעילה ומפיק לחולין. והא דבנזרק הדם מעל היינו משום שלקח ממעות הקדש בהמה דכיון שנזרק הדם יצאו המעות כל מקום שהן לחולין וזה תירוץ נכון בסוגיא דאם נאמר דמקריב אותה לצורך שלמים הרי תו לא יצא לחולין במה שמתכוין לגזול אותה מהקדש עולה לקדושת שלמים ודו"ק. וכן הוא בירושלמי ר' הושעיא כו' בבא בדמיהן שנו כיצד הוא עושה מוציאן לחולין, וחוזר ועושה אותן עולות הרי דרק לחולין בעי להתכוין ולהוציאן ובזה נפקע מעליהן קדושת שלמים ועיין גירסת הגר"א.
ואגב אבאר דבור תוספות אחד שם בסוגיא ד"ה ודלמא אשם הוא וא"ת ויתנה כו' ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה פירוש דאשם טעון סמיכה ומשנה ערוכה היא בפרק שתי מדות כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה כו' אלא דבעינן וסמך ידו ולא יד שלוחו וכיון דבעלים ליכא כאן אין כאן מצות סמיכה ויעוי' בזה תוספות סוף בכורות ד"ה והא דתניא רק הכי כיונו רבנן דאי תאמר דהמקשה רוצה לפרש משנתינו כר' יוסי הגלילי דשלמים ממון בעלים הוי ומצי אדם למכור בהמת שלמים לחבירו כמו דאמרו בפרק האשה בפסחים א"כ כמו דמצי למכור כן מצי להפקיר וכי נאבד מיני' דבעלים אתייאושי מייאש ואישתכח דהוי קרבן של המוצא ולשמו קא מקריב ואשתכח דטעון סמיכה אבל אי אשם הוי וקדשי קדשים נינהו הוי של בעלים לכפרתו בכל מקום שהוא ובעלים אין כאן דלסמוך והמוצא אינש אחרינא הוי ולא מצי לסמוך לעבוד בקדשים וכמו דאמרו פרק אין דורשין ט"ז דהא ודאי דיאוש דאבידה הוי כמכר וכשם שמצי למכור שלמיו לחבירו כן זכי המוצא באבידתו ע"י יאוש במקום שהרבים מצויין שם והוי של המוצא בקדשים קלים אם ממון בעלים הוא ושפיר אמרו בתוספות דאי משום דרוצה לאוקמה כריה"ג דממון בעלים נינהו והמוצא זכי בה ע"י יאוש הא סמיכה לא מעכבא ויעוי' דברי רבינו בפי' המשנה בשקלים דברים נמרצים. וזה אין לומר דיהנה כך אם הנמצא שלמים תהא זו שלמים תחתיו ויסמוך עליה ואח"ז יאמר אם אשם הוא הנמצא יהא עכשיו אשם ונמצא דמעיקרא הי' הוא חולין ובעודו חולין סמך עליו זה אינו. דאסור להכניס חולין לעזרה. ודוקא כי לא עביד כעין עבודה מותר להביאו לעזרה וכמו דפירשו רבנן בתוספות ריש פרק אלו דברים בהא דאמרו מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה כו' אבל כי סמיך עליה הלא ודאי הוי עביד עבודה בקדשים בבהמת חולין בעזרה ואסור ומשום ספק דשמא מביא חולין בעזרה אמרו דלא מצי נותנה במנחות דף פ"א גבי תודה שנתערבה בתמורתה ושם דף ק"ו ופשוט. ודברי התוספות מדוקדקים בס"ד.
וכן הגוזל או הגונב חצי שקל [פירוש מן השולחני, שהוא עדיין חולין] ושקלו יצא והוא חייב לשלם לבעלים שנים [בגנב] או להוסיף חומש [בגוזל ונשבע לו דבעי להוסיף חומש לבעלים. ופשוט].
ולשון כזה בהל' תרומות פרק י' הלכה כ"ז עיי"ש.