אור שמח על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יב · הלכה ג
אבל אם ניחר הראשון כו' מותר לשחוט וכן אם שחט הראשון וניחר השני כו' פטור:
לשון המשנה נקיט, ואולי דייק רבינו דלנחור לכתחילה אסור, משום דאח"כ כשמוכרו הוי באיסור סחורה דאסור למכור לעו"ג דלא הוי כנזדמנו כיון שעושה אותה נבילה בידים וכמו שכתב בספר האשכול הלכות שחיטת חולין סימן י' באורך, וכן משמע בפ"ק דסנהדרין דף ט"ו הארי והזאב כו' בשלמא לר' יוחנן למאי זכה זכה לעורן, ואמאי אמר זכה אך לעורן ואמאי לא יזכה בכל הנבילה, אם לא דקמ"ל דאסור למוכרו לעו"ג דלא הוי כנזדמנו משום דאיהו הרגו ושוינהו נבילה אע"ג דאיהו הרגו בהיתרא לצורך שלא יזיק בני אדם, ולפ"ז צריך לומר דהא דאמר בפרק קמא דבכורות דף י' הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו כו' ואב"א ר"ש לפחת מיתה דהפירוש, או דשם כיון דלא רצה לפדותו מצוה לערפו וכמו שאמר סוף פ"ק מצות פדיה קודם למצות עריפה הרי דמצוה נקראת ולכך לא אסור למוכרו דהוי כנזדמנו, או דגם זה בכוונת הגמרא לפחת מיתה שאם ערפו אסור למוכרו לעו"ג, ויתכן דלזה כוון רש"י בלשונו הזהב ומאי אפסיד ממונו לפחת מיתה מה שמיתה פחתתו כו' ולאחר מיתה אינו שוה אלא דינר להאכילו לכלבו, כיון דלמוכרו לעו"ג אסור דהוא עשאו נבילה ולא הוי כנזדמנו:
ובזה א"ש מה דאמרו פ"ק דף י"ח היכי דלא נמצאת סכינו יפה ממסמס ליה בפרתא דאפילו לעו"ג לא מזדבן, אם דהוי קנסא מכל מקום שוינהו רבנן כמידי דהוי כוותיה בדאורייתא, היינו משום דחשבוהו כמנבל בידים ואסור בסחורה דלא הוי כנזדמנו, ולכן קנסוהו דאף לעו"ג לא מזדבן, וא"ש נמי הא דאמר בפרק כל הבשר דף קי"ב בככר שחתך עליה בשר שמואל שדי ליה לכלביה, והוא דמעיקרא הוי דם שלא פירש רק כשחתך הבשר על הככר פירש הדם והוי כנעשה האיסור אצלו במכוון ואסור למוכרו לעו"ג לשיטת כמה פוסקים דסברי דדם אסור בסחורה ולכן שדי לכלבו ופשוט. ומה שפרש"י בשבת פרק כלל גדול דף ע"ה ד"ה שוחט כו' אי מעורות אילים מאדמים ל"ל שחיטה בחניקה נמי סגי, פירוש וישליכו הבשר לכלבים. דבני נכר לא היו עמהם, וזה דלא כהט"ז שהתיר בסימן קי"ז יעו"ש, אמנם בהיה אסור באכילה והוסיף עליו עוד איסור מסתברא דכל זה הוי כנזדמנו כמו שכתב הנוב"י תנינא סימן י"ג, וקצת ראיה מהא דמשמע בדף קט"ו דאמרה תורה כשתמכור להנבילה לא תבשלנה בחלבה ותמכרנה דרק משום דבשר בחלב אסור בהנאה, אבל בלא איסור הנאה הוי מותרת במכירה אע"ג דניתוסף עליה איסור אכילה דבשר בחלב ודוק, אמנם לשון המשנה דפ"ד דנדרים שאם ירצה הרי מוכרה לעו"ג או מאכילה לכלבים מורה דלשחטה ולהאכילה לעו"ג אסור, וע"כ למוכרה מחיים:
ודברי התוספות בפ"ק דע"ז דף י"א ד"ה עיקור שיש בה טריפה, אפילו בבהמה טמאה נמי שייך בל תשחית וכו' עי"ש, צריך מובן מאי הוא משחית בבהמה טמאה בעוקר למעלה מן הארכובה טפי מעוקר למטה מן הארכובה דהא למלאכה לא חזי, ולשחוט או להמית בטומאה מאי נפק"מ ולכן מדייק רש"י דבבהמה טהורה מיירי, וצריך לפרש כוונתם דמשחית טפי כיון דהוא מטריף הטמאה בידים לא הוי על איסור טריפה כנזדמנו ואסור למוכרה לעו"ג ונמצא דהוא משחית טפי ודוק:
אך לדעתי נראה דמשום איסורא דאו"ב נקיט פטור במשנה אבל אסור, ובקל לחלק בין ראשון לשני, דבשני כיון דהוא האיסור, אסור לכתחלה נוחר ומעקר אטו שחיטה של טריפה דשניהם אסורים באכילה ואם נתנבל הראשון מפורש במשנה גבי חשו"ק דמותר לשחוט לכתחלה, ובקל לחלק בין הראשון להאחרון ודוק: