אור שמח על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ח · הלכה יב
נשבר העצם וכו':
דע בספק ספיקא אם רוב הבשר מקיפין את העצם, כמו שרצו קצת חכמים לומר, דעצם האמצעי אם ספק, הוי ס"ס, שמא הלכה כרבינו דבעצם אמצעי כשירה אף אם אין רוב בשר חופה את רובו, וזה מוכח מדברי הרמ"א שבמדינותינו שנהגו כלישנא קמא לאסור למעלה מצומת הגידין אעפ"י שהבשר והעור חופין את רובו חיישינן שמא יצא לחוץ הנקב ולא מיחשב ס"ס רק בהפסד מרובה יעו"ש, [ואח"ז בא לידי שו"ת מוהרח"ש ח"ג סימן ט"ו וראיתי שחשב זה לס"ס למעשה עיי"ש], אבל בלא זה לדון בהאי ס"ס נראה לדעתי דיש מקום להחמיר עפ"י מה שמבואר שיטת רבינו לעיל בהלכות מאכלות אסורות פ"ה דאבר המדולדל אעפ"י שאין שחיטה עושה ניפול בכ"ז אסור מן התורה, ואין בהן אלא מצות פרוש בלבד מה"ת קאמר, לכן בכל ספיקות של אבר המדולדל פסק להחמיר כשל תורה. ואבר עובר שיצא קודם שחיטה ונשחטה אמו ג"כ לא לקי מקרא דבשר בשדה טריפה דהוי כחצי שיעור, דרק מרבויא יליף לכן לא לקי עלייהו, וכעין זה כתב רבינו שם פ"ז הט"ז על חוטי חלב יעו"ש, וכן בפרק ג' ה"ו בחלב בה"ט יעו"ש דבריו, וכן מוכרח מברייתא דף ע"ג אמר להן אם טיהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה כו', וכיון דלטהרה מידי נבילה שקיל וטרי ודאי אסור באכילה מה"ת, ורבנן בתוספות נדחקו בזה ועיין שם ד"ה מ"ט דר"י, וכן מוכרח בפרק גיד הנשה צ"ג ביעי חשילתא מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו, הא אין שחיטה עושה ניפול וע"כ דמה"ת אסירי ועיין תוספות שם, וכן הא דאמר ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך דבבבל נוהגין בו איסורא דהא פליגי רב אמי ורב אסי, והא ספיקא דרבנן לקולא וגם בבבל צריך להקל, ואולי משום דאיתחזק איסורא דאבר מן החי וגם ספיקא דרבנן להחמיר ואף במקום ספיקא דדינא מחמרינן במקום חזקה ולא משמע כן מדברי רש"י דף כ' גבי עיקור סימנין, והפרי חדש הכריח כשיטת רבינו מתוספתא דאבר המדולדל אסור לבני נח יעו"ש, והטעם משום דמיתה עושה ניפול וב"נ דשחיטה לא שייך גבייהו א"כ לדידיהו שחיטה כמיתה הוי והוה כנפילה מחיים ואסורים משום אבר מן החי, ואי משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור הא גם לישראל אסורים מן התורה משום ובשר בשדה טריפה וזה ראיה עצומה, והפלתי במחכ"ת לא דק בזה. והנה כאן אף אם לא נטרפה בשבירת העצם, מ"מ אם רוב בשר אין חופין רובו הוי אבר המדולדל ואסור לב"נ משום אבר מן החי, א"כ איתחזק איסורא נגד האבר שישאר באיסור אבר מן החי, וכבר הסכימו הט"ז והש"ך דבמקום חזקה גמורה היינו ספק בשחיטה עצמה אז לא מהני ספק ספיקא יעוין סימן ק"י בכללי ס"ס, אע"ג דזה רק נגד בני נח ואיך יועיל חזקה דב"נ לאסור הבהמה לישראל זה לאו מידי, דמצאנו גבי איסור חל על איסור, חל איסור גיד על בה"ט הואיל ונאסר לב"נ, בשילהי פרק גה"נ, ולא פליגי רבנן רק משום דסברי דלא נאסר לב"נ יעו"ש שלא נקראו בני ישראל עד סיני:
ובזה יתיישב מה שהקשה רבינו יונה על הפוסקים כלישנא בתרא דרב דלמטה מן הארכובה העליונה כשירה כל שהוא למעלה מצומת הגידין, דהא אמר הנהו גידין רכין דאתו לקמיה דרבא וזה למטה מהארכובה העליונה דשם איכא גידין ואמר ליה ר"פ ואיסורא דאורייתא כו' ואי לגבי אבר גופיה אם הוא חשוב כמדולדל הלא מה"ת אין שחיטה עושה ניפול ואין בו רק מצות פרוש בלבד ואין כאן איסורא דאורייתא, ולפי מה שבארנו לא מיבעיא לשיטת רבינו דמצות פרוש מן התורה אמר בודאי ניחא אלא אף לשיטת רש"י ותוספות א"ש, דשם אמר רב פפא לרבא, ור"פ סבר בפרק השוחט דלא אמרינן מי איכא מידי, וכדאמר הוי יתיבנא קמיה דראב"י כו' מי איכא מידי ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא אמר, וא"כ אם הוי אבר המדולדל תו אסור גם לב"נ דלדידיה במיתה תליא מילתא ולאו בר שחיטה הוי ושריא במיתתה ולא בשחיטתה ותו מיתה עושה ניפול, ואף אם נאמר דב"נ מותר בספק איסור דלדידיה לא אסרה רחמנא מספק מכל מקום אסור האבר משום דאתחזק באיסור אבר מן החי, וכיון דלב"נ אסור תו גם לישראל אסור לאכול הואיל דאסור להשיטו לב"נ מספיקא תו גם לאכול אסור, ועדיף מנתגלגל האיסור לד"ת שכתבו הפוסקים להחמיר גם בדרבנן וכמו"ש במק"א ודוק:
אולם גם לשיטת רש"י ותוספות דאבר המדולדל מותר לישראל מה"ת, ותו מותר גם לב"נ משום מי איכא מידי, מ"מ לפי מה שרצו האחרונים לומר להלכה דבני מעיים של טריפה אסור לב"נ הואיל ואסור לישראל משום איסור טריפה, תו ליכא משום מי איכא מידי, [ובתשב"ץ ח"ג סימן רצ"ו כתב דעדיין איכא מי איכא מידי כיון דלישראל לא הוה אבר מן החי, אבל בנפסל בשחיטה אסור ליתן ב"מ לב"נ יעו"ש ודוק] א"כ כאן משום להחזיק האבר באיסורו לב"נ באיסור אבר מן החי צריך אתה לומר דטריפה ולאו בשר חופה רובו, וכמו כן בספק אם מחיים אם לאחר שחיטה צ"ל שהוא מחיים והבהמה טריפה ותו האבר אסור להושיטו לב"נ משום איסור אבר מן החי דליכא משום מי איכא מידי דלישראל שרי וכו'. ולפ"ז יש לומר עוד בזה, עפ"י מש"כ האחרונים דהיכי דהשני ספיקות מתנגדים להחזקת איסור אז מהני הס"ס משא"כ היכי דלא מתנגד רק ספק אחד להחזקה, א"כ כאן שמספקא לן אם נעשה טריפה בעצם אמצעי או לא ואף אי טריפה מספ"ל שמא בשר חופה רובו, א"כ לשיטת רבינו על הספק שמא בשר חופה רובו איכא חזקת אבר מן החי לב"נ, ועל הספק שמא לאו טריפה בעצם אמצעי ליכא חזקה, לא מהני הס"ס דנשאר ספק אחד ולהחמיר, משא"כ לשיטת רבנן דאם לאו טריפה אז שרי האבר לב"נ משום מי איכא מידי כו', ובין אם תאמר דבשר חופה את רובו, ובין אם תאמר דלאו טריפה בנשבר העצם האמצעי, הכל נגד חזקת איסור אבר מן החי שיהיה האבר מותר לב"נ לכן שפיר מתירין בזה ע"י הס"ס, וכן כי מספקא לן אם מחיים נעשה או לאחר שחיטה אף לשיטת רבינו שריא בהא דשני הספיקות שמא לאחר שחיטה ושמא בשר חופה את רובו שניהן נגד החזקה ומהני בזה ס"ס ושריא ודוק בכ"ז:
והנה במה שהערנו בספק ספיקא במקום חזקת איסור נתבונן קצת בזה, דבפרק קמא דב"ק בהך דשליא שיצאת מקצתה, הקשו רבנן בתוספות דלישרי ביום ט"ו מעת יציאת מקצתה מטעם ס"ס שמא זכר ואף אם נקבה שמא יצאתה ראשו ורובו ביום ראשון יעו"ש, וזה הא הוה ס"ס נגד חזקת איסור שהיא טמאה לבעלה, והרגישו בזה בגליון תוספות שם בשמ"ק, אולם לדעתי אין משם רמז ראיה, דאטו החזקה שיולדת טמאה אינה קצובה ומדודה, הלא רק עד י"ד יום ולא יותר ואחרי כלות הי"ד ימים בידה לטבול ואינה חזקה לטומאה ואיסור, ואין כוונתנו משום שהוא כמו חזקה העשויה להשתנות, ודבר זה צ"ב רב ונסתבכו בזה המחברים, דאם קדשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דחשיב שמואל (בשילהי קדושין) לחזקה דמעיקרא כמו חזקה דהשתא, ומש"ה חוששין לקדושי שניהן, ובתוספות פירשו שם טעמיה דרב משום דרגילות הן להביא בבוקר, הא משום שנוי הוי חזקה מעליא יעו"ש, דדוקא תמן דהוא דבר שרוצים אנו להחזיקו כמו שהיה מקודם, דאנו מסופקין על אותו יום דמשלם שית אם הביאה סימני בגרות בבוקר צ"ל מתורת חזקה שכמו שהיתה כן היא היום וגם באותו יום היא נערה כמו שהיתה, אבל כאן הלא י"ד ימים קצובים רק שאין אנו יודעין אם הלידה מעת שיצאה מקצתה ומאז מונין י"ד יום או מעת שיצא כולו מאז מונין י"ד יום, ובין כך וב"כ לא נמשך הטומאה יותר מי"ד יום, ואיך תאמר דמשום חזקת טומאה ואיסור, צריך את להחזיק יום ט"ו בטומאה, הלא אם תחזיק את יום הט"ו בטומאה תו תאמר שלא התחיל הטומאה רק מיום שני, ונמצא מתורת החזקה לא תמשיך הדבר יותר בזמן, וזה ברור ודוק:
ובסברא זו א"ש השמועה דפרק מי שמת דף קנ"ג אר"א ולטומאה כמחלוקת דתנן בקעה בימות החמה רה"י לשבת ור"ה לטומאה, בימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן ואמר רבא ל"ש אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן, וגמגמו בה רבנן קדמאי רשב"ם ותוספות, והנראה לפ"ז פשוט, דכאן דפליגי ר' נתן ור' יעקב אם אזלינן בתר השתא היינו אם עכשיו בריא אמרינן שבריאותו נמשכת עד זמן הקודם הוא זמן המתנה ולא מצי הדר ביה ואזיל בתר חזקה דהשתא להמשיך הדבר כפי מה שהוא עתה מחזיקין על שעה הקודמת, ומייתי לענין טומאה והוא כפירוש רשב"ם שאם מספקא ליה להך גברא אימת נכנס אם בימות החמה אם בימות הגשמים, אם השתא שבא לישאל הוא ימות הגשמים מחזיקין אותו למפרע לומר שביה"ג נכנס, אטו אנו ממשיכין הזמן של ימות הגשמים, רק שמאחרין זמן כניסתו ואמרינן שנכנס ביה"ג לבקעה וטמא, ואיך שייך זה לחזקה דהשתא כיון שהחזקה אינה נמשכת, וכן אם תאמר שנכנס ביה"ג הקודמין אל ימות החמה וטמא, ג"כ אין זה חזקה דהשתא, לכן אתי רבא לפרש, דאם עברו על הטומאה ימה"ג כיון שאז היה כל הנכנס בתוכה טמא מספק, תו אף בימות החמה שלאחרי כן ג"כ טמא הנכנס מספק וכפירוש ר"ח, ובכה"ג כוון ר' אלעזר דאם מספקא לן אם עברו על טומאה זו ימות החמה לחוד או שעברו כבר עליה ימות הגשמים, אם הנשאל בא לפנינו ביה"ג שעכשיו הנכנס לתוכה טמא מספק כרה"י, מחזיקין את הבקעה בחזקה דהשתא וכמו שהבקעה עכשיו רה"י כן ממשיכין ימי הטומאה למפרע ואמרינן שדין רה"י יש עליה למפרע גם בימות החמה היינו שכבר עברו על הבקעה ימות הגשמים ונעשית רה"י אף בימות החמה והנשאל טמא, ע"ז שפיר אמר דכמו דהחזקת הדבר למפריע מוציא אף ממון מחזקת בעלים, כן מוציאה האדם מחזקת טהרתו, וע"ז כוון ר' אלעזר במחלוקת לענין טומאה ורבא פירש דבריו כמו שביארנו בס"ד, וכ"ז כפי מה שכתבנו דעצם חזקה או חזקה דלמפרע או חזקה דהשתא הכל הוא להמשיך הדבר על הווייתו או הקודמת או הנוכחית השתא שבאה לפנינו ודוק היטב:
אולם אם באנו לדבר בהך ענינא, נראה דיש לומר דפלוגתא דאמוראי היא במסכת נדה שילהי פרק בא סימן באיבעי דימי לידה שאינה רואה בהן אם עולין לספירת ז' נקיים, ובעיא למיפשט מהך דראתה שני ימים ולשלישי הפילה וא"י מה הפילה כו' וימי לידתה שאינה רואה בהן עלו לה לספירת ז' נקיים, ודחי רב פפא שאני תמן דאיכא למימר יולדת זכר היא וכל הני ז' ימים יתירי דיהבינן לה עולין לספירת זיבתה. א"ל רב הונא בריה דר"י אטו ביולדת נקיבה ליכא לספוקי כו', ומאוד תמוה מאי חידש רב הונא בריה דר"י, ואטו מי לית ליה לר"פ משנה דהמפלת וא"י מה הוא תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכן כאן יושבת י"ד ימי טומאה בלא זיבה, רק דר"פ חידש דלספירה הוי ספק ספיקא שמא לא ילדה כלל, ואם ילדה שמא זכר הוא ומאי דחי, ובאמת דעל משנה דהמפלת וא"י מה הוא תשב כו' הקשו בתוספות הא הוה ס"ס, ותירצו שאם תראה ביום ל"ד ותראה ביום מ"א, אז נאמר שמא לא ילדה כלל ואף אם ילדה שמא נקיבה היא ולא נצרכה רק כשומרת יום ואשתכח דהוה תרי קולי דסתרי דהא שמשה עם בעלה אחר שבעה ללידתה ושמשה ביום מ"ג, ובין אם ילדה זכר או ילדה נקיבה הוי עביד איסורא, אם נקיבה הלא נותנין לה י"ד ימי טומאה ואם ילדה זכר נדה הואי ביום מ"ג ואשתכח שרק על ספק שמא הפילה רוח בזה לא עביד איסורא, וא"כ אין כאן ספ"ס וצריך את להחמיר, וא"כ מאי משני רב פפא, וראיתי בתוספות דף ל"ז שהביאו בשם ר"ת דפסק דאין עולין ימי לידה כו' וברייתא דבא סימן א"ל כדמפרש רב פפא, וכתבו ע"ז ודברי ר"פ איכא למימר דאינו עיקר אע"פ דהוא ספק ספיקא אינו עולה משום דאיכא ספ"ס בסוף ימי טוהר כו' ומיהו איכא למימר כיון דאין קרבנה נאכל [פירוש וסבר יש לפתיחת הקבר בלא דם] איכא ס"ס שמא לא ראתה ואת"ל ראתה שמא לא ילדה, הרי דהרגישו רבנן מה שהרגשנו, אבל הוסיפו תמיה על רב פפא דלמה צריך לאדחוקי הלא בל"ז איכא ס"ס:
לכן נראה לי דלהכי לא מצי לומר הס"ס שמא לא ראתה ואימור לא ילדה משום דהס"ס סותר, כגון אם תקבע הוסת בתוך הז' ימים להפלה, פעם ג' וסת חודש או הפלגה, שאם תצריכה אח"כ לחוש לעונת וסת אחר שתעקרנו פעם אחד תאמר חדא שמא ילדה ואין קובעת וסת שדם לידה לחוד ואף אם לא ילדה שמא ראתה דם ונעשית זבה, ואינה קובעת וסת בימי זיבתה כדסבר ר"פ שילהי בנות כותים, א"כ אם תראה שממנ"פ אין כאן שני צדדי ספק להתירה בלא ספירת ז' נקיים מטומאת לידה ושלא לחוש לוסתה, רק צד אחד היינו שזה ספק שקול אם הפילה נפל או רוח, ובין הפילה ולד או לא ספק שקול אם ראתה, ונתבונן על צד שלא הפילה אם לא ראתה אז היתה צריכה לחוש לוסתה, וליכא רק חד צד שמא ראתה והואי זיבה ואינה קובעת וסת בימי זיבתה, ועל צד שהפילה אם ראתה הלא היתה צריכה לספור שבעה נקיים מטומאת לידה, א"כ ליכא רק צד אחד היינו פלגא להתירה בלא ספירה ז"נ מבלעדי ימי טומאה ושלא לחוש לוסתה, ואין לומר דהא איכא שני צדדים להתירה בשני דברים האלו, חדא שמא ראתה ולא ילדה ועלו לה שבעה נקיים וא"צ לחוש לוסתה, וחדא שמא ילדה ולא ראתה, דהא נגד זה איכא שני צדדים להחמיר שמא לא ילדה ולא ראתה ושמא ילדה וראתה ואין כאן רק פלגא להתיר בשני דברים הללו והוי ספק השקול לגמרי. אולם זה דוקא אי וסתות דבר תורה ועונה סמוך לוסתה ד"ת, אבל אי דרבנן הלא ספק וסתות להקל וא"כ שפיר מתירין בספק אחד, ורב פפא אזיל אם וסתות דאורייתא, לכן חידש רב פפא שמא ילדה זכר וא"כ איכא צד אחד יותר מפלגא שמא ילדה וראתה אבל ילדה זכר, וא"כ אינו תרתי דסתרי דשפיר אינה צריכה לחוש לוסתה ושבעה ימים יתירי סלקי לה לשבעה נקיים, אבל צריך להבין הא תרתי דסתרי אם תראה תוך מלאת ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א הלא נתיר משום ספק שמא לא ילדה ואימור נקיבה, ונמצא אם נתירה בשלשה דברים האלו, שלא לחשוב ראייתה יום מ"א לנדה, ושלא לחוש לוסתה ושלא להצריך שבעה נקיים מטומאת לידה, ליכא רק ספק השקול, הוא שמא ראתה ולא ילדה, ושמא ילדה ולא ראתה ודוקא נקיבה ילדה ואף ספק שקול אין כאן דאם לא ראתה ולא ילדה אמאי לא תחוש לוסתה ותהיה טמאה אם לא בדקה למ"ד וסתות ד"ת, ואם ראתה וילדה זכר הלא ראייתה ביום מ"א נדה הואי, ואם ראתה וילדה נקיבה הלא היא יולדת בזוב, ואין י"ד ימי טומאה עולין לספירת נקיים, וכן אם ילדה זכר ולא ראתה ג"כ ראייתה יום מ"א נדה, וליכא רק שמא ראתה ולא ילדה ושמא ילדה נקיבה ולא ראתה, ואשתכח דאף ספק שקול אין כאן, ע"ז אשיב דסבר רב פפא כיון דהוי ספק אם הפילה ולד או רוח. הלא אם היתה הך הפלה בימי נדה אז ג"כ הוי תרתי דסתרי תרי קולי דסתרי אהדדי, היינו שבעה שניה דנקיבה וראיית יום מ"א ולכן לא מקילינן בתרווייהו ולא חשבינן לס"ס כלל, א"כ השתא שאירע לפנינו ספק על ז' נקיים דהוא דוקא בימי זיבה, אינך צריך לחשוב רק על קביעות וסת שתלוי בזה, אבל לא עכשיו תדין שאם נחשוב לספק שמא זכר הוא תסתור עם ראייתה יום מ"א, הלא ראתה יום מ"א בל"ז אינו נחשב לס"ס, רק משום שסותר עם טהרת שבוע שניה, והכא איכא ס"ס שמא לא ראתה ואף אם ראתה שמא לא ילדה, רק שסותרת עם קביעות וסת בתוך שבוע ראשונה, ע"ז אני דן דיש מקום להקל בשניהן מכח תרי ספיקות, והוא שמא יולדת זכר הואי, וע"ז לא שייך שסותר עם ראיית יום מ"א שכבר אין את מקיל בו מכח טהרת שבוע שניה אף בלא הני ספיקות כלל כגון אם הפילה בימי נדה דאין שייך לדון כלל באופן אחר, וזה נכון בס"ד בדברי ר"פ:
אולם ניחזי מה דחי רב הונא בר"י, ביולדת נקיבה ליכא לספוקי, ובתוס' כתבו אע"ג דהוי ס"ס מ"מ אי בעלמא אין עולין ה"נ הוי לן למיגזר אטו דעלמא. ולדבריהם דגזרינן, דביולדת נקיבה בזוב נאמר דיעלו לה ימי טומאה לספירת ז' נקיים, אין במשמע דברי רב הונא כלל, רק משום דכאן איכא למיגזר שמא תטבול ביום כדין זבה, ולכן אמר דאם היא ילדה נקיבה הלא טמאה כל ארבעה עשר יום עד הלילה, אך ז"א עפ"י מה שפירשו רבנן בתוספות דר"ש אסר לטבול לכל זבה ביום שמא תשמש עם בעלה ותראה ותסתור, א"כ ליכא למיגזר מידי, רק לחוש בעלמא שמא יטעו וזה לא זכר רב הונא כלל, לכן אמינא דטעמו דמשום חזקת טומאה נאמר דילדה נקיבה ועדיין לא היו לה נקיים, והיא בטומאת זיבה הנתהווה עליה עפ"י הראיה בשלשה ימים שסמוך ללידתה וטומאת זיבה מושך עליה יותר מי"ד ימים רק שטמאה עד יום כ"א, וא"כ ליכא רק חד ספק שאינו נגד החזקה הוא שמא לא ראתה ולא נעשית זבה, שבזה אינך יכול לומר שהיא טמאה מתורת שומרת יום, חדא דהא מקצת יום סלקא לה שימור וטהורה וצריכה לראות ולסתור ובלא מעשה חדשה היא כבר טהורה, ועוד שמפני זה תטיל עליה טומאת שבעה, שמתחלה לא היתה טמאה רק שו"י, ועכשיו תטיל עליה טומאת שבעה ונמצא שהוא ענין נתהווה מחדש בראיה שלישית, ועיין פרק המדיר בשמועה דמומין בתוספות ד"ה ספיקו טמא בשם ר"ת, אבל הספק השני שמא לא ילדה ושמא זכר שניהם נגד החזקת טומאה שאנו צריכים להחזיקה בחזקת טומאת זיבה ולומר שהטומאה לא סלקא לה ספירה מפני שילדה נקיבה ואכתי צריכה נקיים וזה נכון, נמצא לדברינו הך ענין דס"ס במקום חזקת איסור הוא מחלוקת אמוראים רב פפא ור"ה בריה דר"י ודוק. אך משום ספק שמא לא ילדה, דתאמר מפני חזקת טומאה דילדה, ע"ז יש לומר כמו שדנו להקת אחרונים דמשום זה לומר דנתהווה מעשה לא אמרינן ועיין בספר חות דעת סימן ק"י בבית הספק, אך הוא סותר אם תקבע וסת וכמוש"ב לעיל באורך, וספק שמא זכר, כיון דבין כך וב"כ ילדה רק דלא ידעינן אם זכר או נקיבה ע"ז שפיר החזקת טומאה לומר שמא ילדה נקיבה ולא עלו לה ספירת ז' והיא עדיין בחזקת זבה ודוק:
והנה על מה שהוכיח הרשב"א דס"ס עדיף מרוב הגם דחזינא דבספק טומאה ברה"י ס"ס לא מהני וכל ספקי ספיקות טמאים ודאי, ורוב מהני גם ברה"י כדאיתא סוף פ"ק דכתובות בבלי וירושלמי, דרובא דאיתא קמן המיעוט חשוב כמאן דליתא וכמו שהוכיח בספר חות דעת בליקוטים להלכות בשר שנתעלם מה"ע, דלא מצרפינן מיעוטים ואף לחזקה, ואנכי חזקתי דבריו בס"ד במק"א, ולכן ברה"י אזלינן בתר רובא דאיתא קמן לטהר אבל רובא דליתא קמן אה"נ דלא מהני לטהר ברה"י כיון דאיכא מיעוטא, והמיעוט אינו נגד הרוב שיבטל דאם הן שניהן זה נגד זה אז נבטל המיעוט וס"ס עדיף מרובא דליתא קמן בינה זה ואכ"מ להאריך. אולם בתוספות ריש פרק המפלת ד"ה ורבנן סברי, מוכח דאף ברובא דליתא קמן טהור ברה"י, ואין דבריהם מוכרחין דספק ראיה הוי עי"ש ודוק: