אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות שחיטה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ג · הלכה יט

הלכה יג

בהמה שניטל ירך וכו'.
חשיב רבינו כל הנבילות, ולא חשיב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן דנבילה. ונראה דמפרש דגיסטרא בלשון מושאל קאמר, אבל לא דנבילה הויא, וכן ראיתי בחידושי הרשב"א שמצדד כן והוא דעת רבינו ולכן אמר היינו ריתחיה, אבל לא דתהא עליה דין גיסטרא, אולם דא פסיקא אף לרבנן דתוספות דכל מקום דנעקר צלע וחצי חוליא כשר כמו בצלעות שאין בהם מוח. הוה"ד דאם נעקרו צלע מכאן וצלע מכאן עם חצי חוליא לא הוי נבילה, ומה שכתבו בתוספות דף ל"ב תוד"ה ולחשוב דמשכחת גיסטרא דנבילה אפילו חוט השדרה קיים כגון נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן כו' אע"ג דמרבינן מזה הכלל כל שאין כמוה חיה נעקרה צלע וחצי חוליא זה לא מפורש במשנה רק שמעתתא דאמוראי, והא דאמרו בסוף הדיבור וא"ת אמאי פריך וליחשוב דר"א והא בהמה שנחתכו רגליה אתי בזה הכלל וא"כ שפיר שמעינן מיניה ניטל הירך כו' זה לאו מידי דהא חשיב בהמה שנחתכו בפירוש במשנה דפרק בהמה המקשה דטריפה, א"כ נכלל בכל שאין כמוה חיה ולכן השמיט הך דנטלה ירך וחלל שלה וכו' ופשוט:

או שנפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה:
כבר הקשו האחרונים מסוגיא דפרק השוחט דף ל"ב דפריך ולחשוב נמי דחזקיה כו' כי קתני נבילה דלא מטמאה מחיים אבל נבילה דמטמאה מחיים לא קתני. הרי פשוט דנקובת הושט אינה מטמאה מחיים, וכבר פירשו דנפקא מינה בין טומאה לאיסור אכילה, דלטומאה דוקא שתמות דוכי ימות כו' כתיבא והאריך בזה הרבה בתבואות שור סימן ל"ג. והנלע"ד ראיה לשיטת רבינו מריש פרק אלו טריפות דקא חשיב מנין י"ח טריפות, ופריך והאיכא שב שמעתתא, ומשני נקובי תמניא הוי חשבינהו בחד א"ה פסוקי נמי תרי הוי חשבינהו בחד בציר להו חדא, ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובה היא עיי"ש, וקשה טובא מאי מדמה פסוקי נפסק החוט ונפסק הגרגרת, נפסק החוט הוי טריפה, ונפסק הגרגרת הוי נבילה בתר שחיטה דלא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה משא"כ נקובי כולהו הוי טריפה, ומכאן ראיה לפסק רבינו דנקובת הושט נבילה וגם בה לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה ואפ"ה חשיב להו כחדא. וזה ראיה מוכרחת דלא כמו שהוכיחו האחרונים מהתוספתא ומרבנן בתוס' קדושין דף נ"ז דאינה רק טריפה בתר שחיטה דלא פסקה חיותא מהך סימן:
אולם קשה מאי פריך ועוד דרב עוירא משמיה דרבא נמי נקובה הוי, לימא דלא חשיב להך דרב עוירא משום דנקובי כחדא הוי וקא חשיב לנקובי תרי וזהו נקובת הושט דלא מהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה, והני נקובי דלא הוי רק טריפה לאחר שחיטה, וכן פסוקת הגרגרת משום דהוי נבילה בתר שחיטה, א"כ הוי י"ח טריפות, אמנם א"ש, דכאן קאי לתנא דבי רי"ש דאמר י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני ומפרש הגמרא אליביה דידיה דסבר דטריפה חיה דדריש בין החיה אשר לא תאכל על טריפות וחיה מיקרו, ואם הוי סבר דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי נבילה, איך קרי לה חיה כיון דלענין איסור אכילה רכיב עליה איסור נבילה ודאי דאינה חיה, וע"כ דסבר ר' ישמעאל דלא הוי נבילה רק טריפה, א"כ תו קמה קושיית הגמרא לדוכתה דבציר להו חדא, ואין ה"נ למאי דמסיק הגמרא אלא הני תרי דאפקת לא תיפוק א"כ אפשר דסבר דנבילה הוי ואינה חיה ולא חשיב כלל פסוקת הגרגרת ונקובת הושט דאינם בכלל החיה אשר לא תאכל ודוק, וכ"ז לפסק רבינו דהוי נבילה מחיים לענין איסור אכילה, הא לפי מה שפירשו רבנן דמחיים לא הוי רק טריפה רק דאין השחיטה מטהרתן מידי נבילה דלית לה סימנים שיתירוה א"כ מחיים הוה כמו כל טריפה דעלמא דאם טריפה חיה היא ג"כ חיה וקמה קושייתי לדוכתה, וזה ראיה לפסק רבינו:
ואין להקשות מהך דפרק המפלת דאמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה, דע"כ משום דסבר טריפה חיה וכמו שפירשו רש"י ותוספות, ומוכח דנקובת הושט למ"ד טריפה חיה גם היא חיה, ושיטתם מוכרח מדאמר שם המפלת גוף אטום רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות וכמה כו' ר' זכאי אומר עד הארכובה ר' ינאי אומר עד לנקביו ר' יוחנן אומר כו' עד מקום טבורו בין ר' זכאי לר' ינאי איכא בינייהו טריפה חיה מ"ס טריפה חיה ומ"ס אינה חיה כו' א"כ בושט נקוב למ"ד טריפה חיה גם היא חיה וזה דלא כמו שבארנו לשיטת רבינו דלכו"ע אינה חיה, דבאמת לשיטת רבינו מוכרח שם דלא כחכמי צרפת, שהרי הוא סובר טריפה אינה חיה ואפ"ה סובר דושטו אטום דוקא אמו טהורה וושטו נקוב לא הזכיר שיהא טהור [עיין פ"י מהלכות איסורי ביאה], אמנם שיטת רש"י שם שפירש על הך דאמר בין ר' ינאי לרבי יוחנן איכא בינייהו דר"א דאמר ניטל ירך וחלל שלה נבילה ופירוש דר' יוחנן לית ליה דר"א והוי רק טריפה וקא סבר טריפה חיה, זה מוזר מאד, דיהיה פלוגתא רחוקה דלר' אלעזר מטמאה מחיים ולמר רק טריפה וחיה, לזה נכון לפרש דר' ינאי סבר טריפה חיה, וא"כ ליכא לפרש דרבי דאמר כדי שינטל מן החי וימות קאי על עד הארכובה דכיון דחי ודאי דמטמא לידה, ולכן מפרש עד נקוביו, ור' יוחנן סבר דעד נקוביו נבילה הוי אבל אינה מטמאה מחיים, ופירוש דאין חייבין עליו משום אבר מן החי, ולשיטת רבינו לוקין גם משום אכילת נבילה, אבל לטמא מחיים לא מטמאה, וסבר תו דאין זה בכלל וימות דאמר רבי, דכוונת רבי הוא שימות תיכף ולא יהיה ראוי לברית ח' וכמו דיליף בברייתא שם כ"ד מוביום השמיני ימול וז"ב, ומתבאר כן מפרק קמא דתמורה, ושם אמר ר"ח מודה ר"י בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה ורב ששת אמר בדבר שהיא מתה, מאי איכא בין רבא לרב ששת א"ב דר"א כו' רבא סבר לה כר' אלעזר רב ששת לא סבר לה כר"א, וע"כ דהפירוש דלא סבר כר' אלעזר דתהא מטמאה מחיים רק לאחר מיתה וא"כ אינה מתה ממש רק נבילה הוי וסבר בכה"ג דאין הנשמה תלויה בה מקרי וזה נכון, ולכן אמר בדבר שהיא מתה ולא כרבא דאמר בדבר שעושה אותה נבילה, משום דאיכא הך דר"א דנטולה הוי נבילה ולא מתה, כן הפירוש הכא דסבר דאינה מטמאה מחיים ולכך אינו בכלל שימות משום דסבר דוקא בכה"ג שהוא מת תיכף, וא"כ א"ש דאף ע"ג דניקב הושט נבילה כיון דאינה מטמאה מחיים מטמאה אמו טומאת לידה ודוק. אולם שיטת רבינו בהלכות א"ב עדיין צ"ע דהוא פסק כר' יוחנן עד טבורו אע"ג דפסק דניטל הירך וחלל שלה מטמאה מחיים:
ובזה א"ש מה דר"י משני הך רומיא דאלו טריפות כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, ולא משני כרבא דאלו אסורות ויש מהן נבילות ויש מהן טריפות, דלדידיה לפי מה שבארנו יקשה לחשוב נמי הך דר"א דניטל הירך וחלל שלה ניכר, ואין לומר משום דמטמאה מחיים דהא סבר דאינה מטמאה מחיים בפרק המפלת ודוק ועיין שו"ת חכ"צ סימן ע"ז וחידושי הרשב"א לנדה ושאלתות פרשת אמור ואכמ"ל:
והנה בעיקר הך מילתא דנקובת הושט, נראה לי סעד דלא כהפוסקים האחרונים דהוי רק טריפה, מהך דפרק אלו טריפות (דף מ"ג) דפריך על עולא דמתיר בישב לה קוץ בושט, ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתיליד לה ריעותא בסכין, ומאי פריך הא התם עיקר טעמא משום דהעמד בהמה על חזקתה ואימור לא נשחטה, משא"כ כאן דישב קוץ בושט, דאם ניקב הושט ג"כ שחיטה מתירתו, וליכא חזקה דאינה זבוחה, ומאי משני סכין איתרעי דזה אדרבא טעמא דמתיר תמן משום דבהמה לא איתרעי רק סכין, ולכן מסתברא כפסק רבינו וכפרש"י תמן בפרק השוחט, ויש מהן נבילות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כו' וכיון דאין שחיטתו מטהרתו פריך שפיר דגם כאן איכא למימר העמד בהמה על חזקתה שלא נשחטה, ומשני, דזה לא שייך לומר דמשום חזקה נוקי לה שלא נשחטה ונעשה מעשה שניקב הושט [וכמוש"כ האחרונים] רק תמן סכין איתרעי, א"כ הפגימה נעשה רק שאין יודעין זמן הוייתו, ומשום חזקה שלא נשחטה אמרינן דהפגימה נעשה בעור קודם השחיטה וזה ישר. ויעוין בשו"ת הר"ם לובלין סימן פ"ח שצווח על גדול אחד, בבדיקת הוושטין שהביא מהך דכתבו תוספות בפחות מל' יום לחוש לנפל לפי שהוא מיעוט המצוי, וצווח ע"ז דהכא איכא חזקה להיתר דנשחטה בחזקת היתר כו'. ודבריו נפלאו דהא ושט דנקובתו הוי נבילה א"כ בחזקת אינה זבוחה קאי, וצ"ל דסברתו דזה הוי כמעשה שתנקב הושט ע"י הלעטה ולא שייך חזקה ע"ז ויעוין שם סימן כ"א ואכמ"ל ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות שחיטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה