אור שמח על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ח · הלכה ב
אתרוג וכו' ושל טבל פסול.
הנה בשו"ת מוהרשד"ם כתב בסימן קצ"ב וז"ל עוד אני אומר שאפילו הי' בזה"ז טבל מן התורה היו יוצאים בו י"ח כיון שיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאכלו אלא לצאת בו ידי חובת מצוה. ולמדתי זה ממ"ש הרמב"ם אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאכלן כו' א"כ זכינו לדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו. והנה אם כי היא הערה נפלאה אמנם מה דפסיקא ליה דאין זה גומר לאכילה צ"ע טובא מהא שכתב רבינו פרק י' מהלכות מע"ש ה"ז הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב או זית למנורה חייב בערלה והיא מדברי הירושלמי הרי דמקרי כשהוא נוטע למצותו כנוטע למאכל דכתיב ונטעתם כו' עץ מאכל ולא כשנוטעו לסייג ולקורה ה"נ הוי כגומר פירות לאכילה ומ"ש אמנם באמת היא משנה מפורשת ופליגי בזה תנאי בפרה פרק י"א באזוב שלקטו לעצים ונפלו עליו משקין כו' והוא כשר דאינו מקבל טומאה לקטו לאוכלין פו' פסול דוהזה הטהור כתיב ובעי שיהא טהור לקטו לחטאת היינו למצותו כמלקט לאוכלין דברי ר' מאיר ר"י ור"י ור"ש אומרים כמלקט לעצים הרי דפליגי תנאי אם הוי כלאוכלין או כלעצים בלקטו למצותו. והנה לענין איזוב תלוי בכ"מ במחשבתו יעוין במשנה פ"ח דשביעית חשב עליו למאכל אדם כו' כגון הסיאה והאזוב ויעוין במעשרות פ"ג ובנדה דף נ' וכן בשבת קכ"ח הכניסן לעצים כו' וחזינא דבמחשבתו למצוה פליגי תנאי אם הוי כלאוכלין או לא. ומר' מאיר דסבר מחשבתו לחטאת הוי כלאוכלין לענין טומאה לא קשה דאימור תמן דחושבו לטבול גבעוליו במי חטאת שמטמאין טומאה חמורה לכן מחשיבו לקבל טומאת אוכלין ויעוין תוספות חולין ע"ג ד"ה ס"ד אמינא ואולי גזר אטו כי מלקטו לחטאת להשליכו אל תוך שריפת הפרה דזה מטמא טומאה חמורה ויעוין זבחים ק"ה פרה ופרים כו' טומאת אוכלין אולם מר"י ור"ש קשה וכן רבינו שפוסק שם כרבים והוי כלקטו לעצים וכאן פוסק כהירושלמי דנוהג בו ערלה אכן לא דמי דתמן אין בו חשיבות אוכל עד שיחשוב עליו לכן מחשבתו למצוה לא משוי ליה אוכל אבל כאן הלא האתרוג מאכל הוי אלא דמחשבתו למצוה ויצא מתורת נוטע למאכל זה לא אמרינן. והנה באמת הירושלמי צריך ביאור דזה לשונו מה בינו למשמר לעצים. פירוש דהא כתיב כל עץ מאכל ובעי שיהי' נטוע למאכל והכא ג"כ אינו נטוע למאכל אלא למצוה כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצו [והפרי והעץ שוים הם אצלו] ברם הכא הוא רוצה בפריו ואינו רוצה בעצו. שבהעץ אינו יוצא כלל והוא נטוע בשביל הפרי שהוא העיקר למצוה. ועוד מן הדא דא"ר חנינא פרי אם אומר עצמו אין אדם יוצא בו בחג הסוכות וברור דהגירסא צריך להיות כך פרי עצמו אם אסור אין אדם יוצא בו כו' פירוש דאם האתרוג הוא אסור באכילה אינו יוצא י"ח דבעי שיהא בו היתר אכילה וא"כ במה שנטעו לצאת בו הוי כנטעו למאכל דהא בהא תליא דבעינן שיהא חזי לאכילה וכן כי קאמר זית למנורה דגם גבי מנורה בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל יעו"ש [ולכן שמן שריפה פסול למנורה דאינו ממשקה ישראל ועיין פנ"מ ודו"ק] וז"ב. ומה שכתוב בשו"ע לולב למצוה כבר תמה ע"ז המעד"מ דתמן רוצה בעצו וכן שיהא בו היתר אכילה לא שייך ביה דלאו בר מאכל הוי ולכן גבי אזוב דלא בעי שיהא בו היתר אכילה להזייה, ושל אשירה פסול או משום דמיכתת שיעורו או משום דמצות ליהנות ניתנו לכן חשוב כלקטו לעצים, ולפ"ז נסתרו דברי הרשד"ם שודאי לוקטו למצוה הוי כלוקטו לאכילה כיון דבעי שיהא בו היתר אכילה וחייב בתרומ"ע מן התורה ופסול כשהוא של טבל ודו"ק ומה דפסיקא לרשד"ם אם הוי טבל דרבנן תו יוצאין בו כאתרוג של דמאי צריך ביאור דהא לרבנן דתוספות כל עיקר טבל באתרוג הוי רק דדבריהם דתרומת פירות דרבנן וע"כ רק בדמאי הקילו הואיל וחזי לעניים וכי מפקיר נכסיה חזי ליה אמרו דיוצאין בו. ועיין מה שכתבתי פרק י"א מהלכות פרה אדומה.