אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כז · הלכה י
היה בא למדינה וישן בדרך ולא נעור אלא בשבת כו' מפני שדעתו היתה להלך למדינה זו.
וכ"כ הרשב"א אלא שאמר שאם היה ניעור והוציא בשפתיו ואמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר שביתתו מאנשי העיר ויש לו ממקומו אלפים לכל רוח. וכ"ד הראב"ד ורבינו לא הזכיר זה אבל נכון הוא כ"כ ההמ"ג.
והנה הריטב"א הביא שהראב"ד הוכיח מהא דקיי"ל באמר שביתתי תחת האילן ולא סיים דלא יזוז ממקומו ולא אמרינן שאם הי' יודע שבכה"ג לא יקנה לא ניחא לי' לעקור שביתתו ממקומו כ"ש הכא. ורבינו פסק לקמן דכה"ג יש לו אלפים לכל רוח ממקום עמידת רגליו יעוי' פרק ד' מהל' עירובין אך מ"מ ליכא ראי' לסתור. כיון דבירר כאן ואמר שביתתי במקומי, המקום שעומד שם כולי האי לא אמרינן שמסתמא ניחא לי' להיות כאחד מבני העיר ולהיות מקום שביתתו בעיר אילו ידע שהוא בתחום העיר.
ובזה נראה לפרש הירושלמי שם הלכה ה' ז"ל בירר לו מבעו"י חוזר בו מבעו"י, משחשיכה חוזר בו משחשיכה כו', והוא תמוה מאד, ונראה לפרשו עפ"י שתי הקדמות. האחת, דין הנך רבוותא דבאומר שביתתי במקומי עקר שביתתו מן העיר אף אם לא ידע שהוא בתחום העיר. השנית, מה שהקשו הקדמונים דאמאי בישן לרבנן דלא קנה שביתה בעת שנתו כי ניעור אח"כ אין לו אלא ד' אמות ובהיה למעלה מעשרה וירד אח"כ בשבת למטה מעשרה יש לו אלפים לכל רוח, ותירצתי ואח"כ מצאתי לרמב"ן בספר הלקוטות דשאני ישן דאע"ג דלקנות תחום אלפים בעי דיעה וכוונה, אבל תחום של ד' אמות דשבו איש תחתיו אף בלא כוונה כלל קני, וכיון דכבר קנה תחום של ד' אמות בתחילת היום תו לא קני אח"כ תחום אחרינא. אבל כשהוא למעלה מעשרה דתמן ליכא לא קנין תחום ולא קנין ד' אמות, תו כשירד אח"כ למטה מעשרה קונה שביתה ויש לו ב' אלפים לכל רוח. [ויש לעיין מאי בעי רנב"י בירושלמי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מה אמר ריב"נ, הא גם לרבנן כיון דקודם טבילתו לא הי' לו אף קנין של ד' אמות א"כ כשטובל קונה שביתה אלפים לכל רוח דלדידי' עיולי יומא הוא ודו"ק] וזה הגהת הירושלמי לדעתי. לא יכנס דברי ר"מ, ר"י אומר יכנס. בירר לו מבעו"י חוזר בו מבעו"י, מבעו"י וקידש עליו היום [אינו] חוזר בו משחשיכה, [פירוש, דאם אמר שביתתי במקומי ואח"כ נודע לו שהוא סמוך לעיר אינו חוזר בו ויש לו ממקומו אלפים לכל רוח וכהראב"ד]. בירר לו משחשיכה נישמעינה מן הדא מודה ר"י שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו [כמו שכאן בד' אמות אם בירר לו משחשיכה תו אינו חוזר בו ה"נ כי אמר משחשיכה שביתתי במקומי ונודע לו שהעיר סמוכה תו אינו חוזר בו או כי נודע לו ואח"כ בירר] אמר ר' בון לא על הדא אמרה אלא על רישא דפרקא מי שהוציאוהו וכו' איתאמרת עליו מודה ר"י שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו. כוונתו, דכאן בישן בדרך הרי אימת בא קנין הד' אמות של מקום שביתתו בעיולי יומא בעודו ישן אלא שאינו מבורר לן איזה ד' אמות וצריך לסיים וכי בירר אמרינן דאותן ארבע אמות היו קנוים לו בעיולו יומא בעודו ישן ושפיר יכול לחזור בו. וכן בישב סמוך לעיר שקנין תחומו הי' בתחלת היום אלא שבירר משחשיכה ואמר שביתתי במקומי אמרינן דחוזר בו משחשיכה. וכי קאמר ר' יהודא שאינו יכול לחזור בו, בהוציאוהו חוץ לתחום דעד עכשיו לא הי' לו כלל הד' אמות שהרי הם חוץ לתחומו וכי הוציאוהו אז קני להו וכיון שבירר תו אינו יכול לחזור בו וכמו שבירר מבעו"י וקדש עליו היום. אבל בישן הרי אין הקנין בשעת הברור אלא בשעה שהי' ישן דאל"ה היו לו אלפים לכל רוח וכדפרישית ודו"ק.
ומצינן לפרש עוד הירושלמי דבורר לו מבעו"י דקאי על הך דתנא בבלי פרק בכל מערבין מתנה אדם כו' רציתי אלך לא רציתי הרי אני כבני עירי דאם רצה משחשיכה קנה לו עירובו וע"ז קאמר אם יכול לחזור בו וכן לפי שיטת הראב"ד ז"ל בהשגות פרק י"ב מהלכות שבת שד' אמות של שביתה מותר לטלטל בהן ברה"ר ולא בד' אמות אחרות וא"כ מצי קאי הך דבירר לו מבעו"י בירר לו משחשיכה על ד' אמות של שביתה לענין היתר טלטול בהן ובכולהו הוי הקנין בעיולי יומא וכן במשנתינו כמוש"ב. ולכן א"ר בון דיכול לחזור בו ודוקא בהוציאוהו עו"ג שאז הוי קנין של ד' האמות משחשיכה לכן אינו יכול לחזור בו. אמנם א"כ צריכין לשבש הספר כולי האי ולמחוק הך לא יכנס דברי ר' מאיר כו' לכן המחוור לדעתי מה שכתבתי. ולא ניחא לי' להירושלמי לפרש דמיירי שבירר היינו שהלך באותן הד' אמות תו אינו חוזר בו, דבירר משמע בפה, כנ"ל בביאור הירושלמי לע"ע ודו"ק.
בהשגות. ד"ה שהרי נכנס. חסר מכאן כו' וכן חפצי הפקר כו'.
נ"ב כבר כתב זה לעיל הלכה ד'. עיין בכ"ז בההמ"ג פ"ה מיו"ט ה"י עיי"ש.