אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כה · הלכה טו
כיצד פגה שהיתה טמונה בתבן כו'.
התוספות פירשו דהניחה ע"מ ליטלה, וכן בפוגלא נדחקו רבנן בתו'. והאמת דלא מצאנו דיהי' בסיס לדבר האסור אלא כלי, אבל אוכל דאמרו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצי דעתי' מיני' [ביצה דף ו'] ל"ש דיהא נעשה בסיס לדבר האסור ולא מצאנו באוכל דיהא נעשה בסיס, רק בהא דאמרו סוף כירה הנח לנר שמן כו' דנעשו בסיס לדבר האסור וטעמא הואיל ולא חזי לאכילה כשהוא בנר כל זמן שדולק דמסתפק חייב משום מכבה ונפקע שם אוכל ממנו בשעה שדולק ונעשה בסיס לדבר האסור, וגבי אבן שעפ"י החבית שבמניח נעשה בסיס לדבר האסור החבית עצמה נעש' בסיס ולא היין ואי דתהא החבית בסיס לדבר המותר ג"כ היינו היין כבר פירשו משום דאי אפשר לקבל היין בלא סילוק האבן ונעשה חבית בסיס לדבר האסור בלבד, וכולה בסיס דפרק נוטל רק בכלים ולא באוכלין וכן כתב הרמ"א בשו"ע שי"א בשם הכל בו וזה האמת.
ובירושלמי כירה הלכה ג' פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים כו' בין כך ובין כך תוחב בשפוד וסכין ונוטל אתי' דר"א בן תדאי כר"ש כו' ונראה ברור דמפרש כמו שפירש רבינו אברהם בנו של רבינו בשו"ת הנדפס מחדש דבגחלים שלא כבו עסקינן וע"ז קאמר אף דמבעיר ומכבה בנטילתו החררה בכ"ז סבר כר"ש דאמר דשא"מ מותר. ולקמן דטמונים תחת הגפן הוא מזיז עפר ועושה גומא וע"כ כר"ש דדבר שא"מ מותר ודו"ק.