אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יח · הלכה א
הנה במלאכות שבת המרבה בקצירה מוכח בריש פ' ר' ישמעאל דחייב ולכן בעי אם יש לחולה שלש' גרוגרות בעוקץ אחת ושתי גרוגרות בשתי עוקצין היה עדיף והביאו רבינו לעיל ריש פרק ב' ומוכח דאם יש גרוגרת אחת בעוקץ אחד ושתי גרוגרת בעוקץ א' וא"צ לחולה אלא גרוגרת אחת ומייתי הך דשתי גרוגרות מחייב דמפיש בקצירה.
אמנם בנטילת נשמה דאם צריך לחולה כזית ויש לו עוף קטן לשחוט ועוף גדול משמע בפ"ק דחולין דגבי שחיטה לא גזרינן שמא ירבה וכדפסק רבינו לעיל פרק ב' הלכה ט' מוכח דלא שנא ומצי שחיט עוף גדול דבקצירה דבעי שיעור באוכלין אם כן המלאכה תלוי' לא בעוקץ כי אם באוכל הנקצר מחיבורו ע"י תלישת העוקץ א"כ כי מפיש בשיעורא חייב, אבל נטילת נשמה דחייבו בכל שהוא דעוף דלית בי כזית, דהחיוב הוא על הנשמה שהוא נוטל לא על השיעור שמת ע"י הנטילה ל"ש בין עוף קטן לשור הבר כולהו חדא נטילת נשמה ופשוט וכי"ב אמר ריש החובל גבי אדם קטן שהרג הגדול כו' נשמה שקל מיני' נשמה נשקול מיני' יעי"ש.
אמנם בבישול אם מפיש היינו שאינו שופך אח"כ לתוך הקדירה העומדת מכבר על האש אלא שצריך הוא לחולה לבשל גרוגרות ונותן בב"א שתי גרוגרות בזה שקיל וטרי רבינו נסים ביו"ט פרק ב' על הך דממלאה אשה קדרה בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת. דרבינו נסים סובר דשוה היא לקצירה אלא דביו"ט שרי לאפושי יותר מהצורך והא דאמרו בעירובין פרק הדר אי צריכא ניחם לי' אגב אמי' ע"י עו"ג קאמר אבל ע"י ישראל ל"ש דרבוי בבישול אסור מן התורה יעו"ש.
ולולא דמסתפינא לחלק מסברא הו"א דשאני בשול ואפיה מקצירה דיש מלאכות הנגמרות ע"י האדם עצמו ויש מלאכות הנגמרות מאליהם כמו אפיה ובישול שאינו חייב רק עד שיאפו ויבשלו כמאכל בן דרוסאי ובעי בגמרא אם התירו לו לרדות קודם שיאפה כי היכי דלא לבא לידי חיוב. שכל מלאכה כפי דרכה של אותה מלאכה היא. ולכן בקצירה שהגמר שלה בא ע"י האדם אם מרבה בעשית הדבר הנקצר חייב אבל באפיה ובישול שגמר שלהן בא מאליו אלא שהאדם הוא הגורם לכן אם בא הגרם ברבוי שהוא מרבה יתר מכפי מה שצריך לחולה פטור ולית כאן איסורא אלא מדברי סופרים. דוגמא לדבר ע"ד רחוק מצינו גבי נזיקין לשמואל דאמר בור שחייבה תורה לחבטו ואם עביד גובה ברה"ר ונתקל בגובה ונחבט בקרקע ר"ה חייב ובגרם לו גם קול הכרי' פטור כיון דהגרמא בא' שלא על ידו ובנפל לבור מיחייב בזה כמו שפי' תו' שם דף נ' ואכמ"ל.
אולם בהוצאה נתבונן אם מרבה בהוצאה חייב או לא. כגון שצריך להוציא לחולה אוכל כגרוגרת והוציא שתי גרוגרות מי חייב על הגרוגרת השני'. ולכאורה גמרא ערוכה היא סוף המצניע ואם הי' כלי צריך לו חייב אף על הכלי כשנודע לו וחזר ונודע לו. הרי דחייב שתים על האוכלין והכלי שמוציא אוכלין בכלי בבת אחת א"כ מוכח דמרבה בהוצאה חייב שתים. איברא מהא יש לדחות דסבר' אגד כלי לא שמי' אגד ונמצא דחיוב על האוכלין בא מיד שהוציא האוכלין לרה"ר, ושל הכלי בא חיובו בשעה שנגמרה הוצאתו לרה"ר ואין חיובן בא בב"א להכי חייב שתים. אמנם במתני' בהמצניע תנן המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. ובירושלמי הביאוהו התו' שלא תימא מינין מחלקין מוכח דבנודע וחזר ונודע חייב על כל מין ומין ויעוין בשם רבינו תם דמוכח מכ"ז דמרבה בהוצאה חייב. כיון דהוא מידי דבעי שיעורא ואיהו עביד לכולה וכמוש"ב גבי קצירה. - אינם מ"מ ע"י עו"ג יש לחלק בין רבוי לכל המלאכה וכמו דאשכחן לשיטת רבינו נסים בפרק הדר דשרו לאפושי ע"י אימי' ע"י עו"ג ולא להחם ע"י עו"ג. וכה"ג מצינו דכוחו בכרמלית לא גזרו ופרש"י בסוף הזורק אע"ג דברשות דאוריתא כמו מרה"י לרה"ר מחייב כרמלית דרבנן לא גזרו יעו"ש ה"נ אע"ג דבישראל לא שנא לענין דבר תורה בין בישול לרבוי מ"מ לעו"ג דהוי דברי סופרים לא גזרו ברבוי.
ולפ"ז נבין דברי הברייתא סוף פ"ק דשבת אין משלחין איגרת ביד עו"ג ע"ש אלא א"כ קוצץ לו דמים, ואם לא קצץ בש"א כדי שיגיע לביתו יעו"ש דמוקי בלא קביע בי דואר במתא. ותמוה דלב"ש אפילו בקוצץ אמאי שרו הא לא עדיף מנותן לו במתנה ערב שבת דלא שרו בית שמאי אלא כדי שיגיע לביתו ועיי' רש"י שם. ולפ"ז ניחא דע"כ לא אסרו ב"ש רק בנותן חפצו במתנה דמוציא העו"ג רק חפצו לבדו, אבל באיגרת דנושא הרבה איגרות לבי דואר מבני כל העיר, ובלאו איגרת דידי' נושא איגרות דעלמא שדרך מלאכה זו לעשות ע"י שליח לצורך אנשים הרבה שנושא האגרות בכיס אחד או בדלוסקמא אחת ואין דרך מלאכה זו להיעשות רק ע"י רבוי הוצאה שרו בית שמאי ליתן לעו"ג בערב שבת היכא שקצץ ולא גזרו.