אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יז · הלכה טז
אמרתי להעתיק מחדושי בגמ' זה זמן כביר במס' עירובין דף ו' ע"א.
ור"ח ב"ר שאני התם דקא בקעי בי' רבים. פירוש ואף שמואל לא פליג ומודה היכא דנפרץ המבוי אפי' לכרמלית ובקעי רבים דבארבעה אלא הכא דיוצא למבוי שהוא מתקן כהלכתו [דאם נימא דאינו כמפולש שוב שניהם כסתומים וכלה אחד לחבירו הסתום] בהא סבר דבעשר. אבל היכא שנפרץ לכרמלית בודאי הוה מפולש בד' ופשוט ומשמעות הגמ' דסתם מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אין רבים בוקעין בו דאזלי בפתח הפתוח לרוחבו של מבוי ולכך מקדים מכלל דר"ה סבר אע"ג דלא בקעי בה רבים מ"ש מדר"א ור"א הא אי לאו הכי לק"מ. דהואיל וסמוך אצל ראשו לא מקרי בקעי בה רבים. וכן מוכח מהרמב"ם דהביא הך דר"א ור"א בסתם. אולם הריא"ף מביא הך דאיכא גידודי ומוכח דסתמו בקעי בה רבים ודו"ק.
אמנם בסוגיא דלקמן דף ח' מוכח דחצר שנפרץ כנגד מבוי ונגד רה"ר דמותר ול"ח לבקיעת רבים בחצר וכן כתבו המג"א והט"ז סימן שס"ד ע"ש.
אך הגאון ר' עוזר האריך כמו בדבר פשוט דגם בחצר היכא דבקעי בי' רבים הוה כמפולש וצריך צורת הפתח, רק התם משום דכלה למבוי וכשהוא עומד בחצר אינו רואה פילוש רה"ר כמו שעומד במבוי ע"ש באורך. ובזה היה מקום לפשר דברי רש"י הנראין כסותרין בדף ח' ע"ב בד"ה ולרבה ואסור אפילו חצר. דהתם פירושו דהחצר עומד ברה"ר [וכיון להך דתנן חצר שהרבים נכנסין דבעומד בר"ה איירי] אבל חצר שכלה למבוי דאיירי ביה רב בזה שרי אף זה כנגד זה [ועיין רש"ל ורש"א] אבל מ"מ משמע לפ"ז דזה שלא כנגד זה מותר. ול"ד למבוי דאף שנפרץ מצדו היכא דבקעי רבים בד', וזה אינו בדברי האבה"ע ויש להאריך בזה ודו"ק.
והנה אחרי אריכות בעל אבן העוזר נראה בכל זאת כי במחכ"ת לא דק. וזה הוא העקר. דאם עומד מרובה על הפרוץ ופרוץ בארבעה ובקעי ביה רבים אף דמפולש זה כנגד זה לא בעי כלל תיקון וצוה"פ. משא"כ במבוי היכא שנפרץ מצדו ובקעי בה רבים בארבעה אף אם עומד מרובה על הפרוץ הוה כמפולש. אבל אם פרוץ מרובה על העומד אף בחצר היכא שנפרץ לרה"ר או לכרמלית הוה כמפולש. ובהנחה זו נסתרו כל דבריו. דמה שמביא ראיה מדברי תו' דף י"א ד"ה חצר דהקשו תו' דאפילו בחד דופן ומכ"ש היכא שמפולש לא ליהני צורת הפתח וכמו דלא מהני ביתר מעשר. וכוונתם דפרוץ מרובה על העומד ואף כי פרוץ במלואו מהני צוה"פ [שני קנים וקנה ע"ג] וכולה סוגי' מיירי בזה ושמעתתא דרב יוסף מוכיח עיי"ש. ומה שהביא דברי התו' ד"ה אילימא דלמא סבר כנהרדעי דמפולש לרה"ר בעי דלתות זה בדותא. דהתם בפרוץ לגמרי. רק ד' קונדיסים איכא בכל ד' מחיצות וכמו דבעי פרוץ במלואו תקון חצר מרוח אחת, ה"נ משתי רוחות בעי צוה"פ למר, ולמר דלתות כמפולש ופשוט וברור.
אמנם בתו' צ"ד ע"א ד"ה מאי שנא מרוח אחת יש עיון. אולם גם שם כוונתם דפרוץ מרובה על העומד ואיכא גפופי מצדיהם והפרצה אינה אלא עד עשר ומ"מ אם נפרץ למבוי או לחצר אחרת אף מכמה רוחות אינו נאסר דהוה כמו שיש לו פתח במבוי. וכ"ש מחצר שנפרץ מצד אחד לר"ה ונשאר גפופי כתקון חצר ופרוץ לחצר אחרת כדין עשר דאינו נאסר בזה כמבואר בתוספתא הביאה הגר"א בביאוריו סימן שע"ב אות כ"ח דשם פרוצה יותר על העומד עיי"ש. ולא איכפת אם יש לו כמה פתחים לחצר ומבוי מכמה רוחות. ולכך קא אמרי תוס' דאם נפרץ לרה"ר הוה מפולש משום דפרוץ מרובה על העומד ובעי צוה"פ לכו"ע באופן זה. והכא כיון שאיירי באופן דמרוח אחת יש לה פס ע"כ ברחבה עשר מיירי. דביותר מעשר לא מהני פס. וא"כ כי נפרץ מרוח אחת בעשר הרי פרוץ במלואו ורק גיפופי אית לי' דחצר ארכו כרחבו והרי פרוץ במלואו אלא דגיפופי אית לי' וא"כ בודאי הוה מפולש ומש"ה פריך שפיר מ"ש מרוח אחת. דאמרינן פתחא הוא ואי בפרוצה לרה"ר הרי הוא מפולש ובעי צוה"פ. משני רוחות נמי פתחא הוא ולא מצי לאוקמי' כיחידאה היינו ר"י דב' מחיצות דאורייתא. ועיין במהרשב"א שם וט"ס נפל בדבריו וכוונתו למ"ש ודו"ק.
וראיה מפורשת לדברינו דברי התו' בדף ה' ע"ב ד"ה קו"ח וז"ל דאמחיצה רביעית מהני קו"ח דלהני עומד מרובה. אבל שיועיל עומד מרובה בכל ד' מחיצות ל"ל דדיו כו' כמו לחי ע"כ. הרי מפורש בס"ד דבעומד מרובה על הפרוץ בחצר מהני בכל ד' מחיצות ובמבוי רק בחדא. וזה רק היכא דבקעי בי' רבים דאלו לא בקעי בי' רבים שוים חצר ומבוי דזו"ז בעשר וכדמפרש הגמרא אליבא דרב הונא ברי' דר"י והיכא דבקעי רבים בחצר מהני עומד מרובה על הפרוץ ובתנאי שלא יהא פרצת עשר. אבל במבוי לא מהני רק היכא דמהני לחי ומב' רוחות דבעי צוה"פ גם עומד מרובה על הפרוץ לא מהני רק בחצר ועומד מרובה.
ונמצא לפי"ז הקושי' שהקשה האבן עוזר דליפרוך מה לחצר שכן פרצתו בעשרה אף היכא דבקעי רבים עיי"ש היא עצמה קושית הרש"א כאן דלפרוך מה להתם שעומד מרובה על הפרוץ מהני בכל המחיצות עיי"ש סוף דבר ברור כשמש כדברי הט"ז ומג"א. והאה"ע מרהיטת פלפולו במחכ"ת לא דק והשוה פרוץ מרובה על העומד לעומד מרובה על הפרוץ ודו"ק. ואין ספק שכונת הרשב"א בעה"ק בפרוץ מרובה משתי רוחות. ומש"ה פירש רש"י לקמן דף כ"ב דאית גדודי דאיירי בפרוץ מרובה על העומד ג"כ וע"כ בגבוהים עשרה דהוה מחיצה דו"ק בתוספת' ופשוט דאין מחלוקת כלל בין הפוסקים ודו"ק.
ובזה יתיישב מה שתמהו הגאון ר"ע איגר והרב כ"פ על דברי התו' ז' ע"ב ד"ה בעירבו קא מפלגי בשיטת ר"י שכתבו השתא ס"ד כו' ואסור בשלא עירבו אפילו בכלה לאמצע ולא נפרץ חצר כנגדו. מדנקט במלואו משמע דאסור משום דנפרץ במלואו דהיינו כו' דאי בנפרצה וערבו מאי איריא במלואו דאפילו לא נפרץ במלואו הוה כמפולש ולא מהני לחי עד דאיכא צוה"פ עכ"ל. ותמהו דהא אם איכא גיפופי הרי אינו כלה לרה"ר רק כלה לחצר וכמו דחצר מותר אף שנפרץ מצדו השני לרה"ר עיי"ש. ולפ"ז לק"מ דסברת התו' אליבא דמקשה דחצר הוה כעומד ברה"ר ומפולש דלא בעי תקון דלא חייש למאי דבקעי בי' רבים ה"נ כי כלה למבוי. אבל מבוי כי מפולש לרה"ר הרי בעי צוה"פ ה"נ כי כלה לחצר שנפרץ כנגדו וא"כ מאי אירי' דנקט במלואו.
אבל לפי האמת בודאי כי נשאר גפופין למבוי אף שנפרץ לחצר וחצר פרוצה כנגדו לרה"ר מ"מ אינו כמפולש ומותר בעירבו דמיחזי ככלה ופתוח לחצר. ודוקא נפרץ במלואו אסור ומיחזי כמפולש וכן כתב הריטב"א בחדושיו עיי"ש. ובודאי דחצר מותר דקאי בי' רב מיירי אפילו פרוץ מרובה על העומד דאם הוה קאי בר"ה הוה בעי צוה"פ מ"מ הואיל וכלה החצר למבוי ומבוי יש לו בצדו השני צוה"פ כדין והעומד בחצר רואה שיש גפופים לכותלי חצר אינו מפולש הוה ומותר החצר לגמרי. וטעם המג"א אינו מספיק לזה רק באופן שעומד מרובה על הפרוץ אבל בפרוץ מרובה על העומד בודאי הוה טעמא כדברי האבן עוזר ופשוט.
ובזה נבאר פירוש נכון ברש"י דף ח' שכתב ואסור אפילו חצר עיי"ש שכוונתו כך. דלרבה דסבר דבכלה לאמצע רחבה אף דהלחיים נראים בחוץ ושוים בפנים מ"מ בזה כנגד זה הוה כמפולש ה"ה בחצר אפילו אית לי' גיפופי ג"כ אסור דמיחזי כמפולש אבל בפרוץ מרובה על העומד דוקא שאלו עמד ברה"ר היה אסור ה"ה הכא אף במפולש למבוי ג"כ אסור ולא אמרינן דמיחזי ככלה וסתום כיון ששניהם פרוצים בפרוץ מרובה על העומד הרי הוא פלוש גמור וזה סברא ברורה למבין אולם למ"ד דזה שלא כנגד זה הוה פרצת חצר לגבי מבוי ע"כ עומד מרובה על הפרוץ דליכא לאשכוחי פרוץ מרובה על העומד בשתי דפנותיו. ובאופן שלא יהיו זה נגד זה אם לא בדוחק ואופן רחוק. וזה דעת רש"י שכתב דאמר לעיל אבל זה כנגד זה הוה מבוי מפולש [וכמבוי מפולש לגמרי הוא] ואסור אפילו חצר באופן זה. דאם פרוץ מרובה על העומד בשני כתלים בחצר אסור. וזהו שסיים דכנגד לאו דוקא דבשלא עירבו. אבל עירבו אפילו מבוי מותר. ומחצר אין ראי' דלמא איירי דהתם עומד מרובה וכן סוף לשון רש"י מיושב בזה ודו"ק.
ויש לפרש עוד דברי רש"י דהך כותל שפרוצה לר"ה אם עומד מרובה על הפרוץ בזה מותר בודאי דאלו הוה קאי ברה"ר הוה מותר הכא נמי משא"כ אם הכותל של צד רה"ר פרוץ מרובה והכותל של מבוי עומד מרובה על הפרוץ אז אפשר לומר בדעת רש"י דמיחזי כמפולש ואסור דהמבוי נפרץ במלואו ומיחזי כמפולש לצד מבוי. אבל אם הכותל האחד עומד מרובה בודאי שרי דלא גרע מאלו עמד צד השני בפרוץ מרובה לרה"ר הוה שרי בג' מחיצות ובפס לצד הרביעי וזה נכון.