אור שמח על משנה תורה, הלכות שבת· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יב · הלכה ב
המכבה כל שהוא חייב כו' וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדת מכבה כו'.
ועיין בהרב המגיד ובהשגות ולכאורה מפורש בירושלמי דיומא פ"ג הלכה ה' תני א"ר יהודא עששיות של ברזל כו' ומטילין אותן לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן, ופריך ולא נמצא כמכבה ביום הכפורים והיא קושית הגמרא בבלי והא קא מצרף אלמא דמצרף חיובו משום כבוי לא משום מכה בפטיש כפרש"י ז"ל וזה לכאורה ראיה ברורה אכן לפ"ז לא מחוור כ"כ הא דתלי' במלאכה שאינה צריכה לגופה הלא הוי בגדר דבר שאינו מתכוין דהא אינו מתכוין כלל לעששיות לתקנם אע"ג דהוי פסיק רישא מ"מ כיון שאינו מסיק אדעתי' תקון העששיות הוי אינו מתכוין כלל עיין תוספות דף מ"א סד"ה מיחם שפינהו וירושלמי ריש הלכה ב' בפרק כלל גדול. קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר. ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. ל"צ דלא קצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום חורש ועיין בכ"ז. ויותר לא מחוור מה דאמר בירושלמי אלא כיני מה דא"ר סבר מימר תולדות אש אינו כאש דזה לא נזכר בשום מקום גבי כבוי לחלק בין תולדות אש וגם פתילה שהודלקה בחמה ודאי המכבה חייב וכן בתולדות אש. לכן נראה לדעתי ברור דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל ולא נמצא "כמבשל" ביום הכיפורים שהוא מחמם המים בעששיות של ברזל והמחמם המים חייב משום מבשל כמו"ש רבינו לעיל פרק ט' ושעורו לרחוץ אבר קטן וכאן מחמם המים לרחיצה והוי מבשל ובזה נזכר תולדות אש בפרק כירה בבבלי וירושלמי. וזה ודאי מלאכה שא"צ לגופה שאינו מתכוין אלא להסיר צינתן לא שיתבשלו ובזה סבר ר"י שאין תולדות אש כאש כן נראה ברור ופשוט. ונמצא ליכא תיובתא לשיטת רש"י ובפרק כיצד צולין מחלק בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ ואפ"ה חשיב גם גחלת של מתכת לשריפות הבאות מן האש יעו"ש ודו"ק.
אבל המכבה גחלת של מתכת פטור. ואם נתכוין לצרף חייב.
שיטתו פירש המגיד. שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישא כו' מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו כו'. והסברה עמוקה דכל דבאמת אין זה כלי אלא שאם מתכוין בו הוא עושה בו מעשה כלי אבל אם אין מתכוין אינו נחשב לכלי ותקונו הבא שלא בכוונה אינו מלאכה כלל ולכן פטור ול"ש בזה פסיק רישא.
וכמה טבא הדא מרגניתא. דבזה יתפרש לן מה דאמרו בפ"ק דכתובות גבי בעיא דלבעול בתולה בשבת דבעי את"ל דם מיפקד פקיד כו' ואת"ל לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כו' והוא תמוה דהא הוי פסיק רישא דפתח ממילא מתעביד. וכתבו בתוספות דיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח. ומלבד דזה לא נזכר בשום מקום שיהי' יכול להוציא דם והפתח יהא סתום, עוד אינו מובן דקאמר תמן בשלהי שמועה על הך ברייתא דתניא וחכמים מתירין מאן חכמים ר"ש א"ל אביי והא מודה ר"ש בפסיק רישא א"ל לא כהללו בבלים שאינן בקיאין בהטיה כו' ופריך רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינים למה. מפה למה. והעיקר כפירוש ר"ת דמשבת פריך דל"ל דכיון דצריך לבעול בהטיה א"כ למה עושין שושבינים בשבת ולפ"ז קשה דילמא רבה סבר כלישנא דלדם צריך ודם מפקד פקיד והא דאתיא כר"ש משום דפתח ממילא מיתעביד וע"ז קא משני יש בקיאין בהטיה היינו שיצא דם והפתח יהא סתום וא"כ שושבינים ומפה בעי' בשבת ג"כ. אבל לשיטת רבינו א"ש דהחיוב משום פתח הוא משום מכה בפטיש וכמו שפירש על הך דמפיס מורסא לעשות לה פה לעיל פרק י' וכן פירש על חיוב דהעושה נקב כ"ש חייב משום מכה בפטיש וא"כ הכא שבעצם אינה כלי אלא שאם מתכוין הוא עושה מלאכת האומנים בכלי כן עושה לה להכי אם אינו מתכוין אינה מלאכה כלל ול"ש לומר דהוי פסיק רישא ולא ימות. אלא ללישנא דדם חבורי מיחבר רק להנאת עצמו דקא צריך ע"ז יתכן לו' פסיק רישא דעיקרו דחובל בבעלי חיים ודו"ק בזה.
בכס"מ. כתב הרמ"ך תימה כו'.
נ"ב בתשוב' ר' אברהם בנו של רבינו מבואר באורך עיי"ש.