אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ג · הלכה ט

הלכה ח

ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה כו' היה יו"ט של פסח שאם יניחנה תחמיץ לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה את כל העיסה הטמאה ואח"כ יפריש החלה לחם.
מוכח מלשון רבינו דבשאר י"ט אם נטמאת העיסה לא יאפה כל העיסה קודם שקרא לה שם, אע"ג דבי"ט של פסח שרינן לאפות משום הואיל דוקא התם דאי אפשר להפריש מן העיסה משום שמא תחמיץ ויעבור בב"י אבל ביו"ט דעלמא דאפשר להפריש ולהניח עד הערב לא שרינן משום הואיל. וכן מוכרח לשיטת רש"י ז"ל שהקשה דיקרא לה שם לר' אליעזר ואח"כ יאפה ויהא מותר מטעם הואיל ואי בעי מיתשל עלה ותירץ דכיון שאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן ע"י הואיל עיי"ש, אולם לפ"ז קשה מדאמר רמי בר חמא דהך דרב חסדא ורבה בהואיל פליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע וערש"י שם ומנא ליה דלמא ר' יהושע סבר ג"כ כרבה דאמרינן הואיל רק משום דסבר דאם מניח עד הערב ותחמיץ לא יעבור בבל יראה ולא חש לאי בעי מתשל עלה וכיון דאפשר בלא הואיל לא שרינן לאפות ע"י הואיל וכבר עמד בזה הרב בשאגת אריה. אולם לדעתי לק"מ דאם תתחמץ עד הערב הלא בערב ישרפנה בלא הנאה דהכהן לא יקבל מידו שהלא יעבור בבל יראה התרומה טמאה של חמץ ולהניח אחר הפסח הא חיישינן דילמא אתי לאתהנויי מיני' וא"כ ע"כ ישרפנה בלא הנאה ולא מיקיימא מצות נתינה לכהן. לכן אי הוי סבר ר' יהושע בעלמא דאמרינן הואיל ודאי דהוי שרי לאפות ע"י הואיל ויתן החלה שהופרשה אחר האפי' לכהן ויתננה לכלבו או להסיקה תחת תבשילו למחר ויקויים מצות נתינה בחלה זו וע"כ דלא סבר כלל הואיל ולכך אינו מתיר לאפות, אבל בשארי ימים טובים שאם יפרישה בעודה עיסה הלא יקיים בה מצות נתינה לכהן והוא יהנה בה כדין כל תרומה טמאה ודאי לא שרינן ע"י הואיל וכה"ג כתב רש"י דאם יאפה ואח"כ יקרא שם הלא תהא מקוימת בה מצות נתינה לכהן ולכן לא שרינן ע"י הואיל וזה נכון.
ומלבד כי סברה זו נכונה בעצמותה עוד מוכרחת היא משיטת רבנן קדמאי דרש"י פירש כל הסוגיא דהואיל ואי בצע פורתא מכל חדא ונתקשו רבנן בתוספות דאי בצע ג"כ עבר באפיית מה שאינו לאכילה דהוי כעיסה שחציה של ישראל וחציה של נכרים דאסור לאפותה ביו"ט הואיל ואפשר למיפלגה בעיסה. ותירצו דרבנן הוא דאסרו לה והכא משום חלה לא אסרו משום תקון חלה וע"כ כוונת תוספות היא על החלה עצמה ולא בשביל העיסה כלה. דהרשב"א בתוספות לתרץ שיטת רש"י בא, ורש"י בסוף סוגיא אסיק דלא גרסינן דפליגי בהואיל ואי בעי מיתשל עלה רק הכי גרסינן דכו"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מיפלגי. דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בצע פורתא מכל חדא וחדא. וא"כ קשה אם יבצע מכל חדא אמאי שרי הא הוי כעיסה שחצייה של עו"ג הואיל דהחלה אינה ראויה לאכילה ומשום תיקון העיסה הא מצי להפרישה כשהיא עיסה ולהניחה עד הערב ולשורפה כיון דטוה"נ אינה ממון ע"כ אע"ג דמצי לתקן העיסה מ"מ כיון דלהחלה עצמה אין תקנה דהא יהא אסור ליהנות ממנה ולא יקויים בה מצות נתינה לכהן לכך שרו רבנן לבצוע פורתא מכל חדא כדי שיתננה לכהן והכהן יסיקנה תחת תבשילו וכי"ב ודו"ק וכן לפ"ז חזינא דאע"ג דאם מניחה עד הערב לר' אליעזר לא יעבור כלום לפום השתא דס"ד דלר"א טובת הנאה אינה ממון מ"מ שרינן ע"י הואיל כי היכי דיקוים בה מצות נתינה לכהן וכפי מה שפירשנו בס"ד.
אך אכתי לא מתיישב שפיר לפום גירסת רש"י דלא פליגי בהואיל ואי בעי מיתשל רק בהואיל דאפייה א"כ הא דשרי לאפות ביו"ט ולבצוע פורתא ודאי שרי [רק דלא אטרחוהו רבנן כמו"ש תוספות] היינו שיקויים מצות נתינה והכהן יהנה מן החלה שיפריש תינח ביו"ט ראשון של פסח, אבל ביו"ט אחרון של פסח אם יניחנה עד הערב, שאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט הא אפילו תתחמץ, כיון דטוה"נ אינה ממון, הרי לא עבר בבל יראה ותהא מותרת לכהן ויקויים בה מצות נתינה וא"כ איך שרי לבצוע פורתא מכל חדא. וצ"ל דלמאי דאמר דכו"ע טובת הנאה אינה ממון סבר ר' אליעזר כר' יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הפקר אסור בהנאה וא"כ לא תתקיים בה מצות נתינה וכן מוכרח קצת גם לר' יהושע דהקשה בעצי אלמוגים דמוכח מהך דמע"ש פרק ה' דעמד רבי יהושע ואמר תרומע"ש שבו נתון לר"א בן עזרי' דסבר טובת הנאה ממון מדהקנה אגב מקרקעי ועיין פ"ק דמציעא בסוגי' דוהוא שעומד בצד שדהו ואיך סבר כאן דטובת הנאה אינה ממון והתירוץ פשוט דכאן אינה ממון דמכיון דתתחמץ הלא מי יתן בעדה אף שוה פרוטה כיון דאסורה בהנאה ולא חזיא למידי, ואע"ג דיש לפרש דהוי כמו כל חמץ שאינו ברשותו של אדם מ"מ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מ"מ י"ל כיון דגוף החמץ אינו שלו אלא דיש לו זכות שאחר יתן לו בעדו שו"פ וכיון דנתחמצה ושום אדם לא יתן עבורה שו"פ אינו שלו ולא עבר עלה [ובפרט לשיטת תוספות פ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן דאינו יכול לתבוע רק טובת הנאה שיש לו בו ולפי דבריהם הגונב טבל של חבירו אינו משלם רק כפל הטובת ההנאה שיש לו בה ואינו נחשב גוף הממון כשלו ודלא כהריטב"א בפרק האיש מקדש דמשלם כפל עבור שווי כל הטבל ובמ"א הארכתי דכיון דלא חזי לאחר מידי א"כ אינו שלו כלל ול"ש עשה הכתוב כאילו הוא ברשותו ודו"ק] ולהכי סבר ר' יהושע ג"כ כאן טובת הנאה אינה ממון. וא"כ קשה כיון דתאמר דטובת הנאה אינה ממון הא יהא מותר לשהותה מן התורה אחר הפסח ותו יהא כחמץ של הפקר אחר הפסח ויהא מותר בהנאה א"כ טובת הנאה שבו שוה פרוטה דחזיא לכהן להסיקה תחת תבשילו וכי"ב ושוב עכשיו עבר עלה בבל יראה הואיל ולאחר הפסח איכא ביה טובת הנאה [ואולי כיון דבתוך הפסח לא חזיא מידי דהכהן אסור לזכות בה הוי גורם לממון. ואע"ג דבחמץ גלי קרא לכו"ע דדבר הגורם לממון כממון דמי היינו דלאחר הפסח יהא ממונו לגמרי, אבל כאן לא יהא בו רק טובת הנאה וז"א כמובן] וע"כ דסבר כר' יהודא דחמץ לאחר הפסח אפילו של גוים או של הקדש אסור בהנאה ולעולם לא חזי למידי.
ולפי שיטת רש"י בכולה סוגיין דהואיל הוא הואיל ואי בעי בצע פורתא מכל חדא וחדא ופירשו רבנן דאי הוה בצע פורתא הוה שרי אע"ג דחצי' של עכו"ם אסורה הואיל ואפשר למפלג בלישה הכא משום תקון חלה לא אסרי רבנן וזה דוקא ביו"ט של פסח, אבל בשאר יו"ט דאפשר להפריש בלישה א"כ תו אם יבצע פורתא ג"כ יהא אוכל באיסור וליכא הואיל ובודאי אין מקום לדברי השאגת אריה, ואף כי פירוש רש"י אינו מוכרח [ובמ"א הארכתי] מ"מ מסתבר דלא שרינן לאפות ע"י הואיל וכן מוכח לשון רבינו שאם היתה העיסה טמאה אסור לאפות ולשון הירושלמי מתפרש לכמה גווני ואין לנו ללמוד ממנו כי פירושו הברור אינו מקובל אצלינו וכבר סתרנו ראיות השאגת אריה שראייתו מרבי ג"כ נסתרת מדברי הקודמים והבן ותן לחכם ויחכם עוד.

כבר כתבתי דמדבריו משמע דביו"ט אחר לבד פסח אסור לכתחילה לאפות העיסה קודם שיפריש החלה וטעמא דר' אליעזר שרי משום הואיל דכל חדא חזיא ליה וכל כמה דאפשר לעשות בלא הואיל לא שרינן כן וכסברא שכתבו תוס' דאי ר' אליעזר סבר דאמרינן הואיל ואי בעי למתשל עלה א"כ יקרא לה שם ואח"ז יאפה יעו"ש אמנם הקשו דלפ"ז מאי הוכיחו דר' אליעזר ור"י פליגי בהואיל דילמא טעמי' דר' יהושע כיון דסבר דאם מניחה עד שתחמוץ לא עבר בבל יראה ואפשר למיעבד בלא הואיל תו לא שרינן לאפות קודם שיקרא שם מדין הואיל ולעולם בעלמא אית לי' הואיל ור"א דסבר דעבר בבל יראה להכי מתיר לאפות מדין הואיל וכבר הארכתי בזה בדברים נכונים. אמנם יש להתבונן דאם נאמר דאם אינו אופה ומניחה עד הערב ג"כ לא עבר בבל יראה א"כ תו כי אפי לעיסה כלה הרי הך אפי' דהך עיסה דלחלה קאי הוי אפיה שלא לצורך ולא עבר על האפי' משום ל"ת כל מלאכה אך זה אינו דחשיבא אפייה לצורך משום דאם יאפה אותה תהא היא מותרת לאכילה דיפריש אחריתא לשם חלה. אבל א"כ שוב תהא האפי' מותרת ממ"נ דאם תהא חולין הרי הוי צורך אוכל נפש ואם תשאר חלה הא כיון דטמאה היא תו הוי אפיי' שלא לצורך דלאור קיימא דלא חזיי' לשום דבר רק להסיקה תחת תבשילו של כהן כמו דין תרומה טמאה כמו"ש התוס' ביצה כ"ז עיי"ש א"כ מאי תיקן באפי' ואי את מוצא צורך באפי' אלא כדי שלא תתחמץ אם יניחנה עיסה ותיאסר כדין חמץ בפסח לעבור עלה בבל יראה, אך כל זה אם נאמר דאם לא יאפה אותה ויפרישה בעודה עיסה יעבור בבל יראה, אבל לר' יהושע דסבר דאם מניחה אינו עובר א"כ תו כי אפי לה קודם ההפרשה אם תחשוב בצירוף העיסה בכללה דאפי חדא לצורך חלה שלא לצורך אוכל נפש דהא חדא איכא דלא חזי' לאכילה א"כ הוי בה האפיי' שלא לצורך ולא הוי רק איסור ולא חיובא דמלאכה א"כ בזה כיון דאי סבר הואיל ואף אם הוי אפיית חדא מכללות העיסה דלא חזי' לאכילה באופן דהוי אפייה לצורך ג"כ בזה לא הוי חיובא דמלאכה תו ע"י הואיל שרי לכתחלה היכא דהוי אפי' שלא לצורך. ואימת כתבו התוספות דלר' אליעזר דסבר הואיל לא שרי לקרות שם ולאפות מטעם הואיל ואי בעי מתשל עלה היינו דלדידי' הוי האפייה לצורך שלא יתחמץ ויעבור בבל יראה לכן כיון דאפשר למיעבד בלא הך הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל ודו"ק אך לפ"ז בשאר יו"ט דלא איכפת לן אם לא יאפה אותה והאפי' היא שלא לצורך מותר לאפות קודם שיקרא לה שם מדין הואיל וזה היפך משמעות דברי רבינו.
אולם יש להבין דעיקר מלאכת בישול ואפייה דהוי במשכן הוא באופה שיאכל הלחם ע"י האפי' וכן בישול סממנים הי' צורך הבישול למלאכת הסממנים, אבל כאן הלא אין צורך באפי' ואינו מועיל בפת העומד להיסק דמה לי פת מה לי עיסה אלא דהאפיה היא שלא תשאר עיסה ותתחמץ וא"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאין הצורך לגוף האפי' אלא שלא תהא עיסה וכמו מוציא מבית לר"ה כיון שאין ההוצאה צריכה לגופה שאינה צורך המת כלל רק שלא יהא בבית ועיין בתו' פרק המצניע דף צ"ד ד"ה ר"ש פוטר לפי מה שהסבירו טעמא דמלאכה שאצ"ל הכא נמי כן. ובזה נראה לדון. דמה שדברנו בענין שלא לצורך דהוי משום דאינו מתקן דלאו דוקא מקלקל פטור רק כל מילי דלא הוי מתקן ולא הוי מקלקל פטור זה תלוי שיהא תקון במציאות, אבל בענין מלאכה שא"צ לגופה הנה גם באופן שבאמת אינו צריך לה רק שסבור בדעתו שהוא צריך לזה ג"כ צריך לגופה חשיב כמו שכתבו תוספות בשבת דף ק"ו בתוד"ה בחובל וצריך לכלבו דחובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו הוי צריכה לגופה א"כ אף אם נאמר דבכללות העיסה בהחלות האפויות איכא חדא דלא חזיא לי' מ"מ צריכה לגופה חשיבה דסבר דהך חדא אם תהא אפויה היטב יאכל אותה ויפריש האחרת. אלא דאם נימא דלא עבר בבל יראה אף אם תתחמץ העיסה תו הוי שלא לצורך העיסה שהופרשה כלל שבה לא תקנה האפי' כלום והוי' כמקלקל אבל אם נאמר דתיקון הוי הא שלא נשארה עיסה ולא נתחמצה לעבור בב"י רק דהוי מלאכה שאצ"ל ע"ז שפיר יש להשיב כיון דהוי סבור דיהא צריך לה לאכול תו הוה צריכה לגופה.
אמנם מצאנו לרבותינו בתוספות ריש ביצה דף ג' שפירשו דלכך אין צדין ביו"ט שמא יצוד דגים טמאים שהן שלא לצורך אוכל נפש וכתבו דא"כ הוי מלאכה שא"צ לגופה וכוונתם כיון דפורש המצודה לצוד דגים טהורים אם נצודו טמאים שלא כיון לצודם הוי א"צ לגופה אע"ג דבדעתו היה סבור שיצוד דגים טהורים ואם נאמר דלא פליגי התוספות זע"ז צ"ל כיון דהי' יכול להיות בעת פריסת המצודה שיבואו דגים טהורים לתוך המצודה ולא נעשתה כוונתו מסבה שאח"ז לא באו לתוך המצודה תו הוי משאצ"ל, מה שא"כ באיסורי הנאה שהבעיר לצורך כלבו הלא הטעות היתה על אותו הענין העבר שאי אפשר הפכו, וא"כ תו כאן שא"צ רק שלא תתחמץ העיסה ואם היתה זו העיסה שהפריש נאפה היטב הי' צריך לגופה א"כ עכשיו שהפרישה אינה צריכה לגופה וכיון שכן בהא פליגי משנתינו והך ברייתא דבמשנתינו לא סיים לדבריך ה"ז עובר משום ל"ת מלאכה דתנא דמשנה סבר דמלאכה שאצ"ל פטור ואינו חייב משום מלאכה אף לר' אליעזר כמוש"ב ודו"ק.
והנה בירושלמי אמר דלר' אליעזר מערים ואומר זו אני רוצה לאכול ואופה כולן וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן כו' ומשייר אחת ומניחה לשרוף. ושקלו וטרו אם שורפין קדשים ביו"ט אבל על האפי' לא מזכיר כלל וטעמא כיון שמניחו לשרוף מה הועילה האפייה של העיסה, אמנם אם נאמר דהוי מלאכה שא"צ לגופה הלא אף אם מניחה לאפות ורודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג"כ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאינו צריך לאפי' אלא כדי שלא תתחמץ, אכן מהא דפריך לקמן בירושלמי ע"ד דר"א יקרא לה שם וירדינה ויקרא לה שם מוכח דאם הי' רודה אותה כשהיא אפויה מן התנור ג"כ לא היה חשש משום האפיה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכמו שביארנו. ויש לומר דרב אדי וריב"ב דמר אמר דמשו"ה לא מתיר ר' יהושע כאן לאפות העיסה ע"י הערמה משום דאיכא חיוב מלאכה, ומר אמר משום דליכא הפסד ממון פליגי בסברא זו שביארנו אם לר' יהושע הוי תיקון בהך אפיי' כיון דאף אם מניחה לא יעבור בבל יראה, ואולי הוי תיקון לר' יהושע דיהי' אפוי ולא תהי' העיסה חמץ ומותרת בהנאה או דהוי מלאכה שאצ"ל וכמוש"ב ודו"ק.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה