אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ב · הלכה ג

פרק ב

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביו"ט כו'.
הנה רבינו שינה בלשונו הזהב דבגמרא איתא בברייתא בכור תם שנפל לבור כו' נולד בו מום ביו"ט, א"כ נקט בכור דוקא ולא קדשים שאין פודין קדשים ביו"ט אולם כונת רבינו היא לכלול מעשר דנאכל במומו לבעלים, ובברייתא תנ' בכור לבד, משום דבזמן הזה ליכא מעשר דאין מעשרין בזה"ז וכן גבי ר' טרפון דשאלו על בהמת קדשים שמתה היא או בכור או מעשר בעלי מומין וכן בירושלמי יעוי' שם הן דלפי טעם דפי' רש"י ותו' דהוי כדן את הדין א"כ במעשר לא שייך זה דרואה אדם את מעשרותיו כדאמר בבכורות סוף עד כמה וכן טעמא דמתקן לא שייך דהוי כמו ראיית טריפה, ואם נשחט ואח"כ ראה את המום ודאי דשרי דאפילו בבכור מתיר ר"י יראה אח"כ לחכם ועיין בסוגיין דרב יוסף תלי לה באשלי רברבי, והוי סבר דלר' יהודא דמותר להראות המום אחר שחיטה לחכם ליכא הך דאין רואין מומין ביו"ט יעו"ש מה דדחי אביי דאפילו לר"מ טעמא התם משום קנסא, כ"ש דמסתברא לומר לדידן דבמעשר דא"צ מומחה כלל ורואה אדם מעשרותיו לעצמו ודאי הוי כראיית טריפה כן נראה אבל לטעם רבינו שפירש שמא יראה מום שנולד ביו"ט לחכם וישחטנו והוא אסור משום מוקצה אתי שפיר דהוא הדין במעשר איכא הך גזירה דאם נפל בו מום ביו"ט הוי מוקצה. ולכן רבינו לטעמיה שפיר נקיט קדשים לכלול גם מעשר בכלל זה ודו"ק.
אמנם רבנן בתוספות הקשו דבשבת מפורש דטעמיה דר"ש הוי משום מוקצה, דבשילהי פרק כירה רמי מי לית ליה לר"ש מוקצה ורמינהו ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבעו"י אין זה מן המוכן ומשני ה"ה התם אדם יושב ומצפה כו' מי יימר דנפיל בי' מומא כו' מי יימר דנפיל בי' מום קבוע וכו' מי יימר דמזדקק לי' חכם והקשו שם בתוספות דהא טעמא דר"ש הוא משום שאין רואין מומין ביו"ט וע"ש שתירצו דמשום זה לא הוי אסור בדיעבד אם ביקרו, ולכן ע"כ מטעם מוקצה הוא ואפילו היכא דנפיל בי' מום מעיו"ט מ"מ כיון דאין רואין מומין ביו"ט תו הוי מוקצה. וע"ש שנדחקו ג"כ בהך דאמר מי יימר דנפיל בי' מומא הא בנפל מום מעיו"ט פליגי אולם לשיטת רבינו אתי שפיר דכל טעמא דאין רואין מומין ביו"ט הוא גזירה משום מום שנפל ביו"ט שאם יראנו לחכם יבוא לשוחטו ויבא לאכול מוקצה ואתי שפיר כל הסוגיא ושפיר משני מי יימר דנפיל ביה מומא.
ודע דבהך דאמר דלא התיר ר"ש מוקצה אלא היכא דאדם מצפה שתכבה נרו וכן בפרק המביא קאמר בסוכה נופלת דר"ש אית לי' מוקצה דסתירת אוהל דאין אדם מצפה שתפול סוכתו באמת תמוה טובא דבפרק קמא דחולין דף י"ד אמר דהשוחט בשבת דוקא לר' יהודא דאית לי' מוקצה אסורה באכילה ליומא הא למאן דלית ליה מוקצה שרי אע"ג דאין לך מוקצה גדול מזה שאטו שייך לומר שהוא מצפה שתשחט בשבת ועיין בתוס' ד"ה מחתכין כו' דהנבילה לפני הכלבים מיירי שהי' עומד ומצפה שמא ישחטנה חרש שוטה וקטן וזה דחוק טובא לכן אמינא כך דהא דאמר אימת א"ר שמעון דמוקצה שרי דוקא היכא דלולא האיסור שהוא מוקצה מחמתו אדם מצפה לזה הענין שנתהוה עכשיו כמו מותר שמן שבקערה שלולי איסור שבת אדם מכבה נרו שישאר שמן בתוכו, וכן דלועין שפירש ר"ת שנתלשו מן המחובר ג"כ לולא איסור דתולש בשבת הלא עומדין לתלוש וכן באם נשחטה בהמה בשבת הא לולא איסור שחיטה הרי היא עומדת לשחיטה ורק האיסור מקצה אותם מדעת האדם בזה לית ליה לר"ש מוקצה אבל בסוכה שלולא סתירת אוהל שאסורה בשבת האם היה מצפה שתפול סוכתו וכן בכור דלולי יו"ט האם היה מצפה שתפול בו מום קבוע בכה"ג גם ר"ש מודה דמוקצה כה"ג אסור וזה נכון.
וכיון שזכינו לזה אתי שפיר היטב סוגיא דפרק כירה דפריך מהא דמפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים כו' ואמאי מי יימר דמזדקק בעל וחכם וזה תמוה מאד דתמן כיון דאין רואין מומין ביו"ט שפיר אעפ"י שעבר וביקרו אסור משום דמי יימר דמזדקק חכם לראות באיסור משא"כ גבי נדרים שמתירין לכתחלה וכבר נתפלאו רבנן בתוספות ע"ז. ולפמש"ב א"ש. דכל עיקר דאית לי' לר"ש מוקצה משום מי יימר הוא הטעם דאפילו בלא איסורא דיו"ט מי יימר, דאל"כ הא דמיא לדלועין ולשוחט בהמה ביוהכ"פ, ובלא יו"ט דמותר החכם להזדקק לראות המום ואפ"ה חשיב ר"ש מוקצה משום זה דאף בנפל בו מום מערב יו"ט סבר ר"ש דהוי מוקצה ואף אם עבר ובקרו אסור לשחוט א"כ גם בנדרים הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק בעל וחכם. ודו"ק. אכן אכתי לא מתישבא הא דסבר ר' יהודא בבכור שנפל לבור שאם היה בו מום מערב יו"ט ולא הראהו לחכם דמותר להראותו ולשוחטו הא לפי מה שפירשנו עיקר המוקצה לר"ש הוא משום מי יימר, ור' יהודה דסובר בכ"מ מוקצה מקיל כאן טפי מר"ש דלית ליה מוקצה בכ"מ ולשיטת התו' אתי שפיר דכל עיקר ההקצאה הוא מהא דאין רואין מומין ביו"ט ור"י סבר דרואין א"כ אין כאן מוקצה כלל אמנם נראה לע"ד דר' יהודא לטעמי' דסבר דאם שחטו שלא עפ"י מומחה מראה אח"כ מומו לחכם אם הוא מום מובהק א"כ הא בידו לשוחטו ואח"כ ישאל לחכם דאז ע"כ יזדקק החכם שלא יהא הפסד קדשים היינו בכור בע"מ ואם כי זה דחוק אולי איכא טעמא אחרינא דלא חשיב לה ר"י מוקצה משום מי יימר דמזדקק חכם ודו"ק. והגם דהשמועה דפרק כירה מחוור, אכן שיטת רבינו היא כמו שפירש הרב המגיד ע"ש וא"כ צריך ביאור מאי מקשה מנדרים דמי יימר דמזדקק בעל וחכם הא כאן טעם דאין רואין מומין הוא משום מום שנולד ביום טוב וצ"ל לפי שיטת רבינו דהשתא דאין רואין הוי מוקצה ואף בדיעבד אם עבר והראהו לחכם אסור וכמו לשיטת התוספות.
והיה נראה לכאורה לפרש דעת רבינו, דהיכא דנולד בבכור מום מערב יו"ט סבר רבינו ג"כ טעמא דאין רואין מפני שהוא מתקן, אלא בנולד בו מום ביו"ט לזה צריך לומר טעם שמא יתיר החכם ויבא לשוחטו דאי מפני שהוא מתקן הלא חזינן דכלים שנטמאו ביו"ט מטבילין אותן ביו"ט לכן בחלה פסק רבינו לקמן פ"ג הלכה ח' דאם לשה ביו"ט מפריש ממנה חלה א"כ הכא בנולד בו מום ביו"ט כיון שלא היה יכול להראות ולתקן מערב יו"ט בזה התירו חכמים מתקן כי האי אבל א"כ חסר הרבה בדברי רבינו ועוד בר מן דין לא דמי דכאן הרי קודם יו"ט לא היתה ראוי' לאכילה וביו"ט ע"י ראיית חכם היא מותרת הוי מתקן. משא"כ תמן שקודם יו"ט הא היו הכלים טהורים וכן העיסה קודם שלשה לא היתה מחויבת בחלה. דאם עשה קבין קבין או לשה במי פירות וכי"ב הלא היתה ראויה לאכילה רק ביו"ט שגלגלה ולשה אז נאסרת מחמת שהיא טבולה לחלה לכן התירו חכמים בכה"ג וזה נכון ועיין שער המלך.
ודע דבאפרוח שנולד ביו"ט פליגי דחד תנא דברייתא שרי הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו אף מוקצה התיר עצמו בלידתו דמיגו דאיתקן להא איתקן להא ובירושלמי פריך אלא מעתה צד צבי נימא הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה כו' וכבר פירשו רבוותא קדמאי דגמרא דילן לא חייש להא דשאני תמן דקודם לידה לא היתה שייכ' שחיטה כלל משא"כ בצבי במדבר, ונתבונן בנולד בבכור מום בזמן הזה שאינו ראוי להקרבה ואינו ראוי לשאלה א"כ לא היה ראוי לשחיטה אע"ג ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה מ"מ הא לא הוי חזי לאכילה ובפרט למ"ד דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה א"כ ע"י המום מתיר עצמו בשחיטה וכיון דאסתלק מעליו איסור שהי' אוסרו מאכילה כ"ש שמתיר עצמו גם משום מוקצה אכן ניחזי אם נולד בו מום ביו"ט הרי קודם ראיית המום אם היו שוחטין אותו ודאי דמן התורה מותר באכילה, אלא מדרבנן הוא דאסור כיון שנשחט בלא ראיית חכם והוי מוקצה כיון דאין רואין מומין ביו"ט הוי מוקצה עד שעה שיראהו דלא איתקן לאכילה עד שיראהו החכם ובראיית החכם הא לא שייך לומר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דכבר הי' מתיר איסור עצמו קודם משעה שנולד בו המום. בינה זאת לומר בטעמא דר' יהודא הנשיא בברייתא בבכור תם שנפל לבור דר' יהודא הנשיא אומר אם יש בו מום יעלה וישחוט והרי מוקצה הוא ובכה"ג כו"ע מודו דמי יימר דנפיל בי' מומא ואת"ל כו' מום קבוע אך לפ"ז ניחא דטעמא דר"י הנשיא הוא משום שמתיר עצמו בשחיטה. ואיהו סבר דרואין מומין ביו"ט א"כ מיד דנפיל ביה מומא הא מתיר עצמו בשחיטה ומיגו דמתיר עצמו מסלק ג"כ הקצאתו מקודם שתיכף כשהמום מתיר אותו תיכף מסלק ג"כ ההקצאה ממנו ודו"ק. אך קשה א"כ מאי פריך על ר' יהודא דמשנתינו דמשני לא צריכא דנפיל ביה מומא. ופריך והא מוקצה נינהו ואמאי הא סד"א דמתיר עצמו בשחיטה כיון דנולד בו המום ביום טוב. וכן לשיטת רבינו לא יתכן כן כיון דכל עיקר טעמא דאין רואין מומין ביו"ט הוא שמא ישחטנו ונמצא שחיט מוקצה ולפי מה שביארנו הא למאן דשרי אפרוח שנולד ביום טוב כל עיקר ההקצאה הוא מחמת דאין רואין מומין ביו"ט.
לכן נראה לפרש דכן כוונת הגמרא, דעיקר ענין דמוקצה הוא מקרא דוהכינו אשר יביאו שיהא מוכן מה שיובא בשבת ויו"ט היינו שהדבר שישנו מערב שבת ומערב יו"ט צריך הכנה, אבל מי שאינו כלל בסוג ההוי' בערב שבת כמו אם נברא דבר בשבת שרי שאין שייך כאן מוקצה כיון שלא הי' בעולם כלל ודווקא בהנך שהי' בעולם כמו בגשמים היורדים ביו"ט דפריך בפרק מי שהוציאוהו דהו"ל נולד ואסירי משום דבעיבא מיבלע בליעי והיו מיהא בעבים אלא דבלועים הוו, וכן כולם כמו אפר שהוסק ביו"ט דקודם יו"ט היו עצים אע"ג שאינן בהווייתן של עכשיו והיו בסוג אחר מ"מ לא חשיב כאילו לא היו בעולם כלל מקודם יום טוב, משא"כ בביצה שנעשית אפרוח שנתהוה מסוג הדומם להיות חי והוי כבריה חדשה שלא היתה בגדר הוי' כלל קודם יו"ט וא"כ מי הקצהו, ותיכף שבא לגדר הווי' תיכף חזי לאוכלו וזהו שאמרו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דמעיקרא בביצה לא הי' מותר בשחיטה שאין לו התיחסות כלל אל סוג החי ובמה שנולד נעשה חי שתתיחס אליו השחיטה ותו לא שייך מוקצה דמי הקצהו. וההקצאה דמקודם לא מדחה אותו ממה שהוא חזי כשהוא חי שההקצאה היתה כשאינו בגדר חי ועכשיו הוא חי ואינו מועיל ההקצאה כשהוא בגדר דומם לדחותו אח"כ כשנתהוה חי כמו שאינו מועיל ההקצאה כשהוא בגדר האפס להקצותו כשהוא בסוג ההווי' והבן וא"כ לפ"ז מובן שאינו דומה לזה כלל בכור שנפל בו מום ביום טוב, שהוא הי' בהוויתו של עכשיו אלא דקדושתו גרמה לו להיות אסור בשחיטה ודו"ק. ובירושלמי אמר כן על עגל שנולד ביום טוב שהוא מתיר עצמו בשחיטה ע"כ אין המובן כדפרישית לכן פריך שפיר הרי מדבריות, דהבהמה ניתרת בשחיטת אמה והיא כחי' לכל דברי' וראיתי להרב המאירי שמאריך הרבה בירושלמי ובאמת שיטת הירושלמי היא דלא כדסבר בבבלי דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה הוי אוכלא דאיפרת ומפרש בריש מכילתין משום דכשנולדה יש לה טעם אחר מבהיותה במעי אמה ועוד שאינה מגדלת אפרוח עד שתוולד ולכך אינה בטילה לאמה עכשיו שנולדה וא"כ היא מחוסרת הכנה [ויש נפ"מ בין הטעמים לענין ביצה שנולדה מספנא דארעא דאינה מגדלת אפרוח וא"כ מותרת לטעם זה בנולדה ביו"ט] ואע"ג שאילו ידע שתוולד הביצה היום היה מכינה מ"מ נעשה כמוקצה שיבש מערב יו"ט ולא ידע דאסורה [ופליג בזה על בבלי דרב כהנא שרי כה"ג בדף כ"ד] אבל מהכנה דרבה שהוא בהכנה הנעשה מיו"ט לשבת ואיפכא מזה לא מדכר ירושלמי כלל. ולכך בעגל קאמר דהא לא הכינו ע"ז אמר עגל מאתמול גומר פירוש דהוא כבר גמור מאתמול וא"כ אינו נולד דאתמול היה מה שהוא עכשיו לא כן ביצה דהוי' נולד שעכשיו נגמרה עכשיו נולדה ולכך פריך הגע עצמך שסיים וא"כ אתמול לא היה ראוי ללידה ולא מהני הכנה דאתמול והוי נולד ואסור וכן בעגל שנולד מן הטריפה ביו"ט. נעשה כדבר מוכן טעון בדבר שאינו מוכן פירוש דההכנה שלה מהני אעפ"י שלא נולדה וכ"ז דלא כהבבלי שסובר דכ"ז שלא נולדה לא מועיל לה הכנה, אלא דבעגל שנולד מן הטריפה הוא משום דאמה ג"כ מוכנת לכלבים, והיא מוכנת אגב אמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, ובביצה סובר דהוי אוכלא דאיפרת ובעגל שנולד מן הכשירה לא שייך אוכלא דאפרת וכמו דאמר בתמורה ל"א וולד טריפה מותר כו' דמאוירא קא רבייא אבל ביצה כו' מגופא דתרנגולתא קא רבייא ע"ש ברש"י ולכך לא שרי בה אלא משום דהיא מוכנת אגב אמה לשחיטה ודו"ק. ולפי מה שפירשתי שיטת תלמודין לעיל בהא דמתיר עצמו בשחיטה אתי שפיר מה דפריך בדף ל"ז לאיסור מוקצה לא חששו שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב דהא מתיר עצמו בשחיטה אלא דלרב לטעמי' דלא סבר זה מקשה ושתיק רב ודו"ק בכ"ז היטב.

בהשגות.
נ"ב שתי ההשגות הן דיבור אחד. וכצ"ל אין רואין אותו לכתחלה ביו"ט ולמה אין רואין אותו.

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה