אור שמח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יט
חול מכין לשבת כו' אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה ליו"ט לפיכך ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה.
הכי קיי"ל כר' יוחנן ובירושלמי איתמר שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקם ביו"ט ויש מפרשים שרצו לומר דהתם אסור מטעם הכנה, וכן הבינו רבנן בתוספות סוף בכל מערבין יעו"ש, וכבר כתב רבינו אשר דלא שייך בזה הכנה ופירוש הירושלמי הוא משום מוקצה דהוה קדושה אחת דלא נזכר כלל בירושלמי ענין הכנה דרבה ובירושלמי שם א"ר מנא קומי ר' יודן מה אפכן לה פתילה גבי ביצה א"ל מן מה דאנן חמיי רבנן מדמיי לה, הדא אמרה הדא היא. ומזה שפטו איזה מחברים לכונה אחרת בדברי הירושלמי. אולם נראה לפרשו באופן זה דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה כיון דאמרינן בפ"ק דחולין דבהמה בשבת הוי מוקצה מחמת איסור א"כ למ"ד שבת ויו"ט הוי קדושה אחת האיך שוחטין בהמות ביו"ט אחר השבת דהוי מוקצה מחמת איסור והואיל ואתקצאי בשבת הוי מוקצה ליום טוב ורבינו נסים כתב דאין שוחטין וזה דוחק גדול. ולדעתי נראה דאימת אמרינן קדושה אחת היא דוקא במידי דהוי ענין אחד בשבת וי"ט כמו עירוב האם מניחין עירוב ביו"ט עצמו כיון דכבר קנה תחומו מערב וכן ביצה שנולדה ביו"ט אסורה וכן בכלכלה שאין מגביהין ביו"ט כמו בשבת בזה אמרינן קדושה אחת והוי כמו יום אחד לגמרי משא"כ בשחיטה שבשבת אסור לשחוט לצורך אוכל נפש וביו"ט מותר והמוקצה מחמת איסור בשבת הוא מחמת איסור שחיטה דביו"ט עצמו אין זה איסור. ואיך יתכן דמחמת איסור שחיטה דשבת איתקצאי ליו"ט דהוי כקדושה אחת כיון דענין איסור שחיטה ליכא ביו"ט עצמו ולגבי זה לא הוי קדושה אחת. וכיוצא בזה כתבו רבנן בהא דרבי סבר מערבין עירובי חצירות ביו"ט שחל להיות ערב שבת, והקשו בתוספות הא רבי סבר קדושה אחת הוי. וכתבו דהא דאית ליה קדושה אחת היינו בדבר האסור ביום טוב, אבל בשביל שקדושה אחת הן לא אסרינן דבר המותר לעשות ביו"ט עצמו כגון לטלטל בחצירו לעשות עירוב בשביל שבת וקרוב לזה בנידון דידן אע"ג דאם יהיה מוקצה מחמת מיאוס או מחמת דבר אחר ולסוף ביו"ט יסתלק המוקצה אמרינן דהוי כאילו איתקצאי ביו"ט עצמו ונסתלק' ההקצאה דהדר איחזי ואסור לכולה יו"ט מ"מ הכא דביו"ט לא שייך כלל הקצאה מחמת איסור שחיטה דאין זה ביו"ט כלל א"כ ע"כ לא הוי קדושה אחת ודו"ק.
ולפ"ז יבואר לן דברי הירושלמי בפשיטות דאמר שירי פתילה שירי שמן יהא אסור להדליקן ביו"ט שלאחר השבת משום מוקצה דהואי מוקצה מחמת איסור דבשבת הוא מוקצה ע"ז אמר מאי מדמין רבנן ביצה גבי פתילה דביצה אסורה ביו"ט הואיל ואתקצאי לשבת והוי כיום אחד וכמו אילו נולדה ביום טוב הוי אסורה כן נמי כשנולדה בשבת הוי כאילו נולד ביו"ט עצמו אבל בפתילה ושמן שענין הקצאה שלהם אשר בשבת לא שייך ביום טוב, דשירי פתילה שהדליקה ביו"ט עצמו אטו מי אסור לחזור ולהדליקה וכיון דענין מוקצה זה לא שייך ביו"ט עצמו כלל איך שייך לומר בזה קדושה אחת היא. וע"ז אמר מן מה דאנן חמיי' רבנן מדמו עירוב לפתילה אע"ג דבעירוב שייך קדושה אחת דאם נאכל ביו"ט עצמו הלא קנאו העירוב לכל היום וכמו כן בשבת ויו"ט משא"כ גבי פתילה וחזינן דלא מחלקו וזה נכון.
והנה אע"ג דמסקינן בירושלמי דתליא אם אמרינן שתי קדושות הן או קדושה אחת ואם הוו שבת ויו"ט קדושה אחת גם שירי פתילה ושירי שמן ושירי מדורה שכבו בשבת אין להדליקם ביו"ט ולפי מה שפירשנו שיטת הבבלי היא דאף למאן דאמר קדושה אחת היא אין זה רק בדבר השייך ביו"ט כמו בשבת ולא כן בהנך דביו"ט ליתא לאיסורא דילהו דליהוי שייך מוקצה מחמת' ויש לתלות מחלוקתן במהות גדר המוקצה. אם המוקצה צריך להיות אותו הדבר אשר בעבורו הוקצה היינו אם הוקצה מחמת איסור צריך להיות האיסור עצמו בהויתו כמו שהוא שיהא באמת אסור לשחוט וכיו"ב בכל מקום, וכיון שסיבת המוקצה צריך להיות בעצם וזה אינו ביו"ט רק בשבת ואם הי' ביו"ט עצמו לא הי' מוקצה כלל א"כ אינו קדושה אחת וכמו שביארנו מה שא"כ אם נאמר דסיבת המוקצה אינה צריכה להיות בעצם ואף אם סיבת המוקצה אינה רק לפי מה שעלה בדעתו של בעל הבית שהסיח דעתו מליהנות ממנו ג"כ הוי מוקצה כמו בגרוגרות וצמוקין דהוי חזי למיכל אלא שלא ידע הבעה"ב דחזו ג"כ הוי מוקצה א"כ אין אנו מסתכלין בעיקר על עצם המוקצה אלא במה שנתהוה בדעת האדם, והגע בעצמך אם היה מוקצה מחמת מיאוס בשבת למאן דאמר שבת ויו"ט קדושה אחת הוי הלא אסור גם ביו"ט דענין זה שייך גם ביו"ט ואם הוי מוקצה מחמת איסור בשבת הלא האיסור הוא סיבה לדחות דעת האדם מלהנות ממנו וכיון דאדחי דעת האדם ממנו תו אמרינן הואיל ושבת ויו"ט קדושה אחת היא אם אידחי דעת האדם ביה"ש דיו"ט הלא הי' אסור מליהנות כל היו"ט דהואיל ואתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולא יומא ה"נ כי אידחי דעת האדם בין השמשות דשבת אע"ג דאין סיבת האיסור שייך ביו"ט מ"מ הואיל ואין האיסור צריך להיות במציאות אלא בדמיון דעת בעה"ב ואין חלות האיסור רק סבה רחוקה לחלות המוקצה שמשום זה נדחה דעת האדם מליהנות ממנו בשבת ותו מאי נפ"מ אם נדחה דעתו מחמת איסור או מחמת מיאוס או מסבה אחרת שהרחיקה את דעתו מליהנות ממנו - ונמצא דלשיטת הירושלמי דסבר בריש מכילתא דיום טוב דמוקצה שיבש מבעו"י ולא ידעו בו הבעלים דאפי"ה הוי מוקצה שפיר סבר למסקנא דאפילו בשירי פתילה ושירי שמן כו' ג"כ אסור ביו"ט משום קדושה אחת אולם בתלמודא דידן בפרק אין צדין סבר רב כהנא דמוקצה שיבש ולא נודע לבעלים דשרי כיון דהוי חזי מאתמול א"כ צריך להיות המוקצה בפועל וזה לא שייך בכה"ג אף למאן דאמר קדושה אחת היא וכמו"ש בס"ד ודו"ק.
וכיון שביארנו שיטת הירושלמי דאף בכה"ג אמרינן דשבת ויו"ט קדושה אחת הוי א"כ קמה קושית הרמב"ן לדוכתה להני תנאי דסברי קדושה אחת הוי א"כ איך שוחטין בהמה ביו"ט אחר השבת הואיל דאיתקצאי מחמת איסור בשבת אמנם ע"ז אני קורא דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר כי בפרק כירה הלכה ו' אמר רבי יוחנן אין לך דבר שהוא בעינו ואינו בהיכנו אלא דבר בלבד ופריך והרי שמן בנר והרי חטין בזריעה והרי ביצים לאפרוחים הרי בעינן ואינן בהיכנן ומשני לכך נתנן משעה ראשונה שיכלו כמו שמן שיכלה בנר וחטים בקרקע וביצים שיעשו אפרוחים ופריך ממוכין ומשני דלא אמר ר' יוחנן רק באוכלין ופריך מגרוגרות וצימוקים ומשני דהוו ככלים עיי"ש. הרי חזינן דסבר דאין מוקצה בדבר שהוא בעינו ואינו מוכן רק בהנך שיהיב להו שיכלו וזהו לרבנן דפליגי על ר' שמעון דהמה סברי בשמן שבנר שכבה שאסור לאוכלו ואפ"ה סברי דלית שום מוקצה בדבר שהוא בעינו לדחות מחמת האיסור רק מה דיהיב להו שיכלו בשבת [ודלא כמו שחשב המרשים דלר' שמעון קאי הירושלמי] וזהו לאפוקי שוחט בשבת דסבר רב בפרק קמא דחולין דהוי מוקצה מחמת איסור ע"ז חולק ר' יוחנן ואמר דבאוכלין אין מוקצה בדבר שהוא בעינו ולכך לא מזכיר הירושלמי כלל בפרק כירה הלכה א' שום גררא דמוקצה במבשל בשבת [דמפרש בבלי ראוי לכוס] ובמעשר בשבת [דאמר בבלי טבל מוכן] וכן לא נזכר כלל בשוחט בשבת מוקצה וטעמא כדפרישית ובהך שביארתי שיטת הירושלמי דאינו צריך שיהי' האסור בעצם רק דחוי דעת האדם עיין כירה ריש הלכה ו' ר' חגיי בעי כבה מבעוד יום ונתוודע לו משחשיכה כו' ועיין מראה הפנים שם שהעיר מהך דרב כהנא דפרק אין צדין בתלמודא דילן ודו"ק.