אור שמח על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יג
אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל עכו"ם או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם וכו' ולא לכלבים.
הנה הקדמונים הקשו דפריך הגמרא לריה"ג דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי דחיותא היכי שדינן כו' חזו להיסק, בשבת מאי איכא למימר כו' וכיון דכולהו מתנית' דמטלטלין שער של אפונין מפני שהוא מאכל בהמה ובשר תפוח מטלטלין שראוי לכלבים, וקודר אדם קב או קביים כו' לפני בהמתו וכי"ב חזינא דנותנין לפני בהמה וזנין אותה במה שמטלטלין מזונותיה א"כ ודאי הלכה כר' עקיבא דלכל נפש אף נפש בהמה במשמע. אולם במלחמות כתב דאדרבא דהואיל ובשבת ג"כ מטלטלין כל מאכל בהמה אע"ג דבשבת לא הותרה מלאכת אוכל נפש מוכח דלא תליא בהא. וזה אין סתירה. דכל איסור טלטול הוא מדרבנן והוא מקרא דשבתון שבות. וכיון שרואים אנו שביום טוב הותרה מלאכה לצורך אוכל נפש דבהמה לכן לא גזרו חכמים גם על טלטול אוכל נפש דבהמה בשבת. רק מה שהקשה דבפרק נוטל דמהפך רב נחמן משנה דמעבירין עצמות וקליפין דב"ה אמרו מעבירין דלית להו מוקצה והיינו משום דחזי לבהמה [ועיין תוספות שהשיגו על רש"י] וב"ה אמרי בהדיא בפרק יום טוב א"כ מה ת"ל לכם לכם ולא לעו"ג לכם ולא לכלבים הרי חזינן דלא תלי הא בהא. וקושי' זו יתכן לדעתי לישב כך. דהנה חזינן בפרק כירה דר' יצחק סבר דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואפ"ה בצריך למקומו ומתוך שיכול ליטלו מוליכו למקום שירצה כן הכא אפשר דאע"ג דאסור לטלטל ולהטריח ביו"ט או בשבת לצורך בהמה מ"מ בצריך למקומו מטלטלו ומוקצה הא לית להו לבית הלל בשבת רק היכא דלא חזי למידי וכיון דמעבירין מעל השולחן תו נותנין אותם אח"כ לבהמה, דזה מסתבר' דשרי לטלטל לצורך מקומו דהא מוקצה לית להו לבית הלל אלא דבלא חזי למידי אסרי גם למאן דלית לי' מוקצה והכא הא חזי לבהמה לאכול אע"ג דאסור לטלטל ולהוציא לצורך בהמה מ"מ לא גרע מבשר תפל דהוא עומד לאדם ולא לבהמה אפ"ה שרי למאן דלית ליה מוקצה לטלטלו כן ה"נ שרי לטלטלו לצורך מקומו, ומיגו דמטלטלו לצורך מקומו מותר ליטלו מעל השולחן ולהאכילו לבהמה, ולפי"ז לק"מ מהא דתנן מעבירין מעל השולחן [גם כל קושיות התוספות שהקשו כאן יתישבו בזה]. אך תמי' לומר לריה"ג דיהא אסור לטלטל אוכלי בהמה ביו"ט לצרכה ואטו תהא הבהמה מתענה בשבת ויו"ט או שיהא נותן לפני' מזונות מערב יו"ט ותהא אוכלת כל הלילה וכל היום וכן תמה במלחמות.
לכן נראה דלא תליא הא בפלוגתייהו דריה"ג ורבנן מידי. ופירוש הסוגיא יתכן לדעתי עפ"י דרך הרמב"ן ובסגנון אחר. וזה דפירוש השמועה בסופלי דהיינו גרעינים שאכלן ביו"ט דהוי נולד, דמעיקרא היו מובלעים באוכל אדם, לחיותא היכי שדינן להו, כמו שפירש רמב"ן אלא דהצעתה כך היא דזה ברור דמוקצה אינו מאיסורי הנאה וכמו דאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת ואין אדם מעמיד ע"ג מוקצה דלמא שקיל ויהיב לה חזינן דמוקצה אינו אסור בהנאה כלל וכן כתבו רבנן בתוספות פרק השוכר את הפועל דף ס"ו סד"ה אמר רבא דמה"ט שרי המבשל בשבת ולא אמרינן דכל עצים בשבת מוקצים הן דבאיסור מוקצה שהוא מותר בהנאה לא אמרינן יש שבח עצים בפת וכן כתבו בפרק כ"ש, עוד הכריעו רבנן בתוספות בפ"ק דיו"ט דטלטול מוקצה התירו מפני צורך אוכל נפש דאדם וכן הוכיחו מהא דאמר פרק המביא דבית שנפחת דר"מ סבר פוחת לכתחלה משום צורך יו"ט שיטול הפירות וא"כ הוה"ד דלמאן דאמר דהתירה התורה מלאכה ביו"ט משום צורך אוכל נפש דבהמה וכמו עגל טריפה לשוחטה לצורך כלבים כן התירו חכמים לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דבהמה וזה פשוט. וכיון שזכינו לזה לכן אמר אביי הנך סופלי היכי שדינן לחיותא הא מוקצים הן ונולד דאתמול הוי קיימי לאדם והשתא עומדים לבהמה. ולרע"ק א"ש דסבר דמלאכה מותרת משום אוכל נפש דבהמה, ה"נ מותר ג"כ טלטול לצורך נפש דבהמה אפילו טלטול דמוקצה, ולא דמי להא דאמרו לקמן אין סומכין את הקדירה בבקעת דהתם זה הוי תשמישו משא"כ הטלטול בלא אכילת הבהמה אין לו בזה שום תועלת ולא נגמרה כונתו וקרוב לזה כתב הרש"א שם. וכיון דמטלטלין תו נותנין לפני הבהמה דהא שהבהמה אוכלת אותו אין בזה שום איסור מוקצה וכמו שביארתי לעיל. ופוק חזי בפרק במה מדליקין גבי פתילת הבגד כו' דאמר בג' על ג' מצומצמות כו' דכו"ע אית להו כו' אין מסיקין בשברי כלים כו' המדליק צריך שידליק ברוב היוצא ועיין בפירש"י שם, דקפיד אהא דקא מדליק בידים אחרי דהוי שברי כלים, הא מה שנדלקין מאליהן לא איכפת לן אע"ג דנהנה משברי כלים, וקא מתרץ הואיל וחזי להיסק ובריטבת' הואיל וחזי להיסק גדול, וכיון דאתמול הוו קיימי לאדם גם עכשיו מוכנים לצורך אוכל נפש דאדם והיינו להסקה. וכפי מה שפסק רבינו לקמן פרק ב' הלכה י"ב מיש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן ביו"ט מסיקין מפני שהן מוכנין ע"ג האוכל וכיון דקיימי להיסק לכן מטלטלין אותם להאכילן לבהמה ג"כ וזה נכון. אך לפ"ז הא דאמרו תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר צ"ל דהיא קושיא בפני עצמה ולא לדברי אביי ולריה"ג דבשבת גם לרע"ק לא ניחא כלל כמובן ודו"ק. והמופת ע"ז, דמעיקרא אמר א"ל חזו להסקה א"ל חזו להיסק גדול ועל קושיא דתינח בי"ט בשבת מא"ל לא כתיב א"ל מטלטלינן אגב רפתא והיינו משום דקושיא זו על דברי הכל בעי ואין זה מדברי אביי כלל. ומה דאמרינן בפ"ק דעגל שנולד מן הטריפה הוי מוכן לכלבים אע"ג דאין לשחוט עיין מלחמות וחדושי רשב"א בפ"ק. אולם לדעתי נראה דלכו"ע אסור מדרבנן לעשות לצורך כלבים רק מה"ת שריא ואתיא הך משנה דחלה ככולי עלמא ודו"ק.