אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות קרבן פסח· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה ב

הלכה א

ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון.
בפרק כיצד צולין תני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופרש"י הפסח או הדם וזה כפירוש רבינו, ובירושלמי שם מתניתא בשנטמא משירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים, וצריך ביאור מדוע אם נטמא עד שלא ירד לאויר הכלי הוי כמקבל מים אטו מי מפליג רחמנא דעל דם שנטמא קודם שירד לאויר כלי אין הציץ מרצה. הן דאם נאמר כן הוי א"ש הא דתנן פרק דם חטאת חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעה"כ בין שלא היתה לה שעה"כ איזו היא כו' שלנה שנטמאת כו', והוא צריך ביאור הלא מה"ת ארצויי מרצה ומה"ת ראוי להזייה ואשר יזה קרינא ביה, כדחזינא פרק כסוי הדם (דף פ"ו) דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת בנחירת עוף בסימנים בעי כסוי אף אם שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכי יצוד כו' אשר יאכל כתיב, בכ"ז כיון דמה"ת ראויה לאכילה אשר יאכל קרינא ביה, א"כ ה"ה כאן דאשר יזה כתיב אם מה"ת ראוי לזריקה אשר יזה כתיב ובעיא כבוס, וכבר הרגישו בזה בתוס' שם, אמנם לפי הירושלמי ניחא דמיירי שנטמא הדם קודם שירד לאויר כלי ואז אין הציץ מרצה והוי כמקבל מים ולא קרינא ביה אשר יזה, ואם נתקבל בכלי אז כשנתז אינו טעון כבוס מהבגד. אולם עדיין לא הועיל לנו בזה, דמה נעשה בהא דבעי בגמרא רב חסדא נתז על בגד טמא מהו יעו"ש הא כי נטמא מאי הוי אכתי סופו מן התורה היה ראוי לזריקה, רק ע"כ כשנטמא הדם טרם שירד לאויר כלי ומאי בעי כיון שניתז טרם שנתקבל בכלי מן הצואר הרי משנתינו היא ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, וע"כ כתירוץ רבוותא בתוספות:
לכן נראה לדעתי פירוש הירושלמי דסבר דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וכמפורש סוף פרק לולב וערבה וקדשת את המזבח כו', מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת אף הכלים לא יתקדשו אלא בדעת עיי"ש, ובפ"ק דמנחות דדם שנתקבל בכלי הוא מתקדש בכלי ובעי קידוש מדעת, וכן קידוש קומץ בעי שיהא במתן כלי לשם קידוש מדעת עיי"ש (דף ז) כל הסוגיא, וא"כ כאן דאילו הוי ידע קודם שנתקדש בכלי דהוא טמא הלא לא היה מקדיש אותו בכלי שרת ולא היה מקבלו נמצא דהוי קידוש בטעות שלא מדעת והוי כאילו נשפך על הרצפה ואספו ופסול והוי דם שלא נתקדש בכלי שרת ולכן אמר דנעשה כמקבל מים וכ"ז בנזרק ואח"כ נודע שנטמא מקודם הא בנודע מקודם קבלה ובזדון קיבלו וזרקו ודאי הורצה מן התורה דהוי דם שנתקדש בכלי שרת, וז"ב דטעמו משום דהוי קידוש בטעות והוי כמו שלא נתקדש מדעת דדעת האדם בעי דאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת. אולם לפ"ז מוכרח דמה"ת אסור לזרוק דם יחיד שנטמא רק אם זרק הורצה וכן משמע לשון הירושלמי לעיל ה"ה, הפריש בין קריבין ליחיד לקריבים לצבור הקריבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק דמו עבר וזרק הורצה, הקריבין לצבור אם יש לו אומרים לו הבא [דדחויה היא בצבור] ואם אין לו מתירין לו לזרוק לכתחילה כו' ולכן הוי קידוש טעות דאילו ידע שנטמא ואסור לו לזרוק לא היה מקבלה בכלי שרת ולא קידשה והוי כדם שלא נתקדש בכ"ש, אבל אם נימא דמדאורייתא מותר לזרוק לכתחילה רק מדרבנן אסור לזרוק א"כ אמאי הוי קדושי טעות הא כיון דבהעדר ידיעתו זרק הדם כדין טהור והורצה, הא למה הדבר דומה למה שפסק רבינו בפרק ט"ז מהלכות מכירה הי"ד אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס אם היו הפירות כו' ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום יעו"ש והיינו שאף אם הוזלו קודם שאכלן מ"מ כיון שנעשה מהן מה שהיה עושה בפירות היתר אינו מחזיר לו כלום מדמי המקח ולא אמרינן דהוי מקח טעות וקנינו בטל ומשלם רק כפי מה שהיו שוים בעת אכילתו אותן וכן פסק הש"ך ביור"ד סימן קי"ט עיי"ש וטעמו משום דבאיסור דברי סופרים אין איסור על עצם הדבר רק על כתפא דגברא מונח שמצווה מלא תסור או משאל אביך ויגדך וכי לא ידע מצווי החכמים והיה מתעסק אצל האיסור נמצא שלא עבר על איסורא דלא תסור ונהנה מהן והיו שוים לו כמי שהיו שוים אליו פירות היתר וכאילו היה אוכל פירות היתר, והדבר דומה למה שלמדנו רבותינו בהא דפרק המדיר דאם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דתניא אם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת למ"ד אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ופירשו בעלי התוס' דוקא אם התירה חכם קודם שנודעו לבעל הא אם נודעו לבעל ואח"כ התיר לה חכם אינה מקודשת וטעמא שע"מ כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקידושין ולא יקפיד מחמת הנדרים שיהיו הקדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי הוא מקפיד ורוצה שיתבטלו שמא לא יהיה להן היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלן שאין עתה שום קפידא, הנה אע"ג דהנדרים היו קודם שהתיר חכם ואם היו נודעין לבעל היו הקדושין מבוטלין בכ"ז כשלא נודע לבעל עד אחרי ההיתר שהתירן חכם תו בטלה קפידתו דבעל ומקודשת, כן הכא נמי אעפ"י שאם הי' נודע לו קודם שאכלן היו חכמים מקפידין ומזהירין אותו שלא יאכל ואדעתא דא לא זבין והוי מקח טעות, בכ"ז אם לא נודע ולא היו מקפידין חכמים עליו כיון דלא בעי למידע ומתעסק הוא אצלן ואכלן כפירות היתר הרי נגמר מחשבת קנינו ולא הוי שום אונאה וז"ב. כמו כן בנידון דידן כיון דלא נודע לו עד שנזרק הדם ולא היה שייך שיקפידו ולא יתירו לו לזרוק וכשעבר וזרק הורצה וכדין דם טהור זריק א"כ הוי ממש כדם טהור ונגמר מחשבת קבלתן בכלי וקידושין ולא הוי קדוש טעות כלל, וע"כ דמה"ת אינו ראוי לזרוק הדם לכתחילה ושפיר הוי קידוש בטעות שהרי אסור מה"ת לזרוק ואילו הוי ידע הרי לא קידשן בכלי שרת ולא זרק אותן ע"ג המזבח והוי קידוש טעות וכמקבל מים דכיון דמה"ת אסור לזרוק אע"ג דלא ידע בכ"ז איסורא עביד ולא ניחא ליה למעבד איסורא ודוק. ובאמת לא מצאנו גם בבבלי מי שיסבור דמן התורה ציץ מרצה על טומאת דם לזרוק לכתחילה ביחיד, דמסתברא דכיון דכתיב עון הקדשים מקריא עון ולכתחילה אסור לזרוק רק אם עבר וזרק נשא הציץ עון זה. והא דאמר בפרק האשה רבה דמה"ת ארצויי מרצה ואמרי רבנן לא הורצה היינו דמה"ת אם עבר וזרק אף במזיד הורצה ולא שני בין שוגג למזיד אבל בין דיעבד לכתחילה לא שמענו שיסבור דמה"ת אף לכתחילה שרי לזרוק:
ובזה א"ש מה שהקשינו על סוגיא דדם חטאת דאם נטמא הדם אמאי לא קרינא אשר יזה לאצרוכי כיבוס כיון דמה"ת ארצויי מרצה, ולפ"ז ניחא דכיון דמה"ת אסור לזרוק דעון מקריא זריקתו שפיר לא קרינא ביה אשר יזה אע"ג דאם עבר וזרק הורצה, דכיו"ב מצאנו גבי קצירה קודם לעומר דקוצרין מבית השלחין ומפרש טעמא משום דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית השלחין לכתחילה אינו מביא אע"ג דאם הביא כשר ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה עיין פרק ר"י (דף ס"ח) תוס' ד"ה קוצרים בה"ש יעו"ש. וסעד גדול דמה"ת אסור לזרוק מהא דרמי בהקומץ רבה (דף כ"ה) הא דתניא על מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד על הא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא כו' ומשני רב יוסף הא רבי יוסי הא רבנן דתניא אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם עבר ותרם כו' במזיד אין תרומתו תרומה כו' ומאי מדמה התם הא עבר על דבר תורה דמה"ת אין תורמין מן הרעה על היפה כש"כ מן הטמא על הטהור דונשא חטאו כתיב שאם לא תרם מחלבו ממנו נושא חטא, לכן שפיר במזיד אין תרומתו תרומה משא"כ כאן דמדבריהם אין זורקין לכתחילה, ויותר יפלא דאמר אימור דשמעית ליה לר"א בתרומה דקילא בקדשים דחמירי מי שמעת ליה כו' הרי אדרבא הך דתרומה קרינא ביה ונשא חטאו דבר תורה, אם לא דנאמר דגם כאן הוי דבר תורה דעון הקדשים כתיבא ועון מקריא זריקתו בטומאה:
אמנם הא דפסיקא לרבוותא בתוס' ריש דם חטאת דמה"ת מרצה ציץ לזרוק דם שנטמא לכתחילה הוא מהא דרמי בפרק הנזקין (דף נ"ד) על ר"מ דבדרבנן קניס מהא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ופרש"י דמה"ת זורק לכתחילה דהציץ מרצה, אולם ז"א מוכרח דבשיטת ר"ח סגן הכהנים מוקים כמ"ד אין טומאה למשקין מה"ת כל עיקר ומדרבנן יעו"ש, אך זה דחוק דר"מ סובר תמן טומאת משקין עצמן דבר תורה דסבר ספק ליטמא טמא יעו"ש ודחוק לומר דאליבא דרע"ק אמר עיי"ש בסוגיא ובתוס' וליה לא סבירא ליה, דאיהו סבר אין שני עושה שלישי בחולין. אולם בל"ז יש לומר דהכי פריך בהנזקין דחזינן בהמנסך דדאורייתא הוי קניס משום חומרא דעו"ג ה"נ קדשים דחמירי הוה ליה למיקנס וכמו דאמר בהקומץ רבה קדשים דחמירי מי שמעית ליה ואדרבא יתכן מה דלא משני ר"י היא דאין זה סתם משנה יעו"ש רש"י ותוס' ודוק:
ורבינו לא הביא דינא דירושלמי משום דסובר דלמשנה אחרונה משקי בית מטבחייא דכן ודם קדשים אינו מקבל טומאה וכל הנך משניות דלא כיוסי בן יועזר איש צרידה וכמשנה ראשונה אתיא כמוש"ב בפירוש המשנה לעדיות באורך, והא דלא הביאו על דינא דנטמא הבשר בפסח משום שאם נודע לו קודם זריקה וזרקו הרי אין הציץ מרצה והיינו דלא מהני רצוי ציץ משום דאכילת פסחים מעכבא דפוסק דלא כר' נתן ובעיא פסח שני, וע"כ מה"ת אינו מרצה רק בלא נודע משום דהתורה קפדה על הידיעה דוקא נמצא כי לא נודע הרי לא עביד בזריקה שום איסור שכיון שנזרק במחשבת אכילה סגי ברצוי ציץ וכאילו נטמא הבשר בעת שנודע, ואע"ג דסבר אין הציץ מרצה על האכילות זה דוקא בכולהו קרבנות דעלמא הא בפסח שכן מצאנו בציבור שהם אוכלין בטומאה, ורבינו סבר דדחויה היא בציבור ובעיא ציץ לרצויי אף בטומאת הגוף כמוש"כ במפורש בפ"ד מהלכות ביאת המקדש הט"ו וכיון דאכילת פסחים מעכבא מרצה עליו ציץ, לכן ביחיד כיון דאם נטמאו הציבור חזי לאכילה לכן מהני ריצוי ציץ בשגגה דהוי כמו שנטמא אחרי זריקה, וכיון דעל אופן שלא ידע הזריקה מרצה נמצא דעל אופן השגגי אין זה איסור כלל משא"כ בדם שנטמא שמן התורה לא יזרוק ואם זרק הציץ מרצה, דזה הכלל דהיכא שההעדר ידיעה גורם הרצוי לא שייך שעביד איסורא בלא נודע משא"כ בדם שנטמא שהמפעל גורם הרצוי מה שפעל ולא סיבת השגגה ודוק היטב:
ודע כי לפי מה שפרשתי בירושלמי יש לדבר בחטאת הגזולה שנודעה דרבנן אמרו דאינה מכפרת טעמא דהוי קידוש בטעות ומסולק קושית התוס' שם דאיך יעקרו חכמים ד"ת. אך צ"ב מהא דאין תורמין מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ולא אמרינן דתרומה בטעות הוה. ועיין תוס' יבמות (דף פ"ט) ד"ה קישות ונמצאת מרה ובמחנ"א הלכות נדרים סימן י"ג שהעיר מפלוגתת רבינו עם הראב"ד בפ"א מהלכות איסורי מזבח במי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח אם הוי הקדש טעות ואכמ"ל כי יש לעיין טובא. ואולי יש לחלק דהכא בעת הטעות לא נגמר תכליתו שאין תועלת בקידושו כי לא נזרק עדיין אבל שם בעת התרומה וההקדש שלא ידע נעשה כבר הענין שנפטר כריו וכן מקדש, והוא נידון אחר, ודוק בכ"ז:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות קרבן פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה