אור שמח על משנה תורה, הלכות קרבן פסח· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יח
אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום כו' אינן דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם שבת.
הנה בריש פרק אלו דברים פליגי ר"א ורבנן במכשירי פסח אם דחו שבת. וכבר פירשו בתוס' דר"א סבר בריש פרק ר"א דמילה דכל מכשירי מצוה דחו שבת שתי הלחם ועומר ולולב מצה ושופר וסוכה יעו"ש רק ר"א לדבריהם דרבנן אמר ע"ש. אך הקשו א"כ ממה יליף ר"א אי מכל הנך הא יכול לקיים מצותן בעת הדחייה אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה, ואם תאמר דזה לא חשיב פירכא א"כ למה לן קרא במועדו להורות דפסח דוחה שבת נילף מהתם. ונראה דאין זו קושיא דכבר פירשו לעיל בהא דאמרו דאתיא עשה דפסח ודחיא עשה דהשלמה והקשו הא לא הוי בעידנא ותירצו דכיון ששחטו עליו וכיון שתאמר שראוי להקריב וראוי לאכול תו שוחטין וזורקין עליו אף אם לא יאכל דאכילת פסחים לא מעכבא רק שיהא ראוי לאכילה בעינן וכיון דנשחט ונזרק הרי כבר יצא ידי פסחו וקיים העשה דפסח א"כ הלא קיים מצותו ביום בעת הדחייה. ומעתה הא דהקשו דא"כ במועדו גבי פסח למה לן דאמר ליה עקיבא עקרתה כו' במועדו כו' ניחא * דאיהו סבר דבמועדו לא צריך על שחיטת פסח דילפינן מכל הנך מצות דדחו שבת וע"כ גלי קרא דבמועדו שאף מכשירים דחו שבת, ואם תאמר אמאי לא יליף על מכשירים ג"כ מכל הנך מצות דדחו שבת הן ומכשיריהן, נתבונן נא בסוגיא דשבת שם דאמר דמודה ר' אליעזר שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן א"ל אביי אדרבא מדאין קבוע להן זמן כל שעתא ושעתא זמניה הוא כו', וצריך ביאור סברת רב יוסף מאי קס"ד. והנראה דר' עקיבא כללא כייל כל שאפשר לעשותה מערב שבת אינו דוחה שבת ופירש בירושלמי הגע עצמך שנולדה בו יבלת בשבת ומשני מין יבלת ראוי להיות מאתמול וכן בהזייה הואיל ושם הזייה ראויה מאתמול, והנה ביבמות פ"ק (דף י"ד) בהא דאמרו במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין בשבת ופירשו בתוס' במתכוין היו מביאים עצמן שיהיו צריכים לכך מפני חבוב מצוה, הלא דסברתו דאף שיכול לקיים ולעשות מע"ש בלא דחייה, בכ"ז הואיל ולא מטא זמן חיוביה הוי כמאן שלא הגיע חיובו ואינו צריך לדאוג ולהכין כלל צרכי מצוה על מחר ולדידיה כמו לרע"ק הכלל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת כן לר"א כל מצוה שאין חיובה מערב שבת דוחה שבת דלא שייך לומר שהיה לו להכין מע"ש כיון דלא מטא זימניה, משא"כ בציצית ומזוזה שהחיוב חל מע"ש א"כ היה לו להכין מע"ש וכיון דמטא החיוב בע"ש אינו דוחה המצוה שבת, ואין לומר כיון שכן אם יקנה בגד בשבת או נעשה בן י"ג בשבת דמטא זמן מצותו בשבת לידחי מכשירי ציצית ומזוזה שבת, ז"א כיון שמין מצוה זו אינה מיוחדת אל היום ויכול להיות חיובה גם מע"ש אינה דוחה שבת כמו לרע"ק באופן שלא היה יכול לקיימה מע"ש הואיל ומין שלה יכול להיות מאתמול כן לר"א על החיוב אם יכול להיות חיוב המצוה מע"ש אינה דוחה שבת וזו סברה נכונה:
הגה"ה
ולפ"ז הא דאמר ר"א סוכה דוחה שבת פירושו רק ביום ראשון ובלא זה אין חובה לאכול בסוכה רק יום ראשון, דמה דאמר ר"א ארבע עשר סעודות חייב לאכול בסוכה הא אמרו חזר בו ר"א יעוין סוף פרק הישן, ורק אביי מקשה ליה דזה הוי שייך במצוה שאינה נוהגת רק פעם אחת כיון שחל חיובה מיום הקודם והיה לו להכין מאתמול לא דחייא שבת ולא דמיא להנך, אבל מזוזה וציצית דכל שעתא ושעתא זמנו הלא הזמן של המצוה תדיר ואם מתבטלת שעה אחת הלא אותו שעה אינה חוזרת ומעות שאינו יכול לתקן דמצות שעה זו לא יקיים לעולם [ועיין תוס' ד"ה ושוין] א"כ החיוב של המצוה של הציצית ומזוזה דשבת הוא חיוב בפני עצמו שלא הגיע טרם שבא הזמן שנתחייב בו, דמה שמחוייב היה מאתמול הלא אינו משום שהיה צריך לעשות ציצית לקיים מצות לבישת ציצית או עשיית מזוזה דזמן שבת רק כדי לקיים מצות ציצית אותו יום ושעה דחול שכבר עבר ועליו אין אנו דנים עכשיו, א"כ חיוב לבישה דציצית ועשיית מזוזה של שבת עוד לא הגיע חיובם מאתמול טרם שהגיע היום, וא"כ לידחו שבת מקו"ח דמצוה חשובה היא שנוהגת תדיר, וזה שדייק אביי אדרבא מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זימניה הוא היינו דהשעה שהיא עכשיו לפנינו זימניה הוי ולא הגיע החיוב מאתמול וכל שעתא חיוביה בפני עצמו הוא וא"כ ידחו מכשירים שלהם שבת כיון שחיוב מצותם לא היה מע"ש דאז היה חיוב מצות אותו שעה בעצמה הנוכחי של חול ולא הגיע חיוב מצוה של שבת, זה ביאור דברי הגמ' בעומק:
וכיון שכן נתבונן נא במצות פסח דנאמרה לישראל הלא כיון שהן בדרך רחוקה או חוץ מאכילתו או חוץ מעשייתו פטורים מפסח אימת יבוא החיוב עליהן, ועל כרחין דהחיוב חל עליהם מקודם י"ד שיכינו עצמן ליטהר ולעשות הפסח, ואף להך תנא דאמר אליבא דר"א פרק מי שהיה טמא דמאסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה פירש בפירוש המשנה לרבינו דהכוונה אם אנוס ואינו יכול להכנס בעזרה אין שוחטין עליו [ולשון הגמרא לא משמע כן ע"ש] וערל שלא מל אמר ר"א דענוש כרת אף אם הוא בשבת שהיה לו למול מאתמול, ועיין בסוף פרק האשה בהא דאמרו דאיזמל אינו דוחה שבת פירש"י דמילת זכריו מעכבו מפסח אע"ג דאנוס הוא ובאונס אין מעכבו מלעשות הפסח וכמו שאמרו ביבמות פרק הערל כגון שהיה אביו ואמו חבושין בבית האסורים שוחטין וזורקין עליו, בכ"ז כאן הואיל וידע מאתמול שלמחר לא מצי להימול היה לו להכין איזמל מערב. א"כ חזינא דהחיוב של הפסח רמיא מקודם שהגיע זמן שחיטתו ואולי החיוב רמיא מיום ששואלין ודורשין קודם הפסח וכמו דאמרו פ"ק דפסחים לענין ביעור אם יצא ואין דעתו לחזור יעו"ש. והא דאמרו בזבחים נפ"מ לענין להטמא לקרובים בין מטא זמן שחיטת פסחו ללא מטא זמנו, הוא דוקא במקום דאיכא מצוה אחרינא של טומאת קרובים לכן צריך לטמא דלהפסח אינו רק בגדר הכנה ומצוה אחרינא כבר הגיע זמן חיובה וקיומה. וכיון שכבר מחוייב במצוה זו של עשיית הפסח להכין לה דאל"כ איך יעשו ישראל הפסח הלא כולם יהיו בדרך רחוקה ומכש"כ נשים שאינן מחוייבות לעלות לרגל, וכיון שכבר הגיע זמן להכין להמצוה מאתמול תו לא דחיא שבת, ואינה דומה לכל הנך שלא הגיע זמנן מע"ש, משא"כ בפסח שהחיוב היה מע"ש היה לו להכין מכשירי הפסח מע"ש וכסברת רב יוסף ולא שייך כאן הדיחוי של אביי דמצות פסח אינו רק בי"ד אחר חצות ורמיא חיובה מקודם הזמן והיה לו להכין המכשירים מאתמול לכן צריך קרא למכשירים, וזה מועדו שכתוב בפסח שדוחה השבת שמיותר על שחיטת פסח דפסח לא גרע משאר מצות שדוחין הן ומכשיריהן את השבת ושחיטת הפסח אי אפשר להיותה מע"ש, וע"כ גלי קרא למכשירים דפסח שדחו שבת, ומכשירים לא גמיר משאר מצות דשם אעפ"י שאפשר לקיימן מע"ש דחו שבת שכן לא הגיע חיוב של המצוה מע"ש ולא היה צריך להכין כלל צרכי המצוה, משא"כ פסח שחיוב ליטהר ולהכין עצמו להפסח ע"כ חלה מקודם הזמן, א"כ מה שיכול לקיימה ולהכינה מע"ש היה לו להכין ואם משכחת גוונא שלא היה יכול להכין ולעשות בע"ש כמו שאם חל שביעי שלו בשבת או נולדה יבלת בו בשבת זה לא איכפת לן כמו שהבאתי בשם הירושלמי, ולכן הוי אמינא שלא דחו המכשירים את השבת קמ"ל קרא דדחי ודוק:
ולפ"ז א"ש מה דצליית הפסח אינו דוחה שבת לר' אליעזר דמשו"ה אמר בע"פ שחל בע"ש מקדימין משום צליית הפסח, ואף דשם איכא משום חגיגה דזמנה אחר התמיד כדמוכחי קראי דדברי הימים גבי פסח יאשיהו וצריכין לבשלה מערב שבת, מכל מקום מוכח ממשנה ספ"ק דשבת ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון משלשלים פסח בתנור עם חשיכה ולא פליג ע"ז ר"א חזינא דצליית פסח אינו דוחה שבת, ועל כרחין דגרע מאכילת מצה משום דאינו נאכל אלא למנויו ומוכרח ההכנה והחיוב עליו מערב הפסח לכן רמי עליו להכין מע"ש כל המכשירים כדי שיאכלנו בשבת לכן צלייתו אינו דוחה שבת ודוק. ולענין זמן חגיגה יעוין משל"מ הלכות כלי המקדש ואכמ"ל:
ובזה נראה לפרש בעירובין (דף ק"ג) דרבא משני ר"א היא כו' ומודה ר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן כו' דתניא כהן שעלתה בו יבלת כו' ונראה דרב יוסף דטרח לעיל בהך דיבלת ומוקי כרבנן ושבות דמקדש במדינה לא גזרו רבנן, אזיל לטעמו דסבר דלר"א אפילו אפשר לשנויי לא משנינן והך דכהן שעלתה בו יבלת אמאי חבירו חותכה לו בשיניו דוקא חבירו אבל איהו לעצמו לא משום דמוקמא לה כר"א דאמר בנוטל בשיניו לעצמו חייב חטאת ובחבירו פטור ואי משום דר"א סבר דמכשירי מצוה דוחין את השבת ז"א דרב יוסף לטעמו דמודה ר"א במזוזה וציצית שאינן דוחין השבת משום שאין קבוע להם זמן ופרשתי לעיל טעמו דר"א סבר דכיון דחיוב המצוה בא עכשיו בשבת לכן איהו וכל מכשיריו דוחין השבת אבל היכי שחיוב המצוה בא מערב שבת היה לו להכינה מע"ש ולכן אינו דוחה שבת וכיון שעל הכהן לעבוד רמיא מצוה מע"ש ומצות עבודה על כל הכהנים תמיד היכי דלא נמצא מספיקים בבית אב או במשמר או שיטמאו וכיו"ב היה לו להכין מע"ש ולחותכה מע"ש ולכן חבירו חותכה לו בשיניו אבל איהו לעצמו אינו חותכה דלא אישתרי בכה"ג מכשירין כיון דאין קבוע להם זמן משא"כ בקרבן שחיובו היום ודוק: