אור שמח על משנה תורה, הלכות ציצית· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יא
חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית.
האחרונים נסתפקו בנתערב חוט אחד שלא נטוה לשם ציצית בין חוטין אחרים שנטוו לשם ציצית מי בטיל לעשות מהם ציצית, אעפ"י שידעינן שאיכא חד בינייהו שלא נטווה לשם ציצית, וכבר הארכתי בכי"ב בהלכות מאכלות אסורות אם בטלה חתיכת היתר בין האיסורים ללקות עיי"ש. והעיקר דענין ביטול הוי כמאן דליתא ומסלקינן ליה אבל לא שיצטרף עיי"ש. שהארכתי מהרבה קדמונים ובראיה עצומה מסוגיא דשלהי נדה [וכן מוכח מרש"י סוכה דף מ"ז: שהיין כו' שמא ישתה כו' והארס מעורב בהן ואינו מנסך מים כשעור, ואמאי ליבטל הארס וע"כ דאינו מצטרף] אם כן ה"נ סלק את חוט שלא נטוה לשמה מהם והוי כמאן דליתא וע"ש שבארתי מה דקשה ביבמות פ"א דאמרינן דבטלה שאובין ומי פירות וצרף אותן לארבעים סאה ואכמ"ל. אך אחת נראה להעיר, דיש לדון דאימת אמרינן דין ביטול דוקא במידי דלאיסורו דלא נעשה מעשה היינו שאף אם לא נעשה בו מעשה ג"כ הוי היתר אמרינן דבטל התיחסותו הקודמת והוי כמו דלא נעשה בו מעשה, כמו שאם נתבטלה נבילה בחתיכות היתר אף ע"ג דלשחיטה בעי כוונה או כוונת חתיכה או כוונת סימנים לר' נתן ולרבנו מ"מ בטלה הנבילה ונסתלקה סיבת הוויתו נבילה והוי כמו דלא הוי נבילה ולא הוי שחוטה רק כאוכל דעלמא, [וקרוב לזה לדברי הגמרא הואיל ואפשר לנבילה שתעשה שחוטה היינו שתיפקע שלא תהא ראויה ולגר] דאע"ג דלא תכנה זאת בשם בשר שחוטה מ"מ נבילה ג"כ לא הוי' אבל כאן שתאמר ע"י ביטול שכשירה לציצית והוי כמו שנעשה בה מעשה של טויה לשמה דאם אינו טווי לשמה לא הוי כשר לציצית זה לא אמרינן.
אולם מצאנו בזבחים פרק כל התערובות, צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא כו' וחכמים פוסלין, וכתבו רבנן בתוספות חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטיל ברובא עכ"ל.
והנה נבין דמי חטאת הלא צריכים קדוש לשם מי חטאת, ובפעולה מיוחדת לשם קדוש למשמרת למי נדה ואיך נימא דבטלה דהוי כמו דנעשה בה מעשה דקידוש לשם מי חטאת אטו ע"י הביטול הוי כמו דנעשה בה מעשה, וכן חזינא תמן בפרה באפר כשר שנתערב באפר מקלה דאין מקדשין בו, ולפי שפירשנו נוכל לאמר דמשום דצריך שתשרף ותעשה לשם חטאת, וא"כ איך נוכל לאמר דהוי כאילו נעשה לשם חטאת. ולשיטת התוספות צ"ל דגם שם מתורת חומרא דמי חטאת, ויש לאמר דתמן הוי מתורת רוב דנאמר דההזאה שפרשה מרובא פריש מהנך מי חטאות ולא מהטיפת מים שנתערבה, אולם לא שייך זה אם יש בילה והזיות אינן מצטרפות ובאמת למה שהארכנו שם, דדבר דצריך שיעור לא שייך ביטול שענין ביטול הוי כמאן דסלק את האיסור וליתא בפנינו, אם כן אם יש בילה והזייה צריכה שיעור ואינן מצטרפות הלא אם סלק המים שנפלה חסר השיעור בזה יש לדון, אולם למה שכתבנו משום דלא נעשה מעשה הקידוש, אם כן אף כי אין בילה ואין הזיה צריכה שיעור מ"מ כיון שלא נתהפכו המים שנפלה ע"י ביטול לשם מי חטאת. תו הוי כמו שקבוע בפנינו ואמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל מה דמזה אמרינן דילמא מיא קא מזי, ועד כאן לא כתבו רבנן בריש פירקא תמן דדבר שאינו ניכר לא אמרינן ביה קבוע היינו משום דהאיסור דבר תורה בטל אף בע"ח עיי"ש דף ע"ג: ד"ה אלא אמר כו' אבל היכי דאינו בטל לא מחלקינן בדין קבוע לניכר לשאינו ניכר, ולפי זה לפי חקירתנו דלא שייך ביטול בחוטי ציצית, אף אם היה כאן חוטין הרבה שנטוו לשם ציצית ונתערבב חוט אחד שלא נטוה לשם ציצית, כיון דלא בטיל ולא הוכשר החוט הזה לציצית, תו כל דפריש לא אמרינן מרובא פריש כיון שאנו לוקחין מן הקבוע ואע"ג דאינו ניכר אמרינן דלמא חוט שלא נטוה לשם ציצית קא רמי, וכן מוכח ממה שכתבו רבנן בתוספות ריש פירקא ובסנהדרין פ"א דנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה ולא דיינינן ליה בשריפה כמו רובא משום דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ אע"ג דאינו ניכר מ"מ כיון דבאדם לא שייך ביטול לכן תו הוי דין קבוע אע"ג דאינו ניכר ועיין מ"ש בזה הפלתי סימן ק"ו ס"ק י"א ודו"ק. ובזה א"ש מה דפירש רש"י בפרק התכלת ש"מ טעימה פסולה שאם עירה צבע נסיון ביורה פסלה משום דבעי צביעה לשמה לא שייך ביטול ודו"ק: