אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יח · הלכה יד
והאוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו (או) קודם כו' לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו.
כוונת רבינו למה דאיתא בזבחים (דף מ"ג) דעליו כמאן דטעין אכתפיה וטומאה פורחת ממנו ע"י מקוה ובידו ליטהר ולהסיר ממנו הטומאה. וסעד לזה נראה מיבמות (דף ע"ד) אדרבא תרומה חמירא שכן מחפ"ז הנך נפישין וכתבו תוס' הו"מ למימר כרת עדיפא [כדלעיל דף ע"ג] ושם, רבא אמר בלא הנך נפישין לא מצית אמרת כו' ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וכתבו התוס' תימה לר"י דהו"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דבטומאת הגוף אנן קיימין ע"ש תירוצם בדוחק, אבל לשיטת רבינו ניחא הכל דלא מצי רבא לאתויי הך קרא על מחוסר כפורים דאפילו על טבו"י לא קאי קרא ואינו בכרת, וחזינן בטבו"י שאוכל בתרומה חייב מיתה וכן מורה פשטא דקרא דומתו בו כי יחללוהו דבתר הך קרא כתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וכן מורה לשון רבינו בהלכות תרומות ועיין תוס' סנהדרין (דף פ"ג) בזה, וא"כ מה יאמר שכן כרת עדיפא אמת דכרת חמור טפי אבל הלא אינו חייב כרת רק כ"ז שלא טבל ולכך אסור בקדשים עד שיעריב שמשו אבל תרומה שחייב מיתה עד שיעריב שמשו צריך להיות משך האיסור עד שעת כפרה והאיסור צריך להיות נמשך יותר מן העונש, אמנם לעיל ע"ג דמיירי בביעור שמן תרומה דמיירי בטומאת עצמן דלית ביה כרת רק דמכח חומר פריך, שפיר משני כרת חמירא, ובודאי מצא רבינו דבר זה מפורש באיזה מקום ולא ידענו מקומו, אמנם גם שמועה דא עד נאמן לשיטתו. וכן משמע מהך דפרה פי"א כל הטעון ביאת מים כו' ואם בא אל המקדש כו' בין לאחר ביאתו חייב, ואמאי לא נקט באוכל קודש אחר ביאת מים ועל כרחין דפטור וכרבינו (וכן בריש טהרות טעון הערב שמש וחייבים כו' על ביאת מקדש) אבל בביאת מקדש חייב כרת וקרבן עד שיעריב שמשו כמפורש בדברי רבינו הלכות ביאת מקדש פ"ג הי"ד יעו"ש, ותמוהין בזה דברי הכס"מ ודוק: