אור שמח על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טו · הלכה י
לפי שמחשבין מעבודה לעבודה.
נראה בעיני פשוט, דאף דמחשבין מעבודה לעבודה בפיגול לכ"ע, היינו אם חשב בעת שחיטה ע"מ לזרוק חוץ לזמנו דבא הפסול בזריקה או בעבודה האחרת, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק לאכול חוץ לזמנו בכי הא לא מיפסל לכו"ע, ודוקא בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו מחשבין לר"י דבעת הזריקה נגמר הפסול דנזרק שלא לשם אותו זבח וכן בכולם, משא"כ אם שחט במחשבת זריקה ע"מ לאכול חוץ לזמנו ולא שחשב בעת השחיטה לאכול חוץ לזמנו הוא לא חשב כלל על מחשבת פיגול ואם האכל יאכל כתיב שמחשב במחשבת אכילה וז"ב לדעתי. ובזה יש לפרש דברי הגמרא (בדף י') מפיגול לא ילפינן, דהפירוש דסובר ר"ל דשאני פיגול דאם חשב השוחט ע"מ לזרוק חוץ לזמנו הרי חשב לעשות מעשה פסולה משא"כ בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו הרי מחשב לעשות העבודה אחרת בפיסול מחשבה ולא במעשה פסולה לכן אין מחשבין מעבודה לעבודה. והא דמסייע לר"י מק"ו מפיגול ופריך מה לפיגול שכן כרת ולא פריך מה לפיגול שכן מחשב על מעשה דזה הוי פירכא דסברא ומכניסין אותה בהקו"ח מש"ה פריך ממילתא הכתובה בתורה ואין מכניסין אותה בקו"ח כידוע. ובזה בארתי דברי הירושלמי סוף פרק האומר בגיטין שחטו לזרוק דמו לע"ז כו' אמר ליה פיגול ונותר אין המחשבה פוסלת אבל אם שחטה לזרוק דמה לע"ז כו' אין המחשבה פוסלת והוא סתום, ולפ"ז א"ש, פיגול אין המחשבה פוסלת פירוש שאם חשב בשחיטה ע"מ לזרוק במחשבת פיגול היינו לאכול למחר זה גם בפיגול לא מהני רק באופן שמחשב לעשות מעשה לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו וה"נ כי מחשב לזרוק לעו"ז המחשבה שמחשב עתה לחושבה שהזריקה תהא במחשבת עו"ג אינה פוסלת ולא מהני, וז"ב. ותמוהין דברי רז"ה במאור שכתב שמחשבה פוסל בשוחט לקבל חוץ לזמנו יעו"ש וזה אינו:
וכיון שזכינו לזה נתבונן נא בשמועה דחולין (דף ל"ט). דמתיב רב ששת א"ר יוסי קו"ח הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחרי העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין א"ד שלא יהא הולך אלא אחרי השוחט כו' * . ונראה הא דלא משני בפיגול שישנה מעבודה לעבודה (יעוין בתוס') היינו דלא דמי דשם במוקדשין סתמא למצותיה קאי לעשות ממנו מה שצריך לגבוה היינו ד' עבודות והקטרה ואכילה אבל כאן בחולין אין עומדת להתקטר חלבה או לזרוק דמה וא"כ כי מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז הוי מחשבת תוהו שמחשב על דבר שאינו בהכרחי ואינו נצרך אל הבהמה השחוטה בלא מחשבתו, ולכן מפרש דממחשבת שלא לשם קודש דייק דאיתא בשוחט ע"מ להוליך דמו שלא לשמו דג"כ פסול למאן דאמר מחשבין מעבודה לעבודה, ועיין ירושלמי פרק תמיד נשחט ובמשל"מ פרק ט"ו ואכמ"ל, ואם חשב בהולכה שאין צריך כמו שקיבל הדם בפנים ולא הלך בו לגבי המזבח רק הלך בו להוציאו לחוץ מחשבה פוסלת בו כדפסק רבינו לעיל פי"ג, וא"כ אם יחשוב בעת השחיטה לחשוב בהולכה כזו פסול אעפ"י שאינה נצרכת להוליך אם חשב להוליך לצד חוץ במחשבת שלא לשמו פסול, ובחולין כה"ג כשר מעבודה לעבודה במחשבת ע"ז ולכן מקשה שפיר, [ור' אליעזר לטעמיה דסבר דבהולכה שא"צ לא פסלה מחשבה אם נאמר דשם הגירסא ר"א ואזיל לטעמיה דליכא קו"ח], וע"ז משני הא מקמי דשמעה מר' יוחנן, פירוש דר"י אמר דפיגול ליתא רק בדבר העומד לאכילה או ליזרק, ור' אסי סבר דמחשבין על האבוד ועל השרוף בפ"ק דמעילה ופירש רבא בעומד לאיבוד כגון חתיכת הבשר בפי כלב וכבשן והוא חשב לאוכלו חוץ לזמנו אף שאינו עומד לאכילה מ"מ הוי פיגול, ולפ"ז הוי שפיר קו"ח אלים מפיגול, רק לבתר דשמע מר' יוחנן דאין מחשבין על העומד לאיבוד, והוא הדין ביצא כולו אין מחשבין דלא עומד לאכילה יעו"ש, א"כ אין ללמוד קו"ח מפיגול, וע"כ דקו"ח משלא לשם קודש ומוכרח דבפנים פסול מעבודה לעבודה ודוק:
הגה"ה
ובחידושי בגמרא בארתי בדרך מחודד יותר, דבפ"ק דזבחים (דף י') אמר ר' אילא למסייע לר"ל לא תאמר בזריקה ותיתי קו"ח מביניא משחיטה וקבלה למאי הלכתא כתב רחמנא לומר דאין מחשבין מעבודה לעבודה מתקיף לה ר"פ ודילמא דמחשבין א"כ לשתוק קרא מיניה ותיתי מקו"ח דרב אשי כו' והדר ביה רבא לגבי דרב נחמן כו', וכתבו בתוס' זה אליבא דרבנן דלר"ש ליכא קו"ח דמה לשנוי בעלים שכן נוהג במנחה, ויש לאמר דנעיין מאי מקשה לא תאמר בזריקה אם לא הוי כתיב קרא בזריקה הוי אמינא מה לשחיטה וקבלה שכן פוסל בהו מום דהצורם אוזן פר לאחר ששחטו קודם קבלה פסול כדאמר שם (דף כ"ה), תאמר בזריקה דאפילו לא נשתייר רק כזית זורק הדם. אמנם ז"א דא"כ הולכה יוכיח דאין פוסל בה מום ואפ"ה פוסל שלא לשמו, אך זה ניחא לרבנן אבל ר' שמעון סובר דאין הולכה פסולה במחשבה שלא לשמה הואיל ואפשר לבטלה וא"כ לא קשה לא תאמר בזריקה דמצינן לומר דמה לשחיטה וקבלה שכן מום פוסל בהן, אבל לר"ש הלא ליכא קו"ח דר"א א"כ כתב קרא דזריקה לאמר דמחשבין מעבודה לעבודה, אך ז"א דלדידיה לא קשה כמוש"ב. ונתבאר טעמו דרשב"ל דאמר אין מחשבין כר' אילא ולכולהו תנאי רבנן ור"ש. אך נתבונן דלר"ש ל"ק לא תאמר בזריקה מטעם אחר, מהא דאמרו בפ"ק דפסחים בחלות תודה שנשפך דם שנתקבל בכלי וכר"ש דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי, והרגישו בתוס' דנזרק דמן שלא לשמן אמאי אינו קדוש הלחם ותירצו דזריקה שלא לשמן גרע מנשפך יעו"ש, וא"כ אי לא כתב קרא דזריקה פסולה במחשבת שלא לשמה הו"א כיון דסבר ר"ש בכל מידי דמצוה [כמוש"כ תוס' סוטה (דף כ"ה)] דכל העומד לעשות כעשוי דמי הו"א כיון דעומד ליזרק לא איכפת לן בשינוי מחשבה כיון דכנזרק דמי וכיון שעומד להגמר כמאן דגמר דמי כיון דזה כלל גדול הוא בכל התורה כולה ולכן מבעי קרא בזריקה. ולפ"ז דמשמע דר"ל גבי שוחט לע"ז דחוץ מבפנים לא גמר משמע דבפנים גמר והא פליג גבי מחשבה דשלא לשמו, ולפ"ז א"ש דזה מקמי דשמע מר' יוחנן דבכריתות באשם תלוי שנודע לו (שם דף כ"ד) דמפרש רבא טעמו משום דכל העומד ליזרק [ועיין במנחות (דף ק"ב) דפריך מזה לרב אשי] וכיון דר' יוסי סבר דבזריקה כזרוק דמי ליכא לאקשויי דלא תאמר בזריקה [דאי מהולכה אם אפשר לבטלה ולכך לא חשיבא לא פסלה בה מחשבה ואם אע"ג דאפשר לבטלה חשיבא הרי אינו עומד עדיין ליזרק רק כששחטה בצד המזבח] ולכך לדידיה אתיא מקו"ח דרב אשי דמחשבין בפנים מעבודה לעבודה, אבל זה היא לבתר ששמע מר' יוחנן במנחות (דף ז') דכלי שרת אין מקדשין אה"פ בתחלה להקריב, אבל קודם ששמע מר' יוחנן הוי מפרש טעמו משום דכ"ש מקדשין הפסול בתחלה להקריב והוי סבר דפליגי ר' יוסי ורבנן אם כאן שנודע שלא היה ראוי להקדישו כלל אם כ"ש מקדשו ולא סבר דכזרוק דמי, ומוכרח דר' יוסי סבר דמחשבין מעבודה לעבודה בפנים ובחוץ לא מחשבין, ומה דאמר דגם בפנים אין מחשבין בתר דשמע מר' יוחנן דאין מקדשין וע"כ טעמו כדר"ש משום דכל העומד לזרוק כזרוק וא"כ לא קשה לדידיה לא תאמר בזריקה דצריך למיכתב ולכך יליף דמחשבין בפנים אבל לדידן קשה לא תאמר בזריקה וע"כ גלי קרא דאין מחשבין מעבודה לעבודה וכר' אילא ודוק היטב: