אור שמח על משנה תורה, הלכות עדות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טז · הלכה א
ראובן שגזל כו' שהרי אפשר שתהיה הראיה של שמעון כו':
אבל משום נחת רוח דגזלן לא שייך שהראשון נוח לו והשני קשה הימנו, דכיון דהוא גזל ממנו השדה איך שייך שיפסל להעיד מטעם שנוח לו להוציא מיד הגזלן מפלוני שמוציא ע"י ערעור בלא גזילה, רק דמשכחת שיהא בידו ראיה שיכול להוציאה מראובן מה שאינו יכול להוציא מיד יהודה, אבל במכר ראובן ללוי שפיר אמרינן דנחת רוח יש לו להוציאה מלוי שהוא לא גזלה מידו, והוי טעם מעליא בזה לפוסלו להעיד וכלישנא בתרא בגמרא, ושניהם אמת לענין הדין בשמכר הגזלן, אבל בגזלן לא שייך רק הטעם הראשון ודוק:
והנה הש"ך סימן קכ"ג ס"ק כ"ב כתב דדוקא אם העד צריך להוציא ממון אמרו דמפסל משום דהשני נוח לו והראשון קשה הימנו אבל לא כשהעד חייב ומה"ט יכול הלוה להיות עד להוציא למלוה מקבלן, דסוף סוף חייב לשלם לקבלן כשיפרע בשבילו ולא שייך בזה השני נוח לו כו' והקשה רב אחד בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת מהא שכתוב בסימן ס"ו סעיף כ"ב לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבע"ד שהשני נוח לו כו', הרי דהיכי דחייב אמרינן דהשני נוח לו. [ולזה כוון הגר"א מה שהביא ממצרנות דלהיות חייב לזה ג"כ שייך השני נוח לו כו' לדחות סברת הש"ך בזה יעו"ש] ובאמת לק"מ, דהיכי דהוא חייב לאחד מסתמא לא פסלינן ליה לומר דנוח לו להיות חייב לראשון ומשום זה יעיד שקר, דכל אינש לא ימחול ויתבע אם יהיה ביכולתו להוציא מידו, משא"כ בסי' ס"ו ששם חזינן דרגלים לדבר דהוא נשתדל בזה שיהא השטר חוב נתון ללוי שהרי מי בקשו לחתום על המתנה לכן ודאי השני נוח לו, ואיהו מראה לנו שיש לפוסלו משום זה לעדות, אבל בהלוה מעיד שהקבלן צריך לשלם הוא מעיד מה שיודע להעיד ולא חזינא דנח לו השני, ולחקור מעצמנו טצדקי לפוסלו לעדות זה לא עבדינן, אבל כאן דאיהו חתם על המתנה חזינן דהשני נח לו ואיהו דארע אנפשיה דהראה לנו שטפי נוח לו השני להיות חייב לו מלהיות חייב לראשון ופשוט. וממה שכתב רבינו לעיל פרק ט"ו הלכה ה' אבל השוכר אם לקח השכירות בידו כו' ה"ז מעיד, אין למידק הא אם אין השכירות בידו רק שאומר שלא פרע אינו מעיד דאימור נוח לו להיות חייב אצל מי שמעיד לו, דאדרבא דייק מסיפא אפכא שכתב ואם כבר נתן השכירות כו' כיון שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו שכר כו', מוכח דמשום שכבר פרע ויצטרך לשלם עוד הפעם למערער, הא אם לא פרע עדיין דבין כך ובין כך הוא חייב לשלם או למערער או לבעל השדה שפיר מעיד, ומסוגיא גופא דחזקת איכא למידחי בכמה אנפי ודוק:
אולם בשטר מתנה או בשוכר שתובע המערער לשלם לו והוא טוען שאינו חייב לו רק לבעל השדה, אם אמרינן דמיפסל להעיד כיון שהוא כבעל דבר שאומר שאינו חייב לו, ומה שאומר שחייב לפלוני אינו מכשירו להעיד דאימור השני נוח לו כו', ע"ז יש להביא ראיה מדברי ירושלמי פרק הכותב ה"ה על משנתנו דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' דהשואל משלם לשוכר ביקש להשביע את השואל כו' הדא אמרה שאם ביקש להשביע את השואל הוא משביעו, פירוש שהוא טוען שהשואל פשע וא"כ חייב לשלם להבעלים דכמו דאם פשע השוכר היה חייב לשלם לבעלים כן אם פשע השואל, והשואל טוען שמתה באונס וא"כ השוכר פטור ואיהו חייב לשלם לשוכר צריך לשבע שנאנסה ולהבעלים אינו חייב רק אל השוכר, אף דבין כך ובין כך חייב לשלם, מכל מקום כיון דפוטר עצמו מן תביעת הבעלים בעי לשבע, א"כ חזינן מיהא לענין שוכר באינו מחזיק בידו אגר ביתא בב"ד, וכן בשטר מתנה שפוטר עצמו העד מן מוכר את השטר, הגם דמתחייב לאחר בכ"ז הוא בעל דבר ונוגע בעדותו למיפטר מן הראשון דהשני נוח לו כו', וזה ראיה ברורה. אם כן בשדכנות או סרסרות אינו נאמן הבע"ד לומר מי הוא השדכן אם לא דנקיט אגרא בידיה ואומר למאן יהיבנא כו' והכא אם אין השואל משלם תיכף יכול הבעלים להשביעו דאימור נוח לו להיות חייב לשוכר ולא לבעלים. ובירושלמי בעי אם יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שאף באופן דפשע אינו מתחייב לשלם לבעלים, רק איהו משלם להשוכר והשוכר בעי לשלומי לבעלים, רק דמדר' נתן בעי לשלומי לבעלים, הא פרע לשוכר מיפטר מן הבעלים, וע"ז פשיט דיכול להשביעו, אבל דא נפשט מן הירושלמי דדא פסיקא אם זה טוענו ואיהו טוען טענה שממנה מתחייב לאחרינא ומיפטר מיניה בזה יכול להשביעו והוי בע"ד דהוא מכחישו ממון ומה שמתחייב לשלם לאחרינא זה אינו מסלקו מלהיות נוגע דאימור השני נוח לו כו', אבל בלוה שיעיד במה שחבירו קבלן דאינו נפטר במה שהקבלן מתחייב מחיובו, משום השני נוח לו כו' בשביל זה לחודא לא מיפסל ואינו נוגע להיות פסול להעיד, דרק להוציא ממון אמרו דמיחשב כנוגע משום השני נוח לו כו', וברור:
וזה אין סברא לחלק בין דברי הירושלמי, דשם אף ע"ג דאם מתה מאונס ג"כ נח לו להיות חייב לשוכר דלא הפסיד ממון ורק רווחא הוא גביה מלהיות חייב לבעלים דהפסיד ממון ובפרט דחזינא דהשאילו והוא אוהבו, דאם נחוש לזה נמצא דוגמתן כיו"ב בכ"מ, והעיקר דבכ"מ דמיפטר מחיובו אף ע"ג דמתחייב לאחר מיחשב כבעל דבר ואינו דומה לשותף שמסלק את עצמו דאכתי איכא בהא משום דהשני נוח לו ואינו דומה למביא מעותיו לב"ד. אמנם בזה גופא דפשיט הירושלמי דלא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את יש להאריך הרבה, דזה הדין הובא בש"ך סימן רצ"א ס"ק מ"א בשם רש"ל, בשומר שמסר לשומר, דאם פשע השני רצה גובה מן הראשון רצה גובה מן השני, ואין להביא ראיה מן הירושלמי הזה דאזלא ללישנא דאין השוכר רשאי להשכיר ושומר שמסר לשומר חייב הראשון לשלם רק באופן שנתן רשות להשאיל וכיון דנותן רשות הוי כמו שהשאילו בעצמו, ואף ע"ג דמוקים ליה בגמרא דא"ל לדעתך, מ"מ בע"ד דידיה הוי אם פשע, ומצי תבע ליה, ואין ראיה מירושלמי זה, ובחידושי בגמרא דף צ"ו יבואר באורך ואכ"מ: