אור שמח על משנה תורה, הלכות עדות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה ד
דין תורה שאין מקבלין עדות כו' אלא מפי העדים כו' מפיהם ולא מכתב ידן כו':
בזה שיטות הרבה לקדמאי, ורוב הפוסקים ס"ל דשטר הוי מן התורה כיון שהוא עשוי מדעת המתחייב, והמה שלוחים לכתוב עבורו הוי כמפי כתבו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ויש סוברים דמה"ת בעי שיהא העד ראוי להגיד אבל אם שולח עדותו בכתב לב"ד מהני, ושני הסברות הובאו בתוספות יבמות וכתובות וב"ב. והנה לפ"ז עמדו האחרונים על מה שכותבין בחליצה שחלצה לפניהן הא הוי מפי כתבם דתורת שטר לא שייך כאן, ואולי דתקנת חכמים הוי משום דאי אפשר בלא זה דבמה נדע שהיא חלוצה וכמש"כ בתוספות דתקנו גבי מחאה. אמנם נראה לי דזה כוונת הירושלמי בסנהדרין דבמשנה חשיב החליצה והמאונין בשלשה, וביבמות פליגי בזה תנאי בחלצה בינו לבינה כו', ולכן סבר הירושלמי דכאן הוא מטעם אחר ומפרש על זה המשנה, תני בראשונה היו כותבין שטרי מאונין כו', פירוש, דמשום זה תקנו חכמים שיהא בשלשה בחליצה ומיאונין כי היכי דיהיה בתורת מעשה ב"ד והוי כאילו העידו בב"ד, ומעשה ב"ד אין צריך כלום ומועיל אף בכתב, דב"ד הוי כאילו התירוה להנשא כבר ע"פ העדאת עדים בפניהם, ומכל שכן ראיה דעדיפא משמיעה, וא"כ משנתנו לדברי הכל משום הכתיבה. ואולי זהו טעם הר"ח דכתבו התוס' משמו בפרק בית שמאי דף ק"ז הלכה כאותו הזוג דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא דמכשירים דיעבד משמע, היינו דכותבין שטר מיאון והוי מפי כתבן ולכן בעי שלשה דיהיה מעשה ב"ד, ונכון, [ובתוספתא כת"י ביצה ובתו"כ דאין ממאנין בשבת יתכן משום זה גזירה שמא יכתבו שטר מיאון]:
אמנם הגם דכתוב בירושלמי פלוני ופלוני, וכוון עוד אחד דחלצה ומיאנה בפני שלשה, בכ"ז נראה הוה"ד אם כותבין שנים שחלצה בפני שלשה הוי כמו שהעידו שנחלצה בבית דין של פלוני דהוי מילתא דעבידא לגלויי ומהני מפי כתבם, אכן קשה לומר דזה הוי מילתא דעבידא לגלויי, דהא דאמרו בפרק הערל דף ע"ז שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים [ומלתא דעבידא לאגלויי ולא משקר בה, רש"י] זה דוקא במילי דנוגע לכולי עלמא כמו עמוני ולא עמונית וכיו"ב הך דקדשו ב"ד החודש, אבל מלתא דנוגע רק לאשה פרטית קשה לומר דזה הוי מילתא דעבידא לאגלויי, וכבר האריכו בפרט זה האחרונים, הן דבפרק התכלת דף מ' אמר ואדיסקי ניקום ונסמוך, אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי תכלת דאיסור עשה לא כש"כ, ומאי רומיא דילמא יוה"כ דהוי מילתא דעבידא לאגלויי סמכי אכתבא, וצ"ל דכיון דיוכלו לומר דאינשי זייפוהו לכתבייהו דבית דין תו לא שייך למיסמך אמילתא דעבידא לגלויי וכמו דאמרו בכורות (דף לו) דאית ליה לאשתמוטי ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוי חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא, וה"נ יוכלו לומר אנא סבור דהוי כתבא דב"ד, ואכמ"ל רק באתי להעיר מהירושלמי כי חדש הוא: