אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה יא
בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת כו' הר"ז אסורה, ועיסה שהיא כן מותרת לפי שאפשר לחלקה.
עיין כסף משנה והפר"ח והשאגת אריה הקשו דהא בשדה שישראל ועו"ג שותפין בה וחלקו למ"ד אין ברירה, טבל וחולין מעורבין זה בזה, וכן בעיסה ביו"ט אם חלקו אין ברירה, והרי היא כרגלי שניהן אע"ג דאפשר למיפלג, אם כן הכא נמי נאמר אין ברירה והחצי של עיר הנדחת הגיע לבן העיר האחרת, ורב חסדא סבר יש ברירה, אבל לרבינו דפסק בדאורייתא אין ברירה קשה. עוד הקשה הפר"ח דמשמע מדברי רבינו דאסורה בהנאה, ואמאי אע"ג דבהמה אין לחלקה באופן שתהא מותרת באכילה, בכ"ז לענין הנאה הא למיפלג קיימא ותו תהיה חציה של עיר הנדחת אסורה, וחציה של עיר אחת תהא מותרת בהנאה כמו בעיסה. ובזה יש לעיין עפ"י מה דאמר בפרק משילין דינקי מהדדי בבהמה יעו"ש ה"נ ינקי מהדדי חלקו של עיר אחרת מחלק של בן עיר הנדחת עיין לקמן סוף פרק ה' מהלכות יו"ט, וכמו דהתם לא בטלה ברובא משום דהוי דשיל"מ, כן הכא לא בטיל באיסורי ע"ז משום חומרת עו"ג כמו שפסק רבינו בהלכות מא"ס.- אך כ"ז לא נזכר בדברי רב חסדא.
לכן נראה לי דרך חדשה בשמועה זו, וזה הוא דיש שני עניני אסורים איסור שהוא חל על גופו של דבר, ואיסור שהוא מצד פעולה העתידה, וזה כמו איסור תחומין ביו"ט שהבהמה נגררת אחרי שביתת הבעלים, ואסור להוציאה חוץ לתחום בעליה, הוא איסור חל על גופו של דבר, וכמו טבל שהאיסור אינו מצד ההפרשה שאף אם לא תבא לידי הפרשה ג"כ חל איסורא דטבל. ומנא אמינא לה שאף אם לא יבוא לידי הפרשה לעולם ג"כ חל איסור טבל, הוא מגמרא ערוכה בירושלמי פסחים פרק כל שעה בהלכה ג' ז"ל, עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה, משום האוכל עו"ג לוקה, איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור כו' מוכח דמשום דאין איסור חל על איסור אתי עלה, וזה דוקא לענין מלקות אבל לחייב עליו משום שני איסורים ונפ"מ לקוברו בין רשעים גמורים חל איסור טבל אע"ג דלא מצי להפריש דאינו שלו דהוא איסורי הנאה. וכמו מקדיש אסורי הנאה, דאינו קדוש כן התורם אסורי הנאה [ולפי מה דמבעי בירושלמי תרומות אם יכול להפריש הפקר אפשר דגם איסורי הנאה מצי להפריש יעוי"ש בחי'] וצ"ל כיון דמירחו אע"ג דלא מצי לבוא לידי הפרשה בכ"ז חלא איסורא דטבל עלה ואין לדחות דהא מצי להפריש מכרי אחר על הך, ולכך חל איסורא דטבל דהא מצי לבוא לידי הפרשה זה אינו דבסוף פ"ק דבכורות פריך, דאמאי עיסת שביעית חייבת בחלה הא כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והקשו רבנן בתוספות דהא יכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת, מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה, הוי כמפריש מן החיוב על הפטור וכן הכא אם הוי לאו בת תרומה מינה ובה, תו גם מעלמא לא מצי לאפרושי עלה דהוי כמפריש מן החיוב על הפטור, וא"כ מוכח דאע"ג דלא מצי להפריש, בכ"ז חל איסור טבל. הן לדעתי לא מחוור לאמר דכיון דחל איסור טבל, אע"ג דלא מצי להפריש מינה ובה יהא כמפריש מן החיוב על הפטור. ואדרבא מסברת התוספות היה נראה, דכל איסור טבל הוא רק באופן שמצי להפריש ממנה, משא"כ אם מעצמה אינו יכול להפריש תו יהא כל איסור טבל מחמת שתוכל לבוא להפרשה ע"י עיסה אחרת בזה אמרינן כיון שמסיבת עצמותה לא היה חל החיוב עליה תו אם מפריש מעיסה אחרת הוי כמפריש מן החיוב על הפטור.
אך מה נעשה להירושלמי שם בהלכה זו במפריש תרומת חמץ דלא קידשה דאמר אם הפריש מצה על חמץ ג"כ אינה תרומה משום שאינה מתרת השיריים לאכילה, וזהו כמו דאמר בבבלי דבעינן ראשית ששיריה ניכרים ואמר אפילו הפריש חמץ על מצה א"ר זעירא מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה למקום אחר אינה תרומה, אם כן כאן הרי כי השתחוה לכרי ואסורה משום ע"ז, אין יכול להפריש מעיסה אחרת כיון שאין שיריים מותרים באכילה, אם כן תו לא מצי לבוא לידי הפרשה כלל ואפ"ה חל איסור טבל. ולפי מה שנתבאר מירושלמי זה, חל איסור טבל אע"ג דלא מצי להפריש, והא דאמר מאחר שאילו מינה עליה אינה תרומה ואפילו הימנה למקום אחר ג"כ אינה תרומה דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב דלפי מה שנתבאר אין זה פטור. רק זה טעם אחר, והא דפריך בסוף פ"ק דבכורות היינו משום דמשמע ליה דהורמה חלתה היינו מינה ובה, ומינה ובא יכול להפריש ולכן פריך הא לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה. ואין לדחוק דיש חילוק בין היה לו שעת הכושר ללא היה שעת הכושר וכוונת הירושלמי כגון דאחמיץ במחובר, דבירושלמי לא נזכר כלל, וכן בבלי לא מדכיר כלל בהך שינויא דשיריים ניכרים הך דהיה לו שעת הכושר עיי"ש. ואין לאמר דבכל מקום דלא מצי אתי לידי הפרשה אין חל איסור טבל, וכאן מיירי הירושלמי אף שמכרו לעו"ג ואח"כ השתחוה לו העו"ג וחזר העו"ג ונתנו לישראל ומרחו הישראל, דכיון דע"ז של גוי יש לה בטול תו מצי לבוא לידי הפרשה. ובזה יתישב עוד דקדוק דפליגי בממרח כריו של חבירו אם חייב בתרומה ר' יוחנן ורשב"ל בירושלמי מעשרות פרק ג', והכא דאיסורי הנאה הוי' הוי כממרח כריו של חבירו, ולפ"ז א"ש דכיון דיש לה היתר הנאה ע"י ביטול הוי כדיליה והוי כממרח כריו של עצמו. אך מלבד דלשון ירושלמי לא מוכח הכי, עוד דבפרק ד' מע"ז הלכה א' אמר ר' יוחנן יפה לימדני רבי שכן המשתחוה לע"ז של אוכלים אינה בטילה לעולם [ויש לעיין בזה שם דדוקא בתקרובות אמר עיי"ש] ואולי דוקא בשביעית דאיכא בה קדושה וקדש קריא רחמנא, קדש תהיה לכם, ולכן כיון דאינו יכול לתרום ממנה משום דמתנגד לקדושת שביעית לא חל טבל.
סוף דבר, פשטיות הירושלמי דאע"ג דלא מצי לבוא לידי הפרשה איסור טבל חל עלייהו, לא כן איסור עיר הנדחת האיסור מצד פעולה העתידה היינו מצד שריפה, שהרי שער של נשים צדקניות ועפר של עיר הנדחת מותרין משום דיוקא מי שמחוסר קביצה ושריפה יצא אלו שמחוסרין תלישה קביצה ושריפה, חזינא דכל האיסור אחר גמר הדין שלהם הוא רק מצד הציווי שצוה הש"י לשרוף כל שללה, וכיון דכל האיסור מצד הפעולה העתידה, ודאי דלא צותה רחמנא לשרוף חלקו של בן עיר אחרת, וככה בכל פעולה שצותה תורה. פוק חזי כיוצא בו אמרו ביום טוב ושם ג"כ אמר לה ר"ח עיסה שחציו של עו"ג וחציה של ישראל אסור לאפותה ביו"ט כיון דאפשר למיפלג, וחזינן שהתורה לא התירה לאפות חלק של גוי במקום דמצי למיפלג, כן לא צותה רחמנא לשרוף רק חלקו של בן עיר הנדחת, לא לשרוף חלקו של בן עיר אחרת, וכיון דכל האיסור של עיר הנדחת הוא רק מצד הפעולה העתידה, אם כן על חלקו של ישראל הבא אחר כך לידו שלא צותה התורה לשרוף לא נחית מעיקרא האיסור כלל, כיון שהוא רק תולדה מהפעולה של שריפה שצוה לשרוף אחר כך, וחלקו של בן העיר האחרת ודאי כונת התורה לחלוק ולשרוף, לכן לא נחית האיסור מעיקרא ולא שייך בכה"ג אין ברירה כלל, רק בגוונא דאיסורם מצד עצמם, ולא מצד פעולה עתידה אם כן כיון שחל האיסור תו כי חלקו אמרינן אין ברירה. ודא אין להקשות כיון שלא צותה התורה לשרוף עד שיחלוקו, תו מחוסר חלוקה, וגם חלקו של בן עיר הנדחת לא יאסר דומיא דשער נשים צדקניות, דכמו דהתם מחוסרין תלישה, כן הכא מחוסרת חלוקה, זה לאו מידי כיון שאינו בגוף הדבר ואין זה חסרון מעלה וכמו בקדשי בה"ב דמחוסרין פדיה לדברי רבינו בהלכה י"ג ואפ"ה אין זה מחוסר מעשה, כ"ש כאן דאינו מחוסר רק חלוקה ודוק.
וכיון שזכינו לזה תו מיושב גם הקושיא של הפר"ח, דאמאי בהמה אסורה בהנאה, הא לגבי הנאה אפשר למיפלג וזה אינו דבבעל חיים כתיב וכל בהמתה לפי חרב, ואם כן כיון שנתקיים בהו קרא דלפי חרב הרי כתיבא ע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ודוקא איסור של שללה תלוי בפעולת השריפה לא איסור של הבע"ח, וכיון דכאן אי אפשר למיפלג ולקיים הדין לפי חרב קודם שחיטה, רק אחר שנתקיים הדין דלפי חרב אז אפשר למיפלגה, הא הרי האיסור כבר רכיב עלה והוי כאסור טבל שאם חלקו אחר כך אמרינן אין ברירה, ואימור חלקו של בן עיר הנדחת בא ליד בן העיר אחרת ואסורה בהנאה דאין ברירה. משא"כ גבי עיסה דכל האיסור הוא רק מצד מה שציותה התורה לשרוף דזה פעולה העתידה לבוא, ואפשר למיפלג טרם שיתקיים הדין דוכל שללה תשרוף באש, ולא שייך ע"ז ענין ברירה, דודאי לא ציותה רחמנא לשרוף חלקו של הבן עיר אחרת, רק כונתה לחלוק ולשרוף ולא נתפשט האיסור כלל על מה שיביא אחר כך לידי הבן עיר אחרת, כיון שהאיסור אינו רק תולדה מפעולה העתידה, וזה נכון ודוק. ובחידושי בגמרא כתבתי ישוב אחר.