אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה א

פרק ד

מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עו"ג אלא כו' ואנשי העיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עו"ג או שקבלוה עליהם באלוה.
ועיין כסף משנה: וכן נמי פשיטא דסגי להיות מודחין בשקבלו עליהם באלוה דהא עו"ג איקרי כו'. והנה רבינו הכסף משנה לא עמד שכיון רבינו דיוק נפלא, וזה הוא דבדף ס"א רמי תנן העובד עו"ג עובד אין אומר לא, והאנן תנן האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד ואמר תמן דאפילו לר"י בדבורא נמי מחייב, במאי קמפלגי במסית לעצמו, ופירש רבינו לקמן פרק ה' הלכה ה' שאם הסית לעבודת איש אחר אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אף על פי שעדיין לא עבד שניהן נסקלין כו' ובמסית לעבדו אף על פי שאמרו הן גם המסית אינו נסקל ודלא כמו שפרשו בתוספות בתירוץ ב' דהמסית לעבוד את עצמו גם כן נסקל לכולי עלמא בדיבורא לבד וזה ברור. ואמר רב יוסף שם מתניתין כאן ביחיד הנסת דכיון דאבה ושמע חייב, כאן ברבים הנסתים, דרבים הנסתים אם אמרו לו נלך ונעבוד פטורים, ולכן דייק רבינו בלשונו הזהב והמודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עו"ג או שקבלוה עליהם באלוה, דהאומר אלי אתה הוי כעבודה לסקילה לכ"ד. אבל באמירתן נלך ונעבוד פטורים, דהא דדייקינן הא אבה ושמע חייב הוא דוקא ביחיד וכרב יוסף - ואם כן דבר גדול השמיענו רבינו שאינם חייבים בקבלת דבריו לבד, וזה שדייק והוא שעבדו עו"ג כו' דפטורא קמ"ל ולא חיובא כדס"ד דמרן כסף משנה. ואין לפרש דרב יוסף כיון אפילו באין להן דין עיר הנדחת רק דרבים המה דלא גרירי בתריה ומימלכי ולא טעו בתריה ג"כ פטורים בקבלת דבריו בלבד, דזה אינו, דא"כ מאי מותיב אביי מהא דתניא אחד יחיד הנסת ואחד רבים הנסתים והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד כו' בהא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו, ומאי קושיא כיון דמה שקורא הברייתא רבים הוא רק מה שקרויים עיר הנדחת לא רבים בעלמא שחסר להן הפרטים שיש לעיר הנדחת, היינו שיהיו מדיחים מתוכה וכו' וכו' ולענין שלא להתחייב מיתה בקבלת דברים סגי ברבים דעלמא אף שאין דינם כעיר הנדחת, ועל כרחין דרב יוסף קאמר דוקא אלו שיש להן דין עיר הנדחת ומקשה אביי שפיר, אך לפי זה איך מוקים רב יוסף משנתינו דהעובד עו"ג ברבים הא פרטי דמשנה דאלו הן הנסקלין מפרש דתנא תמן העובד עו"ג, ומפרש בתר כן במשנה ובעיר הנדחת בסייף לא בסקילה, ועל כרחין דעל מדיח קאי ומדיחי עיר הנדחת בסקילה כדסבר משנתינו לקמן, ומוכח מזה דשקלא וטריא דגמרא גם על מדיח קאי, דכיון דמימלכי ולא טעו בתריה פטור כל זמן שלא עבדו, וכן כי קאמרה הגמרא במסית לעצמו לא גרירי דאחוכי מחייכי ביה גם כן פטור המסית וכשיטת רבינו ותוספות בתירוץ קמא ודו"ק ויש לדקדק דאם כן היינו המדיח ותנא חשיב בשני דברים ויש ליישב.
אמנם דא קשה אם כן הא אתותב רב יוסף מתיובתא דאביי ואיך פסק רבינו כרב יוסף וזה צע"ג לכאורה. ודחוק לאמר דלבתר דמסיק אביי דניסת מעצמו באומר אלך ואעבוד לא מחייב מיתה דמימלך ורבא בזה גם כן מודה דניסת מעצמו לא מחייב בדיבורא בעלמא רק שיעבוד עבודה זרה או יקבל עליו לאלוה וכן פסק רבינו בפ"ג, ואם כן תו לא שייך שיחשוב התנא שיצאו רבים מכלל יחיד, דבניסת מעצמו לא שאני בין רבים ליחיד דדין רבים בניסותין כעובד ע"ג עצמה, והוו רבים הנסתין כיחיד הנסת מפי עצמו, לכן לא חשיב רק שהן בסייף וממונן אבד דבזה שאני בין עובד עו"ג ביחיד לרבים, זה אינו דאם תאמר דבניסותין מפי אחר לא מחייבי בדבורא, אם כן יצאו מכלל קרא דכי יסיתך דמיירי באחד מסית לחבירו דכתיב ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו דביה דייקת אם אבה ושמע חייב, ולמה לא חשיב זה תנא דהא הכל אחד יחיד הנסת ואחד רבים הנסתים היו בכלל כי יסיתך אמר והוציא מכי יסיתך, ואם כן מאי תרצת דיחיד בנסת מעצמו ג"כ לא מתחייב בדבורא בעלמא דביה לא איירי כלל. ואולי דלפי מה דמשני רב אשי בישראל מומר ולפ"ז אפשר גם לרב יוסף, דרבים שהן מומרין לתאבון לשארי עבירות שבתורה אם הסית להן ואמרו הן נלך נעבוד דחייבין דודאי לא מימלכי, ואם כן לכן לא חשיב זה תנא דבכה"ג אין עיר הנדחת מחולקת מדין נסת מיחיד דבדיבורא מתחייב וכ"ז דחוק וצ"ע.
הן דא ברירא לן דהא דפסק רבינו בבעיא דשילהי מכילתין דסנהדרין בהודחו מאליהן דהוי כהדיחוה נשים וקטנים דאין להם דין עיר הנדחת, יצא לרבינו מהך ברייתא דתניא כאן דאמר דרבים היו בכלל כי יסיתך והוציא רבים מיחיד לדין סייף וממון אבד, ואם הודחו מאליהן בכלל עיר הנדחת, א"כ הוי ליה לאמר דהיו בכלל עובדי ע"ז, וע"כ דעיר הנדחת בלא מדיח ליכא ורק בכלל ניסת הוי, אם לא דתנא על פשט המקרא דכתיב יצאו אנשי כו' וידיחו יושבי עירם קאי דהיו בכלל ניסת ודו"ק. ואולי משום דפשטות הספרי דמרבה מדיחי עיר הנדחת בסקילה מקרא דשופטים והוצאת את האיש או את האשה אשר עשו הדבר הרע הזה, הרי דמדיחי עיר הנדחת בפרשת עובדי עבודת עו"ג מיתרבו דרק על עבודת עו"ג או קבלתו לאלוה מחייב לא על דבורא וזה צ"ע.
ובהא דפסק בעובד ע"ז דהיינו ניסת בעצמו דלא מחייב באומר אלך ואעבוד אף ע"ג דמשמע דרבינא דאומר לא זו אף זו פליג מכל מקום פסק כאביי ורבא דמודה ליה בנסת מעצמו וכן רב אשי דרק בישראל מומר מחייב בדיבורא בעלמא, דכן מוכח מהא דשקלו וטרו רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא בשוחט בהמה לזרוק דמה לעו"ג כו' דפליגי ר"י ור"ל אם הבהמה אסורה וע"ז שקלו וטרו אם גברא מחייב יעו"ש, ואם נימא דנסת מעצמו אם אמר אלך ואעבוד מתחייב אם כן אין לך אלך ואעבוד גדול מזה, שמחשב לזרוק דמה לעו"ג וע"כ דבדיבורא לא מתחייב וזה ראיה עצומה.
אמנם זה נפל ברבוותא, כי תליא בפלוגתא דהרשב"א בספר תורת הבית עם הרא"ה, דהרשב"א מפרש פלוגתייהו בשוחט על מנת שיזרוק הנכרי לע"ז דמתסרא, ובכה"ג לא שייך לדמות לאלך ואעבוד, לכן שקלו וטרו בזה אם מה שמכין להשחיטה להיות ראוי להיזרק לעו"ג אם מחייב יעו"ש, אולם הרא"ה חולק דדוקא באומר שיזרוק דמה לעו"ג הוא עצמו ולפ"ז הראיה עצומה ומה שיש לדבר בפלוגתא דא אכ"מ. אולם אינו מוכרח דרבינא פליג בנסת מפי עצמו וכוון לעולם אידי ואידי בנסת מפי אחרים וכמו דאמר רבא כן כוון רבינא וזה פשוט. ויש לעיין מרודף לעבוד ע"ז דמשמע דבזה עדיין לא עבד ואינו חייב מיתה וצ"ע.
והנה בתורת כהנים פרשת ויקרא פרשה ה' ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה אילו אמר ושמעה יכול האומר לחבירו נלך ונעבוד עו"ג יהא חייב כו' זה יוכיח שהאומר אינו חייב והשומע חייב אף אתה אל תתמה על האומר לחבירו נלך ונעבוד עו"ג. שאע"פ שהוא אינו חייב השומע חייב ת"ל כו' ופירושו, דהאומר אינו חייב קרבן לפי שהוא מסית וחייב סקילה ולפ"ז על כרחין דהמסית חייב סקילה והנשמע פטור מסקילה לכן סד"א לחייבו קרבן, ולפ"ז מתחזי לנא כשיטת תוספות דעל דיבורא בעלמא דנלך ונעבוד ר' יהודא פוטר ולרב יוסף דוקא במסית לעבוד את עצמו, דהמסית חייב רק על הניסת פוטר לכן סתם ספרא ר' יהודא ולטעמיה אזיל, דכיון דהנסת פטור ממיתה סד"א שחייב קרבן, אבל זה לאו מידי דתמן קאי אם שמע קול המסית ולא הגיד לב"ד אבל לא באמר הן, רק שהכחיד מלהגיד לב"ד על המסית שהוא מסית וזה ברור ופשוט ודו"ק בכ"ז:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה