אור שמח על משנה תורה, הלכות עבדים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה ח
לא תבואה ולא כלים כו':
גירסת הירושלמי בכסף הוא נגאל לא כהבבלי בכסף הוא נקנה, ולכן סבר דבשוה כסף אינו נגאל [והבבלי לא פליג בזה] לכן אמר דבכל מקום דאיתרבי שוה כסף ככסף הוה"ד קרקע [יעוין תוס' ריש קדושין] ובנמכר לגר תושב ועו"ג דאסור להקנות להם דבר המחובר לקרקע דכתיב לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע, לכן בקרקע ודבר המחובר לקרקע ודאי דאינו נפדה, רק בתבואה וכלים סד"א דנפדה לכן תנא קרא כסף תרי זימני למעט דוקא בכסף נפדה לא בתבואה וכלים. וטעמו מושכל, דהתורה חששה הרבה שלא יגלום עליו וחשב עם קונהו לכן אם יתן לו שוה כסף יאמר העו"ג ששמו הרבה משויין לכן אמרה תורה שרק בכסף הוא נגאל. אולם זה דוקא בע"כ דאדון ככל היוצא בגרעון כסף, אבל מדעתו ורצונו של האדון יוצא אפילו בשוה כסף, וזה שאמר הירושלמי שם, שאם ביקש לגרוע כו', פירוש אם האדון ביקש לגרוע להוציאו לחירות ע"י גרעון, שמגרע ויוצא אפילו בתבואה אפילו בכלים, ונכון:
ולפ"ז לפי מש"כ בתוס' פרק הגוזל ומאכיל דמ"ד גזל עו"ג מותר לא דרש להנהו קראי כך, אז לא מסתבר למעט שאינו נגאל בשוה כסף ואכמ"ל, ולשיטת רבינו מיושב קושיית תוספות (בדף כ) ל"ל קרא ומצא כדי גאולתו בשדה אחוזה שאינו גואל לחצאין ליליף קו"ח מע"ע הנמכר לנכרי יעו"ש, ולפ"ז א"ש דאיכא למיפרך מה לע"ע הנמכר לנכרי שאינו נגאל בשוה כסף תאמר שדה אחוזה שנגאל בשוה כסף לפיכך הוא נגאל לחצאין. אמנם מדברי רבינו משמע דגריס משום דאיכא למימר ע"ע הנמכר לישראל יוכיח כו' ואין לוה וגואל לחצאין יעו"ש, ומנמכר לישראל איכא למימר דשאני דאינו נגאל לקרובים תאמר בשדה אחוזה דנגאלת בקרובים לכן לוה וגואל, לכן כתב קרא כדי גאולתו דאינה נגאלת לחצאין ודוק: